[מתוך "לפעמים מאבדים אנשים" ]
אותות מאבק הבוקר עוד פזורים בחדר – חולצה כחולה ארוכה-מהוהה עם ציורי חיות, גופייה, שמיכות סתורות, האוויר הדחוס.
בסוף הצעתי שנבחר את הבגדים בערב כך שיהיו מוכנים לבוקר, ולא נצטרך להתעצבן על חוסר ההסכמה ועל הזמן שנמתח.
לפני כן הייתי רעבה מאוד ולא היתה לי הסבלנות הרגילה. גם קמנו מאוחר.
עכשיו אני מסדרת את המיטה ומקפלת – שתי שמיכות גדולות ועוד שתיים קטנטנות של התינוקת, חולצה כחולה כהה שנזרקה בשאט נפש כשהוויכוח החל, גופייה, פיג'מה.
אחרי שצעקתי מאוד ואחרי שהוא בכה מאוד מצאתי את היכולת לנשום ולגשת אליו מנחמת. בוא, קצת התבלבלתָּ הבוקר, מחר יהיה יותר קל. והוא נתן את ראשו לפתח הסווטשירט התכלת עם הפרחים שהתפשר ללבוש ונסענו לגן ונפרדנו בנשיקה. אני המטרתי הרבה נשיקות על אחורי הראש והעורף והוא נופף לי לשלום. ומיד לאחר שסגרתי את הדלת קרא לי ולקח את ידי ונשק לה. ולבי נצבט שהיינו צריכים להתפייס כך.
בדרך לגן, במכונית, אמר אבא בנימת צחוק שהוא לא מבין מה קרה לו הבוקר, לא מבין בכלל. אבל נזכרתי איך הייתי ילדה שלא מבינים ותיקנתי בבהילות, כדי שלא ירגיש "זה דווקא קורה עם הרבה ילדים ולכן מציעים לבחור את הבגדים ערב קודם." אמנם האמנתי בעצה הזו אבל הרגשתי מדקלמת, אינני יודעת מדוע, כאילו צריך לכסות.
די. המיטה מוכנה לקראת היום החדש. הכול מקופל. החולצות בצד. מחר יהיה יותר קל, יהיה יותר קל, אני מבטיחה.
>> ההשקה לספר תתקיים ביום ג', ה-9/7/13. להלן פרטי ההשקה, אשמח להתראות >>
* תודה לנועה צדקה על התצלום: נועה צדקה, אני מסרקת את רומקה, תל אביב 2005
2 תגובות