פרוזה

[קובץ סיפורים, הוצאת ידיעות ספרים]

אישה יוצאת למסע בעיר. מבטה מתעכב על חסרי הבית ועל האבודים; בזכותם תוכל לבחון מחדש זיכרון משפחתי כמוס. המסע מסתעף כשנשזרים בו קרעי חלום וּוידויים, המסכנים את הסדר הקיים.

בספרה החמישי של עדי שורק האני נעשה גמיש, ואנו נעים עמו: מעיין פלאי נהפך לגל כביר, צמד שדיים נהפך לשלושה, דוב קוטב מאיים לטרוף את הבת הקטנה, הנה אנחנו בערימה של חסרי בית, האם אלה שברי עברנו, או שמא פיסות מעתידנו? אנחנו מתוודעים למתים, מנסים למצוא מרפא לשלושה ילדים קבצנים ובעיקר מבקשים שלא לשכוח בעֵרוּת את מה שכתב הלילה בחפצים. [הוצאת ידיעות ספרים, 2024].

[נובלה קצרצרה]
"איש אינו יודע כיצד החלה הקטטה המחרידה שקטלה את העיר וגרמה לה לשקוע לפני כחודש. כיצד נפלו מאות אנשים אל תוך התעלות, מתכתשים על הסירות, רומסים גונדוליירים חסונים, דוחסים עקבים, קצה מטרייה, תולשים שיער, בוטשים זה בפני זה, דוחקים ובועטים ומתיזים, נצמדים, מתנשמים. אך אמש עלה מן התהום פנקס רשימות השופך אור חדש על האירועים"
[הוצאת תרסט, סדרת הקונטרסים, עורך: עודד מנדה לוי, 2024]

[סיפור קצר - הקראה בווידאו]
שרית וינו אלעד קוראת את הסיפור "קשור בסרט" בהופעה "קצר וקולח – אמנים קוראים סיפורים קצרים בפני קהל" במרכז עינב.
אחד ממרכזי הגינה, על הדשא שבין שתי רחבות משחקי הילדים, מסתובבת ילדה, מרקדת. היא רצה אחר יונים וחיוכה פתוח ומתוק כפי שרק חיוכה של ילדה חכמה, מלאת תשוקת-חיים ויפהפייה – יכול להיות. עיניה הכהות מאירות מבזיקות. ידיה מושטות קדימה, עורן הבהיר רך כל כך. הן מושטות כקערה קטנה, מבקשות מהיונים להצטרף ובאותה עת האצבעות קמוצות, מגינות-מתכוננות להתקרבות בלתי צפויה, כל כך חכמה הילדה. בידה מעט לחם שלקחה מן הדשא או מאמה, שהיא מפזרת ואוספת, מחוללת ומצטרפת אל מעגל ריצה ילדה ציפורים.

נכנסנו עירומים, נערה ונער. חדשים בגוף המתפרץ, גדלים בתוכו, מתגפפים בו, זרים, חומקים ממנו, נעטפי אוויר וחול ומים. שׂערי החום ארוך, שערו השחור הארוך או להפך, שערי הקצר שערו גם כן או להפך, שערי קצר שערו ארוך.

לרגע קל היינו לבדנו. עם השמיים, עם העור, עם המים הצחים השקטים הצלולים התכולים עד זעקה [סיפור קצר, ראה אור ב"המוסך - גיליון ליום הסיפור הקצר", 21.12.2022]

כותבת עלייך פעם ועוד פעם, מנסה לחפור קצת אדמה מתחת לרחבת הגרנוליט והבטון. משהו מקומם אותי בעריריות הדלה שלך, בריקנות היומיומית, בייחוד מפני שיש לך פוטנציאל לכיכר עיר, לגן שעוברים בו, למרכז אנושי בין רחובות, נגיש ומזמין. אלא שאת נותֵרת,כבר שנים, ריקה כרחבת דגל במחנה צבאי.

עגלה נוסעת עמוסה בילדים. האם גם בתי עליה? אנשים רבים מצויים סביב. הצפיפות אילצה אותי לזוז וכשחזרתי כבר לא הייתה... המשכתי ללכת וללכת, לבדי כל כך, איש אינו יכול להצטרף, אין אפילו אפשרות להעלות זאת על הדעת שכן כולם שורדים ונשארו שם בצפיפות, ולקרוא במין ייאוש במתחמים הנטושים, ולהרחיק למקומות שאין סיבה שבתי תהיה דווקא בהם, רק להמשיך לצעוד ולחפש
["המוסך", בעריכת צוות כתב העת]

"תשאירי אותם כאן לנצח" אמרה לי הנסיך, ובין השמים, השדיים, השקיעה, הדשא, כוסות המשקה, הגבעה, היא הביטה מעלה... נשארנו לנצח, מתגוששות על מיטה גדולה...

כל הלילה פֵּרשתי פסוק שנכתב בחפצים.
כסא ומטפחת זכורים לי, אבל היו בוודאי עוד שלושה-ארבעה דברים שנרשמו באופק שבו שהיתי באותו הזמן. כל הלילה פרשתי ושכחתי, פרשתי ושכחתי.

החפצים היו ערוכים בקו, ככתובים בשוּרת כתב-יד או כתלויים על חבל כביסה... כל הלילה פרשתי עד שנפרש הפסוק ממני. נותרו אך הפסל-משפט הזה, וגעגוע לאות ["סְפׇר – כתב עת לספרות חורגת", בעריכת אלעד נבו ודביר צורף]

בסרט שהוקרן בטלוויזיה ראו אישה יפה עצובה. בכל פעם שרצתה להיאסף מעיצבונה הלכה לעצב את ציפורניה באחד מעשרות מכוני המניקור שהיו בסמוך לביתה. הסרט התעכב על תלישת העור סביב הציפורניים בעזרת קוצץ ועל פניה הצחות, המושלמות, המעלימות כקסם בדידות גדולה.

מיצב המזמין לעצור ולקרוא בתוכו. במרכז החלל עגלת-קניות גדושה בטיוטות ובניירות קמוטים. החדר הקטן שנוצר, מזמין את הסובבים להכנס אליו ולעיין בפתקים. בתוכם חבויים סיפורים קטועים, פסקאות הנקשרות בהווייתם של דרי-רחוב וקבצנים.

שמחה לספר שספרי החדש – רומן בשם "נתן", ראה אור בימים אלו בהוצאת כתר.
נתן הוא אדם מצליח שהסתבך בחובות, נקלע למצב של עוני, ומחפש עבודה בניו-יורק. הרומן מסופר מזוית זו, של אדם שכשל באמצע החיים ונהיה על סף חסר בית; איך העולם נחשף בפניו כך, איך הוא עצמו נחשף כך בעולם.  

הוא יחשוב על נפשו של הארכיטקט, שיש בה משהו הרבה יותר אנרכיסטי מכפי שמתגלה בסופו של דבר. זו שרוצה להשתמש בכוחה לברוא מבנים לכולם, מיטיבים ומאירי פנים, פתוחי זרוע, משובשים, מלאי הפתעות. והלב שיזכר בזה יזכר גם בהפך הגמור, ויכביד מדי על המגבעת עד שתתחיל לשקוע והוא יבין שעליו להקל על משאו ויחל להשליך חתיכות מלבו. החתיכה שאחראית על "לכולם", תושלך ראשונה. אחריה זו שקשורה ל"משובשת". את אלה הוא הכי אוהב ולכן יהיה עליו להיפטר מהן מהר ככל האפשר כדי לצוף. [סיפור קצר; פורסם בכתב העת "מעבורת"]