אני שמחה ליידע שסיפור פרי עטי בשם "קשוּר בסרט" פורסם לאחרונה באסופה ששמה "אצלכם זה בוכה?" בעריכת ריקי כהן, בהוצאה הדיגיטלית בוקסילה.
באסופה 6 סיפורים מאת: ענת עינהר, ריקי כהן, ארנה פיטוסי, גאולה שינה, שרון פידל ואנוכי.
"קשוּר בסרט" מורכב משלוש תמונות:
הראשונה מציגה ילדה המשחקת בגינה בעליזות ולצידה אִימה, שמצויה במצב נפשי חרדתי ותוהה כיצד יכולים שני מצבים כה שונים, שלה ושל ביתה, להיות צמודים כל כך, והאם לא יגלוש עצבונה אל ביתה.
השניה מתארת אישה כבת שישים וביתה. הבת מקשיבה לאימה המתארת את שגרת יומה, ובתוך כך קשובה גם למה שאינו נאמר, למצבה הדכאוני של האם. בתוך כך היא שמה לב עד כמה אינה יכולה להיות לה לעזר ולגלות אמפתיה לסבלה.
התמונה השלישית מתארת סיטואציה בין אם לבנה בן השמונה, ולהתרחשות ביניהם שעה שהאם עומדת על כך שתלווה את בנה לכיתה ותביט במחברותיו.
שלוש התמונות קשורות בסרטי ילדוּת ואמהוּת, והמעקב אחריהם בזעיר אנפין כאן, היה לי מסע מורכב ועשיר.
אני מזמינה מאוד להכנס ולהתרשם מן האנתולוגיה ולקנות אותה במחיר הסמלי של 12 ש"ח.
זו השתתפות ראשונה שלי בפרסום דרך הוצאת ספרים דיגיטלית, וזו בהחלט חוויה מעניינת שמעוררת השראה לקראת הבאות בענף הספרים. אשמח שתשתפו אותי בחוויית הקריאה של האסופה,
שלכן-ם, עדי
קישור לדף האסוּפה באתר בוקסילה >>
קטע מתוך הסיפור "קשור בסרט"
"גינה. בגינה עצים גדולים, ותיקים, שנשים כבר סיפרו עליהם סיפורי בדידות בעברית. בגינה ספסל, אחד מיני רבים, שעכשיו יושבת עליו אישה. במרכז, כלומר באחד ממרכזי הגינה, על הדשא שבין שתי רחבות משחקי הילדים, מסתובבת ילדה, מרקדת. היא רצה אחר יונים וחיוכה פתוח ומתוק כפי שרק חיוכה של ילדה חכמה, מלאת תשוקת-חיים ויפהפייה – יכול להיות. עיניה הכהות מאירות מבזיקות. ידיה מושטות קדימה, עורן הבהיר רך כל כך. הן מושטות כקערה קטנה, מבקשות מהיונים להצטרף ובאותה עת האצבעות קמוצות, מגינות-מתכוננות להתקרבות בלתי צפויה, כל כך חכמה הילדה. בידה מעט לחם שלקחה מן הדשא או מאמה, שהיא מפזרת ואוספת, מחוללת ומצטרפת אל מעגל ריצה ילדה ציפורים. [...] שמלתה סגולה ופשוטה, בתחתיתה טלאי-פרחים סגולים, בשערה סרט ורוד. [...] הסרט גדול וקצת מתנפנף וקצת נפול ושערה פרוע. שמחתה כלל אינה מודעת לאפלה הפושטת בלבה של זו על הספסל, המביטה בה. זו, ידיה מחזיקות את סנטרה, הצליחה להגיע עד כאן במאמץ ועתה יכולה קצת לנוח. רגל על רגל ולהביט, לרגע לנסות להקשיב לנוזל שהולך ופושה בחזה, מתפשט ומתכווץ כפעימות מורחבות. להמשיך ולומר לעצמה מילים חסרות נחמה. [...] הילדה ממשיכה לקרוא ליונים ולהניסן. צחוקה מתפרץ מכל תנועה של התקרבות. האם אפשר לצייר זה ליד זה שני תדרים כה שונים? זה על הספסל וזה הרוקד, זו בבגדיה החומים וזו בסרט המצויר שעל ראשה? האם הם יכולים להיות כה סמוכים?"
>> סיפורים נוספים שקשורים באמהוּת: "מיטה", "גליה קמה משנתה ומיד נעמדת"
