פה ושם  עדי שורק

אדריכלות של שגגה, מרצפת 3/10

[פורסם בגרנטה, מהדורה מקוונת, פברואר 2022, עורכת-אוצרת: מירה רשתי]

"אדריכלות של שגגה", עדי שורק. עיצוב ופרשנות טיפוגרפית: רועי רגב.

... בסתיו 2014, עם סיום מלחמת עזה, התיישבתי בכיכר להקשיב במובן הנמוך ביותר, לצלילי העשב, לרחשי המכוניות, לטון הדיבור של היושבים בגן ולזה של הסובבים אותו. למוזיקה שנשמעת ולזו שאיננה נשמעת. לצמיחת הצברים ולמחלותיהם ולגסיסתם. לשתילת הפרחים הנשנית בידי גננים, לשפתם הנלחשת, לעברית, לערבית ולהגייה המופשטת של הצעקה, ששמעתי באחת הפעמים. רציתי להיות קרובה ביותר להאזין כאבן או צמח.

זה לא קרה משלווה אלא מכאב.

בקיץ ההוא התבוננתי בבני שוכב על הספה. ציינתי לעצמי: “הוא בגודל חצי חייל”.
מאוחר יותר כתבתי זאת בתוך סוגריים שנטמנו בטקסט גדול, כמה שאסור לו להתגלות.

יש אנשים שמתעניינים בדרמה של החיילים והלוחמים. חלקים ניכרים של הספרות הקלאסית עוסקים בזה. הלוחמה היא חלק מן התרבויות כמו הלידה ומעגלי הפריון – העיר נפגעה וצריך ליישב משהו, ויוצאת משלחת של טובי הבנים, דמויי אלים ביופיים וחוכמתם, והם נקטלים ומישהו יודע לשורר זאת היטב ומעניק להם את הגבורה. גבורת הנצח. אבל אני אוהבת את אלו שאינם מתעניינים בה. כמו את היהודים הגולים שקראו לספרות הזו “מלחמות” והתכוונו בכך לדברי הבאי. והנה, למרות זאת אני מוצאת עצמי כאחת הנשים המקוננות בצדי הדרך של הקרב. כמי שמשתתפת במערכה.

עיר המקלט רוצה לדבר על הטעות. אולי לכן נמשכתי אליה כך, כאל מחוז שאיננו מפלט, אלא מחסה.

***

בספרה של סוזן סונטג "להתבונן בסבלם של אחרים", שבו היא חוקרת את ייצוגי הסבל בתרבות המערב, היא כותבת בתוך סוגריים: (“סבל שנגרם מתאונה, לחלוטין אינו מיוצג – כאילו אין בנמצא סבל שנגרם בשוגג או במקרה”). התרבות על פניה השונים מתעניינת יותר בסבל שנגרם מתוך חמת זעם ובמזיד, או מתוך אסון שהושת כפגע טבע – דבר שקשור גם בחיפוש אחר האלוהי. אך סבל שנגרם בטעות אינו זוכה לנראות. “לחלוטין” היא קובעת.

לאור זאת קשה שלא להתפעל עוד יותר מן המרחב שמקצה מחשבת עיר המקלט לשגגה....

לקריאת הרשימה המלאה בגרנטה >>


תודה לאוהד פינצ'בסקי על עזרתו בבירור המושג "מלחמות". 

 

"אדריכלות של שגגה, מרצפת 3/10" הוא חלק ממיצב-הכתב "עיר מקלט, 10 מרצפות" >>
וכן חלק מפרוייקט "עיר מקלט 963 מרצפות" >>

תכנים דומים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

היצירה האנדרוגנית – יצירות ספרות, קולנוע ואמנות כיישות רב-מינית

דרך "אורלנדו" של וירג'יניה וולף אני חושבת על היצירה – הספרותית, הקולנועית, הפלסטית – כעל יישות רב-מינית, כזו שממזגת גבריוּת ונשיוּת, יוצרת הכלאות, מתעתעת, חומקת מהגדרות. וולף אמנם לא התייחסה לקולנוע במישרין, אבל אין ספק שלוּ הייתה חיה כיום, היה החיפוש שלה אחר יצירה רב-מינית נקשר גם במדיום זה, מתייחס להשפעותיו, לאפשרויותיו, לגבולותיו. [ראה אור בתוך: "בסינמטק – 50 שנות קולנוע עלילתי של נשים בישראל", מרץ 21. עורכות: ישראלה שעאר מעודד, סמדר זמיר, ליאור אלפנט]

ידיעת החֶסֶר: בין האב, האהוב והאם

מה טיבו של המגע עם הבדידות ביצירתה של נורית זרחי? האם הוא בבחינת שליחות או הכרח? לשאלה זו אידרש מתוך עיון בסיפור "הרצפה מתנדנדת", שעל שמו נקרא קובץ של תשעה סיפורים קצרים. הסיפורים מעלים שיחה קשה ובלתי אפשרית, למעשה, בין אישה לבין גבר המבקשים ליצור זוגיות ומשפחה. מצבים של אכזבה מן הגבר, של תלישותה של האישה, הנסוגה בתוך המערכת הזוגית ומוצאת נחמה בידיעת הבדידות, מביאים לשחזור זוגיות קמאית בין אב-נעדר לילדה-שורדת. מעגליות זו שיש בה קווי דמיון לביוגרפיה של זרחי, גם חורגת ממנה. סוגיות כבדות משקל עולות באמצעותה ונוגעות בכוח המופרז שניתן לגבר כ"גואל" או כ"נסיך" ובהיעשותה של האישה לנטולת עצמאות. חרך במעגליות זו אני מוצאת בסיפור "הפסנתר", שפורסם כעשור לאחר הרצפה מתנדנדת, ובו מתקיימת שיחה יוצאת דופן בין בת סופרת לאימהּ, שכן האם מופיעה כאן כאומנית בעצמה: מוזיקאית מדוכאת ומוחמצת. בסיפור "הרצפה מתנדנדת" אני רואה מעין נקודת אפס התובעת חיפוש שונה המסתמן בשיחה עם האם בסיפור "הפסנתר".

כיכר יצחק רבין

כותבת עלייך פעם ועוד פעם, מנסה לחפור קצת אדמה מתחת לרחבת הגרנוליט והבטון. משהו מקומם אותי בעריריות הדלה שלך, בריקנות היומיומית, בייחוד מפני שיש לך פוטנציאל לכיכר עיר, לגן שעוברים בו, למרכז אנושי בין רחובות, נגיש ומזמין. אלא שאת נותֵרת,כבר שנים, ריקה כרחבת דגל במחנה צבאי.

איך כותבים צבּبר ? המקום בכתיבה המסאית של שבא סלהוב

ספרה של שבא סלהוב "מסות על אמנות ויהדות"[2] נפתח בנקודת שבר היסטורית ואישית שהיא גם מיתית במהותה: ילדה, הניתקת מבית הוריה ומוכנסת לפנימייה, ממסד מנוכר המבקש ממנה להשיל את הזמן הבלתי נקוב ואת המרחב הספרותי של בית הילדות שבו "דברים התרחשו ונדחסו, וגדשו מרחב תועפות אינסופי; פנים נעלמים, ושמות, חפצים, חלומות" [סלהוב, שם, 16]. במקום אלו מבקש ממנה הממסד הלשוני לאמץ דוקטרינות – שאליהן יש לדחוס את הריבוי הבלתי נתפש, המופלא, המבעית והמוזר של הקיום אל תוך הסדרים לשוניים הסכמיים, חדים, נחרצים, נטולי תנודתיות.

פסטיבל "כתוב" בבית אריאלה, הזמנה

שמחה ליידע ולהזמין לפסטיבל "כתוב" 15-17.9 בבית אריאלה.
יש בו אירועים מגוונים מאוד. מוזמנות.ים להכנס ולראות את התוכניה. אני אשתתף במפגשי הנחיית כתיבה, ביום שישי בצהריים בשעה 12 וב 13:30. אשמח להתראות.