פה ושם  עדי שורק

שינוי משמעותי במערך הכוחות

[תוכנית לפרפורמנס כנגד המתקפה האכזרית בעזה והזמנה לשתי עצרות התנגדות]

אין לי דרך, לפחות לא כרגע, ללכוד את המחשבות שמציפות אותי בשבועות הללו. המילים הופכות לעיסה. בין לבין ובמהלך האלם חברות מתקשרות. אנחנו בוכות יחד. אנחנו נואשות יחד. זה מזכיר שיש עוד הרבה אנשים שחושבים כמוני, שמגיבים לאט ומעט כמוני, ובוכים בתוך עצמם בוכים בתוך עצמם. ככה, בלי לובי בכנסת (זה עצוב, שאין לנו לובי משמעותי בכנסת). 

בפרפורמנס אני ובן זוגי עומדים בכיכר הבימה ומשמיעים את האמירות הנבובות של ראש הממשלה ושל הרמטכ"ל שניבאו מה שהולך לקרות בדיוק חסר רציונליות.
בכיכר אנחנו משמיעים את כל ה"הפעם נכנס בהם"; "הפעם נכנס בהם ביסודיות", "הפעם נוריד את הכפפות", "הפעם נכנס בהם חזק וביסודיות ובלי כפפות", וכמובן שיש את ה"אמאמא שלהם", שגם בה "נכנס". ואני חושבת על חברותי בעזה ועל הילדים שלהן ועל הילדים שלי ועל המעגלים הרדיואקטיביים של האלימות ועל השמחה לאיד ועל הטיפשות.

וכך נעמוד ונדקלם בפרצוף נפוח מכוחנות ומתפיסת אני מגובשת ובמבטא סמכותי שמפחיד אותי בכל פעם מחדש, כיצד הם מתכננים לפתור את הבעיה, הפעם באופן מחושב וסדור והגיוני ובמקום לאפשר לאנשים לחיות בכבוד בסביבה ראויה ובתנאים של מדינה סבירה הם מחליטים לפרק להם שוב את הבתים, את הצורה. אנחנו נעמוד בכיכר הבימה ונהיה התוכי הצבאי הזה שלכאורה שומר עלינו. ונהיה התוכי הזה שמוגן בכיפת ברזל ומתקיף כיפות קרקפת רכות של ילדים. להרוס בתים, לפזר את הבגדים, לכרות יד לאמא שלהם (בטעות) וככה, נסביר על מדרגות גינת הבימה (לצד המוזיקה הקלאסית המתנגנת בשלווה מתוך הרמקולים הסמויים במדרגות) וככה, נסביר בשפה התוכּית, "חיינו", ישמרו.
וכל אותם פגועים שיהפכו לאנשים אומללים ונואשים יוכלו לבנות את ביתם מתוך התופת, בהקצבות הלחם ובהקצבות המים ועם הפסקות החשמל. וכל אותן אמהות שליבי נקרע יחד איתן והגוף שלי עייף יחד איתן, מהדהד את העצב ואת הנתינוּת לשלטון מופרע, שמאמין בהתלהמות והחרבה, כל אותן אמהות ספוגות אימה יחיו לנצח בלבבות ילדיהן שישאו את תשוקתם למות, לחיות.

אז ככה זה "אצלנו", נסביר, שפשוט מפציצים "אותם", "הפעם" בנחישות ובלי כפפות. וכנראה שיש בזה הגיון, נדגיש בטון ההוא, המגובש, המנופח, הסמכותי, כנראה שיש בזה הגיון כלשהו, הרי כך אומרים (כאן מתחיל קולנו להסדק). כך אומרים הרמטכ"לים כך אומרים ראשי הממשלות כך אומרים אנשים ברחוב וכתבים צבאיים ומנחות של תשדירי חדשות (כאן מתחיל קולנו לבכות). ונבכה, אני ובן-זוגי וחברותיי, במגפון ישן ובנעלי ליצן ובמכונת דמעות.
ונלך לגבול עזה ונהיה חומה אנושית ונראה שאנחנו לא מגיבים מעט מדי ולאט מדי ובתוך עצמנו מדי. ואת החומה האנושית יצלמו במצלמות טלויזיה ויקרינו על היכל התרבות במהדורה הראשית של החדשות (וגם פריד אל עטרש יתנגן ברמקולים המוסתרים במדרגות העץ של גינת הבימה, גם הוא יתנגן ולא רק צ'ייקובסקי) והכתבת הצבאית, ברקע, תספר על שינוי מערך הכוחות. היא תדווח בקול נסער, מופתע, ברקע, כי נוצר שינוי משמעותי ובלתי צפוי במערך הכוחות. אמן.

היום, בכיכר הבימה, 20:00-22:00: "שוברים שתיקה" קוראים עדויות של חיילים

בשבת (19/7/14), בכיכר הבימה 20:00: "קואליציית נשים לשלום" תובעת! להפסיק את הטבח בעזה

בואו, נבוא, נהיה

* הדברים אינם פתוחים לתגובות, מחשש התלהמות. אבל אשמח לקבל באי-מייל (דרך כפתור ה"כתבו אלי") מחשבות מזדהות או מתכתבות ולפרסם חלקים מהן כאן.

תכנים דומים

נשים חכמות בצמתי הנקם – קריאה תלמודית

[הזמנה להרצאה] הפרשנות התלמודית הדה-קונסטרוקטיבית קושרת ספרות בחוק (אגדה בהלכה), ומפליגה מן ההתנהלות האלימה של הממלכה אל אפשרות אלטרנטיבית. היא עשוייה לעורר השראה לקריאה אחרת של המציאות העכשווית על הטקסטים המכוננים שלה, מתוך קשב מיוחד לקולות נשיים.

יום חמישי, 21.11.2024
כנס החוג לספרות בנושא "בין חיים ומתים"
בניין גילמן באוניברסיטת תל אביב, חדר 496

ונציה, בערב תרסט

[הזמנה לאירוע ספרותי] יום ג', 26.11.2024, שעה 20:00, תאטרון תמונע

מאדאם זונה, פיאם פיילי

[ספר חדש בסדרת "ושתי"] הממואר הפואטי מאדאם זונה משרטט את רישומי הבריחה של המשורר פיאם פיילי מטהראן על רקע רדיפתו כהומוסקסואל ומתנגד שלטון – את מציאת המקלט בישראל ואת חיי השוליים בדרום תל אביב. ליבת הספר היא פרידה רגישה מחיה, חברה שהתאבדה, וסביבה נכרכים ההתמכרות להרואין, אשפוזים בבתי חולים לחולי נפש, יחסי זוגיות, התאהבות, ידידות וגם הטרדה, עם ישראלים שונים.

החיים בישראל אינם קלים. לא מול חומותיה של ירושלים ולא בתוך האושר המעושה של תל אביב המדיף ריח של אומללות ושל ענפים טחובים, שאריות של אותה שמחה שאנשים עוטים על פניהם בשובם מאסון. כשנה לאחר שנמלטתי לישראל מטהראן הייתי לבדי כמעט כל הלילות והימים. כל אחד ברח ממני בצורה כלשהי, או שברחתי מפני הכול באופן כזה או אחר. אני חושב שאורח חיי מעורר באנשים פחד. זה רק טבעי; אחרי הכול, גם אני פוחד מפניהם לעתים קרובות.

צפה ועלתה התהום וביקשה לשטוף את העולם

[הרצאה]
אגדה תלמודית מספרת על דוד המלך שגרם למי התהום לצאת מאיזון, ולאיים בהחרבת העולם. על דוד, ששפך דם רב ועשה מלחמות גדולות, נאסר לבנות את הבית הרוחני,
בית המקדש. למרות זאת הוא ניסה, והתוצאות היו הרות אסון.
הדרך לאיזון מי התהום קשורה ברפלקסיה על מעברי-גבול אלימים, לצד למידה של פרקטיקות נסיגה מכוח – שמלמד האל עצמו. הוא, המופיע כאן כמי שנכון ששמו ימחק למען השכנת שלום.

הנסיגה-משם שמלמד האל, נלמדת ממצבן נטול-השם של נשים, והיא מתרגלת צורות שייכות וקניין שאינן תובעות בעלות, ומשחקות אחרת עם הותרת זכר.

דימוי על העטיפה: "חושבת על קסנדו", שרון פוליאקין. עיצוב עטיפה: נורית וידר קידרון

נכתב בחפצים – סיפורי חלום ווידויים

[קובץ סיפורים, הוצאת ידיעות ספרים]

אישה יוצאת למסע בעיר. מבטה מתעכב על חסרי הבית ועל האבודים; בזכותם תוכל לבחון מחדש זיכרון משפחתי כמוס. המסע מסתעף כשנשזרים בו קרעי חלום וּוידויים, המסכנים את הסדר הקיים.

בספרה החמישי של עדי שורק האני נעשה גמיש, ואנו נעים עמו: מעיין פלאי נהפך לגל כביר, צמד שדיים נהפך לשלושה, דוב קוטב מאיים לטרוף את הבת הקטנה, הנה אנחנו בערימה של חסרי בית, האם אלה שברי עברנו, או שמא פיסות מעתידנו? אנחנו מתוודעים למתים, מנסים למצוא מרפא לשלושה ילדים קבצנים ובעיקר מבקשים שלא לשכוח בעֵרוּת את מה שכתב הלילה בחפצים. [הוצאת ידיעות ספרים, 2024].