[סיפור קצרצר]
ביצירות אירופאיות איכותיות ניתן למצוא תמיד איזה אומן טרפז משונה
שחי בגבהים ואינו מסוגל לרדת. לרוב הוא מעורב בתאונה שהתרחשה
בעבר או מתוארת בהווה או בתאונה עתידית הנרמזת מסיבי העלילה
שממילא אינה קשורה בו בקשר של ממש, אלא משתמשת בו
כבמשל הקשור בקרקס, אותו מחוז קסום ומלא כאב שאינו מצוי
במקומותינו כדרך חיים אלא בא אלינו בהשאלה לזמן קצוב, או
מתווך בסרט מיושן, שבו מתמקדת המצלמה מדי פעם על הקהל
ובייחוד על הילדים שנראים כאילו יצאו מזיכרון ילדותי דביק מגלידה
שנמסה על היד, מתוחים ומכורכמים מעט ועגמומיים. אז נדמה כי
הם עלולים לפרוץ בבכי כי הפיל גדול מדי, או עצוב
מדי, או כלוא מדי, והליצן מפחיד, ונערת הגומי נראית כמי
שהסתבכה מדי בתוך עצמה, והפופקורן מלוח מדי, האור חזק מדי,
הדרך הביתה רחוקה מדי, הכרטיס, יקר מדי, הבלון התפוצץ מדי.
המוגזמות, זו שבונה את הטרגיות הקרקסית, זו שנבנית על צחוק,
יופי ועל עונג, המוגזמות מוגזמת מדי, או שמא חיוורת מדי,
דחלילית. אולי בסופו של דבר הילדים בוכים מכיוון שהאנשים נראים
כמו אנשים והפיל נראה כמו פיל, או שבכלל, ילדה אחת
בוכה מדי דווקא כאשר היא רואה את 'שלגיה', קרקס קטן
בתיאטרון "הבימה", שנות השבעים המוקדמות.
>> פרגמנט מתוך הספר "תיירות פנים" >>
2 תגובות
בלעת אותי בטקסט שלך. התעטפתי בו לגמרי, ובילד הזה בקהל. אני?
תודה לך רוני!