פה ושם  עדי שורק

לָנֶצַח

[פורסם בהליקון - גיליון אהבה, עורך: דרור בורשטיין, 2018. מתוך: "אל זה", ספר בכתובים]

 

הם היו שתיים על גבעת הדשא בפארק השכונתי הקטן, האחת בשער ארוך מתולתל קלות, גלי הייתם אומרים, ישובה על ברכיה. השנייה בתנוחה אגבית, רגליה פרושות לפנים, ידיה נשענות לאחור, כבחור מלכותי, בתסרוקת חלקה קצרה ובלחיים שפורחת בהן אדמומיות מלהט הנעורים והתשוקה ותחתן שמיכת פיקניק דקה. הן שתו משקה כלשהו, אלכוהולי, בשתי כוסות פלסטיק, הוא-היא ישב עם חולצת כפתורים פתוחה מעל חולצת טריקו קצרה ומכנסי ג'ינס, היה ערב, ערב היה נמהלו השמים בדשא ובגוונים המשתנים.

טיילתי עם הגורים שלי לראשונה, דבשיים ושחרחרים, חוששים, סקרנים, זיכרונות המואזין הקרוב לצער-בעלי-החיים בירושלים עוד בתוך אפרכסותיהם, כך גם נביחות הכלבים המייחלים למגע אדם או לטיול בין הגדרות. הגדרות המפרידות בין החיים.

פסל ראש (ונוס), שרון פוליאקין, שמן על קנוואס, 2021.

 

הנערה בשיער הארוך החום (כמה ארוך היה שערה, כמה חיות נעורים הייתה בו), כמהה אליהם ופתחה בפניהם את זרועותיה, והם הגיעו אל שתיהן, קופצים בין האחת לשנייה, בין האחת לשנייה.

"תשאירי אותם כאן לנצח" אמרה לי הנסיך, ובין השמים, השדיים, השקיעה, הדשא, כוסות המשקה, הגבעה, היא הביטה מעלה.

 

נשארנו לנצח, אני, הן והכלבים (הכלבים נערמו בצד, עייפים) מתגוששות על מיטה גדולה, גופים ערומים בשלישיה, לנצח נשארנו נשארתי איתן, עם המילה נצח עצמה, עם החיוּת הגורית נערית הזו מחליפת המינים, כפקעות גדושות דייקנות הגוף נטול הקפלים והקמט, המתקמט ומתקפל אל התשוקה, רגל נוגעת ביד במרפק ב... לא ידענו את קצותינו.

כמענה חייכתי אל הנסיך חיוך קטן ולאחר שהכלבים הגזימו (הם קפצו בהתרגשות ונשכו לשער הארוך את האף) משכתי אותם מהן והלכתי לכוון בריכת הדגים המבויתים שם הציפור העצומה המשחרת להם כל היום, פורשת כנף מכנסת כנף, פוערת מקור, עומדת על עומדה בקלסתר חמור-מכונס כמי שאינו יכול לעוף הרחק וכבר יודע יותר מדי, ובכל זאת נצרתי את נצח הישארותנו זו בזו.

 

תכנים דומים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

מרחב כתיבה, קיץ-סתיו 2022

סדנה לפיתוח טקסטים בהתהוות: מסה, ממואר ופרוזה // ימי ד' פעם בשבועיים בזוּם, 19:30-17:30, החל מ-22.6.22 //
עבור כתיבה אנו זקוקים למרחב, שבו ניתן להיפרד מתביעות היומיום וליצור רצף אחר, שבו נקשרת מילה במילה, ונוצר המטווה המיוחד של הטקסט. "מרחב כתיבה" היא מסגרת שנועדה לשם כך – לעודד רצף כתיבה ולעורר מחשבה, להבטיח מקום שקט וקשוב המעניק התייחסות רצינית לטקסט שתבקשו לכתוב, ולמהלכיו.

Shelter Shelter

A poetic exploration of the Tel Aviv University's shelter signs and the Talmudic Cities of Refuge

[Published in The Tel Aviv Review of Books, Winter 2021; Translated by Alex Stein]

אם ובת (ומלחמה)

עגלה נוסעת עמוסה בילדים. האם גם בתי עליה? אנשים רבים מצויים סביב. הצפיפות אילצה אותי לזוז וכשחזרתי כבר לא הייתה... המשכתי ללכת וללכת, לבדי כל כך, איש אינו יכול להצטרף, אין אפילו אפשרות להעלות זאת על הדעת שכן כולם שורדים ונשארו שם בצפיפות, ולקרוא במין ייאוש במתחמים הנטושים, ולהרחיק למקומות שאין סיבה שבתי תהיה דווקא בהם, רק להמשיך לצעוד ולחפש
["המוסך", בעריכת צוות כתב העת]