[רומן]
עדי שורק, הוצאת כתר, עורך: עודד וולקשטיין, 2018.
נתן, איש עסקים מצליח שאיבד את פרנסתו והסתבך בחובות כבדים, משאיר את משפחתו בישראל ונוסע לאמריקה לחפש עבודה. הוא ישן אצל ידיד בברוקלין וחולם להתקבל לריאיון אצל איל ההון האל גריפית', שבכוחו – כך מספרים לו – לשנות הכל.
זוכה פרס ראש הממשלה ע"ש לוי אשכול ליצירה ספרותית 2018. נבחר הרשימה הארוכה, פרס ספיר 2019.
[נובלה קצרצרה]
"איש אינו יודע כיצד החלה הקטטה המחרידה שקטלה את העיר וגרמה לה לשקוע לפני כחודש. כיצד נפלו מאות אנשים אל תוך התעלות, מתכתשים על הסירות, רומסים גונדוליירים חסונים, דוחסים עקבים, קצה מטרייה, תולשים שיער, בוטשים זה בפני זה, דוחקים ובועטים ומתיזים, נצמדים, מתנשמים. אך אמש עלה מן התהום פנקס רשימות השופך אור חדש על האירועים"
[הוצאת תרסט, סדרת הקונטרסים, עורך: עודד מנדה לוי, 2024]
הנה, האיש עם שתי-עגלות-הקניות-העמוסות-בשקיות-ריקות, עדיין כאן. וזו שתלתה כביסה בשדרות רוטשילד עברה עוד לילה בלא פגע. וזה שצועק ומבקש שקל מיושבי בתי הקפה בכיכר הבימה שב למעגלי צעקותיו.
לא רק בגלל ההקלה שהם ניצלו שוב, אני חשה את תחושת הנס. אלא שהימצאותם מגנה על העיר מפני אלימותה, מגנה על העיר מפני רצונה להיטהר טיהור מסוכן, מגנה על העיר מפני התייפייפות משכיחה, מבעיתה, השוכחת את האנושי בחולשותיו ודוחקת אותו הרחק ממנה.
בכנס המתקרב, חשבתי ללכת מחסרי הבית אל האנשים-מלאכים של מיכל רובנר, אותן פיגורות נטולות פנים "טרשיות" כלשונה של רובנר, שבכל זאת מותירות בנו רושם מיוחד ונוגעות ללב. הן מעלות תהיות ביחס לשייכות ולאנונימיות, להמוניות ולקירבה. אחשוב על צילום ועל כתב, מה מתירה לי ההתבוננות של הכותבת, הלא מצלמת? מה אוסרת על עצמה רובנר המצלמת? ולהפך, למה היא נעתרת?
על כריכת ספרה של עדי שורק, "לפעמים מאבדים אנשים", מופיע תצלום שצילמה האמנית נועה צדקה. זה תצלום צבעוני מאוד, המתאר שולחן אוכל ועליו שאריות ארוחה. אור חזק נכנס מן החלון, אולם החדר נראה כאילו הואר בנורה צהובה. המפה משובצת באדום, בצהוב ובירוק, פרופיל החלון צבוע בצהוב בננה, משענות הכיסאות צבעוניות גם הן, וכמוהן גם המפיות ואחד משני ספלי הקפה. על אדן החלון ניצב עציץ קטן, נראה־לא נראה. זוהי תמונה קצרה - פריים בודד, יומיומי, כללי וסתמי לכאורה, שסיפור שלם יכול להתגלות בין פרטיו.
אותות מאבק הבוקר עודם פזורים בחדר – חולצה כחולה ארוכה-מהוהה עם ציורי חיות, גופייה, שמיכות סתורות, האוויר הדחוס.
בסוף הצעתי שנבחר את הבגדים בערב כך שיהיו מוכנים לבוקר, ולא נצטרך להתעצבן על חוסר ההסכמה ועל הזמן שנמתח.
לפני כן הייתי רעבה מאוד ולא היתה לי הסבלנות הרגילה. גם קמנו מאוחר.
