חסר בית

[קובץ סיפורים, הוצאת ידיעות ספרים]

אישה יוצאת למסע בעיר. מבטה מתעכב על חסרי הבית ועל האבודים; בזכותם תוכל לבחון מחדש זיכרון משפחתי כמוס. המסע מסתעף כשנשזרים בו קרעי חלום וּוידויים, המסכנים את הסדר הקיים.

בספרה החמישי של עדי שורק האני נעשה גמיש, ואנו נעים עמו: מעיין פלאי נהפך לגל כביר, צמד שדיים נהפך לשלושה, דוב קוטב מאיים לטרוף את הבת הקטנה, הנה אנחנו בערימה של חסרי בית, האם אלה שברי עברנו, או שמא פיסות מעתידנו? אנחנו מתוודעים למתים, מנסים למצוא מרפא לשלושה ילדים קבצנים ובעיקר מבקשים שלא לשכוח בעֵרוּת את מה שכתב הלילה בחפצים. [הוצאת ידיעות ספרים, 2024].

[רומן]
עדי שורק, הוצאת כתר, עורך: עודד וולקשטיין, 2018.

נתן, איש עסקים מצליח שאיבד את פרנסתו והסתבך בחובות כבדים, משאיר את משפחתו בישראל ונוסע לאמריקה לחפש עבודה. הוא ישן אצל ידיד בברוקלין וחולם להתקבל לריאיון אצל איל ההון האל גריפית', שבכוחו – כך מספרים לו – לשנות הכל.

זוכה פרס ראש הממשלה ע"ש לוי אשכול ליצירה ספרותית 2018. נבחר הרשימה הארוכה, פרס ספיר 2019.

הנה, האיש עם שתי-עגלות-הקניות-העמוסות-בשקיות-ריקות, עדיין כאן. וזו שתלתה כביסה בשדרות רוטשילד עברה עוד לילה בלא פגע. וזה שצועק ומבקש שקל מיושבי בתי הקפה בכיכר הבימה שב למעגלי צעקותיו.

לא רק בגלל ההקלה שהם ניצלו שוב, אני חשה את תחושת הנס. אלא שהימצאותם מגנה על העיר מפני אלימותה, מגנה על העיר מפני רצונה להיטהר טיהור מסוכן, מגנה על העיר מפני התייפייפות משכיחה, מבעיתה, השוכחת את האנושי בחולשותיו ודוחקת אותו הרחק ממנה.

בכנס המתקרב, חשבתי ללכת מחסרי הבית אל האנשים-מלאכים של מיכל רובנר, אותן פיגורות נטולות פנים "טרשיות" כלשונה של רובנר, שבכל זאת מותירות בנו רושם מיוחד ונוגעות ללב. הן מעלות תהיות ביחס לשייכות ולאנונימיות, להמוניות ולקירבה. אחשוב על צילום ועל כתב, מה מתירה לי ההתבוננות של הכותבת, הלא מצלמת? מה אוסרת על עצמה רובנר המצלמת? ולהפך, למה היא נעתרת?

מיצב המזמין לעצור ולקרוא בתוכו. במרכז החלל עגלת-קניות גדושה בטיוטות ובניירות קמוטים. החדר הקטן שנוצר, מזמין את הסובבים להכנס אליו ולעיין בפתקים. בתוכם חבויים סיפורים קטועים, פסקאות הנקשרות בהווייתם של דרי-רחוב וקבצנים.