פה ושם  עדי שורק

המבקש לחם

מיצב-כתב, תערוכת "המקרר 2017"
אוצרות: איריס פשדצקי וגילי זיידמן, המקרר דצמבר 2017, תל אביב

 

עגלה 2

טקסט אוצרות

 

Adi Sorek
He who seeks bread

מיצב המזמין לעצור ולקרוא בתוכו. במרכז החלל עגלת-קניות גדושה בטיוטות ובניירות קמוטים. מיכל הקיבול של העגלה עבר שינוי והיא כבר אינה מתפקדת כרגיל. לצד העגלה תמונה ובה שורת שיר שהיתה חקוקה על קירות בית בדמשק. הבית פורק ונמכר בשנות ה-30. החדר הקטן שנוצר, מזמין את הסובבים להכנס אליו ולעיין בפתקים. בתוכם חבויים סיפורים קטועים, פסקאות הנקשרות בהווייתם של דרי-רחוב וקבצנים, פרגמנטים וציטוטים המתייחסים למצבי עוני וחוסר-בית במסורת ובספרות היהודית. הם מערבים מארג תרבותי שנוצר בהוויית גלות ייחודית, עם המתקיימים במרחב היום-יום כגולים ביחס לחברת הצריכה וערכיה. והם מבקשים לאפשר תשומת-לב ואחריות לאותן דמויות שדבר-מה בחייהן נעצר והחל לפעול אחרת. מן הצד עורב משקיף על שברי המילים וערֵב להן, דר-רחוב קדום וגם עכשווי. נוכחותו רומזת לקשר בין פעולת הליקוט של הפתקים, מעשה הכתיבה עצמו ואיסוף שאריות.

כולל: עגלת קניות חתוכה, קרטון, אזיקונים, ערימות נייר, טקסט, שקיות ומנורה שולחנית; עורב עשוי פלסטיק; תמונה-שיר המכונה "מגן". 

תודות: האמנית מודה לענבל הופמן על עזרתה במחשבה ועל השאלת עגלת הקניות החתוכה;  לרלי דה פריס על תיעוד המיצב; לד"ר חביבה ישי על עזרתה בתרגום השורות מערבית לעברית.

 

מתוך ערימת הכתב

איש לבוש במכנסיים מהוהים ובחולצה לבנה בוהקת מחפש בפחי הזבל. הוא עובר, החולצה מוכנסת למכנסיים, גופו יציב, רחב. הגוף לא נענה לתנועת הנפש. הוא הולך כמו מיכל תקין למראה, רק העור מלוכלך והשיער קצת, אבל הרוחב הזה והכוח. זהו כפי הנראה כוח למראית עין בלבד כי במבט הדוק יותר שמים לב להליכה משונה, מעט צדית, למעידה שעלולה להתרחש בכל רגע.

                                                                                            דרום רחוב אבן-גבירול, 2013

הבחור הצעיר ששותה ולפעמים יושב על הספסל ולפעמים מבקש כסף. בבוקר מוקדם הוא יוצא מביתו וקונה ששיית בירות. עיניו כחולות, שיערו מתולתל, הפנים עדינות והגוף רחב חזק וגבוה. מה הקשר בין המיכל לבין הריקנות הזו ששותה את עצמה?

                                                                                                            רחוב לסקוב, 2016

בגינה הזו, התמקם מישהוהי. היא בחרה כמקום מושבו את שולחן האבן היצוקה המזרחי, הרחוק מהכביש הסואן. היה לה גם אוהל בשלב מסויים. הואהיא ישבו שם במשך ימים על ימים עטופים במעין מסכת אב"כ עתיקה ופוררו משהו, הכל התפורר לה בין הידיים ונערם סביבו על הדשא אולי בשקיות, מפורק מפורק לגמרי ועסוק כל היום ליד שולחן האבן הזה והטריטוריה שיצר שם. אני מחפשת משהו שאולי כתבתי סמוך יותר לזמן המצאותו שם, כי בזמן ההתהוות של הממלכה הזו המורעלת שבה הוא ישב בשקט שלה ופורר (והשיער הקלוש עד הכתפיים השחור הזכיר את מייקל ג'קסון בסוף חייו וגם האף שנשר) ובזמן ההתהוות הזה אמרתי לעצמי שעלי לכתוב על זה שלא יעלם המהלך שנוצר שם, שלא יעלם מהראש כי מצאתי את עצמי מגוננת עליה, הלב נכמר אבל גם לומד ממנה דרך לפעול במרחב שאינו שלך כאילו הוא שלך, בלי שום שאלה והיא הייתה שם עם האוהל בהתחלה אחר כך רק עם השקיות כל הזמן עם המסיכה כל הזמן הרבה ימים, לבטח שבועיים...

שרונה, 2012
                                    [תקופת הביניים שבין הבסיס הצבאי וחניכת מתחם הבילוי והקניות]

על-פי תנועותיהם של בעלי עגלות-הקניות הרוויית שקיות ההולכות ומצטברות, השקיות חסרות הפשר, המלאות במה? ועל-פי הדגלים המונפים עליהן העשויים ממגב וחולצה סוף העולם הגיע; גם על-פי סבבי הרכבים הקטנים שהורכבו כשעטנז – תלת גלגליים ומעין קרון קטן מחובר להם מאחור וגגון, ואישה שהיא כבת שישים נוסעת באחד מהם, רכונה, אפורה והיא אוספת לתוכה עוד, עוד, מה יש שם? עוד של כלום שיש לו נוכחות כלשהי, בחירה שאינה יכולה להלקח והופכת לבעלת נפח, אלפי בחירות שלא נבחרו, שלא הוכרעו, מצטרפות שם לסבבי בעלי השקיות החגים סביב, מפעילים מנוע סמוי שקרס.

                                                                     בין הרחובות לסקוב, אבן-גבירול וקפלן, 2014

אישה יושבת וכותבת ללא הפסקה על מחברות הנערמות בארגז פלסטיק שקוף שמצוי תחת רגליה. כיצד היא סוחבת אותו ממקום למקום? פעם נהגה לעמוד על אי-התנועה הסמוך לרמזור ולומר דבר מה על הכסף ועוד כסף, כל המרוץ הזה לכסף שסביבנו באנגלית שחורה, רכה. קראנו לה דבורה. דבורה הנביאה. דבורה המביאה לקיומנו מילֶי מילים. לאחרונה נפצעה אוזנה והיא חבשה אותה וחדלה לכתוב. היא יושבת ימים על הספסל וממתינה. ראשה עטוף בכובע קורדרוי ירוק שבו פורחים פרחים צהובים-דהויים. גופה עטוף שמלות-בדים-טלואים בגוונים תואמים. למה היא ממתינה?
                                                           
                                                                        רחוב יהודה הלוי פינת רחוב קרליבך, 2017

 

העורבים כושלים תחת מעמסת זכרונם הקושר בין קצוות. לכן הם מתהלכים על משטחי האדמה בעודם משלבים את ידיהם מאחורי גבם, מרכינים ראש בידענות שמעטים מכירים בה וקוראים את קריאותיהם הנואשות.

                                                                                    קריית ספר, 2015

 

"המבקש לחם הוא קרוי נעזב"
                                                                                                רש"י על בראשית כח' כ

"ואין מיתה אלא עניות, ומיתה של עניות [...] לא תהיה בסתר [...] אלא בגלוי, לעיני העם, שעני חשוב כמת. ויש עניות בכיסוי מעיני בני אדם. ויש עניות לעיני הכל [...] והופכים ירוקים כמתים"
                                                                                   
                                                                                    זוהר
, משפטים
                                                                                    תרגום לעברית מארמית זוהרית;                                                                                                 מהדורת "נהר שלום"

 


"אכל [...] במושג אכילה שני עניינים, העניין האחד הוא אבדן הדבר הנאכל וכליונו כלומר הפסד צורתו תחילה, והעניין השני גִּדּוּל החי במה שאוכל מן המזון, והתמדת קיומו בו, והמשכיות מציאותו, ותקינות כל כוחות הגוף בו. [...] ולפי העניין האחרון הושאל לשון אכילה למדע וללמוד, ובכלל להשגות השכליות אשר בהם יתמיד קיום הצורה האנושית באופן היותר שלם, כקיום הגוף במזון במצבו הטוב ביותר."

"אכל [...] ת'ם אן אללגה לחט'ת פי אלאכל מעניין, אלמעני אלואחד הו תלאף אלשי אלמאכול וד'האבה אעני פסוד צורתה אולה, ואלמעני אלאכ'ר נמי אלחיואן במא יתנואלה מן אלגד'ה ודואם בקאיה בה ואסתמראר וג'ודה וצלאחיה' קוי אלבדן כלהא בה. [...] ובחשב אלמעני אלאכ'יר אסתעיר לשון אכילה ללעלם ואלתעלם ובאלג'מלה ללאדראכאת אלעקליה אלתי ידום בהא בקא אלצורה אלאנסאניה עלי אכמל  אלחאלאת כדואם אלג'סם באלגד'א עלי אחסן חאלאתה."

                                                הרמב"ם, "אכל", מורה הנבוכים  דלאלה אלחאירין,
                                                מהדורה דו-לשונית; תרגום מערבית-יהודית בידי יוסף קאפח


דְּעָנֵי לַעֲנִיֵּי                      עֲנֵינָן

דְּעָנֵי לַעֲשִׁיקֵי                   עֲנֵינָן

דְּעָנֵי לִתְבִירֵי לִבָּא             עֲנֵינָן

דְּעָנֵי לְשִׁפְלֵי דַעְתָּא           עֲנֵינָן

דְּעָנֵי לְמַכִּיכֵי רוּחָא            עֲנֵינָן

                                                            פיוט ארמי; משורר אינו ידוע.


"מצאתי את עצמי פתאום בלא מזון ובלא מקום ללון. הייתי מהלך בלילות מגן לגן ומספסל לספסל וסומך ראשי על מסעד הספסל ומנמנם. לימים עזרתי עוז ונשתטחתי. כיוון שנתנמנמתי בא שוטר והקים אותי והתרה בי שאם ימצאני שנית שוכב על ספסל שבגן יביאני בית האסורים. תאוות השינה הייתה גדולה מאימת השוטר. כיון שהלך השוטר חזרתי ונשתטחתי".

                                                                        ש"י עגנון, "יום אחד", תכריך של סיפורים


מגן

צילום: רלי דה פריס

טקסט אוצרות #2
פרגמנט מתוך שיר

שיח' מחמד רבע אלמכארם; המאה ה-10 [משוער]
עזרה בתרגום מערבית ד"ר חביבה ישי
התרגום מילולי, ללא המשקל והחריזה במקור

השיר נכתב על קירות חדר-אירוח בבית משפחה אמידה בדמשק, שנבנה במהלך המאה ה-17. לפני כמאה שנה פורק החדר למרכיביו ונמכר לידי סוחר אמנות שחי במנהטן. החדר – צבעי קירותיו דהים; נסיבות התפרקותו ושינועו מערבה אינו נמסר; שיריו אינם מתורגמים בחזית הדברים – מוצג כיום במוזיאון המטרופוליטן.

מילים:

بیت المحامد والمفاخر والندی
                              
دامت بک الافراح تهتف سرمدا

شادتک اید المجد في شرف العلی
                                        
للائذین حمي یصون من الردی

                                       *
                                         בֵּית  הַמַּעֲשִׂים  הָרְאוּיִים  לַשֶּׁבַח  וְלַהִתְפָּאֲרוּת

                               [מִי יִתֵּן וְ]לָנֶצַח  יִהְיוּ  בְּךָ  הַשְּׂמָחוֹת  וְהַהִלּוּלִים                          

יְדֵי  הָאֲצִילוּת  רוֹמְמוּךָ  לַמַּעֲמָד  הַנִּכְבָּד  בְּיוֹתֵר


                     לְאֵלֶּה  הַמְּחַפְּשִׂים  מִקְלַט  מְכְּלָיָה  תִּהְיֶה  [אַתָּה]  מָגֵן

 

מבט כולל, סטילס מתוך וידאו: רלי דה פריס

 

 

 

 

 

 

תכנים דומים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

מרחב כתיבה, קיץ-סתיו 2022

סדנה לפיתוח טקסטים בהתהוות: מסה, ממואר ופרוזה // ימי ד' פעם בשבועיים בזוּם, 19:30-17:30, החל מ-22.6.22 //
עבור כתיבה אנו זקוקים למרחב, שבו ניתן להיפרד מתביעות היומיום וליצור רצף אחר, שבו נקשרת מילה במילה, ונוצר המטווה המיוחד של הטקסט. "מרחב כתיבה" היא מסגרת שנועדה לשם כך – לעודד רצף כתיבה ולעורר מחשבה, להבטיח מקום שקט וקשוב המעניק התייחסות רצינית לטקסט שתבקשו לכתוב, ולמהלכיו.

Shelter Shelter

A poetic exploration of the Tel Aviv University's shelter signs and the Talmudic Cities of Refuge

[Published in The Tel Aviv Review of Books, Winter 2021; Translated by Alex Stein]

אם ובת (ומלחמה)

עגלה נוסעת עמוסה בילדים. האם גם בתי עליה? אנשים רבים מצויים סביב. הצפיפות אילצה אותי לזוז וכשחזרתי כבר לא הייתה... המשכתי ללכת וללכת, לבדי כל כך, איש אינו יכול להצטרף, אין אפילו אפשרות להעלות זאת על הדעת שכן כולם שורדים ונשארו שם בצפיפות, ולקרוא במין ייאוש במתחמים הנטושים, ולהרחיק למקומות שאין סיבה שבתי תהיה דווקא בהם, רק להמשיך לצעוד ולחפש
["המוסך", בעריכת צוות כתב העת]