פה ושם  עדי שורק

העיר, המרחב והספרות – מפגש שיח

14 במרץ 2019, 17:00 - 18:30 הספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי, אוניברסיטת תל-אביב

מפגש שיח בין עדי שורק ועודד מנדה-לוי, מנחה: עודד וולקשטיין

הרומן "נתן" מאת עדי שורק מסופר כשיטוט בעיר ניו-יורק, מבעד עיניו של נתן, ישראלי שהסתבך בחובות ומחפש בעיר הגדולה מוצא. מצבו השכוח, הסיפי, מאיר את המרחב באופן מרושש ועשיר גם יחד.
הספר "אני זוכר" מאת ד"ר עודד מנדה-לוי בונה ומפורר את העיר תל-אביב מזיכרונו המוחשי והמתעתע של הילד, הנער והגבר שגדל בה.
בשיחה ביניהם יקראו שורק ומנדה-לוי מספריהם, וידברו על העיר כעל מרחב הטרוגני רב-פנים. מרחב שבה-בעת שהוא מכיל את הבנוי והמצוי סביב, את החיים כאן ועכשיו – הוא גם מרקמם של ציטוטים, זכרונות תרבותיים, עקבותיהם של מתים – שאנו משוטטים ביניהם מדעת ובבלי דעת, עדים לרחשיהם ושוזרים אותם באותה מַפָּה כפולת פנים שבין היומיום והספרות, בין החיים והכתב.

את הערב ינחה ד"ר עודד וולקשטיין, חוקר ספרות, מתרגם ועורך בהוצאת כתר. מרצה במכללת ספיר ומחבר הספרים "אני אומר לכם שאני מת – מסות על אדגר אלן פו" (רסלינג) ו"משמרת לילה" (ידיעות ספרים).
 
על המשתתפים:
עדי שורק היא גם מחברת ספר הפרוזה "תיירות פנים" (2006) הקושר בין האלפבית העברי לערים חיפה ותל-אביב. בימים אלו היא עוסקת בשאלה "מהי הספרות כעיר מקלט?" במסגרת מחקרה לדוקטורט. "נתן", הוא ספרה הרביעי.
ד"ר עודד מנדה-לוי הוא גם מחברם של שני ספרי מחקר על העיר והספרות: "על קצה המקום" (2011), "לקרוא את העיר" (2010). "אני זוכר", הוא ספרו השני בפרוזה.

המפגש יתקיים ביום חמישי, 14 במרץ 2019 בשעה 17:00 
מוזמנים להגיע למפגש, גם אם לא קראתם את הספרים.
​משך המפגש כשעה וחצי .
הכניסה חופשית אך מומלצת הרשמה מראש >>

פיליפ רנצר, "העגלה הגדולה, 2002

תכנים דומים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ידיעת החֶסֶר: בין האב, האהוב והאם

מה טיבו של המגע עם הבדידות ביצירתה של נורית זרחי? האם הוא בבחינת שליחות או הכרח? לשאלה זו אידרש מתוך עיון בסיפור "הרצפה מתנדנדת", שעל שמו נקרא קובץ של תשעה סיפורים קצרים. הסיפורים מעלים שיחה קשה ובלתי אפשרית, למעשה, בין אישה לבין גבר המבקשים ליצור זוגיות ומשפחה. מצבים של אכזבה מן הגבר, של תלישותה של האישה, הנסוגה בתוך המערכת הזוגית ומוצאת נחמה בידיעת הבדידות, מביאים לשחזור זוגיות קמאית בין אב-נעדר לילדה-שורדת. מעגליות זו שיש בה קווי דמיון לביוגרפיה של זרחי, גם חורגת ממנה. סוגיות כבדות משקל עולות באמצעותה ונוגעות בכוח המופרז שניתן לגבר כ"גואל" או כ"נסיך" ובהיעשותה של האישה לנטולת עצמאות. חרך במעגליות זו אני מוצאת בסיפור "הפסנתר", שפורסם כעשור לאחר הרצפה מתנדנדת, ובו מתקיימת שיחה יוצאת דופן בין בת סופרת לאימהּ, שכן האם מופיעה כאן כאומנית בעצמה: מוזיקאית מדוכאת ומוחמצת. בסיפור "הרצפה מתנדנדת" אני רואה מעין נקודת אפס התובעת חיפוש שונה המסתמן בשיחה עם האם בסיפור "הפסנתר".

כיכר יצחק רבין

כותבת עלייך פעם ועוד פעם, מנסה לחפור קצת אדמה מתחת לרחבת הגרנוליט והבטון. משהו מקומם אותי בעריריות הדלה שלך, בריקנות היומיומית, בייחוד מפני שיש לך פוטנציאל לכיכר עיר, לגן שעוברים בו, למרכז אנושי בין רחובות, נגיש ומזמין. אלא שאת נותֵרת,כבר שנים, ריקה כרחבת דגל במחנה צבאי.

איך כותבים צבּبר ? המקום בכתיבה המסאית של שבא סלהוב

ספרה של שבא סלהוב "מסות על אמנות ויהדות"[2] נפתח בנקודת שבר היסטורית ואישית שהיא גם מיתית במהותה: ילדה, הניתקת מבית הוריה ומוכנסת לפנימייה, ממסד מנוכר המבקש ממנה להשיל את הזמן הבלתי נקוב ואת המרחב הספרותי של בית הילדות שבו "דברים התרחשו ונדחסו, וגדשו מרחב תועפות אינסופי; פנים נעלמים, ושמות, חפצים, חלומות" [סלהוב, שם, 16]. במקום אלו מבקש ממנה הממסד הלשוני לאמץ דוקטרינות – שאליהן יש לדחוס את הריבוי הבלתי נתפש, המופלא, המבעית והמוזר של הקיום אל תוך הסדרים לשוניים הסכמיים, חדים, נחרצים, נטולי תנודתיות.

פסטיבל "כתוב" בבית אריאלה, הזמנה

שמחה ליידע ולהזמין לפסטיבל "כתוב" 15-17.9 בבית אריאלה.
יש בו אירועים מגוונים מאוד. מוזמנות.ים להכנס ולראות את התוכניה. אני אשתתף במפגשי הנחיית כתיבה, ביום שישי בצהריים בשעה 12 וב 13:30. אשמח להתראות.

יצירת נשים סמויה ביצירת עגנון

[קישור להרצאה מקוונת, בית ש"י עגנון בירושלים]
בדמי ימיה מתה אמה של תרצה, הגיבורה-הסופרת בנובלה "בדמי ימיה". ואולי בדמי ימיהן, ללא שחיו במלאוּת, קמלו גם אימהות הספרות כולן? יצירה נשית העסיקה את עגנון מראשית ועד אחרית, ובה נשזרות שאלות היסטוריות, מיתיות ותיאולוגיות מרתקות.