[קטע מתוך נתן]
נתן. בלילה כמעט שלא ישן. הריאיון הגדול שציפה לו למחרת העצים את חריקת קורות העץ מתחת לשטיחים, חריקות זעירות של חומרים שאינם מפסיקים לנוע, להתגושש זה בקצותיו של זה, להתכלות, להתחרקק בחרקוקים שלא ניתן לשמוע אלא בדמדומי אי-הירדמות, כאשר תדרי חשמליות ותחתיות מודגשים וכל מכונית מרעידה את ההכרה, שעה שזמזומי עמודי חשמל אוטמים את האוזניים וציפורים מגרגרות גרגורים משונים, מדובבות את שחור הלילה בינן לבין עצמן, לעיתים בקריאות משונות, תמוהות, כאילו ננערה בהן איזו תובנה קשה שהעיפה אותן אל משך הידוע רק להן. המקרר רעד וקרקש רעד וקרקש. בין לבין הודיעו פרסומות בטלוויזיה (שנתן פתח כדי לתת לעיניו על מה לשהות) על טעם חדש של דונט – דונט בטעם אפרסק, או משהו דומה. אחר כך הודיעו על כדור חדש שעוזר לשינה ומשלים את זה שעוזר להרגעה ואינו נוגד את זה של הדיכאון, ששיניה הצחורות המסודרות במפגיע של השחקנית הודיעו עליו בחיוך עולץ וקפוא. פיצוץ הבליח ושקט. אגזוז או ירייה. התחתית עברה והרעידה את הבית רעדה קלה שגרמה לשטיחים מקיר לקיר להיראות לרגע – מן המצב של השכיבה על הספה, מן הקִרבה הזו לתחתית ומן הזווית הצדדית של השכיבה – כחיה מתמתחת שגופה נרעד בעונג או באימה. הקורות המשיכו, שולחות מיחושים זו לזו, חורקות עיני עץ גדום, משתלבות בקריאות תנשמת, בנשימות סנאים ישנים. לפתע לא ידע נתן אם חם או קר. אם קר או חם. כנראה נרדם לרגע וחלם שכתם גדול התפשט על הרצפה, ולא ידע אם ניתן לנגב אותו – אם הוא קר או חם. בסרט שהוקרן בטלוויזיה ראו אישה יפה עצובה. בכל פעם שרצתה להיאסף מעיצבונה הלכה לעצב את ציפורניה באחד מעשרות מכוני המניקור שהיו בסמוך לביתה. הסרט התעכב על תלישת העור סביב הציפורניים בעזרת קוצץ ועל פניה הצחות, המושלמות, המעלימות כקסם בדידות גדולה.
תמרה מסל, קופסת טלויזיה (1), 2019
