פה ושם  עדי שורק

חלום פוליטי [סיפור קצרצר]

 

אני עובדת על פרוייקט עיצוב; מדובר בציפויין של אדניות וספסלי בטון שעומדים לקישוט בחצר פנימית בבניין משרדי היי-טק. הבניין כולו משדר קרירות נינוחה, הזרימה הפנימית היפה של מעקות ברזל ומרפסות מסווה על ידי חומרי בניה קשוחים.
עלינו להכניס צבע. שותפים לעבודה על הפרוייקט היינו שלושה – אני, עזמי בשארה ואדם נוסף. אינני זוכרת מטעם מי הוזמנו לכך, אולי כתרגיל בבית ספר לעיצוב שבו למדנו, אולי לא. כל אחד מאיתנו בחר חומר משלו. וצרוף החומרים השונים על גלי האדניות-ספסלים אמור ליצור את שקיווינו לו. אינני זוכרת מה החומר שבחרתי אני ומה בחר השלישי אינני יודעת. נפעמתי מבחירתו של בשארה – כחומר אמצעי, מעין נחל בין שלי לזה של השלישי, בחר בשארה בחומר משונה, שקוף לבנבן, הנותן תחושה של תנועה תמידית. כמין שקית שקפאה אך ממשיכה לתת את תחושת יכולתה להכנע לכל מגע שישנה צורתה. למרות הגמישות השקופה לבנה, מובחן החומר מאוד מן השאר. למעשה האפקט המרשים נוצר דווקא משום כך – הגמישות המתמשכת, מול התיחום הברור של הגבולות.
קמתי בתחושת התפעמות. ממגע החומרים זה בזה, מעצם החלום, מהאנלוגיה האפשרית בינו למציאות, מכך שהיה בעצם חלום ריאלי, כלומר שנוצר סביב פרוייקט אמיתי – ציפוי אדניות וספסלי בטון בחצר פנימית בבניין היי-טק בנתניה – אשר במסגרתו עבדתי באותה העת לפרנסתי.

תכנים דומים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

מרחב כתיבה, קיץ-סתיו 2022

סדנה לפיתוח טקסטים בהתהוות: מסה, ממואר ופרוזה // ימי ד' פעם בשבועיים בזוּם, 19:30-17:30, החל מ-22.6.22 //
עבור כתיבה אנו זקוקים למרחב, שבו ניתן להיפרד מתביעות היומיום וליצור רצף אחר, שבו נקשרת מילה במילה, ונוצר המטווה המיוחד של הטקסט. "מרחב כתיבה" היא מסגרת שנועדה לשם כך – לעודד רצף כתיבה ולעורר מחשבה, להבטיח מקום שקט וקשוב המעניק התייחסות רצינית לטקסט שתבקשו לכתוב, ולמהלכיו.

Shelter Shelter

A poetic exploration of the Tel Aviv University's shelter signs and the Talmudic Cities of Refuge

[Published in The Tel Aviv Review of Books, Winter 2021; Translated by Alex Stein]

אם ובת (ומלחמה)

עגלה נוסעת עמוסה בילדים. האם גם בתי עליה? אנשים רבים מצויים סביב. הצפיפות אילצה אותי לזוז וכשחזרתי כבר לא הייתה... המשכתי ללכת וללכת, לבדי כל כך, איש אינו יכול להצטרף, אין אפילו אפשרות להעלות זאת על הדעת שכן כולם שורדים ונשארו שם בצפיפות, ולקרוא במין ייאוש במתחמים הנטושים, ולהרחיק למקומות שאין סיבה שבתי תהיה דווקא בהם, רק להמשיך לצעוד ולחפש
["המוסך", בעריכת צוות כתב העת]