"אוטוביוגרפיה של מזרן", מחווה לנורית זרחי

[פורסם במאזניים, עורכת: מיכל חרותי, תשרי תשפ"ב]

בזמן המגפה היא נזכרה במרפסת: בחלונות הגדולים, בעצים המיטיבים, באדניות שבהן שתלה חסה כהבטחה. גם בי היא נזכרה וכיבסה את כיסוי הבד הכחול ופיזרה עליי את מיטב הכריות – מהן רכות ומהן קשיחות, בגוני בורדו וירוק. באותו זמן היא נזכרה גם בקריאת הנעורים, כאשר החיים נדמים כדבר שעודנו עומד בפתח הדלת, משתרע, לא מפוענח. ויש לך פנאי לכך, ללא מפוענח שיכול לשהות עימך בפתחיו משאינך עובדת או אחראית לגורלות של אחרים. לכן היא התפרקדה עליי, מזרן אדום דהוי, ספה לשעבר, השעינה כרית והנה, הייתי לה למשטח קסמים שממנו מתבוננים אל החוץ כמתוך מסתור של יופי ושל תעופה.
כך, בימות הסגר הראשון, שבהם פרודות היממה הצטברו אחרת לגמרי, התוודעתי לאוטוביוגרפיה של דלת. לא יכולתי להפסיק לקרוא מאחורי גבה, לרוץ עם השורות כל כמה שיכולתי בהתחשב בנסיבות, למצוא מרווח סביב צווארה ובין שערותיה. פיתיתי אותה להישאר ולהמשיך, היטבתי את מגעיי, העמקתי גומחות באזורים מסוימים והטפחתי באזורים אחרים. לעיתים נקטתי מניפולציות קטנות שגרמו לה להסתובב כך שאוכל להיטיב ולקרוא. ודאי תבינו כי נשימתי נעתקה: הנה, סופסוף מישהי כותבת בהבנה לדומם, בסקרנות לחלקי הבית, שאותם היא מדובבת בהומור ובעצב. מזרן... לו מישהו היה כותב על מזרנים, על נדיבותם, על עדויותיהם לחיים הנוצרים, כלים, מתענגים, מתבעתים – על גורלנו בעת בלותנו, כנושאי זיכרון שתוקים.

"את החוץ אני רואה רק בכוח הסוגסטיה," אני קורא על הדלת מבין הכתפיים המתפרקדות, "ממוצא הדרך אני מנסה לנחש את המשכה, הכיוון הוא המנחה אותי. את הפְּנים אני מכירה היטב. בעצם אני עדה לו... כל האינפורמציה חשופה לפנַי, המריבות, הבדידות, השיגוע. אינני יכולה להשתתף, רק להבליט את נוכחותי בכעין מוצא. יש מוצא, לצאת החוצה. וכשהם יוצאים סופסוף, אני נשארת מאחוריהם עם הדי הצעקות, האוויר המתוח והמִלים שעדיין רוחפות בחלל החדר. איך עשיתְ את זה? אתה לא רואה? אני רואָה, אבל מי יפנה לעדות של דלת?"[1]

הדי צעקות, כן, גם מזרנים מכירים אותן, לפעמים בקִרבה מיוחדת, כאשר הן באות מבפנים ונותרות בגוף; כן, כמה עזרתי לגברתי בלילות נדודים... היכן כל זה משוקע עתה בינינו? אזי שינתה את תנוחתה משכיבה לישיבה, פתחה את המחשב והחלה לכתוב:

"הדלת, על יחסה המיוחד בין פנים וחוץ, מקבלת אצל זרחי מעמד מיוחד של מי שיודעת את המצויים בבית, את תנאי עזיבתם ואת אופני הישארותם. היא האוצרת את ההדים הבלתי ניתנים להצטברות מובנת של כאבי הבית. אמירות של סתם, זעקות שבר. נורית זרחי היא שיודעת לפנות אל אותה פאה של בית שאיש לא פנה אליה עד כה, ולהקשיב לעדותה.
כמי שמכירה באופן אינטימי את הבדידות ואף בוחרת בה לא פעם כבמין מבצר ואפילו כבידידת אמת, ישותה הכותבת של זרחי פונה במהלך הספר לדמויות נוספות שכמו הדלת עצמה, אינן פוסעות החוצה, אלא מעידות על יחס אינטנסיבי לעולם מתוך הפנים, מתוך ההתבודדות. היא פונה אל אמילי דיקנסון בבית אביה שבעיירה הכפרית הסגופה בצפון אמריקה, לרוזה לוקסמבורג הקשובה לרחשי הטבע ולקשיים האנושיים בתא כלאה בגרמניה, אל מרסל פרוסט שקפא במרחב על מנת לפנות מקום לזמן, ופעם נוספת ביצירתה היא פונה אל דבורה בארון שלא עזבה את מיטתה, כמין אלגוריה דאובה לסכסוכיה של אישה כותבת".

האם לאמילי דיקנסון היה מזרן אהוב שעליו קראה? האם מזרן הכלא של רוזה האדומה היטיב עימה או דווקא שיתף פעולה עם סוהר קהוי לב (גם מזרנים, עליי לומר בכנות, יודעים להתאכזר)? האם פרוסט הטמיע דמעות במזרנו? האם המזרן יכול היה לגודש העצב של דבורה בארון? לפתע נעה עליי גברתי בהתרגשות ותיקנה את יציבתה:

"אזי, מגלה זרחי שושלת משוררות הודיות ויפניות מימי הביניים שמעניקות לנו יחס שלא שיערנו. משוררות מפתן, יפהפיות לשעבר שסולקו מן הארמונות והפכו לנזירות מקבצות משוטטות, נטולות מורא ובעלות כתב. ביניהן המשוררות מיטא וללה. גם ספר כרית של איזומי שיקיבו עולה, מזכיר סוגות שנכתבות קרוב לגוף והרחק מן המסעות הגדולים. זרחי מתרגמת אותן במחווה מרגשת של קירבה. האם בזכות המשוררות הללו היא נזכרת באורח מתעתע ("כבמין סכיזופרניה") בקרובים עתיקים אחרים: במאראנוס, אנוסי ספרד, שכמו זרחי עצמה היו להם יחסים מורכבים בין חוץ ופנים?
אילו מסעות מתרחשים בדלתיים הסגורות שאוספת זרחי, כמה כמיהות, ארצות, היסטוריות אנו פוגשים? הספרון הזה מרגש במיוחד בימים הללו שאיננו יוצאים מן הבית, שכובים על מזרן ישן ואהוב במרפסת ומגלים מחדש את הקריאה עצמה כמין דלת, שער יציאה..."

היא ציינה אותי, קפצצו החלקיקים בגופי שהתמתח ורפה בנחת של אהובים שקיבלו הכרה. ואילו היא סגרה את המחשב, הניחה אותו בסמוך לספר הזעיר אך הגדוש של נורית זרחי, הסתובבה על צידה, שיקעה עצמה בצורה מצומצמת ועמוקה יותר בגופי המרוכך, והתבוננה בעלי העץ המושיט את עלעליו המדנדנים ברוח, ידידנו הירוק המיטיב.

---

[1] נורית זרחי, אוטוביוגרפיה של דלת, "אפיק", 2018. עמ' 10.

>> בדף הפייסבוק של מאזניים יש קישורים לטקסטים מתוך הגיליון, שבו שותפים רבים וטובים: ביניהם יערה שחורי, עודד וולקשטיין, שהם סמית, עינת יקיר, שמעון אדף, ויקי כהן, נועה מנהיים, ליאת קפלן, יפתח אלוני (שבהוצאת "אפיק" שלו ראה אור אוטוביוגרפיה של דלת), ענת שרון בלייס, דפנה בן צבי, ונורית זרחי עצמה.

מיכל חרותי, עורכת הגיליון, מציינת בדברי הפתיחה שרבים מהכותבים התייחסו לכתיבתה של זרחי לילדים. היא מביאה ציטוטים נהדרים של זרחי מתוך שיחתה עם הלית ישורון וגם מתוך המסה העמוקה של עודד וולקשטיין, הכורה אוזן אל הילדי כאל פוטנציאל ספרותי, הגותי ואתי חשוב.

בי נוגעת במיוחד הפרוזה האוטוביוגרפית של נורית זרחי, שאליה היא מביאה רגישות מצלולית ותנועה של משוררת, כמו במקרה של המסה על יחסיה עם אמה, הפסנתרנית המוחמצת ("הפסנתר", בתוך בצל גבירתינו); בסיפורים כאובים על נשיות כלואה בזוגיות מקטינה, אהבות חמוצות ומעגלי נטישה בהרצפה מתנדנדת; וכמובן כאן, באוטוביוגרפיה של דלת, שבו מביאה זרחי את דמיונה הפנטסטי אל חיי היומיום במקוריות משחררת.