[ראה אור בסדרת "ושתי", 2012; תרגום - אירית עקרבי]
* כותרת אחרית הדבר הנה ציטוט מתוך "סוף, והמשך"
בין החגים אני מפרסמת כאן את אחרית הדבר שכתבתי לספרה של אסתר אורנר, "סוף, והמשך". הספר כולו נע בשנת האבל השניה של בת על אימה, ובנוסף בשנה העברית על מועדיה, חגיה, זמניה. זוהי שנה עברית שמורגשת קצת זרה, כפי שאישה החיה בין צרפת לישראל והכותבת בצרפתית, כאסתר אורנר עצמה, יכולה לגרום לה להרגיש.
עוד מעט ה-10 באוקטובר, עוד מעט ערב סוכות, עוד מעט, כמובן, יום כיפור. אלו מועדים קריטיים בספר הזה. לקראתם, שנתיים לאחר שראה ספרה של אסתר אורנר אור בתרגומו העברי - אני מעלה את אחרית הדבר כאן.
---------
10 באוקטובר 1998, זהו סוף, סופה של אישה אחת, אַת תכני אותו סוכות, כ' בתשרי, ואני אכנס דרכו אל אינטימיות.
"האחות הציעה לי לדבר אלייך. דיברתי אלייך בכמה שפות. נדמה היה שאת מגיבה רק ליידיש העלובה שלי. היא יעצה לי לשיר. שרתי לך בעברית – "הבאנו שלום עליכם" – מחאת כפיים ואמרת עוד, עוד. "עוד" שנשמע לגמרי ברור [...] הגעתי ביום ראשון בבוקר. פחות משבוע לאחר מכן, בשבת בבוקר, הודיעו לי על מותך".
שנה אחר כך; שנת האבל הסתיימה (ממך למדתי שעל הורה מתאבלים שנה שלמה. על כל השאר רק שלושים יום). חיכית כמעט חודש, עד ט"ו חשוון התש"ס, והתחלת לכתוב. ט"ו חשוון, אם כן, היא נקודת ההתחלה, אולי נקודת המֶשֶׁך:
"כמה גרועה השינה בלילות של ירח מלא. כל הלילה קמתי ושכבתי, ושוב קמתי ושכבתי. לא הבטתי בירח. הערב הוא עדיין יהיה מלא. אחר כך ילך ויתמעט. את הסתלקת כשהירח התמעט. והבוקר התיישבתי אל שולחני כדי לדבר איתך עוד. היכן שלא תהיי, אם תשמעי ואם לאו, אדבר איתך".
מה היה בזמן הזה, שבין יום השנה למותה ועד ט"ו חשוון, מהו שהוביל אותך אל הכתיבה? ומהי בעצם הכתיבה הזו, שמכריזה על עצמה שתיכתב במשך שנה, בדיוק. שנה שרירותית שאינה מתחילה בתאריך המוות. האם זו שנת האבל השנייה? ריטואל פרטי? מכתב לאם? דיבור ישיר? כל מה שלא ניתן היה, ועכשיו פתאום אפשר? כל מה שלא נשאל וכבר לא יוכל להישאל, כל ההחמצה, כל הריחוק, כל הקִרבה.
"למען האמת בשנים האחרונות רק שרדת, לא ממש חיית. האם רק בשנים האחרונות? כמה את נראית לי רחוקה פתאום. איזו החמצה. כל מה שלא אמרנו זו לזו".
אנו נכנסים אל תוך שיחה, אישה שכבר אינה צעירה מתיישבת פעם אחר פעם אל שולחנה, לכתוב לאמה המתה. כל ישיבה כזו, כך נדמה, מזוהה בפתיחה החוזרת "גיטלה" – "גיטלה, הבוקר הייתי בבית הכנסת של "היֶקים". זה שאליו הלכו החברים שלך שעלו מגרמניה [...] באתי לשמוע את הברכות לראש חודש כסלו, חודש האור והגאולה. דצמבר. הירח כמעט אפל. הוא ייוולד מחדש ביום שלישי או רביעי". ושוב, "גיטלה, הבוקר אני בסנדלים. שוב שברתי את האצבע הקטנה בכף הרגל. לא יכולתי לנעול נעליים. מזל שלא יורד גשם, אף על פי שעכשיו עונת הגשמים". ושוב, "גיטלה, אני מבזבזת את זמני. הנכדה שלך נוזפת בי בעניין זה לא פעם. לא משום שאני מבזבזת אותו, אלא משום שאני מתלוננת על כך. השבוע נטשתי אותך. בקושי התיישבתי אל שולחני".
מתוך כך נפרש בפנינו סיפור של הישרדות, זוג צעיר וילדה, נפרדים. האב מת, אף אחת אינה יודעת בוודאות כיצד נהרג, גם לא היכן. שמועות אומרות שבצעדת מוות, באחת מצעדות המוות. האֵם שרדה במחנה ומאוחר יותר ייוודע מפי זרים על נדיבותה שם. את, הילדה, מוחבאת בכפר. על כך אינך מדברת בספר הזה.
אחר כך נפגשתן, אבל במובן מסוים כבר לא יכולתן להגיע.
איך יודעים אם ריחוק הוא בגלל המלחמה, אם בגלל אופייה של אם, אם בגלל נחישותה של ילדה? על ילדות אין להטיל אחריות. אפילו אם הן נחושות, אפילו אם הן נראות גדולות. אמא שנותנת ללכת תהיה לעד אמא שנתנה ללכת. אבל זו כנראה לא הייתה הבעיה עצמה. נדמה כי ההליכה התרחשה לפני כן, ואולי באופנים פחות גלויים. הגעת לישראל לבדך, היית בת שלוש-עשרה.
איך אפשר לכתוב את זה, לכתוב על זה? "איזו החמצה. כל מה שלא אמרנו זו לזו". האם ניתן היה לומר?
את כותבת ברוֹך שמקנים הגיל והפרידה. את מדלגת מעל מוקשים. את באמת משוחחת עימה. נדמה שאינך יכולה לומר יותר מאשר תוכל היא, המדומיינת, לשמוע. הימים עוברים, הירחים מתמלאים ומתמעטים והחגים מתחלפים. "בכל חנוכה אני עורכת ערב 'לטקעס' וסופגניות – אבל את הסופגניות מכינה חברה שהתמחתה בכך. אנחנו עשרים וחמישה או שלושים איש, וכולם מלקקים את האצבעות", ובפורים, טוב, על פורים את לא כותבת. "מחר פסח. אדבר איתך אחר כך על פורים, שכבר מאחורינו. והשכם בבוקר, כשהתנהלתי לי אל הסופרמרקט והרהרתי בקניות לקראת החג, נזכרתי בקליפות הביצים שקברתם. זה היה מן הסתם הפסח האחרון שלפנֵי". גם השבתות עוברות, נוכחוֹת. "גיטלה, בשבת בבוקר, כשפתחתי את התריסים של חדר השינה שלי וראיתי שמים כחולים ומלאי אור, אמרתי לעצמי שימים כאלה הם פיצוי על החיים באקלים כזה. ואתמול לא הפסקתי להתגונן מפני השמש". לוח השנה העברי ותנועות הירח הקדומות מערסלים את המעברים ואת המנהגים, הם צובעים את היומיום. אולי דרכם יכולתן לדבר. כך גם דרך האוכל. אתמול הכנתי מלפפונים כבושים. לראשונה בחיי לא הכנתי אותם לפי המתכון שלך, זה ששלחת לי באחד מאותם מכתבים שהיית מסיימת במילים 'כך מקובל' [...] הכנתי מלפפונים כבושים בנוסח רוסי – מלח דק, סוכר וחומץ. ולא מלח גס. ובכל זאת היית נוכחת לידי. ואולי זו דרך לשמר את הזיכרון, כי אחרי הכל, הבישול והמתכונים הופכים אותנו ל'מעבירות מסורת'".
את מזמינה אותנו לשיחה, מאתגרת את מבנה הגבול הספרותי, מכניסה אל תוך שגרה, אל תוך שיחה קטנה. את כותבת. זוהי דרכך להמשיך. את מכריעה כמה הכרעות ביחס לכך, זו אינה כתיבה ספונטנית לגמרי. לרצף האסוציטיבי שמוביל מפסקה לפסקה יש מסגרת ברורה – שנה אחת שלמה. הטקסט לא יתחיל יום אחד קודם ולא יסתיים יום אחד אחר כך. זהו מהלך שבו את מהרהרת לא פעם במהלך הכתיבה ונחושה לסיימו, לעמוד בהתחייבותך.
לנוכח ההכרעה החמורה, המרגיעה, הריטואלית הזו – מעניין שאינך מציינת את התאריך שבו נכתב כל חלק, כפי שנהוג במכתב או ביומן. התאריכים המדויקים היחידים מופיעים בפסקה הראשונה של הספר ובחתימתו.
את נעה באופן אינטואיטיבי בין מועדים, בין ירחים, וכל חלק מצוין אך ורק על ידי הפתיח החוזר של שם אמך: "גיטלה". נדמה שכפי שאינך נענית לצווי הכתיבה "הראויה" כך גם אינך נענית בקשיחות לזמני לוח השנה, אותו לוח שבתוכו ובמסגרתו את פועלת; האם זהו לוח שנה אמהי שבו ניתן לעבור מזמן לזמן מבלי לציין תאריך ברור? אפילו תאריכי הפתיחה והסיום מתעתעים. גם בהם, בטעות שנחרתה לעד, אינך נענית לצו הנוקשה של הזמן: בפסקה הראשונה בספר כתבת כך: "היום ירח מלא. ט"ו בחשוון. נובמבר. חודש עצוב, ללא חגים. תודה לאל שלא עזבת אותנו בחודש הזה". אולם בחתימת הספר מופיע התאריך הלועזי התואם לט"ו חשוון התשס"ה – 25 באוקטובר 1999. מה פשר הפער הזה בין אוקטובר לנובמבר? האם זו אך טעות? האם זה סימן שנועד להצביע, בלתי מודע, על התקיימותו של זמן אחר בספר הזה? זמן שמנעדיו אינם נענים באופן מוחלט לריאליה? אולי זה זמן הכתיבה, אולי גם זמן תנועה בין בת לאם... אני מדמיינת מהלך הפוך ללידה, לא של הינתקות וערסול אלא זה של הפניית הראש אל עבר האם הנעדרת. האם ניתן לעשות זאת? אולי מנקודה מסוימת בחיים, או מנקודה מסוימת המשיקה למוות.
את חוברת אל מסורת שעליה את שומרת ושאותה את פורעת כאחת, את נעה בזמן באותו אופן דואלי שבו היית בתה, שבו את בתה – גם "כמו שמקובל", אך גם מתוך תהייה חוזרת על מהות יחסי הקִרבה. אולי אין זה מפתיע – נדמה כי מאז ומתמיד נדרשת להמציא לעצמך את המובן מאליו. הנה, גם עכשיו, את ממציאה לעצמך את הסוף, ואת המֶשך. משתפת אותנו בקינת החולין שלך, מעניקה לנו סוג של דרך. לעתים נדמה שנקלענו אל שאינו שלנו, מה לנו ולזה? הבטן כמו כועסת על הפרטיות הרבה מדי שאינה ממציאה עלילה, במקביל היא נעתרת, פוסעת איתך בשבילי הדברים שנאמרים, שאינם נאמרים, בפכים הקטנים של הפיוס – היחסים הטובים עם הנכדה, הניסיונות שכן היו להגיע – תרה אחר מילים המתארות את חוסר העזרה, את הזרות, את ההיזקקות, את הנתינה, את השפה. "גיטלה", עם הצטברות הדברים הפנייה החוזרת לאמך הופכת מעט לשלנו.
*
זו שיחה שאינה עומדת לבדה. "סוף, והמשך" הוא חלק מטרילוגיה שנכתבה ללא תכנון מוקדם ובסדר שאינו תואם את האופן שבו הוכרזה לבסוף. בסופו של דבר הוחלט ש"אוטוביוגרפיה של שום אדם" יהיה הספר הראשון בשלישייה, ש"סוף, והמשך" יהיה שני, וש"ביוגרפיה קטנה של חלום" (Petite Biographie Pour un Rêve, Metropolis, 2003) יהיה שלישי.[1] יש בכך היגיון: בספר הראשון מדברת אמך – שהיא גם הכותבת הבדויה שלו; זהו למעשה הספר המכונה ב"סוף, והמשך" "הספר שלך", ושעל אודותיו את משוחחת עימה לא מעט. ב"סוף, והמשך" מדברת את. ובספר השלישי, המתרחש בטריטוריה של החלום, מסופר על שתי אמהות אפשריות (האחת החביאה אותך בכפר ובדרכה החזקה והאוהבת הצילה את חייך, והשנייה פרסמה ראשונה את כתבייך ובכך אף היא זכתה לתואר מעניקת החיים).
זהו רשומון של יחסי אם-בת, כתוב בכמה דרכים, מפעיל כמה אפשרויות כתיבה, מחצין את זרם השיחה אחרי הפרידה אז, ואחרי הפרידה האחרונה. הפרידה ממשיכה, היא אינה נגמרת.
"היכן שלא תהיי, אם תשמעי ואם לאו, אדבר איתך".
*
בשיחתך האינטימית את מפנה שוב ושוב אל רובדי הכתיבה, הכתיבה היא חלק מחייכן הנפרדים. היא פורצת אל רגעי החולין ואל פרטי יומיום אינסופיים, המוזכרים בדיבור שלאחר המוות, היא נכנסת כנושא בפני עצמו בין תיאורי ספרים שאת קוראת, תוכניות טלוויזיה שבהן את צופה, אנשים שעימם את נפגשת, נסיעות שאת עורכת לרגל צאת אחד מספרייך. אינך מניחה לזרם לסחוף את הדברים. את מנסחת, את עושה עבודה, האם זוהי "אוטו-פיקציה", מונח שאותו גילית לי ושעליו שוחחנו בינינו?[2]
"את רואה שכתיבה באה תוך כדי כתיבה. בסופו של דבר נזכרתי במה שהיה לי לומר לך. מה שאני כותבת כאן איננו באמת מכתב, גיטלה. הייתי יכולה באותה מידה לתת לו את הכותרת 'יומן'. יומן יומי. או יומן של שנה אחת. של שנת האבל השנייה. או 'שיחה בהמשכים'. בלתי אפשרי".
בלתי אפשרי. בלתי אפשרי למקם את הטקסט הזה שמערב פשטות ומורכבות, שמדמה שיחת-תודעה ריאליסטית לגמרי עם אם, שיחה הנעה תוך כדי כתיבתה. זהו טקסט המתעקש על שפת היומיום ועל צניעותו. השואל באופן מוצהר וכן באופן תת-קרקעי שאלות על עצם מהותו.
*
ובכן, מה היה ביום השנה למות אמך? מה הוביל אותך לקחת את העט ולשבת אל השולחן? האם הייתה זו הדרך לערב את החיים במוות, האם הייתה זו בפשטות הדרך להמשיך? וכיצד חתמת את השנה השנייה הזו, שתיעדת בפרוטרוט?
גיטלה אמי, הסוף מתקרב. למדתי לדבר אלייך מבלי שתעני לי. את כאן, קרובה כל כך. ואני אצטרך להשלים עם כך שעלי לעזוב אותך במנוחה. אם ארצה ואם לא.
"אבל בטרם אסיים, הייתי רוצה לשאול אותך שתי שאלות – איזו הרגשה זו לכתוב ספר שלא כתבת? והאם לדעתך מספיק שלאדם תהיה אֵם כדי שיכתוב? בוודאי שלא. אבל צריך לפחות שתהיה לו אֵם כמוך".
מדוע חתמת את הספר בשאלות שנדמות כה רחוקות? הבטן מוחה על הבחירה בחוסר אינטימיות, אך האומנם בכך מדובר? מה הם האיחויים והפרימות שיש לעשות כדי לגשר על המרחק בין אם ובין בת שכותבת?
במהלך "סוף, והמשך", ויחד עם הספרים הנוספים בטרילוגיה, הכתיבה הופכת לנוכחת מאוד ביניכן – את כותבת בשמה, את כותבת אליה, את משוחחת עימה כבמעשה שגרה על כתיבתך, על הממד האתי של כתיבה בשמה, את משוחחת עימה על הכתיבה כאילו זה באמת אפשרי, את מכתירה אותה כמי שבזכותה הפכת לכותבת, לעתים רואה את עצמך כמי שהגשימה את חלומה הלא מדובר לכתוב בעצמה, ממציאה אפשרויות נוספות, נחלמות.
למעשה, הכתיבה הופכת, לנגד עינינו ממש, לזירה של אינטימיות בינך לבינה. ואולי האינטימיות הזו, קִרבת היומיום לאחר המוות סביב מרחב הכתיבה – הייתה בדיוק הבדיה, הייתה בדיוק הפיקציה הנדרשת.
"את רואה שכתיבה באה תוך כדי כתיבה. בסופו של דבר נזכרתי במה שהיה לי לומר לך. מה שאני כותבת כאן איננו באמת מכתב".
[1][1] "אוטוביוגרפיה של שום אדם" - מצרפתית אירית עקרבי, הספריה החדשה, 2003 (במקור 1999), "ביוגרפיה קטנה של חלום" - Petite Biographie Pour un Rêve, Metropolis, 2003.
[2] מונח שטבע סרז' דוברובסקי Doubrovsky)), ואשר מתייחס לטקסטים המכילים מרכיבים אוטוביוגרפיים ומרכיבים בדיוניים באופן מוצהר ורפלקסיבי בטקסט עצמו.
תגובה אחת
ספר מיוחד מאוד