[ראה אור בשם "שאלות של שפה, גוף, מרחב" באנתולוגיה דיו לבנה, דיו שחורה: נשים כותבות על כתיבה, 2023]
באחד הטיולים האחרונים עם בתי בת ה-12, מתוך שיטוט ברחובות הקטנים היפים הסמויים שבין רחוב סוקולוב ודיזנגוף בתל אביב, התבוננו בעצים הגבוהים. העצים שזוכרים את הלמותו הנדיבה של המרחב, הרבה מעבר לנו. נהנינו מן הרחוב היפה וסיפרתי לה ששמו זנגוויל.
בתי התבוננה באחד השלטים ותהתה בחקרנות חמורה "למה כתוב 'ישראל' ו'זנגוויל' אבל אומרים רק זנגוויל?" הסברתי שישראל זנגוויל הוא השם המלא של האדם שעל שמו נקרא הרחוב, אבל בדרך כלל מכנים את הרחוב בשם המשפחה. למשל ארלוזורוב, סוקולוב, ז'בוטינסקי.
היא הנהנה בהבנה, חשבה קצת ושאלה מה זה אבן גבירול, רחוב סמוך לביתנו הקודם שאת חלקו הדרומי הכירה באינטימיות ועתה הוא מלווה אותה גם כאן, באזור הצפוני יותר. "הו, הוא היה משורר נהדר. שלמה אבן גבירול... חי לפני הרבה זמן... לפני אלף שנים", עניתי. "הוא חי בין ערבים באופן מיוחד מאוד. למדתי הרבה שירים שלו בתואר הראשון באוניברסיטה...". היא הרגישה את ההנאה שלי מהדיבור על אבן גבירול ושטנו על מילות השיר שהמהמו בתוכי, זכורות ולא זכורות: "לְאַט עָלַי וְתֵן פּוּגָה לְלִבִּי / הֲיָם אֲנִי וְאִם כֹּחִי אֲבָנִים?". רציתי לנצור את הרגע, לזכור את נחת שיחתנו, את עונג ההליכה בצוותא כאילו דבר אינו מטריד. כן, היה בי צד שרצה שזה ייוותר כך סתם: טיול בשבת נעימה אחר הצהריים. לתת לרוח ללטף, לצל להצל, לשיחה להתקיים במין תנועת נענוע קלה, שמזכירה את דנדון העלים.
ובכל זאת, התקשיתי להעמיד פנים שהאזכור הכמו-טבעי של שמות של גברים בלבד (בזה אחר זה, כאילו אנו מצויים בלב ליבו של מקדש מזן קדום המפריד גברים מנשים, נשים מגברים, ובעצם, נשים מנשים, אישה מעצמה), אינו צורם.
התקשיתי להעמיד פנים שההליכה בשפתה החד ממדית של העיר איננה מכווצת את בטני ואיננה חוסמת את גרוני בעלבון חמסנותה. התקשיתי להעמיד פנים שאינני מבחינה באופן שבו משתרשר אליי יחס כוחות נורא דרך הטיול בעירי, וכיצד הוא קונה שבת בבתי ומשתרר עליה, עלינו, הופך עצמו נוכח בטיולנו כאילו אינו אלא חלק טבעי ופשוט מאביב ירקרק ומופז, חייכני ונרחב, שייך למחזור החיים ולמופעיו. התקשיתי להתכחש לאופן שיחסי הכוחות נוכחים סביבנו כאילו כך הדברים מאז ולעולם, בדיוק כמו צלילי החיות שעליהם סיפרתי לה בהיותה תינוקת: הפרה גועה מוּ, הכבשה פועה מֶה, הכלב נובח הב הב; ושם הרחוב הזה "סוקולוב", וזה "זנגוויל", וזה "מנדלשטם".
לבסוף לא עמד לי כוחי. "רק גברים. איך יכול להיות שעדיין שמות הרחוב חד ממדיים כל כך, שעדיין לא נותנים להם שמות של נשים". "מעניין מה כל כך קשה להם...", הוספתי, יודעת שבתי כורה אוזן, מלקטת את תשומת ליבי. "לא יאמן שעדיין... אחרי כל המחקרים... ומה הסיבה, בעצם? הרי שינוי של שם רחוב הוא דבר פשוט באופן יחסי, פשוט בהרבה מפינוי יישוב שבו אנשים חיים, למשל. למה בכל זאת זה סבוך עד כדי כך? לא ייאמן", סגרתי את הדברים בנפנוף ידיים ובן זוגי הנהן בהסכמה "באמת לא ייאמן".
העלבון קטע את יכולתי לדבר. הכעס קטע את השיחה. בטני התכווצה כמי שחשה התקוממות שקשה להביעה, כמי שמקומה במרחב עדיין מניח אותה בזרותה, בחוסר שייכותה, ויותר מכך, בחוסר משמעותה. מקבע את תקרת הזכוכית, שקובעת שמה שתעשי יישמע פחות, ייחשב פחות, ובעיקר, יובחן, ייושם, ייראה וייזכר פחות. אין זה סתמי שבעברית המילים זֵכֶר וזָכָר שלובות. אז מה ניתן לעשות? המשיכו ידיי להתנפנף בתוכי, מה בכלל אפשר לעשות אם אנחנו הולכות על השפה כך, אם העברית קבועה בפינו כך וקבועה בעירנו כך, שלובה בלשונות הכביש, הבניין, הסימטה; משולבת באבני המדרכת?
יחד עם הכיווץ בבטן חשתי בנוכחות חוסמת בגרוני – השריר שמתעבה ונדחף אל עבר הענבל בכל פעם שאני חשה עלבון, תוצר לוואי של אובדן המילים.
אל תכעסי כל כך, חשבתי, חוששת מכאב גרון שיוביל לדלקת, נזכרת בדבריה של וירג'יניה וולף על כעס וכתיבה, על כעס וספרות גרועה, נזכרת גם בכל הפעמים שבהם ההיעתרות לזעם הובילה אותי לכתיבת טקסטים שלא אהבתי, כלומר הובילה אותי שוב ושוב, כמו במעגל ללא מוצא, לאובדן שפה.
ובכל זאת, איך לכתוב מבלי להפסיק להקשיב להתנגדות? מבלי למסמס את הרצון לתקן עולם אחר?
*
מאוחר יותר, כששבנו הביתה, בעודי ישובה עם כוס תה ריחנית, מבקשת נשימה ומוצא, מוללתי את השאלה שנותרה פתוחה. חשבתי על הפעמים שבהן כן הצלחתי למצוא קול בסבך. שמתי לב שהקול הזה היה כרוך לא פעם בשאלה, כלומר לאו דווקא במציאת פתרון לדרך הכתיבה, אלא בהיעזרות במצב הביניים של התהייה כמרחב לשוני בפני עצמו.
אחת הפעמים הללו הייתה בספרי "תיירות פנים", שמורכב משלושה פרקים לקסיקאליים: "אלף-בית תל-אביב", "אלף-בית אישה" ו"אלף-בית חיפה". בכל אחד מהם מצויים 22 ערכים ואלו מערבים עיר וגוף, סוגיות אינטימיות וציבוריות. הלקסיקון, בדרכו הנמנעת מהשתרשרות לוגית או עלילתית, מאפשר תנועה מיוחדת. ערכים כגון "אלנבי", "ברנר", "גרוזנברג" ו"דובנוב" מתקיימים בו בזיקה מרומזת לערכים "אהבה", "בית", "גדילה" ו"דיאטה". הערכים "שדיים" ו"תחתונים" מתכתבים במובלע עם "שדרות רוטשילד" ו"תרס"ט". הרשתות שנוצרות בין הערכים אפשרו לי להעלות תהיות. לא אחת נשאלות בספר שאלות נוקבות, קשות אפילו, אך מתוך מצב של סקרנות פתוחה, כחלק מאימוץ השפה ובנייה בלבניה באופן משחקי, כמעט נערי. ואומנם, כתבתי את "תיירות פנים" סביב גיל שלושים, כמי שנפרדה מן הנעורים אך הם עדיין חלק ממנה, ברגע שלפני הפיכתי לאֵם.
הטון השואל שב אליי פעם נוספת כאשר נזקקתי לנסח דבר-מה על הצומת שבין נשיות, שפה ומרחב בפרוייקט שאני כותבת מזה כמה שנים ששמו "עיר מקלט, 963 מרצפות". כאן הדוברת איננה נערה אלא אישה, אם לילדים קטנים שיושבת בכיכר הבימה בתל אביב, כותבת "יומן-מקום" ומהרהרת "מהו מקלט?", "מהו ביטחון?", ובשאלות גדולות נוספות של שלום ומלחמה.
בטקסט נשמרים קשרים בין קולה של דוברת בעלת תוקף (חוקרת, מסאית), ובין קולה המהסס של אם צעירה, שזה עתה הביאה את בתה לגן הילדים והיא עודנה שלובה בשאלות בוקר קטנות: כתמי אוכל, דרמת ההלבשה, התבוננות באבן קטנה, פחד מחתול, אימת הפרידה בגן והבּזוּת הנלוות לכך (הפרשות נזלת, דמעות, עיניים טרוטות). ברשת הקואורדינטות שנוצרת בין השדות ("הציבורי", "הפרטי") אני שואלת כיצד המקום הסמוי של היומיום יכול להיטוות במרחב ולהשפיע עליו. בודקת מה משמעותה של אם שולית אחת בכיכר גדולה בלב העיר. וגם, מה חשיבות הזיכרון של אותה פעם שבה היא רצה למקלט החפור מתחת לכיכר הבימה, בתה בת הארבע בין ידיה, והיא רועדת מפחד ומכעס ואיננה רוצה להפחיד את בתה, ובראשה צצות שאלות קשות על הגנה, ועל שיחה שאיננה, ועל כוח.
בקישור בין העמדות (בין החוקרת שמדברת על עיר המקלט בתלמוד, שמשוחחת עם אומנים ואנשי רוח, ובין האם ההיא הרועדת) אני מתעקשת על מקומו של ההיסוס. על חשיבותה של אי-הידיעה. על הקול המעניין הבוקע מתוך השוליות של בכיות הבוקר וכתמיו ומאיר אחרת את המרכז, את המובן-מאליו והשגור. אני מתעקשת על מצב השאלה.
בשני המקרים, ב"תיירות פנים" וב"עיר מקלט", אני כותבת בכפילות: במובן מסוים אני מאמצת תוקף, מאמצת את השפה כאילו היא שלי מאז ומתמיד ו"משחקת בעלוּת"; במובן אחר אני שומרת על מעמד השוליים מתוך סירוב לתוקף – סירוב לדבר בשם אמת אובייקטיבית לכאורה, ולטקסט אחיד, עלילתי ומתפתח. כחלק מכך אני מערבבת שאלות מתחומים שונים. למשל את השאלה: "מדוע קשה כל כך לכתוב דווקא את הערך 'שדיים'?", עם השאלה "מדוע האֵם משנה את גופה בעת ההיריון והאב לא?", לצד "איזו צורת מבט משתיתה האנטנה של הקריה על מוסדות התרבות והחוק שמצויים תחתיה"? או "מדוע מסווים את העובדה שמקלט עצום, ענק, חפור תחת הגינה היפה בכיכר הבימה, ותחת הילדים המשחקים בחול, ותחת צמחים ועצים ושבילים, כמין תהום?"
עירוב התחומים יוצר זיקות חדשות בין אלמנטים ובה בעת מחולל פרגמנטציה, פיזור שמשחרר את האלמנטים להוויה מרובת פנים, בעלת סתירות.
כתיבה מתוך שאלה מאפשרת לשמור על איכות יוצרת. כמו שהיא טוענת לשילוב ולשוויון, היא גם שומרת על מרחק והומור ביחס למרכזי הכוח. היא שומרת על שונות וריבוי. בשאלה יש מורכבות שמשלבת כמה משלבים: תמימות (תקווה) של משאלה ובקשה (אני שואלת, אני מפללת); אמירה נוקבת התובעת פתרון; סימון בעיה, הפניית תשומת לב לנושא שאיננו מובן וכדאי לדבר בו, לחקור אותו ולבררו. היא מסוגלת ליצור אדוות של שיח, סקרנות, חבירה.
לכן הכתיבה מתוך תהיה ושאלה נכונה מבחינתי למרחב-זמן הביניים שאנו מצויות בו עתה: המרחב העכשווי שהוא כבר לאחר כ-150 שנים של שותפות נשים שלא הייתה כדוגמתה בתרבות המערב ובפני 300 שנים נוספות, כפי שחוזה ההוגה והסופרת הלן סיקסו, עד שהשינוי יהיה מבוסס באורך תשתיתי במרחב הזה, בעריו, בגופיו, בשפתו. אך לא תמיד מופיע סימן השאלה בריש גלי, אלא במרבית המקרים מצוי בטון של הטקסט.
*
לקראת הכנתה של המסה הזו, במקראה שעניינה סופרות שמספרות על מלאכת הכתיבה, פעם בי מחדש הטיול הקטן שטיילתי עם בתי ברחובות תל אביב. לא ידעתי אם אוכל לכתוב על כך מבלי לגרום לכעס להכריע, ואיך לעשות זאת. הכעס תובע עיבוד, עידון והמרה. אחרת, כמו שהזהירה וולף ב"חדר משלך", כתיבת הנשים תשקע בבינוניות: "מעוקמים ומפותלים יהיו ספריה. היא תכתוב בחמת זעם במקום שהיא צריכה לכתוב בשקט. היא תכתוב בסכלות במקום שבו היא צריכה לכתוב בחכמה... מלחמה לה עם מנת גורלה".
גם ש"י עגנון, שממנו אני לומדת, מתאר תהליכים של מעבר מזעם לסיפור. כך קורה כאשר מִיטְל, משכיל יהודי-גרמני ממוצא מזרח-אירופי בנובלה "עד הנה", נוכח בחורבן שחוו יהודי פולין ומצליח, במאמץ אדיר, כנגד זיעה ודמעות ורצון נקם, לעבור אל היכולת לספר. כלומר להעיד, ליצור שיחה שאיננה רק פנימית אלא גם כללית, לתבוע ולהסביר ולפלל לתיקון עולם. לשם כך הוא נוטש את האירוניה – הסוגה היפה לזעם – ועובר אל מעשה הסיפר.
כך גם מרים, אשת הסופר ב"אגדת הסופר", שהפכה למעין דמות-צל שהחיים הרעו לה במישורים רבים. כדי לספר היא מתנגדת לא רק למציאות הקשה, אלא גם לרגשות הזעם ולרצון להטיח את כאבה. היא תופרת מדרשים ומעשיות, כמי שמצפינה את סיפורה בתוך הסיפור שאיננו לה, בתוך הערך הלשוני "סופר" ומרחיבה אותו. עד שכאשר מעמיקים במעשיה מבינים שאנו קוראות לא רק את "אגדת הסופר" אלא גם את "אגדת הסופרת" שהיא "אגדת הספרות".
אם אשוב אל אותו טיול עם בתי בין רחוב זנגוויל לאבן גבירול, לאחר המסע המחשבתי שערכתי כאן, אני עדיין שואלת "כיצד?" וגם "האם?" אוכל לכתוב על השאלות הקשות שעלו בו: "איך גוף נכנס לעיר?", "איך גוף נכנס לשפה?", "איך שפה נכתבת מחדש ואחרת בידי הגופים?"
אינני יודעת אם מצאתי פתרון, אך אני מקווה שהפניתי את תשומת הלב לכוחה של השאלה – כוח חלש ובה בעת חזק, שמאפשר לכותבת תנועה במציאות, מתוך אימוץ בלתי פשטני של השפה. נדמה לי שתנועה כזו מסוגלת להעניק נשימה ואפילו שמחת יצירה ל(300?) השנים הבאות; כלומר לכתיבה בצומת הקשה ביותר, ובכל זאת מסקרן ומזמן, שאנו נמצאות בו עתה.
- עורכות הספר דיו לבנה, דיו שחורה: דורית זילברמן וד"ר שלומית אהרוני ליר, הוצאת כתב, מנדלי.
