פה ושם  עדי שורק

"המרדים" או: לקראת שעמום טוטאלי בשדה הספרות העברי

קורא נאמן של הבלוג שלי, שמכנה את עצמו הארי בלפונטה כתב תגובה מעניינת בעיני לרשימת 20 הספרים שחייבים לקרוא (בעברית ובכלל). אני מארחת אותו כאן בפוסט:
ובכן, ב"גלריה" של "הארץ" נבחרו שתי רשימות של עשרה ספרי חובה. אחת של ספרות עברית ואחרת של ספרות עולם. עשרים ספרים שכל הדיוט חייב להכיר/לקרוא. איזו מונוכרומטיות, איזו בורגנות, איזו אותו-דבריות... כבר הבחירה של ספרים מספרות העולם דיברה גלויות בדבר אהבת ה"עושה נעים" והמשעמם. רומנים על גבי רומנים (חמישה מתוך עשרה! שניים מהם של טולסטוי...) של המאה ה-19. אללי. האם נותרנו בריאליזם של המאה ה-19 עד עכשיו? אני חייב לפרוט את זה כדי להאמין: אנה קרנינה, מלחמה ושלום, הר הקסמים, ג'יין אייר והתפסן בשדה השיפון (שהוא לא שייך למאה ה-19 אבל דידקטי בערך באותו האופן; גם "הר הקסמים" לא ממש שייך ובכל זאת... משתייך). מה עם כמה יצירות קדומות יותר וכמה עכשוויות, מה עם כאלו שאינן רומן, מה עם כמה כאלו שניסו לזעזע את אמות הסיפים או לפחות לאפשר לקוראים לנוע בנהר השפה באורח מרגש כלשהו, מאתגר כלשהו... איפה קפקא ווירג'יניה וולף ומרגריט דיראס? איפה ז'ורז' פרק ופוקנר וגרטרוד שטיין ותומס פינצ'ון ומרגרט אטווד וקלריס ליספקטור וסארוט ואחרות ואחרים... על מה בוזבזו חמישה ספרים (שניים מהם של טולסטוי!?). ומה עם כאלו שהם לא מערביים, מרוב שאפאחד לא כותב עליהם אני לא זוכר אותם בכלל. אלף לילה ולילה, אמיטב גוש, אמיטב גוש, אני נזכר במעורפל, איפה כל השאר?

 

לאחר שבוע הוכרזו הבחירות מתוך הספרות העברית. פיהוק גדול. מלבד אחד או שניים אף לא אחד שיש לו נגיעה מוזיקלית בשפה, שיש לו חופש תנועה. שעמום. תוגת האשכנזיות. זה הכל. ואין זה העניין העיקרי שאין שם כמעט נשיות וערביות ומזרחיות וחסידיות. מה שמשנה באמת זה שאין שם (די) עברית היברידית שמחפשת מוצא ספרותי ומחפשת ומחפשת ואינה שוקטת. או בקיצור: מה עם אנטון שמאס ורונית מטלון ויוסל בירשטיין ויהודית הנדל ואורלי קסטל בלום ולאה גולדברג ומנדלה מו"ס ועוד. ועוד. גם כאן איפה כל אלו שאפאחד לא כותב עליהם או שלא כותבים עליהם מספיק אפאחד אפאחד?
לא נורא, בעתיד לבוא, שם נמצא עוד מרובים.
בינתיים, כמאמר בלפונטה - סניורה רקדי קליפסו, רקדי רקדי, מישהו, שיעזור לי, אני מאמין, אני מאמין בג'ונגל דלייט >>

קרדיט דימוי:

<< By Unknown - Arquivo Nacional, Public Domain

תכנים דומים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פנים אל פנים – אמהות, אלימות ועיר מקלט

[שיח גלריה בתערוכה "פנים אל פנים" של צביקה לחמן]
שישי | 16.2.24 | 11:00, המשכן לאמנות עין חרוד. 
בשיח הגלריה נדבר על רוך וקושי, "אגדה והלכה" ומתח בין חידת היצירה הפותחת לבין החוק החורץ דין למוות וחיים, כפי שמשתקפים מיצירותיו של לחמן.
המפגש יהיה בעל אופי נסיוני, בהשראת התלמוד, פתוח לשיחה בעל פה ביני ובין (הפסלים) והקהל. 
את שיח הגלריה תפתח ד"ר גבי מן שתדבר על הרלוונטיות של מצבים שנעים בין ידיעה ללא-ידיעה ושמחלצים זיכרונות של אסונות קודמים מתוך תהומות השכחה.

"בין חיים לחיים"

[שיחה בעקבות ספרה של אסתר אורנר]

שני | 18.3.24 | 19:00 | Palais des Thés דיזנגוף 131 תל אביב בהשתתפות ריטה קוגן ועדי שורק. לפגוש את אסתר זו תמיד הזדמנות לחכמה ולחום, להיות עדה ליכולתה הנדירה לדבר בפיקחון ובהומור על כאבים גדולים מנשוא, לשזור בספרות את פרטי הפרטים של היומיום, ואני מצפה לשיחה הזו במיוחד.

ונציה

"איש אינו יודע כיצד החלה הקטטה המחרידה שקטלה את העיר וגרמה לה לשקוע לפני כחודש. כיצד נפלו מאות אנשים אל תוך התעלות, מתכתשים על הסירות, רומסים גונדוליירים חסונים, דוחסים עקבים, קצה מטרייה, תולשים שיער, בוטשים זה בפני זה, דוחקים ובועטים ומתיזים, נצמדים, מתנשמים. אך אמש עלה מן התהום פנקס רשימות השופך אור חדש על האירועים"
[הסיפור ראה אור בהוצאת תרסט, סדרת הקונטרסים. מוזמנות ומוזמנים לקרוא]

פגיעה מגדרית במלחמה, סופרות וחוקרות קוראות יחד - הזמנה

[הזמנה לאירוע היום – בזום או פיזית – יום ד' 22.11.23 16:00] סופרות וחוקרות, בעקבות פגיעה מגדרית במלחמה.
בין המשתתפות אילנה ברנשטיין, ענבל אשל כהנסקי, זמירה פורן, עדנה שמש. אני אקרא בו את הסיפור "אם ובת ומלחמה" שנכתב לפני כמה שנים ולצערי הפך עכשווי.

אנשים ומלאכים, לקראת כנס "מלאכים בשמי תל אביב - צילום וההוויה הנסתרת"

הנה, האיש עם שתי-עגלות-הקניות-העמוסות-בשקיות-ריקות, עדיין כאן. וזו שתלתה כביסה בשדרות רוטשילד עברה עוד לילה בלא פגע. וזה שצועק ומבקש שקל מיושבי בתי הקפה בכיכר הבימה שב למעגלי צעקותיו.

לא רק בגלל ההקלה שהם ניצלו שוב, אני חשה את תחושת הנס. אלא שהימצאותם מגנה על העיר מפני אלימותה, מגנה על העיר מפני רצונה להיטהר טיהור מסוכן, מגנה על העיר מפני התייפייפות משכיחה, מבעיתה, השוכחת את האנושי בחולשותיו ודוחקת אותו הרחק ממנה.

בכנס המתקרב, חשבתי ללכת מחסרי הבית אל האנשים-מלאכים של מיכל רובנר, אותן פיגורות נטולות פנים "טרשיות" כלשונה של רובנר, שבכל זאת מותירות בנו רושם מיוחד ונוגעות ללב. הן מעלות תהיות ביחס לשייכות ולאנונימיות, להמוניות ולקירבה. אחשוב על צילום ועל כתב, מה מתירה לי ההתבוננות של הכותבת, הלא מצלמת? מה אוסרת על עצמה רובנר המצלמת? ולהפך, למה היא נעתרת?