פרויד

היינו מכורים למשחק הזה, כל אחד לתפקידו, תפקיד שהיה תפור על פי מידותיו, שהוא תפר לעצמו, שהמציאות תפרה לנו. הרגשנו מעין שקט לשוב ולשחק אותו תפקיד. היה לנו מקום בתוך המשחק, המשחק היה המקום שלנו, בית-בתוך-בית, מעט מוגבה מעל המציאות אבל לא מדי, איזון דק בין הזיכרון שערמנו לבין העתיד שלפנינו, בין הצורה שקיבלנו לבין הצורה שהענקנו לעצמנו. [מתוך: "על הפרישות" מאת מיכל בן נפתלי]