איש-יונה [סיפור קצרצר]

בתחילת בוקר גשום ראיתי אותו במעלה רחוב בוגרשוב, הלאה מן הים, בצד ימין, יושב על ספסל עץ חוּם. יחד אתי שמה לב אליו אישה נוספת שגרפה מים בנחישות מריצפת הבטון של מספרת כלות אופנתית וחששה פתאום, משהבחינה בו, שתתיז עליו. אך מיד נרגע מבטה, שכן לא היה זה בדיוק אדם, אמרו עיניה, ואם יטפטפו עליו כמה טיפות אולי יהיה בכך כדי  לסלקו.
אני ראיתי אותו מבעד לזגוגית של מונית. כמו סיפור. תחילה את ידיו הרושמות בלהיטות דבר-מה בפנקס.
קינאה ריתקה את עיניי; מה יש לו לרשום שם בשעת בוקר כזו, במהירות, בשטף המטיח את האותיות זו בזו ומצמידן בחוזקה כאילו היו המון אדם על מדרגות נעות?


אך אז ראיתי את שתי הנוצות, זו הלבנה וזו החומה. הן נתלו לו ממגבעת הלבד שחבש על אוזניו. פניו היו חיוורות, ארוכות מעט, רישוּמיוֹת, בגדיו היו בגדים חוּמים של חורף, הגבות מוגבהות, המבט תוהה ומופנה לצפון-מערב...  לולא נוצות היונה או האווז הללו (מניִן לו נוצות של אווז כאן? אבל הן גדולות מכדי להיות של יונה), לולא הנוצות היה נראה כקלישאה של סופר ותיק ומכובד, אם כי קצת דהוי ומרוחק מן הבריות, הממתין למישהו שביקש לציירו... הבטתי בו באריכות, במשך כל הרמזור, מוגנת מפני הקור, קרבַי צוהלים על ההזדמנות; הנה, כך ארמה את חוסר יכולתי לברוא לאחרונה, ומתוך מיטב המציאות אוכל לרשום אותו, פרט אחר פרט, כבדיה.

>> פורסם בוריאציה דומה בכתב העת "אורות" בנושא אנדרסן >>

תכנים דומים

פירוק השפה (בעקבות ז'ורז' פרק) כמנגנון של אבל והתנגדות

שמרו את התאריך: 3.9.2026 בלילה, תל אביב

משתתפים בשיחה: עדי שורק, אלכס בן-ארי ועינת קפקא

נדבר על יצירה לשונית המפרקת יצירות קודמות ומערכי דיבור וטקסט קיימים כצורה של עבודת אבל, קינה, פתיחת שאלה, והתנגדות פעילה לצורות שלטון דיקטטוריות. הדוברים עוסקים בשאלות אלו בתחומי עיסוקם – כיוצרים, עורכים, במאים וחוקרים.

הכתב והמכתב – חליפת מכתבים כז'אנר גבולי, בין הד ושתיקה

חליפת המכתבים שייכת לסוגות דמדומים שקשה לעמוד על טיבן, כגון הפתק, היומן, פנקס הרשימות. מצוי בה היסוס בין יום ולילה – בין הראוי להיוותר חבוי כשיחה פרטית לאשר עליו להתגלות; נמצא בה מזיגה בין היומיומי והנשגב; ויש בה עדות לתהליכי הפנמה שכמו קפאו – הכתב מקבע מחשבה על הדף – ובה בעת, כמכתב שלוח, עודם גמישים לעיבוד וממתינים לשיחה. במידה רבה הכתוב הוא הרהור פתוח המסרב לקיבוע, מוכתם בטיוטה, בהרף, כמעשה שאינו מעשה. [קטע מתוך "מסת הכתב, מחשבות על שפה וספרות", לקראת פרסום, רסלינג 2026]

הזמנה לכתיבה

~ התפנו מקומות ספורים להנחיית כתיבה אישית ~
אם אתם מכירים מישהו שמעוניין לקדם תהליך כתיבה, מוזמנים לשתף את המידע.

ואם לכם יש עניין בהנחיית כתיבה אישית שמאפשרת רצף וחשיבה משותפת, מוזמנים ליצור עמי קשר.

ש"י עגנון כותב (אחרת) ציונות

[פרק בפודקאסט "ציונות באי נחת" של ד"ר גלעד שרביט] שיחה שקיימתי עם גלעד שרביט על היצירה המאוחרת של עגנון, על היחס המורכב שלו לציונות בפרט ולשאלות של כוח, ריבונות וצבאיות במיוחד. בין השאר שוחחנו על החשיבות של ידע הגלות היהודי לשם כינונה של מדינה, כדי שזו לא תקרוס למעגלים של אלימות; על יכולת לשאול שאלות בזמנים קשים של אבדן ומלחמה; על הדרך של עגנון לבנות לנו ערי מקלט ספרותיות, ביניהן ברלין, ירושלים, יפו, בוצ'אץ' וגומלידתא הבדויה. [מרצפת 216 בפרוייקט "עיר מקלט, 963 מרצפות"]

קוראת מציאות בסיפור "עד עולם" מאת עגנון

[הרצאה מצולמת, משכנות שאננים, מרץ 2025]

כמה שנים לאחר מלחמת העולם השניה כותב עגנון את "עד עולם" החידתי – בעודו גודש את הסיפור באותיות ע' וג' שכמו נגזרו משם המחבר והמציאו שפת סתרים. שפה ששורשיה במסורות קינה יהודיות וענפיה ביצירות אוונגרד מודרניות.

בהרצאה אני עוקבת אחר סיפורה של העיר הקדומה גומלידתא - סיפור שיש בו אכזריות אנושית, מעגל נקם, עריצות שקמה ונופלת ולשון שאיבדה את תוקפה. סיפור שיש בו גם פתחים לשינוי השטמונים בפְּניה אל הלשון עצמה כאל מרחב מגן.

זהו אחד הסיפורים המאוחרים של עגנון, שצר עבורנו עדשה מיוחדת להתבונן מבעדה בישראל העכשווית.