פה ושם  עדי שורק

"אצלכם זה בוכה?" אסוּפת פרוזה דיגיטלית בנושא אמהוּת

אני שמחה ליידע שסיפור פרי עטי בשם "קשוּר בסרט" פורסם לאחרונה באסופה ששמה "אצלכם זה בוכה?" בעריכת ריקי כהן, בהוצאה הדיגיטלית בוקסילה.
באסופה 6 סיפורים מאת: ענת עינהר, ריקי כהן, ארנה פיטוסי, גאולה שינה, שרון פידל  ואנוכי.

"קשוּר בסרט" מורכב משלוש תמונות:
הראשונה מציגה ילדה המשחקת בגינה בעליזות ולצידה אִימה, שמצויה במצב נפשי חרדתי ותוהה כיצד יכולים שני מצבים כה שונים, שלה ושל ביתה, להיות צמודים כל כך, והאם לא יגלוש עצבונה אל ביתה.

השניה מתארת אישה כבת שישים וביתה. הבת מקשיבה לאימה המתארת את שגרת יומה, ובתוך כך קשובה גם למה שאינו נאמר, למצבה הדכאוני של האם. בתוך כך היא שמה לב עד כמה אינה יכולה להיות לה לעזר ולגלות אמפתיה לסבלה.

התמונה השלישית מתארת סיטואציה בין אם לבנה בן השמונה, ולהתרחשות ביניהם שעה שהאם עומדת על כך שתלווה את בנה לכיתה ותביט במחברותיו.
שלוש התמונות קשורות בסרטי ילדוּת ואמהוּת, והמעקב אחריהם בזעיר אנפין כאן, היה לי מסע מורכב ועשיר.

אני מזמינה מאוד להכנס ולהתרשם מן האנתולוגיה ולקנות אותה במחיר הסמלי של 12 ש"ח.
זו השתתפות ראשונה שלי בפרסום דרך הוצאת ספרים דיגיטלית, וזו בהחלט חוויה מעניינת שמעוררת השראה לקראת הבאות בענף הספרים. אשמח שתשתפו אותי בחוויית הקריאה של האסופה,
שלכן-ם, עדי

קישור לדף האסוּפה באתר בוקסילה >>

קטע מתוך הסיפור "קשור בסרט"
"גינה. בגינה עצים גדולים, ותיקים, שנשים כבר סיפרו עליהם סיפורי בדידות בעברית. בגינה ספסל, אחד מיני רבים, שעכשיו יושבת עליו אישה. במרכז, כלומר באחד ממרכזי הגינה, על הדשא שבין שתי רחבות משחקי הילדים, מסתובבת ילדה, מרקדת. היא רצה אחר יונים וחיוכה פתוח ומתוק כפי שרק חיוכה של ילדה חכמה, מלאת תשוקת-חיים ויפהפייה – יכול להיות. עיניה הכהות מאירות מבזיקות. ידיה מושטות קדימה, עורן הבהיר רך כל כך. הן מושטות כקערה קטנה, מבקשות מהיונים להצטרף ובאותה עת האצבעות קמוצות, מגינות-מתכוננות להתקרבות בלתי צפויה, כל כך חכמה הילדה. בידה מעט לחם שלקחה מן הדשא או מאמה, שהיא מפזרת ואוספת, מחוללת ומצטרפת אל מעגל ריצה ילדה ציפורים. [...] שמלתה סגולה ופשוטה, בתחתיתה טלאי-פרחים סגולים, בשערה סרט ורוד. [...] הסרט גדול וקצת מתנפנף וקצת נפול ושערה פרוע. שמחתה כלל אינה מודעת לאפלה הפושטת בלבה של זו על הספסל, המביטה בה. זו, ידיה מחזיקות את סנטרה, הצליחה להגיע עד כאן במאמץ ועתה יכולה קצת לנוח. רגל על רגל ולהביט, לרגע לנסות להקשיב לנוזל שהולך ופושה בחזה, מתפשט ומתכווץ כפעימות מורחבות. להמשיך ולומר לעצמה מילים חסרות נחמה. [...] הילדה ממשיכה לקרוא ליונים ולהניסן. צחוקה מתפרץ מכל תנועה של התקרבות. האם אפשר לצייר זה ליד זה שני תדרים כה שונים? זה על הספסל וזה הרוקד, זו בבגדיה החומים וזו בסרט המצויר שעל ראשה? האם הם יכולים להיות כה סמוכים?"

>> סיפורים נוספים שקשורים באמהוּת: "מיטה", "גליה קמה משנתה ומיד נעמדת"

תכנים דומים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פנים אל פנים – אמהות, אלימות ועיר מקלט

[שיח גלריה בתערוכה "פנים אל פנים" של צביקה לחמן]
שישי | 16.2.24 | 11:00, המשכן לאמנות עין חרוד. 
בשיח הגלריה נדבר על רוך וקושי, "אגדה והלכה" ומתח בין חידת היצירה הפותחת לבין החוק החורץ דין למוות וחיים, כפי שמשתקפים מיצירותיו של לחמן.
המפגש יהיה בעל אופי נסיוני, בהשראת התלמוד, פתוח לשיחה בעל פה ביני ובין (הפסלים) והקהל. 
את שיח הגלריה תפתח ד"ר גבי מן שתדבר על הרלוונטיות של מצבים שנעים בין ידיעה ללא-ידיעה ושמחלצים זיכרונות של אסונות קודמים מתוך תהומות השכחה.

"בין חיים לחיים"

[שיחה בעקבות ספרה של אסתר אורנר]

שני | 18.3.24 | 19:00 | Palais des Thés דיזנגוף 131 תל אביב בהשתתפות ריטה קוגן ועדי שורק. לפגוש את אסתר זו תמיד הזדמנות לחכמה ולחום, להיות עדה ליכולתה הנדירה לדבר בפיקחון ובהומור על כאבים גדולים מנשוא, לשזור בספרות את פרטי הפרטים של היומיום, ואני מצפה לשיחה הזו במיוחד.

ונציה

"איש אינו יודע כיצד החלה הקטטה המחרידה שקטלה את העיר וגרמה לה לשקוע לפני כחודש. כיצד נפלו מאות אנשים אל תוך התעלות, מתכתשים על הסירות, רומסים גונדוליירים חסונים, דוחסים עקבים, קצה מטרייה, תולשים שיער, בוטשים זה בפני זה, דוחקים ובועטים ומתיזים, נצמדים, מתנשמים. אך אמש עלה מן התהום פנקס רשימות השופך אור חדש על האירועים"
[הסיפור ראה אור בהוצאת תרסט, סדרת הקונטרסים. מוזמנות ומוזמנים לקרוא]

פגיעה מגדרית במלחמה, סופרות וחוקרות קוראות יחד - הזמנה

[הזמנה לאירוע היום – בזום או פיזית – יום ד' 22.11.23 16:00] סופרות וחוקרות, בעקבות פגיעה מגדרית במלחמה.
בין המשתתפות אילנה ברנשטיין, ענבל אשל כהנסקי, זמירה פורן, עדנה שמש. אני אקרא בו את הסיפור "אם ובת ומלחמה" שנכתב לפני כמה שנים ולצערי הפך עכשווי.

אנשים ומלאכים, לקראת כנס "מלאכים בשמי תל אביב - צילום וההוויה הנסתרת"

הנה, האיש עם שתי-עגלות-הקניות-העמוסות-בשקיות-ריקות, עדיין כאן. וזו שתלתה כביסה בשדרות רוטשילד עברה עוד לילה בלא פגע. וזה שצועק ומבקש שקל מיושבי בתי הקפה בכיכר הבימה שב למעגלי צעקותיו.

לא רק בגלל ההקלה שהם ניצלו שוב, אני חשה את תחושת הנס. אלא שהימצאותם מגנה על העיר מפני אלימותה, מגנה על העיר מפני רצונה להיטהר טיהור מסוכן, מגנה על העיר מפני התייפייפות משכיחה, מבעיתה, השוכחת את האנושי בחולשותיו ודוחקת אותו הרחק ממנה.

בכנס המתקרב, חשבתי ללכת מחסרי הבית אל האנשים-מלאכים של מיכל רובנר, אותן פיגורות נטולות פנים "טרשיות" כלשונה של רובנר, שבכל זאת מותירות בנו רושם מיוחד ונוגעות ללב. הן מעלות תהיות ביחס לשייכות ולאנונימיות, להמוניות ולקירבה. אחשוב על צילום ועל כתב, מה מתירה לי ההתבוננות של הכותבת, הלא מצלמת? מה אוסרת על עצמה רובנר המצלמת? ולהפך, למה היא נעתרת?