גלויות לכתובות רפאים | לאה גולדברג

[רשומת העתקה 2 - טקסט מאת לאה גולדברג, מסה מאת עדי שֹורק]

הספר "מכתבים מנסיעה מדומה" של לאה גולדברג מלווה אותי המון שנים. אני מנהלת איתו שיחות ומפענחת את מסתריו או מותירה אותם להעלות בי שאלות. לאחרונה קראתי שוב את אחרית הדבר בהוצאה המחודשת של הספר (אחרית הדבר נכתבה בידי גדעון טיקוצקי שגם הוסיף הערות והתקין את הספר לדפוס המחודש). שם, מצוטט קטע מתוך ריאיון שנערך עם לאה גולברג בשנת 1951 בעיתון "על המשמר".
ניתן לראות בקטע הזה סיפור קצרצר שסופר בעל פה ויש ללקטו ולכתבו, כפי שנהגו לעשות בסיפורי חסידים. הנה הוא כפי שהועתק, בשמו החדש

גלויות לכתובות רפאים

פעם, בימי נעורי עשיתי מעשה משונה, שגרם מן הסתם, טרחות וטרדות לא מעטות לנושאי-מכתבים פרוסיים. על הפרוסיים, אם נושאי מכתבים היו אם אחרים, אין לבבי נוקפני היום. הם שילמו לי על אותו מעשה כפל-כפליים.
אבל עצם העניין משונה בעיני עד מאוד. המעשה שהיה כך היה: יום אחד ישבתי על ספסל בעיר בק... הוצרכתי לחכות למישהו שלא בא ושעתי ארכה מאוד.
בארנקי היו כמה גלויות דואר. פתאום הוצאתי אותן וכתבתי עליהן איגרות לאנשים, שלא היו ולא נבראו. במקום המיועד לכתובת כתבתי כתובות עם שמות ערים ורחובות ומספרי בית ושמות אנשים המתקבלים על הדעת, אך אינם קיימים. את כל הגלויות הללו – חמש או שש במספרן – שלשלתי בתיבת-הדואר הקרובה.
מכיוון שאת מעני החוזר לא כתבתי עליהן, אינני יודעת מה היה גורלן.

למה זה נזכרתי היום באותו מעשה שטות, שכל אדם הגון היה מתבייש בו?
אולי משום שכמעט בכל כתיבה היום יש משהו ממעשה זה בגלויות שנשלחו לכתובות של רפאים?

ב"גלויות לרוחות רפאים" מגולמת רוח משחק המייחדת את לאה גולדברג בנוף של (הפרוזה) העברית ולצידה, ובמקביל, ומתוכה - "רוחות זמן" ספרותיות והסטוריות. ניתן לסמן את "רוחות הזמן" הללו בקווי מתאר גסים כמתנועעות בין מורשת הדאדא, מלחמות העולם וגורלם של יהודי-אירופה, לבין ספרות משחקית שתפרוץ בשנות ה-60 בצרפת, נטועה בתוך מסורות קדומות שאותן היא גם פורצת (בהן, אגב, גם מסורות חצרוניות שלאה גולדברג הייתה שרויה עמן ביחסי תרגום וכתיבה).
ניתן אפילו להעז ולזהות כאן רחרוח מוקדם של הסיטואציוניסטים בפריז של שנות ה-60, כאילו חברה לאה גולדברג לגי דאבור, והם פורעים יחדיו מפות וסדרי דוורים.

ה"רחרוח" המקדים הזה, שמבשר ופורץ דרך, יכול להיות מובן (גם) מתוך דבריו של ולטר בנימין על אודות סופרים גדולים, שהרי "הסופרים הגדולים" על פי בנימין, "ללא יוצא מן הכלל, שוזרים את עלילותיהם בעולם שנוצר אחריהם".

עוד ניתן לראות כאן אישה הכותבת בעקבות-איש-שלא-בא, דפוס שאינו זר ליצירתה של גולדברג וחובר כאן להקשר נוסף, התמודדותם של יוצר ויצירה עם האין; נושא שיש להביט בו גם כקשור בזמן שבו נוצר הטקסט (שנת 1951) אבל גם כמצוי מקדמת הימים בכתיבה, ושעמו מתכתבת לאה גולדברג בכתיבתה.

מלבד זאת, ניתן להאזין ל"גלויות לכתובות רפאים" גם כקונכיה המהדהדת הקשרים בין "מכתבים מנסיעה מדומה" המוקדם (1937) למחזור הסונטות "אהבתה של תרזה דימון" שהחל, כפי הנראה, להכתב בשנת 1951 – שנת הריאיון. ומתוך כך, צליליו של "גלויות לכתובות רפאים" מוכפלים ומנגנים במעין קאנון מאופק דברים מרתקים.

בספר הפרוזה "מכתבים מנסיעה מדומה", שעוסק במכתבים מדומים וכתוב באופן משחקי שעליו לא ארחיב כאן, מתואר מסע באירופה – ברלין, קלן, אמסטרדם, פריז, מרסיי  – מסע שוטטות שהוא גם מסע פרידה ואלגיה של יהודיה-אירופית המביטה, רגעים לפני פרוץ מלחמת העולם השניה, (מעין) מבט אחרון בערש תרבותה.
מעניין כי בדומה ל"גלויות לכתובות רפאים", מעוצבת "מכתבים מנסיעה מדומה" כיצירה שמצויה במתח שבין "הראוי להיות מסופר" לבין זה הנערי, ש"ראוי לשכוח, להתבייש בו" ובמתח שבין הכתיבה לדיבור בעל פה.

הספר התקבל באותם ימים כיציר כילאיים מביך מעט, ולמעשה נדחה. כפי הנראה הקוראים הארץ-ישראליים בני הזמן, המעט קרתניים, לא היו הקוראים הנכונים לספר הזה. אפילו אנשי הספרות המקומיים, ידידיה של לאה גולדברג, נהגו במובן מסויים כאותם דוורים פרוסיים. לכן, "גלויות לכתובות רפאים" מהדהד רפאיות נוספת, שליחה של טקסט קודם שאף הוא שלא הגיע ליעדו.
בעקבות זאת נדמה שכדאי לקרוא בשום לב כיצד ב"גלויות לכתובות רפאים" - רגע לפני שהיא מותירה את הטקסט המעוצב כאנקדוטה בתהום "מעשה השטות" מזכירה לנו לאה גולדברג, במעין אגביות, מדוע יש בו חשיבות רבת משמעות – עד כדי כך שהוא נוגע (כמעט) בכל הכתיבה היום.

"בכל כתיבה היום יש משהו ממעשה זה בגלויות שנשלחו לכתובות של רפאים"
בינתיים נותיר זאת כך, מקופל בריבוי הקשריו; נשהה עם הפריבילגיה להביט בו לרגע כפרגמנט מועתק מתוך פרגמנט מסופר.

כמה מילים על העתקת "גלויות לכתובות רפאים"

מהלך ההעתקה השני שאני עורכת זימן הזדמנות מיוחדת שלא חשבתי עליה בשעה שבחרתי להעתיק את "גלויות לכתובות רפאים". הרי זו העתקה של דבר מה שנכתב, למעשה, בידי אדם שאינו לאה גולדברג עצמה – היינו המראיין של "על המשמר" ש"העתיקו" מפיה ו"תרגמו" לכדי ריאיון בעיתון. והנה, הוא מועתק ומותקן לכדי סיפור.

היו כמה נקודות במהלך העשייה שהרגישו בעלות חשיבות: א. עצם ההכרעה כי למעשה בידינו סיפור קצרצר שסופר בעל פה בידי לאה גולדברג וכי ראוי לפרסמו ככזה. ב. עריכת שינוי במשפט הלפני אחרון, שבו פונה גולדברג אל המראיין ונראה היה לי שרצוי לוותר עליו לצורך הפיכתו לטקסט העומד בפני עצמו ג. עצם בחירת השם לקטע.
אלו רגעים שאותם עברתי במהלך ההעתקה מתוך מודעות למחצה לגודל העניין - סוג של עיכוב נתינת הדעת, שאולי מוכר לכל מתרגם של טקסט משמעותי, כדי שיוכל להמשיך ולתרגם. כדי שיוכל למשוך אות.
ברגעים אחרים מצאתי את עצמי בתוך החומר, כמקבלת רשות, כמשוחחת עם אחרים, שהרי בתוך מסורת אנו נמצאים – האם להרחיק עד תורה שבעל פה שנכתבה ונאספה והותקה והועתקה ובתוכה (גם) אוצר אגדה שנאסף בתורו בידי ביאליק-רבניצקי,האם למנות סיפורי חסידים שנרשמו בגרסאות רבות, את פרוייקט האיסוף המרשים שערך ש"י עגנון (האנתולוגיה "ספר סופר וסיפור" היא רק חלק מכך)?
האם לכלול את תלמידיהם של דה-סוסיר ושל לאקאן שכתבו הרצאות מפי הגדולים וטרחו לאחר מכן לפרסמן? ומה עם דוגמה קטנה, כגון מעשה בבתו של יוסל בירשטיין, שכתבה מפיו את הפרגמנטים האחרונים שחיבר, ומופיעים בספרו "סיפורים מאזור השלווה" (ספר שבעצמו מהווה מהלך מעניין של איסוף ועריכה, של הכרעות כתיבה שנעשו בידי מנחם פרי).
כל אלו מזכירים את המתח בין דיבור לבין כתיבה, שמעלה לאה גולדברג עצמה ב"מכתבים מנסיעה מדומה" ועולה מתוך מהלך ההעתקה הזה. ומזכירים או מציפים כשאלה את הקשר בין סיפור שבעל-פה לסיפור שבכתב, ואולי אף בין מחבר לכתביו.

* "גלויות לכתובות רפאים" הועתק אות אחר אות כפי שהתחייבתי במהלך ההעתקה, מלבד השינוי שפורט מעלה

אינפורמציה או, המלצות קריאה

מכתבים מנסיעה מדומה >>

גדעון טיקוצקי על פריעת הסדר בתוך הסדר של "אהבתה של תרזה דימון"  (שם ניתן למצוא הפניה גם למחקרה של עפרה יגלין) כאן >>

הציטוט של ולטר בנימין מתוך "המספר"; הרהורים כרך ב, מבחר כתבים, תרגם דוד זינגר, הקיבוץ המאוחד, 1996.
במסה זו של בנימין, אגב, מדובר באופן מעניין בהעלמות הסיפור שבעל-פה מן הספרות.