[הודעה]
יום ד', 31 ביולי, בשעה 19:00, סיפור פשוט – שבזי 36 נווה צדק
הנכםן מוזמנות ומוזמנים לערב קריאה חגיגי לסיום סדנת "חיבורים וקומפוזיציות - כתיבה ברצף", שהנחתי בשנה וחצי האחרונות ב"סיפור פשוט".
בערב יקראו משתתפות הסדנה קטעים פרי עטן - חלקם מתוך הלקסיקון הקבוצתי שנוצר במהלך הסדנה "מילים, חפצים ומצבי רוח".
הלקסיקון מופיע בבלוג משלו, מומלץ מאוד לבקר ולשוטט בו: מילים, חפצים ומצבי רוח >>
הכניסה חופשית, נשמח להתראות! פרטים נוספים - סיפור פשוט: 03-5107040
-----------------------------------------
[להלן דוגמית מתוך הלקסיקון]
חלום
חלום | יעל
אני לא זוכרת בדיוק מה עשיתי לציפור אבל היה ברור שהרגתי אותה. בכוונה. היא היתה יפה וגדולה, מקורה כתום ואברותיה פסים חומים לבנים ושחורים. אחר כך היה לי ברור שהיא תחזור בדהרה מן השמים תופיע פתאום ותיקח איתה את ישי. לכן אמרתי לגננת בבוקר שלא ייתנו לו לצאת לשחק בחצר עם שאר הילדים, שישמרו אותו בפנים. שימציאו עבורו שמחות בתוך הגן.
חלום | רות איל
לבד. אני אתמודד עם זה לבד. בלי עזרה מאף אחד.
אז מה אם, ומה אם לא, ובכלל. די. אני כבר מנוסה. עברתי דברים בחיי, עובדה – הגעתי עד הלום. פעם עברתי
בדרך הישנה לאשקלון וראיתי שלט "גשר עד הלום". אני מכירה גשרים כאלה. הם ישָנים. הגשר ההוא נמצא שם מימי הרומאים.
חושבת על מה שיהיה. עוד רגע משהו נגמר. האם עוד רגע משהו יתחיל?
הפחד הזה שמכרסם בקצוות, הרעד הקטן, הכמעט בלתי מורגש, האם יתגבר?
ודאי יתגבר. על הכל. לבד לגמרי. לא צריך אף אחד.
חלום.
חלום | נורית רון
כל היום נסענו, מתקרבים בהדרגה לשמים. בכל עצירה נגלה אלינו נוף בראשית וסלעים אדירים ומים וקרניים מלטפות של אור. ככה, בלי להתכוון ובלי לתכנן, הגענו אל המקום שבו הרגשנו הכי קרובים אליה וידענו, שגילינו את המקום החדש שלה. המקום שאליו היא הלכה.
ובלילה, באוהל שמשכירים למטיילים בשמורה, על מיטת שדה תחת נורה חשופה, צמודים מפאת גודלה של המיטה והקור, והגעגוע שקורע את הנשמה, שמעתי בחלום צחוק מתגלגל וראיתי אותה. מדלגת חסרת עכבות בין העצים. מרחפת בשמלת מלמלה שקופה. מצחקקת, עסוקה בדברים אחרים, פעוטים. מחוללת,סביב גזעי סקויה שנטועים עמוק באדמה, אוחזת ידיים במעגל עליז של נערות יפות כמוה וקלילות כנוצה,והן שרות בקול פעמונים של פיות. קרני השמש מלטפות אותן וצחוקן ממשיך ומתגלגל. והן מתעלמות מאיתנו, לא מתעכבות אצלנו. ממשיכות במעגלים שהולכים ומתרחקים.
ואני נזכרת שניסיתי להתקשר אליה קודם, בחלום. והטלפון שלי לא פעל, ולא זכרתי את המספר והחיוג המקוצר לא הגיב. וניסיתי לברר מהר מה המספר בעבודה אבל גם אתר האינטרנט עלה לאט. הייתי חייבת לדעת מה איתה ולא הצלחתי בשום דרך להתקשר. פתאום היא ענתה לטלפון. בחלום. ואמרה "תניחי לי….תפסיקי לנסות להתקשר. את כבר לא צריכה לדאוג…. אני בסדר" והייתה רגועה כשאמרה את המילים האלה. הייתה גם קטנה כל כך, שפופה. כמו…. אולי כמו מי שהשלימה עם גורלה? "ואני" חשבתי בחלום, "מה איתי?".
וכשהתעוררתי, לפנות בוקר, עם קרניים של שמש שליטפו את האוהל בשמורה כבר הייתי רגועה ואמרתי לו: "היא בסדר, דיברתי איתה. היא בסדר".
חלום | יפה ריזנפלד
לאן נעלם הקטר… הרכבת נעצרת…
מבעד חלון הקרון ניבט רציף. ספסל-עץ, לוח-רכבות מתקלף, קיטון-פיקוח נטוש, גדר-תיל, שעון תלוי על עמוד ואמי שם עומדת. ארשת פניה נוגה. שערה מתבדר ברוח. אני נדרכת על המושב והיא מבחינה בי,מנופפת אלי. בידה המושטת אחוזות כפפות, ובשנייה מזוודה. בת שחוק מתפשטת בתכלת מבטה.
אני רוכנת אל מעבר לחלון. גשם מצליף פנימה. אמא נטועה על הרציף עם המזוודה. נוטפת. ממתינה.
בדממת התחנה – הרציף לפתע נע. אמא נהדפת ממקומה, עוד רגע ונופלת. פיה נפער, היא מאותתת אלי – המזוודה נשמטת, הכפפות, היא נאחזת בעמוד, מתרחקת וקטנה.
הרציף שט כמו רפסודה על מים ועליו התחנה כולה. ספסל-העץ, לוח-הזמנים, קיטון-הפיקוח, גדר-התיל,המזוודה, הכפפות, עמוד השעון, אמא
פקחתי עיניים. בחשכת החדר היה תלוי מבטה.