כל הלילה פֵּרשתי פסוק שנכתב בחפצים.
כסא ומטפחת זכורים לי, אבל היו בוודאי עוד שלושה-ארבעה דברים שנרשמו באופק שבו שהיתי באותו הזמן. כל הלילה פרשתי ושכחתי, פרשתי ושכחתי.
החפצים היו ערוכים בקו, ככתובים בשוּרת כתב-יד או כתלויים על חבל כביסה... כל הלילה פרשתי עד שנפרש הפסוק ממני. נותרו אך הפסל-משפט הזה, וגעגוע לאות ["סְפׇר – כתב עת לספרות חורגת", בעריכת אלעד נבו ודביר צורף]
באופן עקרוני, דרך אגב, אין זה מומלץ להיות קולנית. זאת
ניתן ללמוד מנורמות החיים האמיתיות, המדומיינות, המוצגות, המוּשרוֹת ומהערות אגב.
לכן, דרך אגב, עד היום אני מרגישה שלפעמים אני תופסת
יותר מדי את השיחה ושזה לא נחשב יפה
עברו כמה שנים מאז נעקרתי לחיפה, בהיותי כבת עשר, בפתאומיות
שהצטרפה לשגרת הנדוֹד אשר טוו הורי. חשבתי שהצלחתי להימנע מלצבור
זכרונות באותן שנים, עד שנתקלתי במרצפת בטון בעלת קו שבר
דקיק בפינתה. בזמן שדרכתי עליה הוצפתי בדמותה של דריכה קדומה,
אשר הפכה את המרצפת לרכה ככרית מלאה מחטי אורן וקליפות
מתפצפצות של צנוברים. אז הבנתי שאני מתחילה להרגיש שייכת גם
לכאן, מסתכנת בעקירה נוספת.
המרחב שנפתח בין מסך הקולנוע לבין האולם הקטן ודחוס האוויר
של הסינמטק הופר תכופות על-ידי "תקלה טכנית שתתוקן בהקדם". הפסקות
אלה יצרו – כנראה כמו בכל קולנוע שכונתי – הווי הנדמה כה
פרטי עד שהוא מעלה דמעות בעיני כול.
כאן היו אלו
צעדיו המהירים והמכונסים בהלוך-ושוב של אברג'יל הכחוש (בכיסי חליפתו השחורה,
המהוהה, היו קוביות חשיש חומות לשימוש ולמכירה), אשר חצו את
במת העץ החורקת למרגלות המסך.
