פתיחת הנובלה "חללים"

..............................................

קישור לדף הספר באתר רסלינג
.............................................

פתיחת הנובלה

יַאשקוֹט אִלאֵחתֵלַאל

א.
ברצוני לספר על אודות מפגשים בין ארכיטקטורות לבין אנשים, ביני לבין מרחב בהתהוות, בין מרחב בהתהוות לבין בן דמותו לאחר שהסתיימה בנייתו, לפחות זו המוגדרת בתאריך פתיחה חגיגי שבו גוזרים סרטים ונואמים נאומים ושותים יין, בכוסות קטנות העשויות פלסטיק איכותי, ומברכים "לחיים".
בסיפור הזה יתוארו כמה מפגשים שאינם שלובים זה בזה ואינם קשורים, לכאורה או למעשה. ודאי שלשם העניין היה עליי לברור מתוך אלפי מאורעות שוליים, וביניהם מפגשים עם פועלים ועם בעלות בית, עם בניינים עצומים במהלך בנייתם, עם וילות ותיקות שהיו במהלך שיפוצן או כאלה שפגשתי בשלב סיום בנייתן, כשהן חדשות לחלוטין, צחיחות.
היה עליי לבודד כמה מקרים, לשכוח את האחרים, לפחות לעת עתה, למקד את התיאור בשלושה או ארבעה אירועים שהתרחשו – לפחות בסיפור – במהלך שבועיים ימים בשנה שקדמה למאורעות אוקטובר אלפיים, אם כי יכלו, במידה זו או אחרת, להתרחש גם לאחר מכן; באופן נדיר יותר, אולי, מכיוון שפועלים ערביים מן השטחים נתונים מאז בסגר מכותר שהולך וחונק את שהיה חנוק גם קודם לכן, סוגר את מנעדיו; ופועלים ערביים, אשר להם אזרחות ישראלית, נדחפים והולכים לשולֵי האזרחות הקלושה הזאת.
בכל מקרה, ממילא בסיפור שיתגלגל וילך לא ניתן לדעת אם הפועלים שעמם נפגשתי היו תושבים ללא זכויות או אזרחים משוללי אפשרויות. לפחות עבורי נותר המידע הזה סתום.
מביטה מן הצד, משתיקה את לבי לבל יפריע בשגרת השיפוץ והבנייה, לבל יפר את ההנאה מן השלדים האפורים ומלאי התכונה בהם שהיתי באותם ימים, כחלק מעבודתי בעולם העיצוב.
מצבן של בעלות הבית עמן נפגשתי ודאי לא השתנה בהרבה מאז ועד היום. סביר להניח שאם הייתי שבה לאותו עיסוק, הייתי פוגשת בהן גם עתה בעודן משוחחות עם פועלים סיניים או עם קבלן שמתרגם עבורן מרומנית בסיסית או מאנגלית דרום אפריקאית, הנשמעת רצוצה באוזנינו.
את הסיפורים הללו קשה למלל משום שחללים רבים פרוצים בהם, ביניהם, בתוכי. החללים מאפשרים את הכמיהה. מה שהיה, הדברים כפי שהתרחשו, מקבע את השחיקה. את המוות.
לא מדובר באירועים אפלים במיוחד; להפך, הם היו קטנים מאוד, מרפרפים, נטולי פואנטה, חלקם אינם ניתנים להגדרה כאירוע אשר לו תחילה או סוף. רובם מצויים איפה באמצעם, כחלק מן החיים.
קשה לדובב את הסיפורים האלה שעשויים להאיר באור קלוש במות שחלפו וכוסו בשיש, או שדלתן, אשר הייתה פתוחה בשעת בנייה, נסגרה בבריחים ובמפתחות הנתונים עתה בידי בני הבית ולא בידי פועליו.

עניינם לסדר, כמו בבניין לגו משובש, כמה דברים שהתרחשו במועד סמוך ואשר יכולים לגלות, זה מתוך זה, דבר מה שאינו ניתן לניסוח במשפט, דבר מה שיש לחצותו בקריאה בלתי פשוטה כדי לעמוד על טיבו. וזה אינו מבטיח גדולות ונצורות; שקוף כמו שקית מכולת נטולת חן, מכיל כמה מצרכי יסוד, אשר רק גוון תכלכל, צהבהב או כתמתם – הצובע שקיות שכאלה – עשוי להעניק להם איזה ממד נוסף, איזה פילטר, מסננת העוברת דרך תודעתו של אדם. ואדם, כידוע, מתקשה לראות את המסננת הפנימית שלו. ביכולתו אולי להכיר במעט מגבולותיה ותו לא, שהרי כדי לסמן גבול אנו זקוקים לאחר המביט בנו; אנו זקוקים למשחק מראות מגוון, מפתיע, בלתי אכזר וסקרן כדי לפתוח דרכים אחדות וכדי לסגור אחרות.
ואילו ענייני כאן בפריצת גבולות, שהייה בתוואי ביניים, בעת קביעת המבנה, בשעת פיסולו, בזמן שבטרם.
באותם ימים שהיתי כשבועיים במגדלי עזריאלי לפני שנפתחו אל הציבור. ליתר דיוק, שהיתי אז רק בחלק קטן של המגדלים, בחלקו התחתון של הבניין המשולש אשר יועד להיות קניון מזוגג, ממוזג, שנגינה שלווה תשייף ותלווה את אלפי האנשים שיהלכו בו ויבחנו את חלונות הראווה או ימשמשו בין חפצי נוי, תכשיטים, בגדים, מזונות מהירים, ספרים ודיסקים או כיסאות מרופדים באולמות קולנוע זערוריים. במהלך אותם שבועיים עברתי גם בין בתי מידות שהלכו ונבנו, או שופצו. אחד במושב ותיק באזור הוד השרון, אחד בשכונה חדשה שנבנתה ברמת אפעל ואחד נוסף בסביון.
בזמן שבו עברתי בין מקום אחד לאחר שהיתי במכוניתי והאזנתי לרדיו, אשר בישר, אחת לשעה, שהכול כרגיל.

ב.
מגדלי עזריאלי צפנו אז עולם בנייה אפור, מרובה אדם. גדודים של פועלים, מעצבים, בעלי חנויות וקבלנים שוטטו במרחבים נטולי השילוט, המבוטנים והמאובקים שרחשו בבטן המבנה. באותם ימים הלחץ לעמוד בתאריך פתיחת הקניון היה בשיאו, דבר שגרם לעבודה מהירה וממושכת בימים כמו בלילות שאחריהם.
המרחב הגדול והאפל הואר באלפי פנסים שהובאו על ידי קבלנים ומסגרים ואנשי שיש ובעלי חנויות. אלה האירו בעוצמה עזה את שניצב מולם והדגישו את חשכת סביבתם. פה ושם חצתה קרן אור מפנס זה או אחר את אזורי המעבר שבין החנויות – מסדרונות, רחבות מרכזיות, כוכים קטנים שעדיין לא נאטמו בקיר, פתחי חשמל עמוסי צינורות, חדרי מדרגות סבוכים, בתי שימוש נידחים, בלתי פעילים. לפעמים שזרו קרניים אלה מעין רשת צללים יפהפיה, אשר האפילה אזור מעבר אחד והציפה באור אזור מעבר אחר, ללא היגיון ריאליסטי, מתוך אקראיות רנסנסית שיצרה תחושת מעוף בלתי מובנת.
פעמים אחרות התמזל המזל וקרן שמש רחבה, ששבבי אבק פיזזו בה כפתיתי שלג, ירדה מאחד החלונות העליונים, שמישהו חשף לרגע ממעטה הגבס כדי שמעט אור יום יחדור אל החלל המלא באנשים עמלים ומתרוצצים; כולם היו ממוקדים ומרוכזים באופן מיוחד במטרתם, כי אחרת היו קשובים מדי לרעשי הניסור, הריתוך, חיתוך האבן או לאבק הדק של השיש שהתפזר בכול
ולניצוצות האש שקיפצו מידי הרתכים, או לקור המקפיא שלא אפשר מנוחה, למעט בזמן פתיחתו של תרמוס מלא בתה מהביל, אשר נמזג לכוס קלקר לבנה, שבעזרתה ניתן היה לחמם את הידיים.
נשים בנעלי עקב ומקטורנים וגברים בג'ינס עדכני, חגור בחגורת עור בוהקת ורכה, פרעו לפרקים את הסדר ושוחחו עם קבלן או עם אחד מפועליו, אינם מרוצים מן הקצב, דורכים מבלי דעת על מרצפות שאך הונחו ואשר אסור היה לעבור עליהן אלא רק סביבן עד שייבש המלט. אז היו האנשים הנקיים מפלבלים מתוך סרבול בפני הרצף, שנעמד נרעש כדי להגן על פועלו וכדי להסיתם ממרובע הריצוף שסומן בפסי אזהרה, אשר נחצו ברגל גסה. למולו היו אנשי הבגדים הנקיים נסוגים לאחור, לרוב באפטיות שמקורה בריחוקם וברעש הסובב שאליו לא הסתגלו. היו בהם גם כאלה שהחזירו מבט בהתנצלות עליזה וממהרת, מדגישים בכך את אי-הבנתם באותם עיסוקים שחורים. בשעה שכזו היה הרצף משפיל מבטו בחיוך חסר אונים, או שהיה מסנן איזו קללה חרישית וארוכה שנשמעה לרוב כהוצאת אוויר סתמית אל השאון הניתז והמתנצנץ שמסביב.