פה ושם  עדי שורק

גזר דין מוות | מאת הסופר הסורי זכריא תאמר

[סיפור מתוך "נמר מנייר". ספר חדש בסדרת "ושתי"]

 - ערך ותרגם מערבית אלון פרגמן - 

 עומַר אל-מוחְ'תַאר מיטלטל מעמוד התלייה בראש שמוט, עיניו עצומות, רגוע, שותק, גאה, אינו שועה לשומר האמון לשמור עליו, הנושא עליו את נשקו.

השמש הזורחת הייתה באותה השעה כשלג חיוור. עומר אל-מח'תאר ניסה לחפש שמש אחרת, שתעניק חום לדמו הקר. הוא דמיין לעצמו ציפור קטנה רעבה, המסרבת ללכת בבוקר לבית הספר, בציפייה לגשם שירטיב את לחמה היבש. הוא דמיין שושנה לבנה מנמנמת על מיטת ברזל, רועדת מקור, ואין ברשותה הכסף הדרוש לקניית תנור. הוא דמיין חתול כלוא בבתי מרקחת, החולם על גשם של כנפיים. הוא דמיין עננים הרצים בסמטאות, מאַבְּקים את בגדיהם, מתקוטטים עם הילדים ומנפצים באבניהם את זגוגיות החלונות.

אז צעק השומר אל עומר אל-מוח'תאר: "מה יש לך? מדוע אתה מחייך? אתה צוחק עליי או שאתה חושב על נשים?".

שאלתו נענתה בשתיקה, על כן המשיך בטון ממורמר: "דבר. מדוע אינך מדבר? עד מתי תשתוק? לא נמאס לך? אל תתנשא. סבא שלי לא היה משרת של סבא שלך. אוף! איזו עבודה קשה, בלי טיפת הנאה!".

באותו רגע עבר במקום ילד קטן, ובידו בובת שעווה. הוא נעמד מולו והביט מבועת בעמוד התלייה. השומר צעק אליו בקול גס: "לך. אסור לעמוד". הילד לא זז ממקומו, כאילו איש לא דיבר אליו. השומר התרגז, קרב אליו ושאל אותו בתקיפות: "למה אתה עומד כאן?".

הילד אמר: "אני מסתכל".

השומר אמר: "על מה אתה מסתכל? על מסעדה?".

הילד הצביע באצבע קטנה אל עומַר אל-מוח'תאר ואמר: "אני מסתכל עליו".

השומר שאל בפליאה: "אתה לא מפחד ממנו?".

הילד הניע ראשו בשלילה, והשומר אמר, כשכעסו מתעצם: "ילדים מחונכים מפחדים מאנשים תלויים".

השומר הושיט את ידו בתנועה פתאומית וחטף את הבובה מידו של הילד, וזה צעק בקול רם מהדהד: "החזר לי אותה... החזר לי אותה...".

השומר צחק ואמר: "נשק את ידי קודם. בוא נשק אותה. אתה לא רוצה לנשק את ידי?!". "החזר לי אותה.. החזר לי אותה".

השומר אמר: "שתוק. הבובה הוחרמה כעונש על כך שלא כיבדת את החוק. קדימה, תתחפף מפה, ולא – אפשוט את עורך ואמלא אותו קש".

הילד לא מיהר. הוא הלך בצעדים איטיים, עד שעמד במרחק מה מהשומר, ואז נעצר וצעק: "אביא את אחי שיכה אותך".

השומר התכופף אל הארץ והרים אבן, השליך אותה לעבר הילד ואמר: "ותביא גם את אמא שלך".

הילד חמק מהאבן בקפיצה, אחר כך החל לרוץ והתרחק משם.

השומר נאנח בעצב ואמר לעומר אל-מוח'תאר: "דור מקולל, לא מכבד אף אחד. אתה יודע למה לקחתי את הבובה, למרות שאינני נשוי?".

עומר אל-מוח'תאר לא השיב, והשומר הוסיף ואמר: "חסר לך שתחשוב שאני משחק בה. אני גבר מזה זמן רב".

אחר כך דיבר אל עצמו בקול רם: "מה אעשה בה עכשיו?".

הוא חשב כמה רגעים, ולפתע צעק בצהלה: "אעמיד אותה למשפט. למה לא אעמיד אותה למשפט?".

עומַר אל-מוח'תאר שלח לעברו מבט זועם, והשומר אמר לו: "אתה טועה אם אתה חושב שאינני ראוי לנהל משפט".

הוא השליך את הבובה לארץ בזעם, וצעק בקול צורם: "בית המשפט".

הוא פנה לעומר אל-מוח'תאר והזהיר אותו: "חסר לך שתצחק, אני אחנוק אותך".

הוא קימט את מצחו, ואמר לבובה: "את מואשמת ב... שכחתי לחשוב על האשמה. טוב. את מואשמת בביצוע פשע שאעדכן אותך לגביו בהמשך. בואי תודי, ואל תנסי לרמות אותי. אני יודע לירות. את לא רוצה לדבר? עשי כטוב בעיניך, אבל את תשלמי את מחיר התגרותך בבית המשפט".

הוא הביט סביבו בעיניים קשות, פנה לקהל דמיוני ואמר: "אסור לדבר".

הבגדים התלויים לייבוש על מרפסות הבתים שתקו בשעה שהשומר פסק וציווה: "גזר דין מוות".

הוא הוסיף בקול רפה נבוך: "אבל איך אוציא אותך להורג? אירה בך. לא, לא. כך אאבד כמה כדורים. אשחט אותך. לא, לא. אשמור על כוחי כדי לשחוט תרנגולת או כבש. מה אעשה?".

הוא הביט זמן מה בבת הקטנה החיוורת, ואז קרנו פניו מאושר. הוא מיהר להביא חבל, קשר אותו אל עמוד התלייה שממנו היטלטל עומר אל-מוח'תאר, אחר כך שאל את הבת בחמלה: "מה היא בקשתך האחרונה? מה? את רוצה לראות סרט מצחיק? אני מצטער על כך שאיני יכול למלא את בקשתך. לא ניתן לדחות את שעת המוות. יש להתייצב בפניו בפחד ובמלוא הרצינות".

הוא זקף את קומתו וצעק: "מוות לבוגדים".

הוא לקח את הבובה, כרך את החבל סביב צווארה, והניח לה להישמט באוויר לצד עומר אל-מוח'תאר.

עומר אל-מוח'תאר רצה לצעוק, אבל עד מהרה הרטיבו הדמעות את פניו המקומטים ואת זקנו הארוך הלבן. הנה הציפור הקטנה מגורשת מבית הספר, כי ידעה רק לשיר, והנה העננים – אסור להם ללכת ברחובות הרחבים, כי בגדיהם ישנים ובלויים. הנה אוכלים כותנה במקום לחם, והנה הוורד מלקק את דמו, והנה עומר אל-מוח'תאר מתיר את חבל התלייה שלו ורץ לעבר בית הקברות, בשעה ששמשות הארץ נעלמות וכבות בזו אחר זו.


* במקור בערבית - מתוך הספר:  דמשק בלהבות, 1973: 93-87.

תכנים דומים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

נשים חכמות בצמתי הנקם – קריאה תלמודית

[הזמנה להרצאה] הפרשנות התלמודית הדה-קונסטרוקטיבית קושרת ספרות בחוק (אגדה בהלכה), ומפליגה מן ההתנהלות האלימה של הממלכה אל אפשרות אלטרנטיבית. היא עשוייה לעורר השראה לקריאה אחרת של המציאות העכשווית על הטקסטים המכוננים שלה, מתוך קשב מיוחד לקולות נשיים.

יום חמישי, 21.11.2024
כנס החוג לספרות בנושא "בין חיים ומתים"
בניין גילמן באוניברסיטת תל אביב, חדר 496

ונציה, בערב תרסט

[הזמנה לאירוע ספרותי] יום ג', 26.11.2024, שעה 20:00, תאטרון תמונע

מאדאם זונה, פיאם פיילי

[ספר חדש בסדרת "ושתי"] הממואר הפואטי מאדאם זונה משרטט את רישומי הבריחה של המשורר פיאם פיילי מטהראן על רקע רדיפתו כהומוסקסואל ומתנגד שלטון – את מציאת המקלט בישראל ואת חיי השוליים בדרום תל אביב. ליבת הספר היא פרידה רגישה מחיה, חברה שהתאבדה, וסביבה נכרכים ההתמכרות להרואין, אשפוזים בבתי חולים לחולי נפש, יחסי זוגיות, התאהבות, ידידות וגם הטרדה, עם ישראלים שונים.

החיים בישראל אינם קלים. לא מול חומותיה של ירושלים ולא בתוך האושר המעושה של תל אביב המדיף ריח של אומללות ושל ענפים טחובים, שאריות של אותה שמחה שאנשים עוטים על פניהם בשובם מאסון. כשנה לאחר שנמלטתי לישראל מטהראן הייתי לבדי כמעט כל הלילות והימים. כל אחד ברח ממני בצורה כלשהי, או שברחתי מפני הכול באופן כזה או אחר. אני חושב שאורח חיי מעורר באנשים פחד. זה רק טבעי; אחרי הכול, גם אני פוחד מפניהם לעתים קרובות.

צפה ועלתה התהום וביקשה לשטוף את העולם

[הרצאה]
אגדה תלמודית מספרת על דוד המלך שגרם למי התהום לצאת מאיזון, ולאיים בהחרבת העולם. על דוד, ששפך דם רב ועשה מלחמות גדולות, נאסר לבנות את הבית הרוחני,
בית המקדש. למרות זאת הוא ניסה, והתוצאות היו הרות אסון.
הדרך לאיזון מי התהום קשורה ברפלקסיה על מעברי-גבול אלימים, לצד למידה של פרקטיקות נסיגה מכוח – שמלמד האל עצמו. הוא, המופיע כאן כמי שנכון ששמו ימחק למען השכנת שלום.

הנסיגה-משם שמלמד האל, נלמדת ממצבן נטול-השם של נשים, והיא מתרגלת צורות שייכות וקניין שאינן תובעות בעלות, ומשחקות אחרת עם הותרת זכר.

דימוי על העטיפה: "חושבת על קסנדו", שרון פוליאקין. עיצוב עטיפה: נורית וידר קידרון

נכתב בחפצים – סיפורי חלום ווידויים

[קובץ סיפורים, הוצאת ידיעות ספרים]

אישה יוצאת למסע בעיר. מבטה מתעכב על חסרי הבית ועל האבודים; בזכותם תוכל לבחון מחדש זיכרון משפחתי כמוס. המסע מסתעף כשנשזרים בו קרעי חלום וּוידויים, המסכנים את הסדר הקיים.

בספרה החמישי של עדי שורק האני נעשה גמיש, ואנו נעים עמו: מעיין פלאי נהפך לגל כביר, צמד שדיים נהפך לשלושה, דוב קוטב מאיים לטרוף את הבת הקטנה, הנה אנחנו בערימה של חסרי בית, האם אלה שברי עברנו, או שמא פיסות מעתידנו? אנחנו מתוודעים למתים, מנסים למצוא מרפא לשלושה ילדים קבצנים ובעיקר מבקשים שלא לשכוח בעֵרוּת את מה שכתב הלילה בחפצים. [הוצאת ידיעות ספרים, 2024].