פה ושם  עדי שורק

בטלויזיה ראו אישה יפה עצובה

[קטע מתוך נתן]

נתן. בלילה כמעט שלא ישן. הריאיון הגדול שציפה לו למחרת העצים את חריקת קורות העץ מתחת לשטיחים, חריקות זעירות של חומרים שאינם מפסיקים לנוע, להתגושש זה בקצותיו של זה, להתכלות, להתחרקק בחרקוקים שלא ניתן לשמוע אלא בדמדומי אי-הירדמות, כאשר תדרי חשמליות ותחתיות מודגשים וכל מכונית מרעידה את ההכרה, שעה שזמזומי עמודי חשמל אוטמים את האוזניים וציפורים מגרגרות גרגורים משונים, מדובבות את שחור הלילה בינן לבין עצמן, לעיתים בקריאות משונות, תמוהות, כאילו ננערה בהן איזו תובנה קשה שהעיפה אותן אל משך הידוע רק להן. המקרר רעד וקרקש רעד וקרקש. בין לבין הודיעו פרסומות בטלוויזיה (שנתן פתח כדי לתת לעיניו על מה לשהות) על טעם חדש של דונט – דונט בטעם אפרסק, או משהו דומה. אחר כך הודיעו על כדור חדש שעוזר לשינה ומשלים את זה שעוזר להרגעה ואינו נוגד את זה של הדיכאון, ששיניה הצחורות המסודרות במפגיע של השחקנית הודיעו עליו בחיוך עולץ וקפוא. פיצוץ הבליח ושקט. אגזוז או ירייה. התחתית עברה והרעידה את הבית רעדה קלה שגרמה לשטיחים מקיר לקיר להיראות לרגע – מן המצב של השכיבה על הספה, מן הקִרבה הזו לתחתית ומן הזווית הצדדית של השכיבה – כחיה מתמתחת שגופה נרעד בעונג או באימה. הקורות המשיכו, שולחות מיחושים זו לזו, חורקות עיני עץ גדום, משתלבות בקריאות תנשמת, בנשימות סנאים ישנים. לפתע לא ידע נתן אם חם או קר. אם קר או חם. כנראה נרדם לרגע וחלם שכתם גדול התפשט על הרצפה, ולא ידע אם ניתן לנגב אותו – אם הוא קר או חם. בסרט שהוקרן בטלוויזיה ראו אישה יפה עצובה. בכל פעם שרצתה להיאסף מעיצבונה הלכה לעצב את ציפורניה באחד מעשרות מכוני המניקור שהיו בסמוך לביתה. הסרט התעכב על תלישת העור סביב הציפורניים בעזרת קוצץ ועל פניה הצחות, המושלמות, המעלימות כקסם בדידות גדולה.


תמרה מסל, קופסת טלויזיה (1), 2019
גלריית עודד שתיל | ליברמן 8

 

תכנים דומים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פנים אל פנים – אמהות, אלימות ועיר מקלט

[שיח גלריה בתערוכה "פנים אל פנים" של צביקה לחמן]
שישי | 16.2.24 | 11:00, המשכן לאמנות עין חרוד. 
בשיח הגלריה נדבר על רוך וקושי, "אגדה והלכה" ומתח בין חידת היצירה הפותחת לבין החוק החורץ דין למוות וחיים, כפי שמשתקפים מיצירותיו של לחמן.
המפגש יהיה בעל אופי נסיוני, בהשראת התלמוד, פתוח לשיחה בעל פה ביני ובין (הפסלים) והקהל. 
את שיח הגלריה תפתח ד"ר גבי מן שתדבר על הרלוונטיות של מצבים שנעים בין ידיעה ללא-ידיעה ושמחלצים זיכרונות של אסונות קודמים מתוך תהומות השכחה.

"בין חיים לחיים"

[שיחה בעקבות ספרה של אסתר אורנר]

שני | 18.3.24 | 19:00 | Palais des Thés דיזנגוף 131 תל אביב בהשתתפות ריטה קוגן ועדי שורק. לפגוש את אסתר זו תמיד הזדמנות לחכמה ולחום, להיות עדה ליכולתה הנדירה לדבר בפיקחון ובהומור על כאבים גדולים מנשוא, לשזור בספרות את פרטי הפרטים של היומיום, ואני מצפה לשיחה הזו במיוחד.

ונציה

"איש אינו יודע כיצד החלה הקטטה המחרידה שקטלה את העיר וגרמה לה לשקוע לפני כחודש. כיצד נפלו מאות אנשים אל תוך התעלות, מתכתשים על הסירות, רומסים גונדוליירים חסונים, דוחסים עקבים, קצה מטרייה, תולשים שיער, בוטשים זה בפני זה, דוחקים ובועטים ומתיזים, נצמדים, מתנשמים. אך אמש עלה מן התהום פנקס רשימות השופך אור חדש על האירועים"
[הסיפור ראה אור בהוצאת תרסט, סדרת הקונטרסים. מוזמנות ומוזמנים לקרוא]

פגיעה מגדרית במלחמה, סופרות וחוקרות קוראות יחד - הזמנה

[הזמנה לאירוע היום – בזום או פיזית – יום ד' 22.11.23 16:00] סופרות וחוקרות, בעקבות פגיעה מגדרית במלחמה.
בין המשתתפות אילנה ברנשטיין, ענבל אשל כהנסקי, זמירה פורן, עדנה שמש. אני אקרא בו את הסיפור "אם ובת ומלחמה" שנכתב לפני כמה שנים ולצערי הפך עכשווי.

אנשים ומלאכים, לקראת כנס "מלאכים בשמי תל אביב - צילום וההוויה הנסתרת"

הנה, האיש עם שתי-עגלות-הקניות-העמוסות-בשקיות-ריקות, עדיין כאן. וזו שתלתה כביסה בשדרות רוטשילד עברה עוד לילה בלא פגע. וזה שצועק ומבקש שקל מיושבי בתי הקפה בכיכר הבימה שב למעגלי צעקותיו.

לא רק בגלל ההקלה שהם ניצלו שוב, אני חשה את תחושת הנס. אלא שהימצאותם מגנה על העיר מפני אלימותה, מגנה על העיר מפני רצונה להיטהר טיהור מסוכן, מגנה על העיר מפני התייפייפות משכיחה, מבעיתה, השוכחת את האנושי בחולשותיו ודוחקת אותו הרחק ממנה.

בכנס המתקרב, חשבתי ללכת מחסרי הבית אל האנשים-מלאכים של מיכל רובנר, אותן פיגורות נטולות פנים "טרשיות" כלשונה של רובנר, שבכל זאת מותירות בנו רושם מיוחד ונוגעות ללב. הן מעלות תהיות ביחס לשייכות ולאנונימיות, להמוניות ולקירבה. אחשוב על צילום ועל כתב, מה מתירה לי ההתבוננות של הכותבת, הלא מצלמת? מה אוסרת על עצמה רובנר המצלמת? ולהפך, למה היא נעתרת?