חברות וחברים,
בתוך הימים הללו, ראה אור סיפור בשם ונציה שכתבתי מזמן וקיבל עתה פרספקטיבה נוספת שלא שערנו... הוא עוסק בשקיעתה של עיר, בקטטה שיצאה משליטה... הוא מתבונן בוונציה מתוך פליאה על הגדלות והקטנות האנושית. הוא מרחיק מכאן, אבל גם מחזיר – אני מקווה שמעט אחרת. מוזמנות ומוזמנים לקרוא אותו.

מחירו 25 שקלים והוא חלק מפרוייקט הקונטרסים המוקפד שעורך עודד מנדה-לוי בהוצאת תרסט.

אפשר להזמין דרך האתר של הוצאת תרסט או למצוא אותו בחנויות הספרים העצמאיות.

הנה גב הכריכה:

"איש אינו יודע כיצד החלה הקטטה המחרידה שקטלה את העיר וגרמה לה לשקוע לפני כחודש. כיצד נפלו מאות אנשים אל תוך התעלות, מתכתשים על הסירות, רומסים גונדוליירים חסונים, דוחסים עקבים, קצה מטרייה, תולשים שיער, בוטשים זה בפני זה, דוחקים ובועטים ומתיזים, נצמדים, מתנשמים. אך אמש עלה מן התהום פנקס רשימות השופך אור חדש על האירועים.

הפנקס שייך לסופרת A, אחת מהנעדרים הרבים שנעלמו עם ונציה. A הבחינה בהשפעה חדשה שאליה טרם התייחסו החוקרים: מוט הדיוקן-העצמי ('סלפי') כמקור לתקלות ולמעידות. המוט גרם כפי הנראה לפריצת הקטטה וליצירתה של מסת כבידה ממוקדת, ומשם כנראה הכול החל".

להזמנה דרך הוצאת תרסט >>

או, כמובן, אפשר לגשת לחנויות "סיפור פשוט", ל"מגדלור", ל"רידינג" ול"תולעת ספרים" הנפלאות בתל-אביב ול"מילתא" המיוחדת בירושלים, ועוד...

~ שלכן, שלכם, בתפילה ובדרישה לשלום החיים ~

The post ונציה appeared first on פה ושם.

יש אנשים שהם שליחים לדבר מה. לפעמים קשה לדעת שליחים למה, ונדמה שיש בהם דבר נסתר. חסרי שם, חסרי בית, הם פוסעים. ואנו מתבוננים בהם כבמראה מזככת או מעציבה, אולי בסקרנות, בהערכה, ברחמים, או באיזו שותפות.

*

לקראת הכנס מלאכים בשמי תל אביב – צילום וההוויה הנסתרת אני נעה בין חסרי הבית בתל אביב לבין דמויות האנשים של מיכל רובנר.

אני שבה להרהר במיצב-הכתב המבקש לחם שהצגתי לפני כמה שנים בגלריית "המקרר", שכולל תיעוד חסרי בית ומשוטטי רחוב שאני מקיימת מזה שני עשורים. חסרי הבית הם דמויות ביניים בעיר. משהו בדמותם שאיבדה או ויתרה על שייכות, תנועתם המיוחדת במרחב, החשיפות שלהם הנותנת אמון באנושי, מזכירים לי לעתים מלאכים; במיוחד בשל מה שהם מעוררים בעיר. העובדה שתל אביב מתירה ללא מעט חסרי בית לשהות במרחב ואינה מסלקת אותם, חושפת ממד מלאכי בעיר עצמה. באנושיות שמתקיימת כאן.

בדברים רבים מאוד צריך להיות ביקורתיים לאנושיות הישראלית. אבל בהקשר הזה, דווקא כאן יש כוחות שמוכנים לשאת את האתגר שמעמידים משוטטי הרחוב וחסרי הבית לאנשים הרגילים. וזה תמיד נס בעיניי: הנה, האיש עם שתי-עגלות-הקניות-העמוסות-בשקיות-ריקות, עדיין כאן. וזו שתלתה כביסה בשדרות רוטשילד עברה עוד לילה בלא פגע. וזה שצועק ומבקש שקל מיושבי בתי הקפה בכיכר הבימה שב למעגלי צעקותיו.

לא רק בגלל ההקלה שהם ניצלו שוב, אני חשה את תחושת הנס. אלא שהימצאותם מגנה על העיר מפני אלימותה, מגנה על העיר מפני רצונה להיטהר טיהור מסוכן, מגנה על העיר מפני התייפייפות משכיחה, מבעיתה, השוכחת את האנושי בחולשותיו ודוחקת אותו הרחק ממנה.

בכנס המתקרב, חשבתי ללכת מחסרי הבית אל האנשים-מלאכים של מיכל רובנר, אותן פיגורות נטולות פנים "טרשיות" כלשונה של רובנר, שבכל זאת מותירות בנו רושם מיוחד ונוגעות ללב. הן מעלות תהיות ביחס לשייכות ולאנונימיות, להמוניות ולקירבה. אחשוב על צילום ועל כתב, מה מתירה לי ההתבוננות של הכותבת, הלא מצלמת? מה אוסרת על עצמה רובנר המצלמת? ולהפך, למה היא נעתרת?

הפיגורות של המלאך אצל ולטר בנימין יאירו דבר מה משלהן על צילום, כתיבה וזמן ובין כל הדברים, כך אני מקווה, תישזר העברית. שפה שיוצרת במושגים "איש", "מלאך", "שליח" וגם "אלוהים" – קשרים בין עליונים ותחתונים. בין הדברים הגלויים ביותר לעין, החומריים ביותר, הניתנים להרחה, למישוש ולצילום ובין מה שאינו גלוי – חסד נסתר, עוול סמוי – הנוכחים בקיומנו היומיומי.

יום שלישי הקרוב, 11.7.2023. אולם אתינגר, בניין גילמן, קומה 1, אוניברסיטת תל אביב. 9:00-15:00.

זהו הכנס השנתי של התכנית לפוטותרפיה, אני שמחה מאוד ליטול בו חלק לצד ראשת התכנית ענת בוצר, רות נצר, רפאל מלאך ואחרים. צפויות הרצאות בתחומים מגוונים כגון פסיכואנליזה, חקר המוח, עבודה סוציאלית וכמובן צילום.

הכנס בתשלום וכולל ארוחת צהריים. ויש להרשם אליו מראש.
מוזמנות ומוזמנים בחום, מאוד אשמח להפגש שם.

כאן כל הפרטים: מלאכים בשמי תל אביב - צילום וההוויה הנסתרת >>

The post אנשים ומלאכים, לקראת כנס "מלאכים בשמי תל אביב - צילום וההוויה הנסתרת" appeared first on פה ושם.

[קטע מתוך מסה שראתה אור בגרנטה, מהדורה מקוונת, מאי 2023, עורכת-אוצרת מירה רשתי]

בתצלום מופיעה חומה עצומה שממלאה את כל המרחב, מלבד פס דקיק של שמים תכולים בחלק העליון ובפינה השמאלית. התכול מעניק לתמונה כיוון וחלוקת משקל. על החומה עצמה מתבדרות כמה פיסות בד ארוכות בגוני חול ורדרד שמזכירים את גוני הבטון. אם בדרך כלל חושבים את הבטון דרך גוונים אפורים, כאן הם מתגלים בצבעים זהובים מזוגים במעט אדמדמות. אולי צולמו בשעת זריחה שהקרינה מהודה על המראה.

פיסות הבד הארוכות מונחות כמעין וילון, קפליהן ותנועתן העגלגלה מנוגדות לשטיחות הבטון, כמו מבקשות להזכיר איזו רכות שבכל זאת גלומה באותו עירוב של צמנט וחול, חצץ ומים, לפני שהתקשה והועמד כחומה.
אך מדוע שווילון יעטוף את החומה? כמראה מתעתע הוא נדמה למסך תיאטרון שנחשף על מנת לגלות את הבמה ואת ההצגה, אבל בהצגה הזו “של החיים” מתגלה מה שאוטם את ההתרחשות, מה שמפריד וחוסם.
אני נאחזת בשמים ובווילון, ברכּוּת החומר שנרמזת מן השילוב הלא ברור בין בד ואבן. בכך אני נאחזת. במרקמי הבטון שנדמים לוורידים או לציור מופשט עדין – כמו משחקים עם הריחוף הקליל של הבד. אני נאחזת ב”בַּדיוּת” הסמויה בבטון שנחשפת מעצם החיבור, כאילו תהווה הרכות השראה למציאת פרצות בחומה.
משיחה עם שרון התברר שהתצלום איננו של חומת ההפרדה, אלא של קיר שנועד למנוע רעשים, שמלווה את כביש 531, שהיא היתה עדה לבנייתו. אולם במבט הכללי הוא נתפס כחומת הפרדה. מזה כמה שנים נגזר עלינו לראות בכל תצלום כזה, ובכל קיר כזה, דבר-מה המתייחס לחומת ההפרדה.

(עד כמה גבוהה היא החומה, מה היא משטחת, מה היא מסתירה, מה היא מונעת, אילו חיתוכים היא יוצרת במרקמי החיים, האם זו האפשרות היחידה.)

הבנייה בבטון נפוצה מאוד במרחב הזה, עד שכבר איננו מהרהרים בה. בשונה ממדינות שבהן הומצא הבטון כחומר של המודרניזם המתכתב מתוך התנגדות, סמיכות וגם המשך עם מבנים מערביים קלאסיים, כאן מבני הבטון אינם נקשרים בתצורות בנייה אחרות. כאן מבני הבטון השתלטו על המרחב במהירות, ואנו התרגלנו לחיות בהם כבתוך צורה טבעית ואחידה. אני תוהה אם ההרגל הזה הוא שמאפשר לחומה להיחשב סבירה, כמין המשך משונה לטקטוניות הברוטליסטית של הארץ.
התיאורטיקן האורבני והארכיטקט פול ויריליו, שהיה “ילד מלחמה” בעת מלחמת העולם השניה בצרפת, קרא לכך “ארכיטקטורה מונוליתית”. ויריליו כתב ספר נפלא בשם “ארכיאולוגיה של בונקר” (Bunker archéologie); הוא ראה קשר בין אירופה המתבצרת באופן אבסורדי – בין שרשרת הבונקרים של החומה האטלנטית למשל – לבין הבנייה המודרנית-ברוטליסטית. וזאת למרות המניפסטים היפים של חלוצי הברוטליזם שמדברים בזכות האדם הסביר, היומיומי.
בעקבות ויריליו והתצלום של שרון אני שבה וחושבת על המקלט בכיכר הבימה שמעליו ישבתי, ובמיוחד על דלתות הכניסה שלו, שהוסוו במרצפות הכיכר עצמה, כך שלא יראו את מצב המלחמה התמידי. האם ההסוואה הזו יוצרת חומה שמפרידה בין הבאים למרכזי הבילוי והתרבות בתל אביב לבין החור השחור הפעור בהווייתנו?

המשך קריאה של המסה המלאה >>

* "וילון, מרצפת 5/10" הוא חלק ממיצב-הכתב עיר מקלט 10 מרצפות שמתפרסם בגרנטה; וכן חלק מפרוייקט עיר מקלט, 963 מרצפות

The post וילון, מרצפת 5/10 appeared first on פה ושם.

כותבת עלייך פעם ועוד פעם, מנסה לחפור קצת אדמה מתחת

לרחבת הגרנוליט והבטון. משהו מקומם אותי בעריריות הדלה שלך, בריקנות

היומיומית, בייחוד מפני שיש לך פוטנציאל לכיכר עיר, לגן שעוברים

בו, למרכז אנושי בין רחובות, נגיש ומזמין. אלא שאת נותֵרת,

כבר שנים, ריקה כרחבת דגל במחנה צבאי. נכונה תמיד להתכנסויותיו

של המון מפוצל, לכאורה, מתגעגע למלחמה בחסות הברזל החלוד של

פסלייך. זה משתיק אותי, מצמית אותי. לא אגיע אלייך לישיבה

נינוחה על ספסל, לא אקרא אצלך, לא אוכל סנדוויץ', לא

אשוחח עם חברה, לא אביא את בני הקטן לשחק. כאילו

מין כזב דמוקרטי, מלנכולי ומדיר רגליים התיישב בך (זה היה

כך עוד לפני הרצח ששינה את שמך).

אפריל 2005

2. 

את הקטע הזה כתבתי מזמן. מאז קישטו את צידך בגינה יפה ובכסאות נוחים, מאז נולדו לי שני ילדים, הם מוצאים לפעמים הנאה בדגים ששטים בבריכה, בחבצלות המים, בהאכלת יונים, בצל המועט שניתן בכל זאת למצוא. בעץ קטן שניתן לטפס עד צמרתו. הם אפילו נהנים להתרוצץ בבטן הפסל לזכר השואה ואינם מפחדים לפתוח סנטר או מצח בברזל המזדקר שם, זה שכתוב עליו "יזכר". הם, כמו עוד ילדים רבים, רצים על חתיכת הברזל הזו כאילו נועדה לרגליהם ולשעשועיהם, משתמשים בה בתור קורה, מגלשה, או מקפצה. ההורים החדשים מביטים בזה במבוכה. בחשש. הוותקים כבר כמעט אדישים לשימוש המשונה במרחב.

מדי פעם שואל אותי בני מה פשר היזכֹּר. אני עונה מה שיכולה. הוא מביט, מרצין קצת, וממשיך במרוצה.

הבטתי בך לפני כמה ימים. תראי כמה העיר משתנה, אמרתי לעצמי, וגם אנשיה הופכים ליותר גמישים – תראי עד כמה הצהרות נחרצות לא תמיד תואמות את המציאות. הנה, אפילו לי יש קצת מקום, בפינה הדרום-מזרחית שלך, לשבת על ספסל עם בני. ובכל זאת, רובך ריק וערירי ערירי וריק. ועדיין צר לי עלייך. ועדיין אני כותבת אלייך, כאילו תעני.

 אוקטובר 2013

קטע מספר 1 ראה אור במקור כחלק מ"אלף-בית תל אביב", תיירות פנים, ידיעות ספרים, 2005.

לאחר מכן, פורסם יחד עם ההערה המאוחרת בתוך מחזור 95 בעריכת אלון בר, ירדן בן-צור, ברק סלע, דני אפרתי, דפנה בר שילון; אחרית דבר ד"ר אילן יוסף ברקוביץ'. מהדורה ראשונה: 2013, מהדורה שניה 2021.  הוצאת דרור לנפש.

The post כיכר יצחק רבין appeared first on פה ושם.

[Published in The Tel Aviv Review of Books, Winter 2021; Translated by Alex Stein]

In 1947, the first edition of Even-Shushan, the modern Hebrew dictionary, was published. It was the first Hebrew dictionary to include the word “shelter” without the connotation of the shelter  from the biblical-Talmudic “city of refuge.” Thus, instead of being a demilitarized area in which no weapon is allowed, “shelter” becomes “a fortified structure protected from blasts and bomb ricochets, at times from a direct hit as well,” which, according to the dictionary, you can occasionally fire weapons from.

In the paths of Tel Aviv University, leading between the Sourasky Library and the Wolfson Building of Engineering, I return with my thoughts to the older “Ben Yehuda” dictionary, as if to an outdated sign: “give yourselves the cities of refuge… a murderer escapes there… they will be a shelter from the blood avenger…” Relieve us from the cycles of vengeance, I mumble to myself, the glorious shade-giving vaults to my right, pebbles under my feet, birds chirping around me—you shall create cities like Sheikh Munis, relieving its pains alongside ANU Museum of the Jewish People, and the Arabic words are not erased from the dictionary—like “Ben Yehuda,” I am still interested in the relation between languages. True, “Ben Yehuda” is old and foreign. But still, it is in the library, not far from here, there is even more than one copy. Maybe there ought to be signs leading to “Ben Yehuda?” Yes, maybe that shall be my calling, hanging these signs around campus. Cheap, mobile signs, urgent, desperate, arrow-filled, here, there: a protected space. A city of refuge. Shelter shelter. And if I manage to be persistent and not let the days wear out my body, maybe in the future there will be more and more of them. More and more resources for the rampant, all-too-human violence, dripping pollutant blood, violence that the Talmudic sages knew, because their state was already destroyed, is impossible to keep hidden, in architectural design and alienated concrete. “Shelter shelter,” I mumble. Turning, turning in space. Capturing the signs within it.

*

I begin with the sign closest to where I am now sitting, at the entrance to the Sourasky Central Library. This, without a doubt, is the best-looking sign on campus, elegantly aligning with the library’s 1970s style. It is modest and meticulously designed. The font, the camel-beige and bottle-green shades, the modernist lines of the arrow pointing downwards, its position within the aesthetic, angular lines of the staircase, all these coordinate gracefully with the rest of the geometric shapes scattered in the space: the circles of ceiling lights from above and the glass squares beneath, as well as the reddish-brown benches resembling the corduroy commonly seen in police television shows of that era. Some elements of the sign disturb the sense of elegance. It hangs somewhat crookedly, the screws holding it in place are rusty, and its borders are made of plastic paint that must have escaped the painter’s brush during a redecoration. Well, this is Israel, after all, at an entrance to a building that is not the MoMa, after all this is a service sign which was probably added after construction was finished.

This is one of the things I find odd about the shelter signs throughout the campus. Why is it that they are hung as if they were an afterthought, as if the architect did not know that there would be a shelter, a space that should be easy to find if necessary, with proper signage? Why do most of these signs seem like an element added unexpectedly: a guest someone forgot to invite, the one you set a chair for at the last minute with the hurriedness of guilt-ridden hosts?

On the way to the elevator, a meter or two from the previous sign, I find two others. One is printed on a sheet of A4 paper, laminated in a hard translucent cover, screaming urgently in red, “The shelter is on the basement floor, please use stairs only,” with arrows pointing downwards. The other is subtle, a modest-sized silver rectangle, framing the monochromatic shift between letter and background.

The silver sign is an organic part of a pre-planned group of service signs, designed with the cool splendor of modern nobility that the library’s design imitates. This sign only hints at the direction of the shelter. Moreover, thanks to a unifying/dividing slash it even minimizes its utility, which is apparently an appendage to another necessary yet awkward space—the lavatory. According to this sign, the shelter is part of a split hierarchy (lavatory/shelter), marking it out from the other locations listed in this grouping: a printing center; a photocopying room; a study hall; and rooms for Jewish education, theatre, Israeli music, and university archives.

In the Faculty of Humanities, located in the Gilman Building, the stairs are the designated “protected space” for emergency situations, despite not leading to an exit. There are two printed signs hanging from the ceiling, each with an arrow to direct people. These have also been laminated with the same cheap materials. One is in black, with directions in English to the “Designated Shelter Area,” which is hard to precisely locate. The second is in burgundy, presenting far clearer instructions in Hebrew: “To the Protected Space (merhav mugan), Stairwell.” The word “shelter” (miklat) is absent from the Hebrew sign.

We are now led towards a different space, adopted as the default choice for a building erected before the missile attacks of the 1991 Gulf War. Missile attacks are now a more common occurrence with the regular exchange of fire between Israel and Hamas in the new millennium. As always, the arrows point upward when they should be pointing straight ahead, creating an unconscious bureaucratic connection between land and sky.

The Gilman Building has architectural pride. Like the library, it opens inward to patios, bringing daylight to its corridors. The intention is to introduce greenery into the building. The mission is barely accomplished, but at least it demonstrates some of the building’s ambitions for the hundreds of students passing through its rooms and corridors. Who would have thought that its stairs would have to provide shelter, here, where peace was already supposed to reside?

Yes, sometimes this pause happens, the awkwardness of rushing quickly to a stairwell, staying there, like inanimate objects, skipping a beat with every rattling sound or laughing at the mere idea of being scared, reciting names of loved ones, Arab and Jewish, outside or closer to Gaza, feeling an immense pain from the IDF’s massive retaliation, preparing for a son’s recruitment (despite our hopes, despite every escape route we calculated, he will in fact enlist in a year), defeated, somehow accepting this ongoing life with no horizon and with no solution. Becoming angry at those who abandoned the land. Trying to have an impact in some way: reading events, testimonials, friendships.

These unplanned signs also provide a moral compass, printed by anonymous figures (a janitor? a secretary?) who do not usually make any great announcements. The signs capture some of the awkwardness, the panic, as well as the forgetfulness, as if to say, “we are not wanted here, but there is no choice.”

Beneath the Gilman signs, the camera catches another weird merger between a well-designed building and wild randomness: metal lockers that had been taken out of one of the rooms. Are they, like the signs, waiting for a decision, an affiliation? Or, like sculptures, are they just standing there? Wondering about transitional periods that have become part of a routine.

Made of tin, more solid than the laminated paper and resistant to the weather; how intrusive, vulnerable, ruined, and unkept this sign is. A sort of reminder of the poor shtetl or Al-Mlah, the Jewish quarter of Morocco’s cities, where any cultivation is temporary and with little means, reminder of a military mindset in which beauty is an excessive indulgence; like a tear left by hasty construction, tower and stockade, transit camps, low-level housing, wrecking villages, in this temporary vulnerability, indicating an erased past (Arab, Eastern European, and Eastern), this sign hangs at the entrance to ANU, the Museum of the Jewish People, as if to mediate to us the essence of our dash to the shelter.

Here, the sign is in Hebrew and English; but just like in the Gilman Building, the words are different. The upper part reads “protected space” in Hebrew, the bottom part reads “shelter” in English. I wonder about the meaning of these relaxing, amorphic words, “protected space”: do they exist to disguise the fact that there is no actual protected space here?

Is this an improvised space, or has it been upgraded over the years? And why the difference between the Hebrew and the English? Anu Museum (Beit Hatfutsot) opened in 1978; like the library, the building looks like a brutalist bunker, closed to the outside. There were no standards for protected spaces when it was built, but it is made of concrete regardless. It’s a confusing by-product of the zeitgeist, a side effect of the trauma that the nation who built it had been through, with concealment a part of its identity; only now it has erased all the mystery from it, given it freedom and pride and turned the entire campus into its covert spokesperson.

The tin sign’s wounds almost crumple the determined arrow, the granulite wall showing through them. Above it lies a dried-up bush, looking like a deserted nest. It seems to me that the wounds are requesting an opposite motion—not to run forward quickly, but to actually stop and think: “What protects?”, like a glum, uncanny poem appearing on campus instead of in a book.

After a long while in the library, I take a rejuvenating walk and presently find myself at the Wolfson Engineering Building. The charming surroundings create a pleasant walking path, a true oasis in the sweltering Tel Aviv heat. Even at noon, shade can be found in the spectacular corridor of vaults running around the building, which was designed by the American-Jewish architect Louis Kahn. The shade creates a feeling of being inside and outside at the same time, next to the wonderous palm trees, a path made of pebbles winding between straight lines, and the birds chirping. Those who enter the building encounter a sign bearing the motto: “Those who fall in love with the problem are the ones who find its solution.” I wonder whether I have sufficiently fallen in love and whether there is truth in these words.

As in the library, there are three signs here giving directions to a shelter. We have seen two forms of these improvised signs already. A tin sign with a clear arrow that reads “protected space” in Hebrew and “shelter” in English (this time in blue instead of red), and near it another sign, a simple sheet of unlaminated paper, A4-sized and printed in black, plastered on the glass wall of the entrance hall. The third sign sits between the other two, close to the tin sign. It is the manicured service sign. A serene blue background indicates with a clear arrow the direction to the synagogue. At its center is a white rectangle, wrapped in clear PVC and framed by a thin silver stripe, with the accompanying detail: prayer times, with weekly, monthly, and festival Torah readings. In the upper left corner, a sort of wrinkle serving as a reminder, the shelter is marked within an elliptical cloud coloured in a fog-like burgundy. The heavenly blue is interrupted by the color of earth and blood, the color of a human, but in a vapid low dosage. Here too, as in the Sourasky Building, the shelter is depicted as an appendage to another space. In this case, when necessary, we will not gather in the lavatory but in the synagogue. And again, the location of the shelter is only hinted at.

Like the doll behind the scenes operating the fingers of history in Walter Benjamin’s Theses on the Philosophy of History, the casual nature of shelter as reflected by the signs conceals what is evident to all: we are living in one big shelter. All these concrete buildings that forgot the Arab village of Sheikh Munis (upon whose ruins the city of Tel Aviv stands) and refused (or were too poor) to display Europe’s classical beauty, they—promising rationality and improvement—are all a shelter. Bunkers, in Paul Virilio’s words. In his book Bunker Archaeology, he discusses the impact of the Atlantic Wall while contemplating its remains: “These heavy gray masses with sad angles and no openings – excepting the air inlets and several staggered entrances – brought to light much better than many Manifestos the urban and architectural redundancies of those postwar period that had just reconstructed to a tee the destroyed cities.”

The designed signs of Tel Aviv University reveal the architectural hope of an idyllic world. It’s actually the hope of the entire campus, a testimony of the status it wishes for and, to a significant degree, provides. But the awkwardness of the signs from the perspective of the shelter itself, its existence somewhat overtaking their without noticing, raises questions, terrifying and even funny. It’s like looking at a king who has failed to noticed the stain spreading across his posterior. By contrast, the improvised signs indicate the urgency created by the shattering of thoroughly constructed hopes. They bring to mind some crazed, fearless grandmother, going alone into battle, her hair swept into a loose, sweaty updo. She, who has had enough of young parents’ attempts to raise their children perfectly; she, who cannot stand their exhaustion when they fail to meet the goals they set for themselves, turns to the suffering of the grandchildren who cry for her, demanding to know reality outside of official broadcasting screens and prints and laminates, and adds arrows in sharp colors: up, sideways, down, there. Here. “Shelter.” “Shelter.” But mightn’t this shelter, regardless of its concrete fortitude, get blown away like the paper the sign was printed on?

*

“Shelter shelter was written in the intersection for the murderers to know to go there”

(Maimonides, Mishneh Torah, 8:5)

Regarding the city of refuge in the Talmud, which is what I am reading about in the library, there are signs. There is also an overflow of material indicating urgency, difficulty and embarrassment: the word shelter is written again and again as a printing error. But the Babylonian Talmud stares directly at the embarrassment, and that is what it deals with, because the ancient city of refuge is not meant for the innocent but for those who murdered unintentionally, those embarrassing, semi-shady beings, the guilty-innocent. At first, it seems that such beings are rare, but there are many access routes stretching between the cities of refuge, and the abundance of signs giving directions to them suggests something different. So too the number of cities, ranging from six to 48, and in better days to come there will be more and more and more of them. The sages of the Talmud see the text on the cities of refuge, the text studied itself, as a city of refuge. Its purpose is to take in any person wanting to take responsibility for unintended acts of violence as well as any that they might commit in the future. Therefore, this applies to many people, maybe even all of us. There, in the paths of ancient imagination leading to the cities of refuge, walked the accidental murderer, who must be banished. He must have run through them and not walked. Ran and escaped the blood-avenger. Thus, the paths must be cleared regularly, so that there will be no obstacle in the banished person’s way, to make sure that they are at least 32 cubits wide and there will be signs on every intersection: “Shelter Shelter.”

According to these rules, the entire country is woven with paths and signs directing to shelter provided by cities of refuge, a territory everyone can turn to, at any given moment. As if taking a life unintentionally, and becoming a murderer, is something that happens often, an ordinary event, ordinary life accepting such irregular occurrences. Banishment. Flight. Tolerance for more than rage and simple justice. For that, the paths must be wide enough, and the signs must bear the double wording, “shelter shelter,” like a shout or a double reading of the tongue, accumulating the tonal mass of the word, losing the light hold of the meaning. “Shelter shelter”: the visuality of the text sinks into the mind. It must have been special, because which other signs present the same word twice?

In the wide paths leading from the Sourasky Library to the Wolfson Engineering Building, I walk and look at the signs. I look at those hiding the shelter whilst announcing its presence and at those shouting its presence urgently. I walk knowingly: they do not lead to the ancient Hebrew-Babylonian shelter.

I am asking again: maybe there ought to be other signs around campus, leading to the old dictionary on the library shelves? Cheap, mobile signs, urgent, here, there: A city of refuge. Shelter Shelter.

*This essay is Tile #171 from the project “City of Refuge, 963 Tiles.” The project includes an essay book about Tel-Aviv, a PhD in Literature and text installations. The number of the tiles (963) is the number of tiles covering the doors of the shelter dug underneath Ha-Bima Square in Tel-Aviv, where I wrote a diary for a year, from Autumn 2014 until Autumn 2015, following the war in Gaza.

The post Shelter Shelter appeared first on פה ושם.

... בסתיו 2014, עם סיום מלחמת עזה, התיישבתי בכיכר להקשיב במובן הנמוך ביותר, לצלילי העשב, לרחשי המכוניות, לטון הדיבור של היושבים בגן ולזה של הסובבים אותו. למוזיקה שנשמעת ולזו שאיננה נשמעת. לצמיחת הצברים ולמחלותיהם ולגסיסתם. לשתילת הפרחים הנשנית בידי גננים, לשפתם הנלחשת, לעברית, לערבית ולהגייה המופשטת של הצעקה, ששמעתי באחת הפעמים. רציתי להיות קרובה ביותר להאזין כאבן או צמח.

זה לא קרה משלווה אלא מכאב.

בקיץ ההוא התבוננתי בבני שוכב על הספה. ציינתי לעצמי: “הוא בגודל חצי חייל”.
מאוחר יותר כתבתי זאת בתוך סוגריים שנטמנו בטקסט גדול, כמה שאסור לו להתגלות.

יש אנשים שמתעניינים בדרמה של החיילים והלוחמים. חלקים ניכרים של הספרות הקלאסית עוסקים בזה. הלוחמה היא חלק מן התרבויות כמו הלידה ומעגלי הפריון – העיר נפגעה וצריך ליישב משהו, ויוצאת משלחת של טובי הבנים, דמויי אלים ביופיים וחוכמתם, והם נקטלים ומישהו יודע לשורר זאת היטב ומעניק להם את הגבורה. גבורת הנצח. אבל אני אוהבת את אלו שאינם מתעניינים בה. כמו את היהודים הגולים שקראו לספרות הזו “מלחמות” והתכוונו בכך לדברי הבאי. והנה, למרות זאת אני מוצאת עצמי כאחת הנשים המקוננות בצדי הדרך של הקרב. כמי שמשתתפת במערכה.

עיר המקלט רוצה לדבר על הטעות. אולי לכן נמשכתי אליה כך, כאל מחוז שאיננו מפלט, אלא מחסה.

***

בספרה של סוזן סונטג "להתבונן בסבלם של אחרים", שבו היא חוקרת את ייצוגי הסבל בתרבות המערב, היא כותבת בתוך סוגריים: (“סבל שנגרם מתאונה, לחלוטין אינו מיוצג – כאילו אין בנמצא סבל שנגרם בשוגג או במקרה”). התרבות על פניה השונים מתעניינת יותר בסבל שנגרם מתוך חמת זעם ובמזיד, או מתוך אסון שהושת כפגע טבע – דבר שקשור גם בחיפוש אחר האלוהי. אך סבל שנגרם בטעות אינו זוכה לנראות. “לחלוטין” היא קובעת.

לאור זאת קשה שלא להתפעל עוד יותר מן המרחב שמקצה מחשבת עיר המקלט לשגגה....

לקריאת הרשימה המלאה בגרנטה >>

דימוי: "אדריכלות של שגגה", עדי שורק; עיצוב ופרשנות טיפוגרפית, רועי רגב.
תודה לאוהד פינצ'בסקי על עזרתו בבירור המושג "מלחמות". 

"אדריכלות של שגגה, מרצפת 3/10" הוא חלק ממיצב-הכתב "עיר מקלט, 10 מרצפות" >>
וכן חלק מפרוייקט "עיר מקלט 963 מרצפות" >>

The post אדריכלות של שגגה, מרצפת 3/10 appeared first on פה ושם.

מצפה בסקרנות לשיחה הזו, שתתקיים בין עורכות אָתֶ׳ר מָאתֶ׳ר תָּאנְג וביני. מוזמנות.ים בחום להצטרף אלינו. הנה ההזמנה:

שמחות להזמין לשיחה השביעית של אָתֶ׳ר מָאתֶ׳ר תָּאנְג – עיר מקלט, כּסוּת אם, שְׁתִי וָערב מתפּרשׂ – עם הסופרת והמסאית עדי שורק, שבת 15.1 בשעה 18:30 (אנגליה) 20:30 (ישראל)

נשוחח עם עדי על הפרויקט 'עיר מקלט 936 מרצפות', על שגגה וערעור, אמהות כהנים, בניה ואריגה, חיבורים וסדקים ונהלך בין מקלטים בדימוי וטקסט

תודה רבה לכל אלו שנרשמו, זום וטקסטים ישלחו בהמשך
מוזמנות ומוזמנים להירשם - קליק
נשמח מאד להתראות

ענת, מירב ותמר

אפשר להרשם כאן ולקבל את הקישור לזום >>

בהזדמנות הזו, כדאי להכיר את הפרוייקט המיוחד של אָתֶ׳ר מָאתֶ׳ר תָּאנְג – לחשוב את השפה העברית ביחס אחר לגבולות ישראל, בתנועה מיוחדת בין שייכות וזרות. ומתוך כך, לחשוב על היחס לשפה בכלל. כך כותבות מירב הורושובסקי, ענת מסינג-מרכוס ותמר פלדברג, שמתגוררות באנגליה ויוצרות מרחב הזמנה מעניין:

אָתֶ׳ר מָאתֶ׳ר תָּאנְג

פרויקט־ההזמנה לשיחה

עם השפה; פרויקט־הקריאה מעבר לשפת האם / שפת האב.

בתעתיק לעברית, אָתֶ׳ר מָאתֶ׳ר תָּאנְג היא תנועה מתמדת של תרגום. 

אחרוּת בתוך השפה היא לב ומקור פרויקט־ההזמנה.

The post עיר מקלט, כסוּת אֵם – שְׁתִי וָערב מתפּרשׂ appeared first on פה ושם.

"לא הרחק מכיכר הבימה, בשדרות רוטשילד, מצוי פסלו של מיכה אולמן "יסוד", העשוי מאדמה ובטון (earth and cement), ובו מתווה של בית קבור שנותרו אך רישומיו הפחוסים על פני הקרקע או להפך, מתווה לבית עתידי שתוכניתו הארכיטקטונית כמו הועתקה מן הדף וקיבלה ממד פיזי, פיסולי. זהו פסל חמור סבר. איננו יודעים אם מותר לנו לשוטט בתוכו כבפסל סביבתי מזמין או לחלוף על פניו ברתיעה ובהדרת כבוד, כפי שעושים כשמבחינים בשריד של קבר: אדמה ואבן ורוחות החיים. או כפי שקורה כאשר פוגשים לפתע, בשדה או ליד מבנה עתיק, אבן לעדות ומצבה שדומה מאוד לשאר האבנים סביבה, ובכל זאת, דבר-מה בה תובע עצירה, התייחדות, היזכרות בשם שכבר נמחק. ואמנם, אנשים אינם חוצים את "יסוד", ילדים אינם בודקים את הריבועים שנוצרו בקרקע בידיהם וברגליהם הקטנות, אינם משחקים "ים-יבשה" בין קווי הבטון או מרכזים את הגולות שלהם באחת הפינות, שנוחות מאוד לכך; כלבים אינם מורשים לרחרח אף שאיש לא אסר.

יסוד. האם זהו יסוד הבית? האם עלינו להיזהר שלא להפר היתכנות עתידית? האם עלינו לכבד את שרטוטי מה שכבר נעלם? מרחב שסומן והושאל, כמין הרהור על שאלות של בית ומקלט, איננו נענה להנאות העיר, אך כן מסמן את הנעותיה, את תנועותיה הסמויות, הדמומות, העצורות, בפני הקרקע.

הקווים בכיכר הבימה, כמו קווי הפסל בשדרה, הנדסיים מאוד. רק צמחים ועפר שנחלץ מהידוקו מפרים אותם. יש דבר-מה צחיח מדי בקווים שמאפיינים את הבנייה בישראל. האם לאמנים אין אלא לשחק עם המודרנה המשונה המותקת שנוצרה כאן? עם הברוטליזם שהועתק מדיון פנים-אירופי וגלש לאדמה הזו כמין זן פולש שדווקא בה מצא לעצמו מרחב ניכר, ובעיקר, נראות קיצונית? אני תוהה על הקשר בין הבית החפור, הנגרע, והבית העתידי. אך יותר מכך, מהי מהות הבית הנוכחי, בהווה, שלמעשה במובן משונה אין לו נוכחות?

           ^{מיכה אולמן, "יסוד", 1989 (קבוע) שדרות רוטשילד, תל-אביב, אדמה ובטון, 8X9 מ'; עומק 10ס"מ. צלם: אברהם חי}

כאשר אני יושבת בכיכר הבימה, סביבי מבנים שמממשים את האפשרי והנשאף (בית למוזיקה, בית לתיאטרון, בית לאמנות) ומעידים ברצותם ושלא ברצותם גם על מה שאינו אפשרי ועל מה שאינו נשאף. חלקם רפלקסיביים במידה מסוימת לשאלת המקלט וחלקם מחפים עליה בכל מאודם. חלקם פועלים בה בעת בשתי האפשרויות הללו. באחת הנסיעות במכונית בוקע מן הרדיו קולה של קורין אלאל ששרה את מילותיו של מאיר גולדברג: "כל יבשה היא ספינה שטובעת כשחופרים מקלטים". הנה, במרכז, בפלייליסט המקובל, הדברים נאמרים. אך האם אנו באמת נותנים על כך את הדעת?"

להמשך הרשימה >>

The post חפור, מרצפת 2/10 appeared first on פה ושם.

^{טגיסט יוסף רון, מסדרת, פחם על נייר, 2019. אוסף יוסי דוי. צילום: אלעד שריג}

... ביוני 2015 כתבתי שמלטש המרצפות ודאי היה בביתו אך עתה אני תוהה, מה בין המילה "בית" ובינו, עד כמה היא רחוקה ממנו? אני נזכרת שקראתי שבית הוא מקום שלא מפחדים לומר בו את מה שרוצים לומר. ומוסיפה: בבית ניתן להטות ראש אל עבר הקולות שנשמעים סביב – אל אשר בוקע בקול רם ברחובות הסמוכים, ולחלופין, אל מה שניתן לגלות רק מתוך שיטוט הקשוב לחשאי, כמו המוזיקה הבוקעת מן הרמקולים החבויים בגן. אני תוהה מהיכן נפלט מלטש המרצפות, איך הגיע לכאן, אל כיכר הבימה או בשמה המתוקן "כיכר התרבות", האם יש לו מעמד של פליט?

במחשבותיי על עיר המקלט מגיעה המילה "פליט" כמין אורחת, משום שהיא אינה מופיעה בסיפור המקראי על ערי המקלט וגם לא בדיון התלמודי עליהן, שעל פיו מי שבורח אל עיר המקלט אינו פליט אלא גולה. וביתר פירוט, הגולה הוא מי שביצע עוול חמור מבלי כוונה, מי שנטל נפש בשגגה: "היה יורד בסולם ונפל עליו והרגו, הרי זה גולה " (מסכת מכות ב). לרוצח בשוגג מותר להימלט מידי קרוביו של הנרצח אל ערי המקלט ולמצוא בהן חיוּת: "וְנָס אֶל אַחַת מִן הֶעָרִים הָאֵל וָחָי" (דברים ד מב).

>> "מפלט: 1/10" היא רשימה ראשונה מתוך עשר שיתפרסמו במהדורה המקוונת של "גרנטה" במהלך השנה הקרובה, כחלק ממיצב-כתב דיגיטלי בשם "עיר מקלט, 10 מרצפות". לקריאת הרשימה המלאה בגרנטה >>

The post מפלט: מרצפת 1/10 appeared first on פה ושם.

^{דני קרוון, "טבע דומם נטוש", שמן על בד, 1955 (C) סטודיו קרוון}

מזה כמה שנים "כיכר התרבות" ("כיכר הבימה") מצויה במרכז מחשבותיי. בשלהי קיץ 2014, עם תום מלחמת עזה ההיא, התיישבתי בגינה המונמכת שיצר דני קרוון וכתבתי במשך שנה, בבקרים, יומן-מקום. התיישבתי שם לאחר ששהיתי בתחתית הכיכר, במקלט העצום החפור תחתיה, שאליו רצתי עם בתי הקטנה. קיוויתי שתיעוד רגעי היומיום יאפשר לי לשוחח על האלימות, אחרת. אין זו אלא רשימה חפוזה שנכתבה עם מותו של קרוון – בצער על שהתמהמהתי בפנייה אליו לשם שיחה עימו, ובכל זאת, מתוך שיחה ארוכה שמתקיימת בינינו בזכות מה שהניח בלב העיר: כיכר ובה גינה מונמכת שכמו מאמצת את השקיעה מטה של המקלט, על מנת לאפשר מחשבה על החור השחור הפעור בתחתיות, שמעליו אנו יושבים.

היום, שבע שנים אחרי, הצברים שהיו שתולים בחלק הדרומי של הגינה הוצאו ממנה. הם לא הצליחו להיאחז בה, הוחלפו כמה פעמים ומתו לבסוף, בסמיכות מבעיתה למותו של קרוון עצמו. בערוגת החול נותרו צמחי חוף שתנאי האקלים טובים להם – נר הלילה, עדעד כחול, מלוח וצלקנית החרבות, או בשמה העממי החביב יותר "אוהל אצבעות". מצפון להם הפרחים הצבעוניים ממשיכים לקמול ולהישתל, לקמול ולהישתל בידיהם של גננים שפופים, שתוקים, שמדברים בשפתם הערבית אך בלחישה. בלבי קינה גדולה על המרחב.

קרוון, שהיה בנו של גנן העיר תל אביב, ודאי לא רצה שהצברים ששתל בגינה ימותו, אך לפֶסל סביבתי אמיתות משלו – הסתגלויות ומסוגלויות שחורגות מיד האמן. סרבנותם של הצברים להכות שורש בגינת הבימה מרתקת. לכאורה מורד הפסל ביוצרו או לכל הפחות כושל מלעמוד בציפיותיו, אולם כאשר מעמיקים במכלול יצירתו של קרוון מובן כיליונם של הצברים גם כהיעתרות (טרגית או מעוררת תקווה?) לקינות שהוא עצמו חיבר כמעין פרטיטורה דוממת, מפוסלת, לחומרי המרחב.

ובכל זאת, אנשים רבים מוקירים את הכיכר, את הנאת הישיבה והמשחק בה, ואני ביניהם.

ביומני מתועדים חלק מן הדברים; אני פוסעת בין רשומותיו:

11.3.15 סמוך אליי צבר נגוס. יש לו ארבעה או חמישה עלים שנדמים צרובים ונגועים בפטרת. ובכולו מתקיימת איזו חיוּת עזה כפי שניתן למצוא בגוּף גדוּם.

עלי הצבר מתנודדים לעברי ברוח הקרירה, לצלילי מוזיקה עליזה שבוקעת מרמקולים חבויים בספסלי העץ.

ארבעה אנשים בווסט זוהר שותלים פרחים בערוגות הפרחים שאני נוהגת לכנות "ערוגות ורסאי". ערוגה אחת כבר אדומה, ופרחים בה מנצנצים לקראת אביב צרפתי.

הכול כל כך קטן פה, אפילו עלוב במידה מסוימת, עד שקשה להיות רק ביקורתיים כלפי הניסיון להיות גם קצת ורסאי, ולוּ בקצה אחד של גן.

 18.3.2015 מישהו הדביק ברקוד על עלה בריא של צבר. 7.40, זהו מחירו כעת.

31.5.2015 כבר התחמם. סוף מאי אמנם. כבר השמים תכולים ובאזור החול הדרומי של הגינה צמחי החוף פורחים [...] כבר נפלה רקטה אחת לא רחוק מכאן. כבר חברתה של דודתי המשיכה בדברים רוויי גזענות [...] כבר העורבים מקרקשים בגן הסמוך, יודעים עלינו משהו שאיננו זוכרים וזועקים את ידיעתם חסרת התוחלת [...] פסנתר נע במהירות מיוחדת תחת אצבעות. גם הוא זוכר משהו מזה ולעתים נמזג בקולות העורבים, בנקישות נקש נקש קשות.

הקקטוסים עדיין אכולים בחלקם ובריאים בחלקם האחר. החלקים האכולים מזכירים חיה זקנה שעורה שחוק. חיה גדולה שעורה עבה כמו קרנף, למשל [...] כבר התחמם מדי. השמש מזכירה שבקרוב יהיה חם עוד יותר. גם לעורבים חם מדי. עתה אינם מוסרים דבר.

3.6, יום ד' נגינת פסנתר יפהפייה מתחת לספסל מתיקה נשימה. הצבר החולה נאכל עוד. נעכל. העלה שלו איבד מצורתו העגולה ונראה כמין משולש חסר, חי-קוץ: בשרנות של חיים ויובש של דומם. עלה אחר עודנו עגול אבל השיל את עורו. העור הירוק תלוי כמו בלון רפה או עור שלפוחית הממתין להבשלת התנתקותו. בשר העלה יבש ומסורג גידים. גידי-שערות משונים כקשקשת.

עדותם של הצברים הגוססים בתל אביב התגלתה בפניי כמין מקרה משונה ומעורר מחשבה. כמה מרתק היה, לכן, למצוא את עבודת האחות הקודמת ל"כיכר התרבות" –"פרדס", שהוצבה בוולנסיה בשנת 2002 (Institut Valencià d'Art Modern). שכן זו תערוכה שיש בה פסל גדול יצוק של צבר ששמו: "רקוויאם לצבר".

המיצב "פרדס" כלל חמישה חדרים שבהם הסתחררו אלמנטים שמוכרים גם מהכיכר – חול, עצים, שיחי צבר (וגם דגי זהב מיובאים מסין. הם מזכירים לי בזרותם את הפרחים הצבעוניים בערוגות הכיכר). בחדרים הונחו חורבות של עבודות קודמות של קרוון, שאנו עוברים סביבן, סולם מונח לידן ומוביל מעלה-מטה, עצי זית עקורים, צברים חיים שתולים בקופסאות פח בתוך בריכות, פרדס ננסי של עצי תפוז מצוי בתוך החלל המוזיאלי ומחוצה לו – חצוי בקיר זכוכית. ובחדר האחרון מוצב פסל הצבר.

אך פסל הצבר ב"פרדס" מהדהד צבר אחר שצויר בידי קרוון בצעירותו, בהיותו כבן עשרים וחמש, עת הקים את קיבוץ הראל שנבנה על חורבותיו של הכפר הפלסטיני בית ג'יז بيت جيز. זהו ציור בצבעי שמן בשם "טבע דומם נטוש" (1955), שכבר הפך לאיקוני. מצויה בו ערימת חפצים מוטלת: כד מים מחרס. מעיל. כף של צבר. עקבות לפליטות. המעיל והכד נמזגים באדמה בצבעיהם החמים, בכבדותם, בתחושה שתוכם יצא והם עצמם, הנטושים, הריקים, ישובו בקרוב להיות עפר, חלק מן הדרך שעליה הוטלו בעת המנוסה. באחד הראיונות הסביר קרוון כי שילב בסוּגת הטבע הדומם, הנתפסת כשמרנית, א-היסטורית ונוטה לאוריינטליזם – תוכן פוליטי. כך קיבלה עדותו לקורות הכפר מימוש בצבע ובקנווס שאורכו 65 ס"מ ורוחבו 51.

(לפעמים גם ציור הוא פסל)

על ערימת הדוממים הקטנה שאסף האמן בכפר החרב הונחה כף של צבר, סַ'בְּר. כמין יציר ייחודי שמצוי בתווך בין החי והדומם, חיותו של הצמח מאירה עדיין. על אף היותו כרות שופך הס'בְּר صبر אור ירוק-תכלכל על התמונה ומבקיע בה שתי נקודות כתומות – פירות שהבשילו.

("טבע דומם נטוש" – יש שמות של ציורים שכדאי לחשוב עליהם כעל שירה)

"לוּ יכולתי הייתי מצייר את תהלוכת המגורשים הארוכה שראו עיניי", אומר קרוון בשיחתו עם שבא סלהוב, במסה על "פרדס". המסה משרטטת קווי אורך ורוחב לנושא הס'בְּר صبر והצבר ביצירתו של קרוון,* ו"טבע דומם נטוש" מצוי בבסיסה כקוטב קריטי. כך נפתח אל המיצב בוולנסיה צד העצב הפלסטיני, ולצדו קינת הצבר הישראלי, בפסל שבו רואה שבא רק מוות ועקירה. הצבר הילידי, העירום מדפוסי העבר, מפורש לדידה כמי שאיננו "זית", איננו חלק ממערך הסמלים המסורתי-דתי של המרחב. ה"צבר" כולו חול וארציות, מעשה של הזדהות עם הווה חילוני שביקש לסלק את "היהודי" שכולו "ספר ללא ארץ". משום כך ילידיותו כושלת, חסרה, ואיננה מצליחה להשריש.

דני קרוון מבכה את חלומותיהם השבורים של הצבר וס'בְּר صبر גם יחד: "מעיר את זכר גורלם המשותף, את זכר אסונם המשותף: אסון שעקבותיו נרשמים ונמחים כמו על פני נייר טיוטא, על פני החול המשותף של ארץ משותפת, ארץ שכל אחד מהצברים חולם אותה לחוד, ולשניהם היא איננה מתגשמת; חלום הנמשך כמו מסע על פני ארץ קרועה, חרוכה מהמלחמה האחת, הנמשכת, שאינה יודעת לחדול" (241).

(בכל זאת, אני תוהה על המשפט "לו יכולתי הייתי מצייר את תהלוכת המגורשים הארוכה שראו עיניי". באמת ובתמים אני תוהה. מדוע אין יכולים? ואם האמן אינו יכול, מה אנו יכולים לעשות בשרידי הרישומים של הגירוש? בדלותם. באילמותם. בטני מתופפת באלפי תופים).

השיחה בין קרוון ובין שבא מעוררת מחשבות על אפשרויות ההיגד במקום שבו דברים רבים מוחרשים, כמעט אסורים, נטולי מקום בתרבות: מה שנאמר בעל פה, הציור שצויר חמישים שנים קודם לכן, מצטרפים אל האובייקטים הפזורים בחדרי המוזיאון בוולנסיה, אל חורבות היצירות שפיזר קרוון ואל נוכחותן. כך, בשילוב שבין טקסט ודימוי, באדוות מעשה האמנות, בדיאלוג הפרשני, נכרה בעבורנו מרחב משמעותי לעדות.

(בטני, האם את שוקטת?)

התנועה ביצירתו של קרוון מדברת גם את היפוכו של המסע ההיסטורי (משנת 1955 ועד 2002), כלומר את הבו-זמניות של העבר והעתיד, המתקיימת במקום הרוחני, המקום של האמנות. שם, כבמרחבי-חלום, מתאפשרים מגעים פרגמנטריים, לוֹטִים, בין הפנטזיה החרבה של היהודי האירופי "החלוץ" ובין החורבן הפלסטיני. הס'בְּר صبر הפלסטיני הכרות, המצויר, פוגש בוולנסיה את הצבר הישראלי המת, המפוסל: "שניהם שייכים לאותו 'אז', שניהם מספרים את אותו 'עכשיו', את אותו העיוורון המתגלה בפתרונות יוסף [...] את אותו עיוורון המתגלה באשליית נבדלותם המוחלטת של שני הצברים האלה" (241).

"פרדס" הוצבה בשנת 2002 ומאז עברו כמעט עשרים שנה. עתה נדמה שצריך להוסיף לשאלת הרפלקסיה של הצברים גם את דמות הצבר בגלגולו החדש, המגלם את שיבת המודחק: היהודי-מסורתי-דתי-ישראלי שכבר איננו "ספר ללא ארץ". זה שאנשים רבים בקהילותיו מאוהבים באדמה באופן מטריד ומסוכן כמין גלגול (צפוי? מפתיע?) לזה של האבות המייסדים. גם הצבר הזה כבר חלק משמעותי ואף מכריע מ"כיכר התרבות" הישראלית.

אני תוהה – האם גם עתה, מתוך ההיפתחות לחלום-הממש שהוא היצירה, יוכלו הצבר והס'בְּר صبر להיפגש לא רק מתוך נבדלותם, אלא גם מתוך קרבת האבל? האם תשומת הלב לחורבן של כל קבוצה לא תהפוך למשקולת-נגד שמשכיחה את הקבוצה האחרת? עליי להאמין שכן. עליי להאמין שעבודת האמנות, כמקום רוחני שמשולב בעיר, מסוגלת למה שהמרחב הרגיל עדיין אינו מסוגל לו. היא מזמנת עירוב זמנים וקטבים, התגלות המודרנה בקדמוניותה, מקום שבו יימסך אבל באבל.

ערוץ נוסף במיצב של קרוון בוולנסיה הוא הצברים החיים השתולים בפחיות שימורים גדולות ומונחים בבריכות שבצדי החדרים. הם נועדו להזכיר צורות אחרות של מעברים שאינן כרוכות רק בהרס, אלא בתנודות על פלגי מים (233), כמו נדודיו של הצבר ממקסיקו לספרד ואז לאזורנו. וכמו נדידת האלימות אל מרחב האמנות המקונן. מעבר דומה מגולם ב"כיכר התרבות" בצמחי החוף שמתאקלמים היטב באזור החול וכוללים גם צמחים מדרום אפריקה (צלקנית החרבות) שכבר התבייתו בחופי האזור. גם הגבעה בקצה הדרומי של הכיכר מזכירה מעברים חיוביים הקשורים בשימור ובטיפוח הקיים, שהרי היא הוקמה על מנת לאפשר לעץ שקמה גדול לנדוד ממקומו הקודם בקצה שדרות רוטשילד, ועתה מתגלשים בה ועולים אליה ילדים רבים ומדי פעם גם נגנים.

אני שבה מ"פרדס" שבמוזיאון בוולנסיה אל "כיכר התרבות" המעורבת בחיי העיר ורחוקה מן החלל המוזיאלי. קרוון עמל עליה במשך שמונה שנים (2013-2005) והיא הפכה לאחת העבודות המזוהות ביותר עימו. במהלך כתיבתי על אודותיה קראתי דעות שונות ורבות. ישנן כאלו שמצויות בהלימה עם דבריה של שבא סלהוב, המעניקים פרשנות אמנותית ורוחנית למקום; אחרות נכתבו בידי אדריכל נוף ובידי פעילים חברתיים שביקרו בחריפות את פשטנות הקווים, את צבאיותם, את חוסר ההתחשבות בצורכי המקום המשווע לצל; קראתי גם את דבריו של קרוון עצמו, שבע הביקורות, שחשב שכיכרות לא נועדו להיות מוצללות וחש תסכול מהיעדר התחזוקה הנאותה של הכיכר; קראתי גם את הביקורת של אסתר זנדברג, המבכה את פתיחת הדרך בין שדרות ח"ן לכיכר ומבקרת את הבוהק המסנוור העולה מן המרצפות; עיינתי גם בדבריה החמים של ציונה שמשי, שראתה זאת ההפך, והזכירה את גן הירק והבוסתן שהיה במקום בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים, ושהגינה המונמכת ושדרת העצים הסמוכה הן מחווה לו. איש ואישה לא כתבו על דלתות הסתרים המובילות אל המקלט ונפתחות בעת מלחמה, מסוות את התחתיות. דלתות שרבים ממכריי אינם זוכרים, אף שחלפו לידן בזמן שהיו פתוחות. הן מתפקדות כמו התת-מודע, המסווג את שמותר ושאין מותר להעלות לפני השטח. התבלבלתי. נבקעתי במבוכה. רציתי לאהוב יותר, רציתי לבקר ביתר תוקף. איש גם לא כתב על היחסים המתגלים מהתבוננות בצמחים או מתשומת לב לפועלים שמתחזקים את המקום. יש דברים שניתן לעמוד עליהם רק משהייה מתמשכת במקום ומן הכתיבה היומיומית שמזמן היומן.  

(בשיחה עם ידיד הוא שאל, כמו להכעיס, אם אין זה הגיוני שהדלתות המובילות למקלט מוסוות בחן על ידי המרצפות, ושפשוט בנו חניון, שבאופן יעיל משמש גם כמקלט. הוא גם תהה למה מסעירה אותי כל כך המוזיקה הרווחת ברמקולים המוצפנים במדרגות העץ של הגינה, שאין בה שמץ של מוטיבים ערביים ומזרחיים, וברובה מבוססת על מארשים צבאיים "עליזים", ואמר "פשוט רצו מוזיקה קלאסית פופולרית כדי לקרב להיכל התרבות". וציין, בצדק, שיש שם עוד סוגים של מוזיקה ולא רק ואלסים מתקתקים.)

כדי להבין היכן אני מתמקמת בין כל הדעות, דברי הביקורת, השואלים והשאלות, ביקשתי לחזור למבט הנמוך של יומן המקום, אל מה שראיתי ולא ראיתי, אל מה ששמעתי ולא שמעתי. אל מה שנשתמר בכתב היד והיה למין חותמת של אמת, כפי שמתפקד הנגטיב בפילם.

שוטטתי גם בתצלומים ובתוכניות של גני ורסאי בצרפת. הבנתי את הקשר שעשיתי ביומן בין הערוגות המהונדסות בכיכר לבין הגנים שנראים כגזורים ממחשבת העיר האידילית, הנגועה בטוטליטריות ובשכחת האדם המצוי. שוב הממה אותי במיוחד הדרך הרחבה לארמון הצרפתי: צחיחותה של הכוחנות. אך גם הקטנות והצניעות של הכיכר בתל אביב – המתקשה בבעיות תחזוקה ומעידה על היעדר תקציב, אך גם על בחירה במינימליזם ובדלוּת כקונספציה – שבוּ והיכו. התבלבלתי עוד.

(רציתי לחמול. רציתי לסרב לחמול)

לבסוף, באחת מנסיעותינו המשותפות שאלתי את גליה, בתי בת האחת-עשרה, מה דעתה על "כיכר הבימה". בתחילה אמרה "כיכר, סתם כיכר, מה יש להגיד?". הסברתי לה שמעניין אותי לשמוע מה היא חושבת עליה, כי אני קוראת כל מיני דברים הפוכים – חלק קשורים בפַּסָל שעיצב את הכיכר ובעולם שיצר באמנות שלו בכלל, אחרים כועסים על שאין שם צל, ועוד כל מיני דעות. ומשום שהיא שיחקה שם בתור ילדה מעניין אותי מה היא חושבת.  

עתה, כמי שמבינה את משמעות העדות והדעה שלה, אמרה: "כן, היא ממש יפה בעיניי. במיוחד באזור של הפרחים". "את מתכוונת לכל האזור שיש בו פרחים וחול ודשא ועצים?" ניסיתי למתן את ההעדפה שלה לאזור "הנגוע" של ערוגות-ורסאי, ולהכליל את אמירתה על כל הגינה. "כן, הכול יפה, אבל במיוחד האזור של הפרחים", הדגישה ודייקה. "היה ממש יפה ללכת שם על הפסים האלו" ("השביל מהעץ?") "כן. ושיש מכל צד פרחים בצבע שונה, בצד אחד סגול ובצד השני צהוב ובאחר כתום", והיא הרימה את ידה בתנועה מתרוננת, מלטפת את האוויר כמו ילדה-שוב שמלטפת בדמיונה שדה פרחים עצום שנשזר באמרת שמלתה המתנופפת, המסתחררת, ובשערה הארוך לאין קץ. השבתי מתוך היעתרות: "כן, בטח זה כל כך נעים ויפה מהגובה של ילדה. זה בטח מרגיש כמו שדה שלם ועצום של פרחים שאת מתהלכת בתוכו, כשאת בגיל קטן". "כן", המשיכה, "כשאתה ילד כל דבר נראה גדול כל כך".

בתי אינה זוכרת את ירידתנו המשותפת למקלט החפור תחת כיכר הבימה. היא הייתה קטנטנה אז. גם לא את הרעד הנורא ברגליי, הבלתי נשלט, שאף סתר את מחשבותיי, בהחזיקי בגופה הרך.

"ומה עם החול? היית משחקת שם הרבה, לא?" "כן, הגעתי לשם המון. במיוחד עם אבא. כן, במיוחד עם אבא. הייתי עושה עוגות חול בכוסות חד-פעמיות, ממלאה חול, מרטיבה עם קצת מים והופכת, מניחה בתנור" ("בתנור?") "כן, מתחת למדרגות, איפה שיש מנורות כאלו. זה היה תנור". היא תיארה בפרוטרוט איך הופכים את הכוס ואז נוצרת עוגת כוס הפוכה ("כמו שעושים בים, עם הכלים האלו"), ולא עזר שאמרתי "כן כן, בטח" בהבנה שמטרתה המובלעת הייתה קיצור התארכותו של תיאורה. לא. בתי רצתה להתעכב על סיפור ההפיכה ועל העוגה ההפוכה, כאילו בספרה את הדברים בפרוטרוט הם שוב הווים ומתבצעים.

"ולפעמים התנור לא היה עובד, כי האורות לא פעלו", הוסיפה במין מבט מחויך רציני של מתעדת אחראית.

"תודה", אמרתי לה, "עזרת לי".

(מכל פרספקטיבה נראית הכיכר אחרת)

אני כתבתי את יומן המקום בשעות הבוקר – בזמני ההכנה לקראת היום. לכן נחשפו לעיניי המנקות והמנקים, הגננים והפועלים הדואגים לתחזוקה. לכן נחשף לעיניי האופן שבו הם שותפים לכיכר רק מצדדים מסוימים. מושכים בעול, משועממים, מצמצמים את נוכחותם למינימום ההכרחי. נהיים למין דמויות קמאיות: מלטש המרצפות השחור, הפליט, הצמוד ליָצול מעלה אדים לבנים שמסתירים את תנועתו על המרצפות הבהירות, הגננים השפופים המדברים ערבית רק בלחישה, שהתרוממו ופרצו לפתע בצעקה נטולת מילים יחד עם חסר בית שנעמד שם באחד הימים וצעק בקול, תנועותיו המונוטוניות של מטאטא הרחוב החסון ונטול המעש.

זה היתרון של התבוננות ביצירת אמנות שהיא פסל סביבתי: הכניסה אליו איננה נסגרת ונפתחת לקהל לפי שעת קבלה, וניתן לשהות בה בזמן שבו הפועלים טרם סיימו את עבודתם.

(מכל פרספקטיבה נראית "כיכר התרבות" אחרת)

בשביל בתי, שנולדה וגדלה בסמוך, זוהי כיכר של ילדות. האם השהייה בכיכר הבימה תהיה טבעית לה כשתגדל, והיא לא תחשוב עליה פעמיים? ומה הייתי רוצה בעבורה? האם הייתי רוצה שיהיו לבתי רגשי אשם על טבעיות הכיכר בעיניה? לא. הייתי רוצה שיהיה לה רגש הוקרה (ברבות השנים למדתי שרגשי אשם אינם מובילים לשינויים מיטיבים אלא להסתגרות). הייתי מאחלת לה רגישות ויחס למי שאינו שותף שלה בכיכר הזו. הייתי מאחלת לה שבעודה דואגת לדברים הקרובים לעולמה, תדע להזכיר את אלו ששלדיהם "מתנדנדים בעליית הגג של הסיפור", כמו שווירג'יניה וולף עושה בפתיחה של הרומן "אורלנדו". כמו שאינה שוכחת את שלדי הגופים שאינם קבורים כראוי ורוחם עודנה רדופה ורודפת גם בעת שגופים אחרים מוצאים את שחרורם (הגוף השחור האפריקאי במקרה של "אורלנדו", שפורץ דרך לנשים). וירג'יניה וולף מזכירה שכל מעשה הוצאה לחופשי של ספר או יצירה (על הנשמות שהם מובילים עימם) חייב לזכור את אלו שעדיין לא.

*

אני שוהה עם הסתירות של הכיכר הנעימה. של הכיכר הצחיחה. של מקום היופי והנחמה. של מקום ההסתרה. שוהה עם הקו הדקיק התלוי בין מציאות רדופה לבין מצב דמוי-שגרה, עם חיפוי מרצפות המתגלה שוב ושוב כבלתי יציב מספיק. אך בתוך הסתירה אני שבה ושואלת, האם נדע להמיר את חללי העיר החפורים תחתיה, את מקלטי הבטון והאבן שלה, לחללי-שיחה? האם הצבר והס'בְּר صبر, על פניהם שכבר התגוונו והשתנו, יוכלו אי פעם להיפגש ב"כיכר התרבות"? האם יצליחו לחיות ולהשריש שורש, מכירים באימת העקירות הנפרדות והקרובות? דני קרוון, על שיעור קומתו, על תפיסת הנוף הייחודית לו, על מתווה הכיכר המשחקי שהעניק לנו, כבר איננו עימנו כדי לשוחח על כך. אך מורשתו ועדותו מרובת הפנים יוכלו להמשיך ולהיות מצע לשיחה משמעותית שתתקיים בלב העיר ובספיה, במרחבים נוספים בארץ הזו וגם בארצות אחרות שבהן פעל. יהי זכרו ברוך. 

* שבא סלהוב, "הגן אשר מעבר לזכוכית: זית, סאבר וצבר בעבודתו של דני קרוון", מסות על אמנות ויהדות, סדרת "בדיעבד" בעריכת מיכל בן-נפתלי, תל אביב: רסלינג, 2017. עמ' 241-229.  

The post קינת הצבר, רשימה על "כיכר התרבות" לזכרו של דני קרוון appeared first on פה ושם.