2018 – נתן
"נתן": ספר חכם שמאתגר את קוראיו
יוני לבנה, 3/11/2018, "7 לילות", ידיעות אחרונות, Ynet.
"בספרה החדש והמקורי, עדי שורק מתייחסת לקוראיה כאל אנשים אינטליגנטים שיכולים להבין בדיחות דקות, מעברים מהירים ומקטעי הזיה. הספר דורש ריכוז, ועושה חשק לחזור אליו ולהתעמק. עדי שורק היא חלק מקבוצה מצומצמת של כותבי פרוזה ישראלים שהכישרון, ההשכלה והטכניקה הספרותית שלהם שייכים בבירור לסקאלה אחרת [...] הספר בונה סביב הקול שלו עיר שלמה, דמויות, ביוגרפיות, שכל פרט ופרט מתוכן רק מחכה למבט ולתנועה. מדוכן הנקניקיות הזולות ועד בית הקברות היהודי העתיק." המשך קריאה >>
החיבוק האחרון
רן בן-נון, ידיעות אחרונות, 5/12/2018
"עדי שורק יצרה סיפור עקירה ונדודים עכשווי שמוגש בעברית ממורקת. ספרות שיודעת לעשות כבוד למה שהיה כאן לפניה ויוצרת ספרות חדשה ומרהיבה, פורצת דרך, המוזרקת באור גדול היישר אל התודעה, שנפתחת לקראתה בהתפעמות". המשך קריאה >>
על קו התפר
קרן דותן, 13/12/2018, ישראל היום
"'נתן' של עדי שורק מגולל סיפור של אדם שחייו השתבשו, ומתוך השיבוש הזה גם הכתיבה נפרמת ומחפשת מפלט • התוצאה מסחררת. הסיפור הגרעיני על נתן חסר המזל שהלך לחפש את מזלו באמריקה נפרם ברומן לחוטים־חוטים של הקשרים - מעשיות חסידיות, פרפראזות על סיפורי שלום עליכם ועגנון, ציטוטים והדהודים של המקרא והקוראן, ולטר בנימין וז'ורז' פרק, ועוד ועוד - שמפרקים את הסיפור ליסודותיו, אבל בה בעת גם בונים אותו כמבנה ארכיטקטוני רופף ומרהיב שאינספור קצוות פרומים קשורים בו.
ניו יורק עצמה מדומיינת כאן כ"גריד" מספרים גדול ואנונימי, שתי וערב של רחובות ממוספרים חסרי ייחוד - מין לוח שחמט גדול - שדווקא משום כך אפשר "לשחק" עליו, "לתפור" בו משמעויות. שורק משתמשת פעם אחר פעם בביטוי הדו־משמעי "קווי התפר" כדי לתאר את המשמעויות ש"נתפרות" דווקא מתוך השוליים, מתוך המפגש עם הקשרים אחרים". המשך קריאה >>
מפרקת
שהרה בלאו, 4/11/2018, "הולכות בחצות", גלצ
"עדי שורק היא סופרת ישראלית רבת המצאות ומיוחדת... לוקחת את השפה ומפרקת אותה... מאז ספרה הראשון אני עוקבת אחריה".
פתאום השפע הוא מעיק ומעציב
ריאיון רדיו – ציפי גון גרוס "ספרים רבותי ספרים", גלצ
"התנועה בספר היא בין הסיפור האישי של נתן, לבין המרחב שבו הוא משוטט. פתאום נתן מבין את השבירות בעובדה שמנהטן היא עיר שמושתתת על חשמל 24/7, שאין את רגעי החשכה - הכל מואר כל הזמן". לריאיון >>
השפה העברית לובשת ופושטת צורה מן הרחוב אל הסיפור החסידי וחוזר חלילה
ראיון רדיו – שירי לב-ארי וענת שרון-בלייס, "מה שכרוך", כאן 11
"בלילה חלמה על אישה שבעלה נסע הרחק, הרחק מאוד. היא חלמה שלא חזר מעולם ולעולם לא יחזור. היא הלכה להתייעץ עם רב שהיה סנדלר, או עם סנדלר שהיה גם רב..."
עדי שורק עם רומן חדש "נתן" (כתר) מספרת על איש שירד מנכסיו ויצא למצוא את מזלו בניו יורק, מותיר את אשתו וילדיו מאחור, מחכים.
הוא שם, מצפה לפגישה עם איל הון, ודרכו משתברת עיר המהגרים, ומשתברים אנשיה ובנייניה, והשפה העברית של עדי לובשת ופושטת צורה מן הרחוב אל הסיפור החסידי וחוזר חלילה, כדי לספר על נתן שלה.
לראיון (דקה 7) >>
הוֹן מֵהֶבֶל יִמְעָט
רשימה – שועי רז, בתוך "פרא אדם חושב"
"מהרבה בחינות נתן, ששמו הפלינדרומי הוא כשמם הפרטי של שני המשוררים המשפיעים ביותר בשני עשוריה הראשונים של מדינת ישראל, אולי מגלם במו-שמו את העבר הישראלי, שפעם התכוון, להיהפך לחברת מופת יהודית ומערבית, והנה התדרדרה לכדי חברה שתאוות כסף וכוח מניעות את ראשיה". המשך קריאה>>
פרק ראשון מתוך "נתן"
המוסך – מוסף לספרות
"מילות אזהרה על תלאות המסע, על הבדידות, או דווקא על הקלות המשכרת של ההתרחקות, נעדרו. והחששות נותרו צפונים בבטן כשדים מזיקים שיש להטמינם, שכן אולי יגרמו מזל רע ומועקות מיותרות."להמשך הקריאה >>
יוסף, נתן וחלומותיהם
וידאו – שיחה עם שירי לב-ארי בין פרשת השבוע ו"נתן"
סדרת "טעמי קריאה", נווה שכטר 
שברים
פרק שני מתוך "נתן" – אלכסון
נתן. במכתב ההמלצה שכתב דני רוטמן, ידידו של נתן, צוין כישרונו יוצא הדופן ופורטו יכולותיו המיוחדות, המשלבות ידע מחקרי וטכני עם כושר ניהול אנשי צוות. כמו כן סופר על האופן שבו הצליח נתן, בניגוד לכל הסיכויים, רגע לפני פרוץ מלחמת לבנון, להתקין תאורה סולרית בכל הקיבוצים שלחוף הכינרת ואפילו בחלק מן הקיבוצים הגבוהים – אלומות, מבוא חמה, מזרע ואחרים. עוד דובר במכתב על החיסכון האדיר שהושג מכך, בפרט משום שהעניין עלול היה להידחות בכמה שנים, עד שיחזרו הטכנאים מן המלחמה ויתפנה זמנם משימונם של ברגים מזנים וממינים שונים המתברגים בתצורות ובזוויות משתנות במכונות הירייה". להמשך קריאה >>
2013 – לפעמים מאבדים אנשים
"הספר הנפלא הזה שואל שאלות על המרחב שיש למספרת, ואולי אפילו על הזכות שיש לה לספר. אין לשורק פתרונות מלבד ההכרעה הזאת, שהיא קשה מאוד בפני עצמה, להתחיל כל פעם מחדש. אפשר לחשוב על הפרגמנטים או המבטים החדים המצטברים בספר כצורת הדיבור היחידה האפשרית. הכתיבה במשמעות של מקטע, של מעשה נטול היררכיה, שאין לו התחלה ואין לו סוף, והוא כולו אמצע רוטט, מבעבע. תנאי הכתיבה הופכים להיות משא ומתן מתמיד, שאחת מתוצאותיו המרשימות היא האיפוק והשקט המאפיינים את הפואטיקה של שורק. אבל לא כדי לערסל או לשכוח – אלא דווקא כדי לזכור.
במרחב האלים והצעקני שבו הספרות מתנהלת, מתעורר האינסטינקט לבלוע גם את הדיבור הזה, אבל הקול שלה חודר, ובלתי אפשרי לבליעה. זה קול נוקשה וגבישי, מדיד שינה ורדיקלי בהתעקשותו להעמיד את זהותה במבחן מתמיד עד אובדן".
[עינת יקיר, הארץ, ספרים, 12/8/2013, "העין הרושמת של עדי שורק"]
2005 – תיירות פנים
"יש חן נפשי אמיתי, עירוני, בקטעים הקצרים המרכיבים את ספרה של עדי שורק. סוג של תיור בתוך נפשה ומפוי של חפצים ומושגים ... על כל אלה יש לה הערות מעניינות, משעשעות, מוארות, מסוג הווידוי הפנימי הקורן... נכון שאתם רוצים להמשיך לקרוא?" [מנחם בן, מעריב, ספרות וספרים]
"כמו התבוננות בעבודת אומנות (טובה) מופשטת... מאמץ הקריאה אינו מבוטל אך בתמורה הוא מחזיר אותנו לעצמנו. ... שורק מצליחה לגלף בכישרון רב את האוניברסלי והפוליטי מתוך האישי, ולהעניק לשרירותיות של החיים את ההגיון הפנימי של האמנות." [עמליה רוזנבלום, הארץ, מוסף ספרים]
"העיר מתפרקת לפניו לקטביה הדיאלקטיים", תיאר בנימין את דמותו של המשוטט בעקבות ספרו של פרנץ הסל "לטייל בברלין". "היא נפתחת לפניו כנוף, היא סוגרת עליו כחדר". ניתן לשאול מה בין משוטט לתייר, או לטייל, או להוזה הפילוסופי; יתר על כן, מה בין משוטט למשוטטת או לתיירת-של-פנים? אך כל כמה שהפיגורות הללו אינן זהות, דומה שחלקן לפחות מיישבות לשעה, על הסף, בצמתים, במעברים, את הקטבים הדיאלקטיים שבין יציאה למגורים, בין הנוף הפיזי לנפשי, בין עירנות לחלימה. ובעדות הטיפוגרפית שרושם ספרה של עדי על תיירות-התבוננות-חקירה זו דומה שהפיגורות הללו שורות גם בחללים הריקים בין הערכים ובין השורות". [מיכל בן-נפתלי, "בין הנוף הפיזי לנפשי, בין עירנות לחלימה"]
"... יש בתפיסת העיר הזו הקצנה מעניינת ביותר של מהלך מתמשך של ייצוגה של העיר תל-אביב בספרות הישראלית. [...] למרות שפורמלית שורק כותבת פרוזה ולא שירה, תפיסת העיר שלה מסרבת לכל אשליה של רצף ומלאות" [דרור בורשטיין, בתוך כתב-העת "רציף", לדלג בין הרחובות עם האומגה הדמיונית של הקריאה].
"תיירות פנים כולל בחלקו הראשון מילון של שמות רחובות בתל אביב... אל"ף זה אלנבי, בי"ת זה בלפור, גימ"ל זה גרוזנברג, וכך הלאה. חלקיו האחרים של הספר כוללים מילונים דומים על נשיות (החל באהבה וכלה בתחתונים) ועל העיר חיפה... התוצאה היא פסיפס יפה של קטעים נוגעים ללב המציירים מן אוטוביוגרפיה על הכמיהה הגדולה לבית..." [סמי דואניס, טיים אאוט תל אביב]
"משרטט את סמטאות הנפש" [ציפי גון-גרוס, גל"ץ, ספרים רבותי, ספרים]
"יש דבר מה מכמיר לב באופן שבו היא כותבת דברים לא קלים כלל, כאילו היו רק עוד ערך במילון הפנימי שלה, שלנו." [מיה סלע, עיתון תל אביב, ספרות]
2004 – חללים
"צריך לסמוך עליהן, על המלים, שיסגירו את גבולותי, שאחרת לא היה בהן אותו ערך עודף, גדול ממני בהרבה. אחרת היו חלולות, נטולות חללים", כותבת עדי שורק בסיפור "חללים", שיותר מכל הוא סיפור אקספרימנטלי שמבצע בעצמו את מה שעליו הוא מדווח: מתכנן ומשרטט את הארכיטקטורה של סיפור בהיווצרותו, ומניח את היסודות החשופים שמהם נבנית התודעה של המספר. כתיבתו מתבצעת במקביל לשיטוט בין אתרי בנייה, שיפוץ ועיצוב פנים, ותוך כדי מפגש עם פועלים, בעלי בית, צבעים ולוחות שיש. המפגש הזה הוא פוליטי ופואטי, כוחני ואסתטי, ויזואלי ורטורי: הוא מבחין בין מי שבונה לבין מי שנבנה, בין בעל הבית שנותן במתנה בגדים ישנים ובין הפועל שמשפיל את עיניו, בין מי שיש לו זכויות - לכתוב, לבנות - לבין מי שאלו נשללו ממנו. הפואטיקה של שורק היא מפתיעה בכנות החושפנית שלה, כלומר באופן שבו היא חושפת לפני הקורא את הסמוי מן העין: את הפיגום של הסיפור, ואת הלכי הרוח, הפציעות, הפוליטיקה הפגומה והחללים הריקים שמתרחשים בעת הכתיבה. [עמרי הרצוג, הארץ, מוסף "תרבות וספרות", 2004]
2001 – שבע מטרוניתות
"ספר אינטימי ולא שיגרתי" [שירי ארצי, עיתון העיר]
"פואמה אורבאנית המצליחה לטעון את הצורה האסתטית במסרים רגשיים רבי עוצמה שניתן בקלות להזדהות איתם". [נועה מנהיים, ידיעות אחרונות, תרבות ספרות]
"ספר שונה ומיוחד.. .באיכות הכתיבה שבו ... הרגישה מאוד למנגינת המשפט, למקצב הצרוף העברי. ייחוד נוסף ועיקרי הוא בתחום המבנה... המביע את שפע המשמעות, את מורכבות החוויה, את עומק ההתייחסות. ה'תוכן' זוכה כאן לרהביליטציה צנועה וברוכה."
"הכל כתוב ברגישות רבה, מתוך שימוש בחוש מידה. יפה לראות את השימוש שנעשה בנוף העירוני, בזוויות הראיה מבית לבית, בציור זמן ההתבוננות בתוך העיר".[יורם מלצר, מעריב, ספרות וספרים]
"אף שהספר אינו קל לקריאה, והרי לא נתכוון מלכתכילה להיות כזה, קראתי אותו בעניין וכמעט בלא הפסקה. הוא כתוב באופן מקורי ומרתק, ולדעתי אף פורץ כיוונים חדשים וחשובים בכתיבה הסיפורית שלנו [...] יש בספר עומק רגשי מרשים, עצב וייאוש עמוק – ועם זאת תקווה לאפשרות של חיים בעלי משמעות ויצירה בתוך 'האפור' הזה שלנו". [פרופ' עלי יסיף, ראש החוג לספרות עברית, 16.4.2001]
מדברי פרופ' טובה רוזן על הספר: ''ניכר שהכותבת הצעירה קראה, ספגה והטמיעה ספרות עשירה ותובענית, ובבואה לעשות בה שימוש לא התקשטה בה כנוצות אלא הניחה לה לפעול במשקעים מן העומק, במרומז ובעדינות. זוהי כתיבה חכמה לא מתוחכמת, בלשון דיבורית פשוטה אך בשום אופן לא רזה ושרופה.''
תגובה אחת