העיר, המרחב והספרות – מפגש שיח

14 במרץ 2019, 17:00 - 18:30 הספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי, אוניברסיטת תל-אביב

מפגש שיח בין עדי שורק ועודד מנדה-לוי, מנחה: עודד וולקשטיין

הרומן "נתן" מאת עדי שורק מסופר כשיטוט בעיר ניו-יורק, מבעד עיניו של נתן, ישראלי שהסתבך בחובות ומחפש בעיר הגדולה מוצא. מצבו השכוח, הסיפי, מאיר את המרחב באופן מרושש ועשיר גם יחד.
הספר "אני זוכר" מאת ד"ר עודד מנדה-לוי בונה ומפורר את העיר תל-אביב מזיכרונו המוחשי והמתעתע של הילד, הנער והגבר שגדל בה.
בשיחה ביניהם יקראו שורק ומנדה-לוי מספריהם, וידברו על העיר כעל מרחב הטרוגני רב-פנים. מרחב שבה-בעת שהוא מכיל את הבנוי והמצוי סביב, את החיים כאן ועכשיו – הוא גם מרקמם של ציטוטים, זכרונות תרבותיים, עקבותיהם של מתים – שאנו משוטטים ביניהם מדעת ובבלי דעת, עדים לרחשיהם ושוזרים אותם באותה מַפָּה כפולת פנים שבין היומיום והספרות, בין החיים והכתב.

את הערב ינחה ד"ר עודד וולקשטיין, חוקר ספרות, מתרגם ועורך בהוצאת כתר. מרצה במכללת ספיר ומחבר הספרים "אני אומר לכם שאני מת – מסות על אדגר אלן פו" (רסלינג) ו"משמרת לילה" (ידיעות ספרים).
 
על המשתתפים:
עדי שורק היא גם מחברת ספר הפרוזה "תיירות פנים" (2006) הקושר בין האלפבית העברי לערים חיפה ותל-אביב. בימים אלו היא עוסקת בשאלה "מהי הספרות כעיר מקלט?" במסגרת מחקרה לדוקטורט. "נתן", הוא ספרה הרביעי.
ד"ר עודד מנדה-לוי הוא גם מחברם של שני ספרי מחקר על העיר והספרות: "על קצה המקום" (2011), "לקרוא את העיר" (2010). "אני זוכר", הוא ספרו השני בפרוזה.

המפגש יתקיים ביום חמישי, 14 במרץ 2019 בשעה 17:00 
מוזמנים להגיע למפגש, גם אם לא קראתם את הספרים.
​משך המפגש כשעה וחצי .
הכניסה חופשית אך מומלצת הרשמה מראש >>

פיליפ רנצר, "העגלה הגדולה, 2002

תכנים דומים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פירוק השפה (בעקבות ז'ורז' פרק) כמנגנון של אבל והתנגדות

שמרו את התאריך: 3.9.2026 בלילה, תל אביב

משתתפים בשיחה: עדי שורק, אלכס בן-ארי ועינת קפקא

נדבר על יצירה לשונית המפרקת יצירות קודמות ומערכי דיבור וטקסט קיימים כצורה של עבודת אבל, קינה, פתיחת שאלה, והתנגדות פעילה לצורות שלטון דיקטטוריות. הדוברים עוסקים בשאלות אלו בתחומי עיסוקם – כיוצרים, עורכים, במאים וחוקרים.

הכתב והמכתב – חליפת מכתבים כז'אנר גבולי, בין הד ושתיקה

חליפת המכתבים שייכת לסוגות דמדומים שקשה לעמוד על טיבן, כגון הפתק, היומן, פנקס הרשימות. מצוי בה היסוס בין יום ולילה – בין הראוי להיוותר חבוי כשיחה פרטית לאשר עליו להתגלות; נמצא בה מזיגה בין היומיומי והנשגב; ויש בה עדות לתהליכי הפנמה שכמו קפאו – הכתב מקבע מחשבה על הדף – ובה בעת, כמכתב שלוח, עודם גמישים לעיבוד וממתינים לשיחה. במידה רבה הכתוב הוא הרהור פתוח המסרב לקיבוע, מוכתם בטיוטה, בהרף, כמעשה שאינו מעשה. [קטע מתוך "מסת הכתב, מחשבות על שפה וספרות", לקראת פרסום, רסלינג 2026]

הזמנה לכתיבה

~ התפנו מקומות ספורים להנחיית כתיבה אישית ~
אם אתם מכירים מישהו שמעוניין לקדם תהליך כתיבה, מוזמנים לשתף את המידע.

ואם לכם יש עניין בהנחיית כתיבה אישית שמאפשרת רצף וחשיבה משותפת, מוזמנים ליצור עמי קשר.

ש"י עגנון כותב (אחרת) ציונות

[פרק בפודקאסט "ציונות באי נחת" של ד"ר גלעד שרביט] שיחה שקיימתי עם גלעד שרביט על היצירה המאוחרת של עגנון, על היחס המורכב שלו לציונות בפרט ולשאלות של כוח, ריבונות וצבאיות במיוחד. בין השאר שוחחנו על החשיבות של ידע הגלות היהודי לשם כינונה של מדינה, כדי שזו לא תקרוס למעגלים של אלימות; על יכולת לשאול שאלות בזמנים קשים של אבדן ומלחמה; על הדרך של עגנון לבנות לנו ערי מקלט ספרותיות, ביניהן ברלין, ירושלים, יפו, בוצ'אץ' וגומלידתא הבדויה. [מרצפת 216 בפרוייקט "עיר מקלט, 963 מרצפות"]

קוראת מציאות בסיפור "עד עולם" מאת עגנון

[הרצאה מצולמת, משכנות שאננים, מרץ 2025]

כמה שנים לאחר מלחמת העולם השניה כותב עגנון את "עד עולם" החידתי – בעודו גודש את הסיפור באותיות ע' וג' שכמו נגזרו משם המחבר והמציאו שפת סתרים. שפה ששורשיה במסורות קינה יהודיות וענפיה ביצירות אוונגרד מודרניות.

בהרצאה אני עוקבת אחר סיפורה של העיר הקדומה גומלידתא - סיפור שיש בו אכזריות אנושית, מעגל נקם, עריצות שקמה ונופלת ולשון שאיבדה את תוקפה. סיפור שיש בו גם פתחים לשינוי השטמונים בפְּניה אל הלשון עצמה כאל מרחב מגן.

זהו אחד הסיפורים המאוחרים של עגנון, שצר עבורנו עדשה מיוחדת להתבונן מבעדה בישראל העכשווית.