[בעקבות דבריו של לואיג'י פירנדלו]
בבית אביחי הזמינו אותי להשתתף בפרוייקט שעוסק באלמנטים ספרותיים שוליים (יומנים, הערות שוליים וכו'). אני כתבתי על ציטוט קטן שחבוי בתוך מסה גדולה.
"השחקן בסרט רואה עצמו כבגלות. הוא גולה לא רק מן הבמה, אלא מאישיותו-הוא. הוא חש, באי-נוחות עמומה, את הריקנות הנבצרת-מהבנה הנוצרת באשר גופו נהפך לתופעה בת-חלוף, שהוא הולך ומתנדף, שנגזלים ממנו ממשותו, חיוניותו, קולו והרעשים שהוא משמיע בדממה... המכשור הקט ישחק בצלו לפני הקהל ואילו הוא עצמו צריך להסתפק בהצגה לפני המכשור".
תוך כדי הכנותיי להרצאה עבור סטודנטים לאמנות, שמתי לב לקטע קצרצר המצוטט בתוך המסה הידועה "יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני" מאת ולטר בנימין. שם, באותו הציטוט, מדבר המחזאי והסופר האיטלקי לואיג'י פירנדלו על שחקן הקולנוע. לרוב לא ניתנת לציטוט של פירנדלו תשומת לב מיוחדת בין שאר העניינים הנידונים במסה, אבל בשבילי, מאותו רגע ואילך, הוא נהפך לתגלית. פקעת זעירה שכדאי
לחלץ ולהביט בה בפני עצמה כבפרגמנט, כבשארית דחוסה.
לקריאת דברי המלאים במגזין בית אביחי >>