או-ב-מה, אני משחררת את שמך כמו מילת הרפיה, כמו מנטרה שמובנה זר, מרגיע ומרחיב את הלב. או-ב-מה, עכשיו, עכשיו זה הרגע לצפות, להאמין, רגע לפני ההשבעה, להאמין בכך שמאמינים בך, שנותרה עוד פיסת נאיביות בלב שמאפשרת את התקווה הגדולה שכל כך הרבה אנשים ומנהיגים ופעילות שלום מפנים כלפיך. ימים יגידו מה יהיה טיב השלטון שלך, אם תוכל לעמוד בדרישות הגדולות כל כך של העולם המערבי ואף לדאוג לפיות שאותו עולם דחק, ימים יגידו אם תהיה חזק מספיק כדי להיות עדין.
אבל עכשיו, ממש בדקות אלו, יש כמה רגעים לחלום, כמה רגעים שבהם אולי אפשר לתת ללב היודע-שזה-לא-כל-כך-תמים, להתרווח על כסא הקולנוע ולהביט ב"אמריקה". לצפות בחלום האמריקאי מבלי להשפיל ריסים על גוונטנמו ועל עירק ואפגניסטן, על פירוור היתר שכלא נשים בשנות ה-50 ועל הניתוחים הקוסמטיים שכובלים אותן היום, על הפרוזאק והתרופות לדילול דם, על הגבר החנוט בחליפה הנוסע שלוש שעות לכל כיוון כדי לעבוד את התאגיד ולהרוויח המון כדי שיהיה לו בית יותר גדול בפרוור שבו, בעצם, אינו יכול להיות רוב הזמן, על העוני המחריד, על עושר מנכר העיניים. להסתכל כלא מאמינים על האמריקאי הזה, שמסמל ברגעים אלו ממש, את מה שאמריקה יכולה להיות, מה שהיא – הנה, כרגע לפחות זה נראה כך - רוצה להיות.
או-ב-מה, לא כצעקת סיסמא אלא בשקט, ברווחה, להביט בעיניים היפות שלך, לשים לב לחום שאתה מקרין, למשפחה המרשימה שלך.
אני מצטרפת לקולה של האשה מ"מחסום ווטש" ומבקשת שגם לנו תדאג. שגם אלינו תבוא ותראה שיש עם מי לדבר ושלשים גבול איננה חולשה ושלהפרד אינו אומר להרוס את מה שהותרנו מאחור, או לבדל בכוח מן העולם. שיהיה לך פנאי גם אלינו – כמה דקות מהסרט עם הסוף הטוב שבו אני צופה כעת, שבהן קסטרו משוחח עמך ואחמניג'ד, וישראל במיוחד עם עצמה, משוחחת, על איך אפשר להשתחרר. ואיך אפשר לקחת אחריות על עוול. ולבקש סליחה.
אתמול התחילה פה הפסקת אש. היא הפסיקה את האש ועצרה במעט את הדם. אבל עוד נחילים ממנו שותתים בבתי חולים קורסים ועשרות אלפים נותרו בלי בתים. וילדים איבדו את היכולת להרגיש בטוחים והורים רק מתחילים לעכל את האובדן. זה פה, אבל רבים, רבים בישראל, חושבים שזה שם.
אני מקווה שלא יהיה לך הרבה זמן לחכות עד שתפעיל את המראות הגדולות של האנושיות, אלו שישקפו את פרופורציות הכוח וישקיטו את הפאניקה מאיבוד הכל. אלו שיספקו חוויה של המדינה הזו כחזקה דיה, שיעזרו למכונת ההרג לחדול. מראות של סבלנות, שיזכירו שגם בשביל סבלנות, צריך הרבה, הרבה סבלנות.
אני יודעת שאני פונה אליך כאל אבא גדול, אולי אפילו כאל תחליף אלוהים, משהו שלא הייתי מצפה מעצמי. אבל אתה שם עכשיו, בדקות אלו ממש, ממוקם בצומת האפשרות, או בצומת של דמיון האפשרות ואני מאמינה בדמיון ובכוחו, מאמינה בו מאוד. אני מאמינה שלא תיקח את האמונה הזו לצד הפשיסטי שלה, שתגלגל אותה לידך ככוח טוב.
אני יושבת עכשיו, מחכה למסך שיפתח, לועסת פופקורן כשהברכיים למעלה על הגב של המושב שלפניי. ועם היד בתוך כפו של אהובי, אני מוכנה לתת ללב שלי לצהול, במיוחד עכשיו, לקרוא בקול "אני מברכת אותך, אובמה, אני מברכת אותך או-ב-מה ואת כל אלו שמרגישים שאתה מהם וגם אותי, שתראה איך אפשר להנהיג אחרת, בשמחה, עם אחריות".
אני אומרת את שמך כמו מנטרה שמובנה הזר מרחיב את הלב ומרגיע, או-ב-מה, כמו קטנה שיש מי שידאג לה, רק לרגע לפחות, רק לעת עתה.
קוראת מציאות בסיפור "עד עולם" מאת עגנון
17/03/2025
אין תגובות
[הרצאה מצולמת, משכנות שאננים, מרץ 2025]
כמה שנים לאחר מלחמת העולם השניה כותב עגנון את "עד עולם" החידתי – בעודו גודש את הסיפור באותיות ע' וג' שכמו נגזרו משם המחבר והמציאו שפת סתרים. שפה ששורשיה במסורות קינה יהודיות וענפיה ביצירות אוונגרד מודרניות.
בהרצאה אני עוקבת אחר סיפורה של העיר הקדומה גומלידתא - סיפור שיש בו אכזריות אנושית, מעגל נקם, עריצות שקמה ונופלת ולשון שאיבדה את תוקפה. סיפור שיש בו גם פתחים לשינוי השטמונים בפְּניה אל הלשון עצמה כאל מרחב מגן.
זהו אחד הסיפורים המאוחרים של עגנון, שצר עבורנו עדשה מיוחדת להתבונן מבעדה בישראל העכשווית.
