[ספר חדש בסדרת "ושתי" | תרגמה מצרפתית והוסיפה אחרית דבר - מאיה מיכאלי]
אומרים שאדם אינו נולד סתם כך, ביום זה או ביום אחר. שיש משמעות לתאריך ההולדת, למיקום הכוכבים בשמים, לעונה. האם ניתן לומר דברים דומים גם לגבי ספר?
"אורליה שטיינר" מאת מרגריט דיראס ראה אור בעברית לפני כשבועיים, בשעה של דיבור גס או למעשה, בשעה חשוכה של אין-דיבור, של פעולות אלימוּת קשות, הרות אסון. ואני תוהה, הייתכן כי יש לזה משמעות...
ספרה של דיראס כותב על הנותרת - אורליה שטיינר שאיבדה אב, או אהוב, או אם. מישהו שנרצח במחנות השמדה, מישהי שמתחבאה בעליית הגג לאחר שהוריה נלקחו, מישהו שטבע במקום שבו אלימות החריבה.
אך בסופו של כל טקסט בשם "אורליה שטיינר" (יש שלושה טקסטים בשם זה בספר) מסתבר כי לא היא הדמות שאיבדה אב, אם, אהוב. מסתבר כי אורליה שטיינר היא הכותבת, נערה בת 18 שכותבת. ובכן, מי היא אורליה שטיינר הכותבת? האין גם היא, במובן מסויים, נותרת? נותרת מאחורי שובלי ההרג, אוספת כאבם של יתומים, זעמן של נשים שאיבדו, של גברים שניתלו, את השיגעון של החשיפה לזוועה?
מי היא אורליה שטיינר ומניין היא כותבת את הכאב? מהו היסוד לאמפתיה בין הנערה הכותבת לבין מישהי אחרת? מישהי אחרת שלה היא משאילה את שמה, או להפך, שממנה היא נוטלת אותו? מהו כוחה של דיראס לנוע בין הדמויות?
הדיבור של דיראס מורכב. הדיבור שלה שירי. הדיבור שלה מעורר אמפתיה וגם סלידה. היא יוצרת מארג ומחפשת את גבולות הדיבור, אבל לא מתוך הרצון להתלהם (אותו רצון שקו דק בינו ובין שליפת האגרוף) אלא מתוך הרצון להרחיב את הטבע המדבר, את רשת יכולות הכתיבה, את יכולות המיעון, אליך, אלי.
"אורליה שטיינר" ראה אור בתרגום לעברית לפני כשבועיים. כשהגיע מבית הדפוס אחזתי אותו בידיי כמי שמחזיקה פתק מתפורר שנמצא במפתיע בבקבוק; הוא נדמה, מתוך הסיטואציה שלתוכה נולד, להד שבקושי מגיע לאזני, ממרחקים, הד דק, זהרורי, בימים של אלימות חמורה ושל דיבור גס. לרגע (ההיה זה רק רגע?) לא האמנתי כי אך לפני ימים אחדים שלחתי אותו ביד אמונה ובוטחת לבית הדפוס, כאילו הכול כרגיל.
אפשר לומר שהספר הזה לא נולד סתם כך, ביום זה או אחר; לומר שזעקותיו כנגד בדידות וכנגד הסבל מאוקיינוס האלימות, שנסיונותיו למצוא דרך למלל את כאבה של הכותבת לנוכח סבלה של "האחרת" – נשלחו אלינו כשופר. שופר של כפרה, שופר של עדינות.
מי יתן וישמע כאן ויחלחל
---------------
גב הספר
"אני כותבת אליך כל הזמן, תמיד כך, אתה רואה. שום דבר פרט לכך. כלום. אני עומדת לכתוב לך אולי אלף מכתבים, לתת לך מכתבים, מכתבים על אודות החיים שלי עכשיו. ואתה היית עושה בהם בדיוק את מה שהייתי רוצה שתעשה בהם, כלומר מה שאתה רוצה. לכך אני מייחלת. שאתה תהיה הנמען. היכן אתה? כיצד אגיע עד אליך?". [מתוך "אורליה שטיינר"]
שלושה טקסטים קצרים, אשר שם כל אחד מהם הוא "אורליה שטיינר", מרכיבים את הספר המיוחד הזה מאת מרגריט דיראס. שלושתם מתרחשים, כפי הנראה, בשלושה מקומות שונים (ונקובר, מלבורן, פריז), והדוברת בהם איננה בברור אותה אישה אך גם איננה בברור שלוש נשים שונות. מה סגנונם של הטקסטים הללו? האם זו פרוזה, שירה או תסכית המלווה סרט? גם בסגנונם נעים שלושת ה"אורליה שטיינר" בחופש מטריד או מעורר.
נדמה שהאחד נכתב כמכתב לאהוב נעדר, השני כמכתב מבת לאביה אשר מת במחנה ריכוז, והשלישי הוא טקסט-חלום המתאר ילדה שהוריה נלקחו למחנות, כאשר השכנה שומרת עליה תחת הפצצות המטוסים. האם שלושתם נכתבו בידי כמה נערות, כבנות שמונה-עשרה, שנחשפו לסיפורים, לכאב ולאובדן ומתיכות אותם למילים?
את אורליה שטיינר אין לקרוא כדי להבין מה מסופר; אולי ניתן לקרוא בו כמו בכמה שקפים המונחים זה על זה – כמארג של הזדהות, אימה, תשוקה ובחינת גבולות.
מרגריט דיראס (1914-1996) היא אחת הסופרות הצרפתיות המרתקות והחדשניות של המאה ה-20; בין הנודעים שבספריה "המאהב", ו"הירושימה אהובתי". היא פרסמה את שלושת ה"אורליה שטיינר" בשנת 1979. בספר זה מוגש לקוראי העברית תרגומה הקשוב והפיוטי של מאיה מיכאלי לשלושת הטקסטים מעוררי ההשראה של דיראס. לספר מצורפת אחרית דבר מאת המתרגמת ובה מוצג רקע מעמיק ליצירה, לצד דיון בסוגיית כתיבתה של דיראס ביחס לסבלם של היהודים במלחמת העולם השנייה ובשאלות הייצוג והאתיקה שעולות כתוצאה מכך.
לפרק מתוך "אורליה שטיינר" במגזין אלכסון >>
