פה ושם  עדי שורק

אדריכלות של שגגה, מרצפת 3/10

[פורסם בגרנטה, מהדורה מקוונת, פברואר 2022, עורכת-אוצרת: מירה רשתי]

 

 

... בסתיו 2014, עם סיום מלחמת עזה, התיישבתי בכיכר להקשיב במובן הנמוך ביותר, לצלילי העשב, לרחשי המכוניות, לטון הדיבור של היושבים בגן ולזה של הסובבים אותו. למוזיקה שנשמעת ולזו שאיננה נשמעת. לצמיחת הצברים ולמחלותיהם ולגסיסתם. לשתילת הפרחים הנשנית בידי גננים, לשפתם הנלחשת, לעברית, לערבית ולהגייה המופשטת של הצעקה, ששמעתי באחת הפעמים. רציתי להיות קרובה ביותר להאזין כאבן או צמח.

זה לא קרה משלווה אלא מכאב.

בקיץ ההוא התבוננתי בבני שוכב על הספה. ציינתי לעצמי: “הוא בגודל חצי חייל”.
מאוחר יותר כתבתי זאת בתוך סוגריים שנטמנו בטקסט גדול, כמה שאסור לו להתגלות.

יש אנשים שמתעניינים בדרמה של החיילים והלוחמים. חלקים ניכרים של הספרות הקלאסית עוסקים בזה. הלוחמה היא חלק מן התרבויות כמו הלידה ומעגלי הפריון – העיר נפגעה וצריך ליישב משהו, ויוצאת משלחת של טובי הבנים, דמויי אלים ביופיים וחוכמתם, והם נקטלים ומישהו יודע לשורר זאת היטב ומעניק להם את הגבורה. גבורת הנצח. אבל אני אוהבת את אלו שאינם מתעניינים בה. כמו את היהודים הגולים שקראו לספרות הזו “מלחמות” והתכוונו בכך לדברי הבאי. והנה, למרות זאת אני מוצאת עצמי כאחת הנשים המקוננות בצדי הדרך של הקרב. כמי שמשתתפת במערכה.

עיר המקלט רוצה לדבר על הטעות. אולי לכן נמשכתי אליה כך, כאל מחוז שאיננו מפלט, אלא מחסה.

***

בספרה של סוזן סונטג "להתבונן בסבלם של אחרים", שבו היא חוקרת את ייצוגי הסבל בתרבות המערב, היא כותבת בתוך סוגריים: (“סבל שנגרם מתאונה, לחלוטין אינו מיוצג – כאילו אין בנמצא סבל שנגרם בשוגג או במקרה”). התרבות על פניה השונים מתעניינת יותר בסבל שנגרם מתוך חמת זעם ובמזיד, או מתוך אסון שהושת כפגע טבע – דבר שקשור גם בחיפוש אחר האלוהי. אך סבל שנגרם בטעות אינו זוכה לנראות. “לחלוטין” היא קובעת.

לאור זאת קשה שלא להתפעל עוד יותר מן המרחב שמקצה מחשבת עיר המקלט לשגגה....

לקריאת הרשימה המלאה בגרנטה >>


דימוי: "אדריכלות של שגגה", עדי שורק; עיצוב ופרשנות טיפוגרפית, רועי רגב.
תודה לאוהד פינצ'בסקי על עזרתו בבירור המושג "מלחמות". 

 

"אדריכלות של שגגה, מרצפת 3/10" הוא חלק ממיצב-הכתב "עיר מקלט, 10 מרצפות" >>
וכן חלק מפרוייקט "עיר מקלט 963 מרצפות" >>

תכנים דומים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

זהר כהן, רחף לילה, שמן על בד, 120X68 ס"מ, 2011

נכנסנו אל הים

נכנסנו עירומים, נערה ונער. חדשים בגוף המתפרץ, גדלים בתוכו, מתגפפים בו, זרים, חומקים ממנו, נעטפי אוויר וחול ומים. שׂערי החום ארוך, שערו השחור הארוך או להפך, שערי הקצר שערו גם כן או להפך, שערי קצר שערו ארוך.

לרגע קל היינו לבדנו. עם השמיים, עם העור, עם המים הצחים השקטים הצלולים התכולים עד זעקה [סיפור קצר, ראה אור ב"המוסך - גיליון ליום הסיפור הקצר", 21.12.2022]

רושם שקשור לגוף שלי, לזיכרון הזה בגוף שלי

בעברית, מכונה רחם שעבר הפלה "רחם משׁכיל" (הושע ט' יד), זה הנושא את נסיון השכול. לאחר קריאת "האירוע" המתרחש בתקופת לימודיה של ארנו כסטודנטית צעירה ומאיים על המשכם, אפשר לומר גם "רחם משֹכיל" – שיש בכוחו להוות מקור להשֹכלה, ניסיון ודעת באשר למה שנפל ולא הושלם, מה שאבד ונשכל, מה שהושתק ונתבע להשכח, לחלוף ללא ציון ולהיוותר שתוק [ראה אור במוסף "תרבות וספרות", הארץ, 20.10.2022]

אחת + 5, הספרות והממואר

אפשר לדבר על הממואר בפשטות כעל סיפורם של זכרונות... אבל הממואר המורכב, שנדמה לי שאנני ארנו שייכת אליו, שואל: "למה לספר?". הרבה פעמים מדובר בטקסטים שנוגעים בטאבו, בדברים שאין להם ז'אנר, שאין להם הסדר בשפה, והם מייצרים סוגים חדשים של כתיבה. אבל זה קשור גם לעדויות על דברים קשים מנשוא שיש לשאת אותם אל תוך השפה. [ריאיון עם ענת שרון בלייס, כאן | תאגיד השידור הישראלי; בעקבות פרס הנובל לאנני ארנו, 14/10/2022]

ידיעת החֶסֶר: בין האב, האהוב והאם

מה טיבו של המגע עם הבדידות ביצירתה של נורית זרחי? לשאלה זו אידרש מתוך עיון בסיפור "הרצפה מתנדנדת", שעל שמו נקרא קובץ של תשעה סיפורים קצרים. הסיפורים מעלים שיחה קשה ובלתי אפשרית, למעשה, בין אישה לבין גבר המבקשים ליצור זוגיות ומשפחה. מצבים של אכזבה מן הגבר, של תלישותה של האישה, הנסוגה בתוך המערכת הזוגית ומוצאת נחמה בידיעת הבדידות, מביאים לשחזור זוגיות קמאית בין אב-נעדר לילדה-שורדת. מעגליות זו שיש בה קווי דמיון לביוגרפיה של זרחי, גם חורגת ממנה. סוגיות כבדות משקל עולות באמצעותה ונוגעות בכוח המופרז שניתן לגבר כ"גואל" או כ"נסיך" ובהיעשותה של האישה לנטולת עצמאות. חרך במעגליות זו אני מוצאת בסיפור "הפסנתר".