מועמד פרס ספיר 2019, זוכה פרס ראש הממשלה ע"ש לוי אשכול ליצירה ספרותית 2018

נתן, איש עסקים מצליח שאיבד את פרנסתו והסתבך בחובות כבדים, משאיר את משפחתו בישראל ונוסע לאמריקה לחפש עבודה. הוא ישן אצל ידיד בברוקלין וחולם להתקבל לריאיון אצל איל ההון האל גריפית', שבכוחו – כך מספרים לו – לשנות הכל.

אבל הדרך ללשכתו של האל גריפית מסתבכת והולכת. ובינתיים נתן, שלא היו לו מילים בלוויית אביו, משוטט ברחבי ניו יורק, הזוכה בספר זה לדיוקן בלתי נשכח, והיא ממציאה לו מילים שלא ידע מעולם.

מעט מעט מפליג נתן מכל אחיזותיו, ונאסף לזיכרונות שלא היו שלו, ובכל זאת הוא מכיר בהם את חותמן של השתיקות שאפפו אותו מאז ומעולם. מפינת רחוב אחת לאחרת, מספסל לספסל, נקרא נתן אל מפתחם של סיפורים עתיקים ומחדש אותם בעלילותיו שלו: האיש שרוּשש ממעשים וממעשיות, נעשה בבלי דעת למספר. העברית של עדי שֹורק מתחקה אחר הגלגול הזה ככל שהיא פושטת ולובשת אקלימים ונגינות שהורחקו אל שוליה של ההוויה הישראלית, ומתנבאת על תולדותיה הנשכחות במעשה-מרכבה קבצני נהדר.

"נתן" הוא ספרה הרביעי של עדי שֹורק. ספריה הקודמים – "לפעמים מאבדים אנשים", "תיירות פנים" ו"שבע מטרוניתות" (הוצאת ידיעות ספרים) - זכו לשבחי הביקורת והתקבלו כיצירות נועזות וייחודיות.

להזמנת הספר בדפוס / קובץ דיגיטלי >>

להזמנת ספר מוקלט >>

The post נתן appeared first on פה ושם.

אפשר לדבר על הממואר בפשטות כעל סיפורם של זכרונות... אבל הממואר המורכב, שנדמה לי שאנני ארנו שייכת אליו, שואל: "למה לספר?", כלומר יש שאלה ומחשבה ביחס לעצם הסיפור. הרבה פעמים מדובר בטקסטים שנוגעים בטאבו, בדברים שאין להם ז'אנר, שאין להם הסדר בשפה ובספרות, והם מייצרים סוגים חדשים של כתיבה. במקרא אפשר לחשוב על חנה. חנה שמדברת אל ליבה ועלי הכהן חושב שהיא שיכורה.

"אצל אנטון שמאס, ז'ורז' פרק ואחרים המשחק בין אמת ובדיה שייך לתקופה שבה אין את הזכות פשוט לגולל את זיכרונותיך, את זיכרונותייך. אבל זה קשור גם לעדויות על דברים קשים מנשוא, פשוט קשים מנשוא, שיש לשאת אותם אל תוך השפה. המרחק והקירבה שיש בין הבדיה והממואר הם בעיניי סוג של מוליכים, חיכוך של דבר והיפוכו שמאפשר לדברים להאמר".

 קישור לשיחה אחת + 5, הספרות והממואר >>

סרטון וידאו קריאה מתוך "האירוע" לאנני ארנו >>

The post אחת + 5, הספרות והממואר appeared first on פה ושם.

מה טיבו של המגע עם הבדידות ביצירתה של נורית זרחי? האם הוא בבחינת שליחות או הכרח? לשאלה זו אידרש מתוך עיון בסיפור "הרצפה מתנדנדת", שעל שמו נקרא קובץ של תשעה סיפורים קצרים[1]. הסיפורים מעלים שיחה קשה ובלתי אפשרית, למעשה, בין אישה לבין גבר המבקשים ליצור זוגיות ומשפחה. מצבים של אכזבה מן הגבר, של תלישותה של האישה, הנסוגה בתוך המערכת הזוגית ומוצאת נחמה בידיעת הבדידות, מביאים לשחזור זוגיות קמאית בין אב-נעדר לילדה-שורדת. מעגליות זו שיש בה קווי דמיון לביוגרפיה של זרחי^[2], גם חורגת ממנה. סוגיות כבדות משקל עולות באמצעותה ונוגעות בכוח המופרז שניתן לגבר כ"גואל" או כ"נסיך" ובהיעשותה של האישה לנטולת עצמאות. חרך במעגליות זו אני מוצאת בסיפור "הפסנתר", שפורסם כעשור לאחר הרצפה מתנדנדת, ובו מתקיימת שיחה יוצאת דופן בין בת סופרת לאימהּ, שכן האם מופיעה כאן כאומנית בעצמה: מוזיקאית מדוכאת ומוחמצת. בסיפור "הרצפה מתנדנדת" אני רואה מעין נקודת אפס התובעת חיפוש שונה המסתמן בשיחה עם האם בסיפור "הפסנתר".

הקובץ מפגיש אותנו עם נגזרות חיים של נשים, שהפרֵדה מבן זוגן (המכונה לרוב "בעל"^[3]) מביאה אותן להתמודדות עם התפרקותה של יציבות משפחתית. בדיעבד, מובנת המשפחתיות כאשליה ממסכת: "שקר הבתים, שקר הביטחון, שקר המשפחה"[4]. כך למשל, בסיפור "מה שבעלה אמר לה" נשמטת הרצפה תחת רגלי הדוברת, כאשר בעלה מספר לה על רומן עם אישה אחרת; ב"לאסו" אנו פוגשים באישה "פנויה" הסבוכה ביחסים משפילים עם מאהב נשוי שמשחק ברגשותיה; ב"קעריות סגולות" מתמודדת הגיבורה עם חיי משפחה לאחר גירושים ומנסה ליצור תמונת איחוי לא אפשרית עם בת הזוג החדשה של אבי ילדיה; ב"ספן" נותרת ילדה עם אהבה פרומה לקרוב משפחה רחוק, יתום כמותה, שמתחתן ושוכח את קיומה; ב"מוקדש לבחורה בבית-הקפה" אנו עדים לרגעים אחרונים של משפחתיות הנשזרים בחייה של אישה שמקיימת שגרה של יחסים מזדמנים, ואף היא ננטשת; ב"כלה מאתמול" מדומה עברה של אישה צעירה ל"קן גוזלי עורבים שחורים", המעוור את עיניה מלראות את הלובן השקרי של חיי הנישואין; ב"שביל צר ליעלים" מופקרת האישה עם ידידתו של הבעל במהלך טיול במדבר, בתנאים לא סבירים. לבסוף, ב"ברבורים" אנו מלווים את המשוררת הננטשת פמלה בתנועה כפולה: בין טביעה באגם לבין לידה.

נימה אירונית, כמעט משועשעת, מובלעת בטקסטים, אך במהלך הקריאה בהם מתחדדת תחושת מעגליות נטולת מוצא. מרבית הדמויות הנשיות מופיעות כתלושות, נשים ששילמו מחיר של הסתגרות בתוך זוגיות נוחה אך מנוונת, כחלק ממעגלי הבאת הילדים לעולם. אלו הופכים את זמנה של האישה למין בור אפל המכונה "זמן האבנים שבתוך הבית"[5], זמן העומד בניגוד חד לזמן של הגבר, על נהירותו הנורמטיבית: "[השעון] היה מוטל ברסיסיו על הרצפה [...] הזמן שלה ניסה להסביר את עצמו, אבל הוא רק חיזק את הזמן של בעלה והפך אותו לשפוי, בהיר, חביב, בעוד ששלה התגלה [...] כבור משוגע ואפל, נטול הסבר, נטול שפה, פרטי, ובעיקר – אשם"[6]. האישה מנפצת את השעון התלוי על הקיר, כמו מבקשת לחבל בסמן הזמן המכני ש"ממשיך כרגיל", דוגמת הגבר שאיננו נתון למחזוריות הגוף ולחילופי הצורה של היריון, לידה וטיפול. הדברים מזכירים את דבריה של החוקרת והפסיכואנליטיקאית, ז'וליה קריסטבה[7], המתארת את הזמן של הנשים כמעגלי, במובחן מן הזמן הגברי-הלינארי המאפיין, לשיטתה, את העידן המודרני. קריסטבה דנה במחיקת הגוף הנשי בימינו, יחד עם דחיקת המיתוס והמסורות הדתיות, ומציעה לעבד את ההבדלים המגדריים, על מנת לאפשר צורות מגוונות יותר של קיום.

תיאורה של זרחי את התנפצות השעון מאיר את הקושי של נשים בתקופתנו – שב"נסיגה" אל ביתיות חסרת מוצא, הן כמו-כלואות בכלוב המשפחה הלא שבטית, ללא אחיות, בזוגיות שבה אחד הצדדים חופשי להיענות לעולו של זמן מכני. זמן זה לכאורה פתוח גם בפני האישה היוצרת, אך למעשה מציב בפניה אתגרים שאינם מדובבים, ונחווים לא פעם כבלתי ניתנים לחצייה. כפי שעולה מיצירתה של זרחי, אישה הממוקמת, לבדה, בתוך מערכת בורגנית, משתקפת בבן הזוג כמתוך מראה מעוותת. בעקבות קריסטבה ניתן לשים לב כי השעון המכני, נטול הקשר לעונות השנה ולשעות היום והליל, הוא גם "מוליך זמן" נטול עומק, מנותק מן ההנאות, מן הכורח ומן התשוקה לפריון  המדובבים במיתוסים ובדתות שנזנחו. לכן המקצב המודרני  המכני לפי זרחי, הלינארי לפי קריסטבה – דוחק אמיתות מורכבות והופך את האישה, המתמודדת עם השאלות הקמאיות באופן יומיומי, לנטולת שפה, למשוגעת, ללא ניידת (כמין אבן), פרטיקולרית ואשמה.

הנשים בהרצפה מתנדנדת הן לפיכך אלו, שמתוך השתקעות בבית נבקעו בינן לבין בני זוגן (אך גם בינן לבין עצמן) זרות וכעס. קשה לדעת אם יהיה ביכולתן לשקם את עצמאותן. לעיתים, מתבטא החשש להיוותר לבדן בקושי בהליכה, פגם פיזי משתק: "היא עדיין לא ידעה אם תישאר בחיים ואם תרכוש אי פעם כוח, לקום [...] וללכת לדרכה"[8]. ההחלשה שעוברת הגיבורה בתוך הזוגיות כמו נוטלת ממנה את כפות רגליה.

במרבית הסיפורים נמשכות הגיבורות אל הבדידות כאל מחוז של אמת, לעיתים בהקשר של ילדות קשה. ורק לאחר ההכרה בעזיבתו של הבעל, מופיעה היכולת הקדומה להתמודד עם הבדידות כמקור של יציבות: "היא הייתה במקום היותר אמיתי מכל המקומות שהייתה בהם משך זמן ארוך. אולי אי פעם [...] עם אותו סיפור ילדות שלה, במקום שכל אחד עטוף בעורו בלבד, ויש לו הכוח האכזרי להאמין שכל אדם הוא החסד רק של עצמו"[9]. הקרום העוטף את "הילדה-לבדה" דק כעור הגוף, אך הוא מקנה עצמאות אולי מוגבלת, חסרה – אך עקבית. בחוסר האשליה שבה, היא איננה מתירה בנייה של קביים תותבים (זוגיות, משק בית משותף) שיכולים לקרוס באחת במקרה של אסון, התפוררות או בגידה. ואזי, משיוסרו הקביים, היא עשויה למצוא עצמה נטולת הכוחות הקודמים של השורדת האמיצה; מי שהיה בחזקתה הכוח הקשה, האכזרי, שבו על כל אחד לסמוך על עצמו, שבו כל אחת ואחת לבדה, ישות אוטרקית של הזנת החסד וקבלתו.

הרצפה המתנדנדת

הסיפור "הרצפה מתנדנדת" שעל שמו נקרא הקובץ, עוסק באישה בימיה הראשונים בדירת הגירושין. כתינוק או כסהרורית, מתקשה הגיבורה להתנהל במרחב שנפער עם הפרדה. בעלה לשעבר ובתה הם  שמצאו עבורה את הדירה, דאגו לשיפוצה, והיא עברה להתגורר בה לבדה. אולם הדירה, למרות רצונו של הבעל שתהיה מושלמת – איננה תקינה. חסרה בה מיטה שהבעל לשעבר לא דאג לה, וגם הרצפה הותקנה בעקמומיות: "כשבדקו, ראו שהרצפה מתנדנדת מפני שאינה ישרה"[10].

משך ההתרחשות הוא יום אחד – שבו מגיע רַצָּף מומחה לתקן את הרצפה, שהותקנה בידיו של רצף קודם. תחילתו בזימון הבעל לשעבר, והוא אכן מגיע לפקח על התיקון, כועס על מצב הרצפה שמשבש את תוכניותיו. אולם עד מהרה שב הבעל לשעבר לעיסוקיו והסיפור יעסוק ב"יחסי המעבר" הנרקמים בין הגיבורה לבין הרַצָּף.

הרצפה הלא ישרה מדגישה את מצבה של האישה המתקשה ללכת, כמין וריאציה לאגדת בת הים^[11]. גם בסיפורים נוספים מופיעה זו, בבחינת יסוד תהומי מעורער. כך למשל בסיפור "מה שבעלה אמר לה": "היא הרגישה כל הזמן נטולת רצפה, תלויה [...] כמו תמונה"; "פתאום לא יכלה עוד לעמוד. רגליה לא נשאו אותה. הרצפה, שאף פעם לא מטילים ספק באמינותה, נפערה תחתיה"[12]. או בסיפור "ספן": "החזקתי לאחותי את היד [...] פחדתי שהיא תלך לאיבוד או תיפול לים [...] הרצפה התנדנדה, לא חזק, אבל באופן קבוע"[13].

הפרוזה של זרחי מאופיינת במהלכי שתי וערב. המעקב אחריהם מעיד על מציאות שאיננה קשורה ברגע דרמטי אחד, אלא בהוויה עמוקה השומטת את הרצפה תחת האישה, עוד מילדותה. במקום להיות מרחב בטוח, מתגלה הרצפה כרעועה ומקשה על בת הזוג הבוגרת לחיות את היותה יוצרת, מתוך אוטונומיה מרובת-זיקות. אם ב"מה שבעלה אמר לה" וב"הרצפה מתנדנדת" מדובר בזוגיות קונקרטית, הרי שב"ספן" אנו פוגשים את הדוברת הילדה, בת דמותה של זרחי, על סיפונה של ספינה, שעליה מתחתן אהוב פנטזמטי^[14]. היא מנסה לנתב דרכיה בתוך הסיטואציה ובה-בעת לשמור על אחותה הקטנה בין המון המוזמנים^[15].

כהבזק נוסף של אגדת בת-הים, מופיעה הילדה ב"ספן" כמתקשה לנוע על הקרקע וכמי שאין לה לשון לבטא את אהבתה ואף לא גוף שיאפשר אותה (שהרי היא ילדה שאיננה יכולה עדיין להיכנס למעגלי הזוגיות). נוסף על כך, ישות נשית אחרת, המתחתנת עם האהוב, מאיימת על קיומה, או לכל הפחות הופכת את הקיום לציפייה בפני עצמה. כאילו שניתן להסתפק בהיותך קצף גלים או אדוות אוויר (גורל בת הים באגדת אנדרסן), היינו גוף לא ממומש אלא בהתמזגותו עם האינסוף, אולי דרך מחוות אמונה המחלצת אותך מכוחו המצמית של יש נעדר.

"ספן" מציב את אפשרות הציפייה החלומית כשלב אמוני, הנדבר עם הגותה של סימון וייל. לעומת זאת, "מה שבעלה אמר לה" מאיר דווקא את ההכרה בחסר כחיונית. לאחר סצנה שבה מטיחה האישה את השעון על הרצפה, מתוך התסכול שלה מיחסיה עם הגבר, מגיעה התובנה כי"להניח בכפו של האחר את החסר ואת התקווה להשביעו, הותיר אותה שטוחה לגמרי". היות האישה כזו, המפקידה את בורותיה האפלים בידיו של אחר, בלי לקיחת אחריות, הופך אותה לשטוחה ולמרוקנת. אולם דווקא ידיעת החסר, בהכרה מפוקחת,  תאפשר חירות.

בכתיבת סיפור האירוע (הטחת השעון, למשל) ובניסוח התובנה אודותיו (כפי שעולה מן הפרספקטיבה המאוחרת של "הפסנתר") ממלאה זרחי חללים שלא התאפשרו לאימהּ: "סיפוריה של אימי, כְּאלו של מרבית בני דורה, נשענו על האירוע יותר מאשר על מודעותו"[16].

הרצפה הנעדרת מופיעה ביצירות נוספות של זרחי, למשל בשיר "באמצע" העוסק בקריסת חווית הבית ("בְּאֶמְצַע הַחֶדֶר עוֹמֶדֶת תְּהוֹם"); או בסיפור על דבורה בארון ש"כפות רגליה נשארו שם, ואולי לא היו מעולם"[17]. בשיר "התקרה עפה" מופיעה התקרה כמין יסוד הופכי לרצפה שגם הוא כבר אינו מגן: "הַיַּלְדָּה בְּבֵית הָאֶבֶן הִבִּיטָה לְמַעְלָה וְרָאֲתָה אֵיךְ הַתִּקְרָה מִתְרַחֶקֶת / כָּל יוֹם יוֹתֵר וְיוֹתֵר"[18]

חשוב לשים לב שדמות האישה המתקשה ללכת איננו קשור רק ביחסיה עם הגבר אלא גם בדיאלוג עם הוגות פמיניסטיות מוקדמות. כך מתנסחת זרחי בריאיון מוקדם שקיימה בשנת 1991 עם יונה הדרי-רמג':

כשנתקלתי לראשונה בספרות הפמיניסטית, הרגשתי כחסרת רגליים שצריכה ללכת. לא יכולתי לזהות בתוכי אפילו את היכולת לוותר על האהבה [...] הבנתי שבשבילי ללכת בלי רגליים, בלי אהבה, פירושו ליפול לתהום עמוקה^[19].

האזכורים הללו מדגישים כי הרצפה החסרה הינה חוויית יסוד. כמסמך, שכמו הוטלה עליו המשימה ללמד את החסר, מנסח הקובץ הרצפה מתנדנדת ביטויים מגוונים של חוויית היסוד, כחלק מן המאמץ הנשי ליצור משפחה. כך פוער הקובץ בורות ותהומות של שאלות: האם תיתכן זוגיות (הטרוסקסואלית? אחרת?) שתכיל את האישה כישות נאהבת המממשת את יכולותיה היוצרות והאינטלקטואליות? האם תיתכן משפחה שניתן יהיה לקיים בה ארוחות שמחות בלי שאלו יהפכו למשטח חיצוני שתוכו ריק ונטול ממד? ועוד: אם לא ביחסי האהבה הזוגיים ניתן למצוא חופש ואף לא במחשבה המנסה להתנגד להם, כיצד תימצא נשימה?

בעל מלאכה

דברים אלו משיבים אותנו אל דירת הגירושין בסיפור "הרצפה מתנדנדת", לאחר שהבעל לשעבר עוזב והאישה נותרת עם הרצָף. בשיחה ביניהם, משתנה משהו בקיבעון ההיררכי של היחסים, ושני המינים יכולים לצוף בחופשיות, בחלל נטול קואורדינטות. מלבושיו של הרצף – גלביות ותרבוש – מרמזים על שיוכו למורשת מזרחית, המאפשרת התרה של הסדר הזוגי הבורגני. במקום לפנות אל מחוזות אלטרנטיביים כגון חברותא נשית, זרחי יוצרת במקרה זה מפגש בין ישויות סטריאוטיפיות – "האישה" ו"המזרחי" – שחבירתן משבשת את "הסדר הטוב" מתוך קריסת הקטבים זה אל זה. מצד אחד, הגבר שותף לאישה במעמדו ובתשומת ליבו אל בדידותה. ומצד שני, הוא משמר פטריארכליות מסורתית המזינה פנטזיה ארוטית.
המפגש בין השניים מעניק מרחב-דמיון משחקי, המזמן ריבוי של ערוצי תשוקה בתוך "האני"^[20]. גם אם איננה אלא זוגיות מדומיינת, רק כך, למעשה, מתאפשרת זוגיות אחרת בין גבר ואישה מלבד זו המצמיתה.

הרצף גם הוא בעל, אך לא בעלה של הדוברת אלא בעל המלאכה, בעליו של ידע עובר בירושה. כאומן מסורתי הוא מביא לעולמה של זרחי קיום מבוסס – קשר משפחתי רציף ושיוך לארץ הולדת, שבה עברה המלאכה בין הדורות. כמשוררת ("בעלת ספרייה") היא מסוגלת לקשור את ההתמחות החומרית לאיכויות רוחניות:

[..] בעלי מלאכה מומחים השרו עליה קסם [...] יש בידיהם מפתח לתקופת האבן, והם יכולים להקטין את מידת הנפילה. להניח את חייהם נמוך בגובה שורשי העשב[21].

היחס של הרצָף למרצפות, המעיד על קשר לתקופת האבן הקדומה, פותח בטקסט מרחב מחשבה אחר מזה האקזיסטנציאליסטי-מודרני, המדגיש את הנפילה האנושית. שכן המפגש הפורה בין האומן המסורתי לבין המשוררת המודרנית מפעיל עושר קיומי, המרכך את מידת הנפילה התהומית. כפרפרזה על שירת העשבים החסידית^[22], כך גם הרצָף-אומן ניחן בקשב תת קרקעי, אל השורשים הרוחביים והמסתעפים של העשב, של העברית, של הקיום.

ואומנם, לעומת מקרים רבים אחרים שבהם הקרקע נפערת ביצירתה של זרחי – הרי שכאן אנחנו מצויים בגרביטציה אחרת:

'כל הספרים האלה זה שלך?' (שאל הרצף ע.ש) בדרך כלל שאלו, 'את רוצה להגיד שקראת את כל הספרים האלה?' [...] מה אפשר להגיד על שאלה קיומית כזו, שגרמה לה תמיד לחוש בושה. חלל החדר איבד ברגע זה את כל סולמות האוויר הסמויים שתמיד תלויים בו. היא לא הייתה עוד בעלת בית, והוא כבר לא היה האיש שלא הכיר את מאדאם בובארי ולא את אגאתה כריסטי, אלא עכשיו, כשבוטלה ההיררכיה, הם היו שני אנשים ששטים בחלל [...] הקדקודים של כדור הארץ היו עכשיו במרכז[23].

לכאורה ניתן לקרוא כאן הקטנה אוריינטליסטית של הרצף כמי שאינו מכיר את אושיות תרבות המערב. אולם הרצָף מרצף את המרחב בתצורות מעוררות מחשבה של קניין, שחוזרות ומסיטות ממצבים לינאריים-היררכיים של גבוה ונמוך ולמעשה חושפות מרחבי סיפור שעדיין אינם ידועים לדוברת (הרצף הוא "גיבור מסיפור אחר", עמ' 22). השיחה עמו מחוללת שינוי ערכי בארון הספרים של הגיבורה, כאילו כרכים מסוימים במדפיו – כגון מאדאם בובארי – הם חלק מכוח הכבידה המקבע, ואילו עתה התרופף כוחם ^[24].

השאלה שמפנה הרצָף לגיבורה "האם כל הספרים האלו שלך?" יכולה להיענות בפשטות – ("כן") אנחנו שומעים בליבנו. בזכותה משתחררת המספרת מחובת ההוכחה של קניין הזיכרון וקיבוע הבעלות. אי-היכרותו של הרצף עם הספרים איננו מורה על בורות. אולי הוא אף פותר את הגיבורה מגורלה של בובארי ודומותיה, כגון אנה קרנינה – שספרות המערב איננה מסוגלת להכיל את תשוקותיהן הנזילות וממיתה אותן. בצומת זה האישה והגבר יכולים להתקיים כמין זוג משוטט, כשכוחות הכבידה אינם מרסנים אותם לכדי יצורים צרים ואבלים, אלא דווקא עוברים תמורה לכבודם. אבדן הסולמות לא מבשר על נפילה אלא להפך, על תעופה מסחררת. בהמשך חוזרות הקואורדינטות להרגלן והמציאות של הפרדה שבה להשתקף דרך שאלותיו של הרצף, המפיחות אימת קץ ואבדן: "הצרוף 'כבר לא בעלך' הפיח בה את מדורת הפחד [...] השתקפות שסוף הזמנים הגיע[25]". ועוד: אימת הפירוד משליכה על עצם תחושת הבית.

אולם עם סיום עבודתו של הרצָף, שוב מוצאים את עצמם הגיבורה והרצָף במצב שוויוני – ישובים זה מול זה על כורסאות – מצב החוזר ומאפשר תנועת תשוקה בלתי צפויה: "'את יכולה להתחתן איתי', אמר, 'אם את רוצה. אשתי לא תפריע, אצלנו יכולים להתחתן עם עוד אחת'". בעקבות הצעתו של הרצָף חשה המספרת קלילות, כמין התנתקות מהשדה המוכר: "לפעמים אתה הולך בשדה ופתאום מתחיל סליל רוח להסתובב מעצמו. היא לא ידעה אם הוא רוצה להציל אותה, או שהספרים גרמו לכך, או שיש אלוהים [...] היא צחקה, כמעט אשמה[26]".

הצחוק המשחרר קשור במעתק אל מחוזות מחשבה החורגת מאלו הבורגניים, שבהם יכולה להתקיים משפחה רחבה קמאית ומיתית. מתוך כך, בקוטב הדמיון המשתחרר מריאליה, האישה הראשונה איננה נתפשת כ"צרה" אלא כמי שיכולה לעזור בכינון ביתיות עשירה ולהביא עמה כבר-שולחן-ארוחה-עומד, כבר-ילדים, כבר-משפחתיות. המעתק המחשבתי אל תשוקה מרובת ערוצים שובה את לב הגיבורה. אך האם זו אפשרות סבירה – להיות לחלק מממסד פטריארכלי, אחר אומנם, שגם בו שמור לאישה מקום שולי וקשה? בסיפור עצמו מסתמנת האפשרות הזו כמוצא בדוי. זרחי מניחה את הצעת הרצָף כמין אות של קרבה והשתוקקות, המוצעת לה ולבדידותה. זוהי אבן יקרה שמניחים בצד, ליד המיטה, כמין פנטזיה שעוזרת להעביר את ראשית ימי הפרֵדה והגירושין, שעוזרת להאיר לילה חשוך ולזמן סיפורים אחרים אל מחזור הדם. מעניין אם כן לשים לב לאפשרויות המופיעות בהרצפה מתנדנדת אשר תומכות בהיחלצות האישה מזוגיות לוכדנית: האחת היא הכרה מפוקחת ואמיצה בחֶסֶר ונכונות להתמודד עם בדידות הפרֵדה. השנייה – היעתרות אל הקוטב המדמה, המשמר את הפיגורה הגברית כגואלת, כמין ציפייה משיחית ספרותית. הציפייה מעוררת את הדמיון ואת היצירה ולכן מאפשרת נשימה חיונית, ולוּ כברירת מחדל ^[27].

הפנייה אל המזרח כאל מקום שבו מוטחים סטריאוטיפים זה בזה באופן פורה – מזכירה את אורלנדו לוירג'יניה וולף. שהרי במפגש שבין מזרח ומערב, בין אסלאם, נצרות ויהדות – בקונסטנטינופול – הופך המשורר הצעיר אורלנדו לאישה. בתקופה הראשונה לאחר המטמורפוזה חוסה אורלנדו אצל צוענים. הצוענים מעוצבים בידי וולף כשעטנז המערב מאפיינים יהודיים, היות שהם נחשבים למקימי הפירמידות ולבעלי מורשת של כמה אלפי שנים. בחברת אותם צוענים-יהודים זוכה אורלנדו להיות במצב בלתי מוכרע: עדיין לא אישה במובן שבו המערב ממשטר את הנשיות. עם המשטור המערבי, שעליו עומדת וולף בדקדקנות אירונית, אורלנדו מתחילה להתמודד רק עם שיבתה לאנגליה[28].

בדומה לוולף, גם אצל זרחי השחרור ממצבים סטריאוטיפיים נעשה לא מתוך ביטולם המוחלט (והבלתי אפשרי), אלא מתוך היעתרות קומית ומשובשת. כך מתאפשר לכל אחת מהסופרות לפעול במרחב הספרותי, לבנות ולפרק אותו באחת. הן מעבדות את הסטריאוטיפ הנוקשה ומרככות אותו, פורצות אותו והופכות אותו מסמל קפוא לפיגורה, או במלים אחרות: חושפות את המשחקיות הטמונה בו עצמו.

המחשבה על זרחי בהקשרה של וולף עולה מעומק יצירתה: זרחי עסקה באופן מפורש בזהות מגדרית מתעתעת ונזילה בסיפור "יוסף", בקובץ הסיפורים המוקדם אמן המסכות. נוסף על כך, היא מזכירה כאמור את וולף במפורש באחד מסיפורי הרצפה מתנדנדת (עמ' 71). כמו וולף, זרחי עוסקת בעקביות בשאלת היוצרת האישה. כהמשך של שיחה, מסוכסכת לעיתים, עם הסופרת הדגולה, ניכר כי היא שואלת מהו "חדר" שמאפשר כתיבה של נשים, ומהו "חדר" שאינו מאפשר כתיבה.

נשוב אל הרצָף ואל הצעת הנישואים שלו – פנייה מצחיקה, מבעיתה, נוגעת ללב, שהגיבורה שומרת בליבה כמקור של חום ונחמה. הפנייה מצטרפת אל אזכור של אבן יקרה: הפעם זהו צבע אדום הבוקע מביתם של השכנים הנדמה לאבן פומגראנט, אור "עמוק, מסתורי, חם, חי" שהגיבורה "נשאבת אליו ולוקחת ממנו את הצבע ישר אל תוך הדם, להלהיב אותו בתוך גופה, לפתות אותו להמשיך ולהסתובב, עד שיגיע הבוקר"[29].

הצבע האדום הבוקע מבית השכנים מזכיר קיום אחר שיכול להתקיים בין בני זוג – קיום חי, רווי תשוקה. האישה לוקחת אותו אל מחוזותיה יחד עם הספרים, עם אלוהים, עם הרצָף ועם משפחתו, ומערה את יופיים ואת קרינתם אל גופה. אל תוך מחזור הדם הפנימי^[30]. למרות ההקלה שמאפשר הדמיון – המוחשת בסופם של הסיפורים, במכלול הקובץ, אנו כמו-כלואים במצבים של התנפצות נשית על סיפי גורלה כאם וכאישה בבית. שכן פרט לדמויות הגבריות המכזיבות לא נבנות בסיפורים דמויות משמעותיות אחרות – של הילדים, של חברות, או של משפחה מורחבת. זאת, בניגוד ליצירות אחרות של זרחי, ובמיוחד לראיונות ולמסות – שם דנה הסופרת בחשיבות שיש לאימהות על הכתיבה ובמצב הפורה-דווקא של הכתיבה בבית, במיטה אפילו, כחלק מקיום שטוף המולת ילדים וחברות^[31].

לכן את הרצפה מתנדנדת יש לקרוא מתוך הבנה כי זרחי מובילה את קוראיה לנקודת אפס, שממנה לא נותר להם אלא לשנות כיוון של חיפוש.

מקרה דומה מצוי גם ב"חריץ לאינפנדום"[32], שבו, כחלק מעלילה פנימית בספר המכונה "גרים בוק", נוקמת אחת הגיבורות בגברים הנוטשים והורגת אותם. אלא שהאוהבת הנוקמת נועדת למוות בעצמה – כמין שחזור של מיתוס ארכנה ופרוקנה אצל אובידיוס. נקודת אפס מבעיתה זו מופנית בסיפור גם אל הספרות עצמה, וכנגד תלות בסיפורים חוזרים: בין אם פרקי מיתוס, סיפורי נסיכות, ובין אם זכרונות ילדות כובלים.

כיצד, אם כן, באין המוצא המצמית שמעמידה זרחי, נוכל למצוא שחרור, מתוך שימוש בשפה שממנה איננו רק חדלים, אלא גם ובעיקר חיים?

המוזיקה ושפת האם                                                   

את החרך בגורל הקשה שעולה מתוך הרצפה מתנדנדת, אני רואה בסיפור שפורסם כעשור לאחר מכן: "הפסנתר", שבו מגיעה הדוברת, בת דמותה של זרחי המבוגרת, להבנת המעגליות שבה נלכדות נשים יוצרות בעת הנוכחית, סביב המסרים הכפולים שעימם הן מתמודדות. מצד אחד היתר לביטוי שוויוני שבו האישה היא בעלת הידע והמספרת של חייה. מצד שני, כוחות בתרבות ובחברה שעדיין רואים בהתבלטות הנשית לקיחה מוגזמת על חשבון האחר: "האם אני מדברת על המאבק המתמיד בין התשוקה להתבטא לבין הפחד לבלוט?"[33] יתכן שהביטוי הנשי "המבליט" נחווה אפילו כמין ידיעה מינית ש"איננה במקומה" (הזדקרות, בעילה) ולכן נתונה לביקורת חיצונית ועצמית קיצונית, המחלישה את כוחות הקיום של היוצרת ושל יצירתה.

הכרה זו איננה יכולה להופיע דרך מפגשם של אב-נעדר וילדה-שורדת המתגלגלים אל זוגיות קורסת^[34], אלא בשיחה בין בת בוגרת, יוצרת, לבין אימהּ. שיחה המתאפשרת רק לאחר מותה של האם: "עכשיו, כשהיא כבר לא יכולה להיות נוכחת, אנחנו נפגשות"[35]. בממואר הפיוטי הזה אנו מתוודעים להיות האם עצמה יתומה מאב, בת למשפחה ענייה מרודה. חרף העוני, מצליחה האם לשכנע את אימהּ ואת אחיה להתגייס כולם לרכישת הפסנתר. על רקע זה מסתבר כי לאימהּ של זרחי הייתה נפש אומנותית שתבעה לעצמה את הזכות למימוש רוחני מוזיקלי. כך הגיעה למלחין, סטפן וולפה, שאותו העריצה ואולי אף אהבה בסתר ליבה. לאחר נישואיה לאביה של זרחי, הכריע האב ש"שני אומנים בבית אחד [...] זה בלתי אפשרי" והלך להתייעץ עם וולפה[36]. בפסיקתו שהאם לא תהיה אומנית דגולה, כמו חרץ את גורלה לעבוד את האב הסופר ולזנוח את תשוקתה.

הסיפור מאיר אם כן את חיי העמל של האם בבגרותה – לאו דווקא כפעולה של האישה העובדת, אלא כמין שיקוף מתעתע לאישה-בבית של "הרצפה מתנדנדת", על זמן האבנים האפל שלה. משותפת לשתיהן ההתרוששות מחיוּת ומעצמאות, וזאת בשל הכוח העצום שמוענק לגבר בחברה. זהו שינוי חד מדמות אימהּ של זרחי, כפי שהיא מתגלגלת ביצירות. במרבית המקרים היא מתוארת כמי שהתנכרה לחיי הרוח בכלל ובמיוחד לכתיבה, מי שאמונה על כלכלת הקיום הפיזי, לעומת האב הכותב שמת בצעירותו. לא פעם האם אף מוצגת כמי שנטשה את בנותיה לקיום נטול הגנה רוחנית ורגשית, למשל במסה בדידות או[37]: "אימא הייתה בקושי אימא מחמת התמכרותה לעבודה ומפחד החברה הקיבוצית; אבא לא היה". קיומה של האם במסה הזו, שאיננו נוצר את זכר האב הסופר ואת מורשתו, מעצים את קטיעת אמצעִי הקיום השירי שהותיר האב, את אובדן המפתחות לקיום אנושי עשיר בין פיתוי ודעת, זוהר ואופל, שאך החל ללמד את בתו טרם מותו[38].

אך ב"הפסנתר" הטו אחר. הטקסט מסרב סירוב עמוק לצירי האידיאליזציה של הגבר או הילדה הממסגרים את הרצפה מתנדנדת והשזורים ביצירתה של זרחי. לעומתם, הוא יוצר קואליציה עשירה, חדשנית ורבת משמעות עם האם. זאת, מתוך הכרה בוגרת בכך שכשליה של האם קשורים בהתמוטטות, לנוכח הכוחות הקשים שהופעלו עליה בידי הקרובים לה (האחות, הבעל, המורה) ובהעדר משאבים^[39].

זוהי הכרה בחסר עמוק וסמוי, הקשור במותה של האם בחיים ובבדידות שהוא גוזר על הבנות ההופכות ליוצרות, לבנות זוג ולאימהות. נדמה שהפעם ההכרה בחסר אכן מאפשרת את גמישות התנועה שאותה מחפשות הגיבורות של זרחי בהתמודדותן עם הבדידות^[40].
הרצפה מתנדנדת מעיד כי הניכור של הבת כלפי האם מוציא אותה ממעגלי האפשרות. שהרי עם הקמת המשפחה, הופכת הגיבורה של זרחי למין בת-חולה, מצב ביניים כאוב בין אישה לילדה, אך לא לאם בעלת עוצמה. אך ב"הפסנתר" שבה האם אל מרבצי הקיום הרוחני והופכת ליישות רבת פנים. השיחה המחודשת מאירה את האם כמקור השראה, כמי שחשוב להכיר במנגינותיה ולהעמיד להן זכר[41]. שיחה זו מוחמצת בחיים הביוגרפיים של זרחי ושל אימהּ, אך לא בספרות. מרחב הכתיבה יוצר נתיב היחלצות ממעגלי הביתיות המעורערת והחרבה, הכולאת את הבת והאישה בתוכו; מעגלים הקשורים בחיפושו של 'אחר' מושיע.

לכן מיוחדים ועוצמתיים הם משפטי השיר החותמים את הסיפור, המתייחסים למורשת שקיבלה המשוררת מאימהּ ומסבתה: "מהן קיבלתי את המוזיקה // הענף נע מבלי שנראית ציפור".

פסוקים אלו מנסחים הכרה בבלתי גלוי, זה שמניע את הדברים מבלי שזכה בהכרה; בצלילי שפת האם שעדיין מתקשים להתאזרח במסגרת חוק האב. במובן זה, מחוות התודה שאצורה ב"הפסנתר" פותחת פתח לדיבוב זמן-האבנים של האישה ולמימושו כדיבור. לאור הפרספקטיבה המפוקחת של הרצפה מתנדנדת, נקרא "הפסנתר" כאבן פינה לתולדות יצירה נשית, הכרוכה בהכרה של היוצרות עצמן באימהותיהן התרבותיות והקונקרטיות, מהלך של ידיעה ושל הענקת שם.

[1] נורית זרחי, הרצפה מתנדנדת (ידיעות אחרונות 2003).

[2] ילדותה של זרחי נידונה בראיונותיה, במסות ובמחקר. בתשתיתה, מות אביה; אימהּ, שפרנסה אותה ואת אחותה, נעדרה פיזית ורגשית; חוסר השימור של מורשת האב נותר כמין תהום ועול על כתפי הבת היוצרת. ראו, למשל: אילנה אלקד-להמן, "נורית זרחי – כותבת מחדרי הילדות: מילדת חוץ ועד נערות הפרובינציה העצובות והשאפתניות", מכאן, י (2010), 233–262; הלית ישורון (עורכת), "'בגבולות האין, היש הוא בלתי מוגבל' – נורית זרחי", בתוך: איך עשית את זה?: ראיונות 'חדרים' (הקיבוץ המאוחד 2016), 502-485.

[3] לעברית חלופות מעולות למילה "בעל". אני נוקטת בה כאן בשל שימושה של זרחי במילה זו בהרצפה מתנדנדת. הכפילות ביחס לשאלת הבעלות נקשרת גם ליחס שבין אישה לבין עצמה, כמו-גם בינה לבין היצירה ומקורותיה.

[4] נורית זרחי, הרצפה מתנדנדת, 15.

[5] שם, 10.

[6] שם, 11.

[7] Julia Kristeva, "Women’s Time" Alice Jardine and Harry Blake (Trans.), Signs, 7 (1) (1981), 13–35 .

[8] נורית זרחי, הרצפה מתנדנדת, 15.

[9] שם, שם.

[10] שם, 17.

[11] ראו גם, אילנה אלקד-להמן (2010), 244. לזווית ראייה נוספת על מוטיב זה, השוו: מסתה של ענת שרון בלייס בקובץ זה.

[12] שם, 11, 15.

[13] שם, 54.

[14] האהוב הוא קרוב משפחה יתום, שהופיע כנער לאחר ששרד את מוראות מלחמת העולם השנייה והשואה (כפי שמרמז הביטוי "שם"). הוא חבַר לזמן-מה אל המרקם המשפחתי החסר של האם ושתי בנותיה הקטנות בישראל.

[15] הניסיון לשמור על האחות הוא הרגע היחיד בספר, שבו ניתנת תשומת לב של ישות נשית בוגרת יותר לרעותה הקטנה. למתחים שבין הורים לילדים, למשל, או שבין אישה לרעותה, כמעט שלא ניתן כאן מקום, באופן שמזכיר את חוויית הקריאה בסיפורים ובפרקי היומן של סילביה פלאת', כגון "יום של הצלחה", בתוך: סילביה פלאת', ג'וני פאניקה ותנ"ך החלומות: סיפורים, מסות, קטעי יומן (רסלינג 2007), 40-23. אך בניגוד למתרחש אצל פלאת', הילדים אצל זרחי הם יסוד יציב ותומך, המסרב לשקריות.

[16] נורית זרחי, בצל גבירתנו (ידיעות אחרונות 2013), 87.

[17] נורית זרחי, אמן המסכות (זמורה־ביתן 1993), 62.

[18] נורית זרחי, התקרה עפה: שירים (הליקון 2001).

[19] יונה הדרי-רמג', "אף פעם לא הייתי 'חיילים גדולים': ריאיון עם נורית זרחי", ידיעות אחרונות, 31.5.1991. בהרצפה מתנדנדת שני אזכורים הופכיים למסתה של וולף "חדר משלך": בסיפור "מוקדש לבחורה בבית-הקפה" (נורית זרחי, הרצפה מתנדנדת, 71), הגיבורה מציינת את חוסר הנחיצות של חדר עבודה משלה. היא מעלה נקודת עיוורון של וולף – שלא הבינה כי קודמת לחדר משלך היא התחושה שאת עצמך, "האני" שלך, הוא אכן שלך. ב"שביל צר ליעלים" (שם, 83-75), לעומת זאת, מופיעה בעייתיות התלות הכלכלית של האישה בבעלה, לעומת האישה האחרת שלכאורה איננה תלויה בגבר ושעצמאותה מושתתת על ירושה. היחס של זרחי לשאלות כלכליות בהרצפה מתנדנדת ראוי להתייחסות נוספת, לאור ההבנה המאוחרת המופיעה ב"הפסנתר" – התייחסות אמפתית למצוקת העוני שממנו הגיעה אימהּ של זרחי ושדרכו הבקיעה לעצמה (כנגד הנסיבות והסיכויים) פתח ליצירתיותה כפסנתרנית, פתח שנסגר עם מיסוד הנישואין ולא עם מות אביה של זרחי.

[20] השייכות של ה"אני" ל"עצמי", שאותה מציבה זרחי כבעלת חשיבות עליונה, מתרחשת כאן מתוך ויתור על אוטונומיות, שנדמה כי במקומות אחרים היא המוצא היחיד (אותה הכרה ילדית הישרדותית, פוערת חור, כי כל אדם הוא חסד לעצמו – המופיעה כהכרחית).

[21] נורית זרחי, הרצפה מתנדנדת, 18.

[22] העברית של בעלת הספרייה, הפוגשת את זו של הרצף, מובילה אל מסע בזעיר אנפין לשורשי הלשון. שירת העשבים בשירהּ של נעמי שמר מגלגל אל העברית המחולנת את מדרשו של רבי נחמן מברסלב, המושתת בעצמו על מדרש קדום המופיע במדרש בראשית רבה, י. מפגש כמו-אגבי זה מעיד כאלף עדים על חיבור העומק שנוצר בסיפור בין אומנים ובין מזרח למערב.

[23] נורית זרחי, הרצפה מתנדנדת, 19-18.

[24] ראו את אזכור הספרים בסיפור "הכלה מאתמול", בתוך: נורית זרחי, הרצפה מתנדנדת, 58. עם החתונה, הספרים נולדים מחדש אף הם, עתה משמילאו את תפקידם להנחות את האישה אל נישואיה ואל תפקודה.

[25] שם, 19.

[26] שם, 21.

[27] צור בוחנת צורות של חיפוש ישועה והתפקחות בפרוזה של זרחי. ראו, שי צור, "השפה החבויה מתחת לכל השפות – אחרית דבר", בתוך: נורית זרחי, בצל גבירתנו (ידיעות אחרונות 2013), 167-149.

[28] וירג'יניה וולף, אורלנדו: ביוגרפיה, בתרגום שרון פרמינגר (פן וידיעות אחרונות 2007), 122-121, 127-126.

[29] נורית זרחי, הרצפה מתנדנדת, 23.

[30] הזוגיות המשונה שנבנית בין הדוברת לבין מחזור הדם שלה מפנה לאבחנותיו של הירשפלד לגבי הפיצול בתוך "האני", החוזר ומופיע אצל זרחי. ראו, אריאל הירשפלד, "מלכת מידס של הדיבור", הארץ, תרבות וספרות, 2.1.2009.

[31] דברים אלו נבחנים אצל אלקד-להמן (2010). סיפורי הרצפה מתנדנדת, שאינם עולים בקנה אחד עם מאמרה של אלקד-להמן, מעידים על שניות עמוקה המתקיימת ביצירת זרחי. כפי שמראה עינת יקיר, ריבוי הפנים של הגיבורות אצל זרחי מהווה כפילות עקרונית. ראו, עינת יקיר, "חיים כפולים: על 'נערות הפרובינציה העצובות והשאפתניות'", ערך מוסף – מגזין התרבות המקוון של בית אבי חי, 26.4.2010.

[32] נורית זרחי, "חריץ לאינפנדום", בתוך: נערות הפרובינציה העצובות והשאפתניות (כתר 2007), 27-6.

[33] נורית זרחי, בצל גבירתנו, 85.

[34] כך אומרת זרחי להלית ישורון בריאיון מאוחר ביחס לשאלת חיפוש הגבר האבוד במישור ביוגרפי וספרותי: "רציתי גבר שיהיה אימא שלי. שיוכל לתת אהבה ללא שיפוט, כמו שחושבים שאימא היא כזאת" (הלית ישורון, איך עשית את זה?, 499). ישורון מרמזת בשאלתה על מפנה מאוחר המתקיים ביצירה של זרחי, המייחד מקום לבנותיה ולנכדותיה כחלופה לגבר האבוד. ואילו כאן, דרך היחס ההופכי בין הרצפה מתנדנדת ו"הפסנתר", אנו דנים בייחוד המקום לאם (ואף לסבתא), ליצירה ולקיום הנשי היציב.

[35] נורית זרחי, בצל גבירתנו, 85.

[36] שם, 87.

[37] נורית זרחי, בדידות או (אפיק 2019).

[38] שי צור, "אחרית דבר", בתוך: נורית זרחי, בצל גבירתנו, 136-135.

[39] אם נשוב לשאלת הזמן המעגלי של הנשים שמעלה קריסטבה, נבין את עוצמתה של סגירת המעגל בין הבת לאם, המתרחשת כאן. האמפתיה לאם ולדיכויה, חושפת כי המחנק שפגשנו קודם, במערכות הזוגיות, נוצר מעצם ההנחה שהקטבים יצירה-אהבה קשורים בשאלה הרומנטית בין אישה לגבר ולא בין הנשים – בנות הדורות השונים, וביחסן למורשת-יוצרות ולסולידריות עמוקה, תשתיתית.

[40] שאלת הבדידות וההסתגרות בבית נידונה אצל זרחי בהקשרים נוספים, העוסקים בשאלת היצירה. כך למשל, בספר מעורב הסוגות, אוטוביוגרפיה של דלת. לילך לחמן עומדת על עומק העירוב בין חוץ לפְנים המתרחש בספר, שבו מזמן הפְנים דווקא את החוץ, את בחינת האל-ביתי, ואת הסיבוך המודחק חברתית של הציבורי והביתי, האישי והפוליטי: "ברקמת הפְנים, אתר שבו מתחולל האל־ביתי ('כל-כך לא מסתברים החיים במישור הביתי'), מתחוללת אינטימיזציה רדיקלית של החוץ". ראו, לילך לחמן, "השירה שורפת את החמץ של החולין ומעלה את כאבי המציאות באש הקדושה", הארץ, תרבות וספרות, 22.5.2018.

[41] מעניינת הקִרבה בין המסה של מרינה צווטאייבה, "אימא ומוזיקה", בתוך: המסע אל הים: פרוזה אוטוביוגרפית, בתרגום רנה ליטוין (חרגול 2007), 48-11, ובין "הפסנתר". גם במסה של צווטאייבה נוצר דיאלוג מרגש בין הבת המשוררת לבין אימהּ המתה, שניגנה בפסנתר. אני מודה ללילך לחמן שהפנתה את תשומת ליבי להיכרותה של זרחי עם המסה של צווטאייבה.

The post ידיעת החֶסֶר: בין האב, האהוב והאם appeared first on פה ושם.

כותבת עלייך פעם ועוד פעם, מנסה לחפור קצת אדמה מתחת

לרחבת הגרנוליט והבטון. משהו מקומם אותי בעריריות הדלה שלך, בריקנות

היומיומית, בייחוד מפני שיש לך פוטנציאל לכיכר עיר, לגן שעוברים

בו, למרכז אנושי בין רחובות, נגיש ומזמין. אלא שאת נותֵרת,

כבר שנים, ריקה כרחבת דגל במחנה צבאי. נכונה תמיד להתכנסויותיו

של המון מפוצל, לכאורה, מתגעגע למלחמה בחסות הברזל החלוד של

פסלייך. זה משתיק אותי, מצמית אותי. לא אגיע אלייך לישיבה

נינוחה על ספסל, לא אקרא אצלך, לא אוכל סנדוויץ', לא

אשוחח עם חברה, לא אביא את בני הקטן לשחק. כאילו

מין כזב דמוקרטי, מלנכולי ומדיר רגליים התיישב בך (זה היה

כך עוד לפני הרצח ששינה את שמך).

אפריל 2005

2. 

את הקטע הזה כתבתי מזמן. מאז קישטו את צידך בגינה יפה ובכסאות נוחים, מאז נולדו לי שני ילדים, הם מוצאים לפעמים הנאה בדגים ששטים בבריכה, בחבצלות המים, בהאכלת יונים, בצל המועט שניתן בכל זאת למצוא. בעץ קטן שניתן לטפס עד צמרתו. הם אפילו נהנים להתרוצץ בבטן הפסל לזכר השואה ואינם מפחדים לפתוח סנטר או מצח בברזל המזדקר שם, זה שכתוב עליו "יזכר". הם, כמו עוד ילדים רבים, רצים על חתיכת הברזל הזו כאילו נועדה לרגליהם ולשעשועיהם, משתמשים בה בתור קורה, מגלשה, או מקפצה. ההורים החדשים מביטים בזה במבוכה. בחשש. הוותקים כבר כמעט אדישים לשימוש המשונה במרחב.

מדי פעם שואל אותי בני מה פשר היזכֹּר. אני עונה מה שיכולה. הוא מביט, מרצין קצת, וממשיך במרוצה.

הבטתי בך לפני כמה ימים. תראי כמה העיר משתנה, אמרתי לעצמי, וגם אנשיה הופכים ליותר גמישים – תראי עד כמה הצהרות נחרצות לא תמיד תואמות את המציאות. הנה, אפילו לי יש קצת מקום, בפינה הדרום-מזרחית שלך, לשבת על ספסל עם בני. ובכל זאת, רובך ריק וערירי ערירי וריק. ועדיין צר לי עלייך. ועדיין אני כותבת אלייך, כאילו תעני.

 אוקטובר 2013

קטע מספר 1 ראה אור במקור כחלק מ"אלף-בית תל אביב", תיירות פנים, ידיעות ספרים, 2005.

לאחר מכן, פורסם יחד עם ההערה המאוחרת בתוך מחזור 95 בעריכת אלון בר, ירדן בן-צור, ברק סלע, דני אפרתי, דפנה בר שילון; אחרית דבר ד"ר אילן יוסף ברקוביץ'. מהדורה ראשונה: 2013, מהדורה שניה 2021.  הוצאת דרור לנפש.

The post כיכר יצחק רבין appeared first on פה ושם.

כמה מילים כהקדמה: חזרתי מכל מני סיבות לרומן המופלא הזה, שראה אור בתרגום לעברית בסדרת "ושתי" לפני 9 שנים. כל כך חבל לי שעדיין לא תרגמו יצירות נוספות של פינצ'ון לעברית. פינצ'ון הוא סופר עכשווי שמזכיר שספרות לעולם לא תוכל לגווע, לא משנה אילו אמצעים ומדיות טכנולוגיים מומצאים וניחתים עלינו; לא משנה עד כמה אנחנו מתאהבים בהם ורואים את הספרות נעלמת מן הדף אל המרחב המתנועע של הקולנוע והטלויזיה. כאילו חזה את הדיגיטציה של הקריאה - היכולת האנרכיסטית של תומס פינצ'ון לקחת (בשנת 1965, אז נכתב הרומן) את עולם המדיה החדשני אל המילה - מסחרר.
כמה מילים על הרומן: הוא נסוב, לפחות לכאורה, סביב סמל של קרן-דואר - סמלה המסתורי של רשת דואר מחתרתית עתיקת יומין שספק מתקיימת - ספק רודפת את הגיבורה, אדיפה מאס. הוא נסוב, לפחות לכאורה, על מסע בתת המודע של אמריקה.

"כך זה נמשך. אדיפה שיחקה את המציצה והמאזינה. בין המפגשים האחרים שלה היו רתך מעוות פנים שהוקיר את כיעורו; ילדה ששוטטה בלילה והתגעגעה למוות טרום-לידה כפי שמנודים מסוימים כמהים לריקנות המרגיעה, היקרה, של הקהילה; אשה שחורה עם צלקת שֵׁישית סבוכה לאורך לחיה השמנמונת שלא חדלה לפרט טקסי הפלה, כל אחד מסיבה שונה, בתשומת-לב ובהתכוונות שאחרים היו עשויים לפרט טקסי לידה המוקדשים לא להמשכיות אלא דווקא לאיזה מין שלטון ביניים; שומר לילה מזדקן הנוגס בפיסת סבון "אייבורי", שאימן את קיבתו הווירטואוזית לקלוט גם קרמים, מטהרי אוויר, אריגים, טבק ושעווה בניסיון נואש להטמיע את הכול, את כל הסיכוי, היצרנות, הבגידה, הכיבים, לפני שיהיה מאוחר מדיי; ואפילו מציצן נוסף שהסתובב ליד אחד החלונות שעדיין מוארים בעיר וחיפש תמונה מסוימת שאלוהים יודע מה היא. ותמיד איכשהו הופיעה קרן-הדואר, קישטה כל ניכור, כל זן של שפל, כְּחפת, כתמונה על מדבקה, כשרבוט חסר תכלית. היא פיתחה ציפייה עצומה לראותה, לכן אפשר שלא ראתה אותה בתדירות גבוהה כפי שזכרה לאחר מכן שראתה אותה. פעמיים-שלוש כבר היו די והותר. או יותר מדיי.

היא המשיכה לנסוע באוטובוס וללכת ברגל עד הבוקר המתבהר, מתמסרת לפטליזם שהיה נדיר אצלה. היכן היא האדיפה שנהגה באומץ רב מסן-נרסיסו עד כאן? תינוקת אופטימית זו הופיעה כמעט כמו הבלש הפרטי באחד מתסכיתי הרדיו מימים עברו, מאמינה שאין צורך אלא בתעוזה, תושייה, פטור מכלליהם צרי האופק של השוטרים, על מנת לפתור כל תעלומה קשה.

אבל במוקדם או במאוחר הבלש הפרטי חייב לחטוף מכות. שלל קרנות-הדואר שהוליד הלילה, השכפול המחושב והמרושע הזה, היה האמצעי שלהם להכות. הם הכירו את נקודות התורפה שלה ואת המרכז העצבי של האופטימיות, ובזה אחר זה, בדייקנות, טיפין טיפין, הלכו ושיתקו אותה.

אמש הייתה עשויה להתחבט בשאלה אילו מחתרות, מלבד הבודדות שידעה עליהן, מתקשרות באמצעות מערכת פסולת. עם הזריחה יכלה בצדק לשאול אילו מחתרות אינן משתמשות בה. אם הנסים הם, כפי שטען חזוס אראבל שנים רבות קודם לכן על החוף במזטלן, פלישות מעולם אחר לעולם הזה, נשיקת כדורי ביליארד קוסמיים, הרי כך גם כל אחת מקרנות-הדואר הליליות. משום שיש כאן אלוהים-יודע-כמה אזרחים שבוחרים במודע לא לתקשר באמצעות רשות הדואר של ארצות הברית. אין פה עניין של בגידה, אולי אפילו לא של מרי. אך זוהי נסיגה מחושבת מחייה של הרפובליקה, מן המנגנונים שלה. לא משנה מה נמנע מהם עקב שנאה, אדישות כלפי כוח ההצבעה שלהם, פְּרָצוֹת, סתם בערות, הנסיגה הזאת היא שלהם, בלתי-פומבית, פרטית. כיוון שלא יכלו לפרוש אל רִיק (ואולי כן?), חייב להתקיים העולם שאין חושדים בקיומו, הנפרד, הדומם.

מעט לפני שעת העומס של הבוקר יצאה ברחוב הווארד במרכז העיר מאוטובוס שירות קטן שנהגו הבא בימים סיים מדי יום את העבודה בהפסד והחלה לצעוד לעבר מרכז "אֶמברקאדֵרוֹ". היא ידעה שהיא נראית נורא – פרקי אצבעותיה היו מושחרים מעיפרון עיניים ומסקרה משום ששפשפה את עיניה, בפיה עמד טעם של אלכוהול וקפה שנשתו מזמן. מבעד לכניסה פתוחה, על גרם מדרגות שהוביל אל דמדומים מדיפים ריח חומרי חיטוי של בניין דירות להשכרה, ראתה זקן מכונס בתוך עצמו, רועד מצער שלא שמעה. שתי ידיו, לבנות כעשן, כיסו את פניו. על גב היד השמאלית הבחינה בקרן-דואר מקועקעת בדיו ישנה שכבר החלה להיטשטש ולהתפשט. היא נכנסה בסקרנות אל האפלולית ועלתה במדרגות החורקות, מהססת בין מדרגה למדרגה. כאשר הייתה במרחק שלוש מדרגות ממנו ניתקו הידיים והשתלחו, ופניו החרבים ואימת העיניים העטורות ורידים מתפרצים עצרו בה.

"אני יכולה לעזור?" היא רעדה מעייפות.

"אשתי בפרֶזנוֹ", אמר. הוא לבש חליפה ישנה בעלת שורת כפתורים כפולה, חולצה אפורה מהוהה, עניבה רחבה, ללא כובע. "עזבתי אותה. לפני כל-כך הרבה זמן שאני לא זוכר. הנה זה בשבילה". הוא נתן לאדיפה מכתב שנראה כאילו הוא מחזיק אותו אצלו כבר שנים. "תזרקי את זה ב – " והוא הרים את כתובת הקעקע והישיר מבט אל עיניה, "את יודעת איפה. אני לא יכול להגיע לשם. זה כבר רחוק מדיי, היה לי לילה קשה".

"אני יודעת", אמרה. "אבל אני חדשה בעיר. אני לא יודעת איפה זה".

"תחת הכביש המהיר". הוא הפנה אותה בנפנוף לכיוון שהלכה בו. "תמיד אחד. את תראי את זה". העיניים נעצמו. איזו אדמה פורייה הפך, אילו כוכבים קונצנטריים חשף שעה שנשלף מדי לילה מן התלם הבטוח שמסת העיר המתעוררת כל זריחה יוצאת באצילות נפש לשוב ולחרוש? אילו קולות הגיעו לאוזניו, אילו רסיסי אלים נוהרים בצבצו לעיניו מבעד לעלווה מלוכלכת של טפטים, בדלי נרות דולקים החגים באוויר מעליו, חוזים את הסיגריה שהוא או אחד מחבריו יירדמו יום אחד תוך כדי עישונה וכך יבוא קצם בין המְלחים הבוערים, הנסתרים, שנאצרו במהלך כל אותן שנים במילוי מזרן שאינו יודע שובעה, ששמר אולי קורטוב מכל זיעת סיוט, שלפוחית גולשת בחוסר ישע, חלום רטוב שקיבל פורקן אכזרי ודומע, כמאגר זיכרון במחשבם של האובדים? בבת אחת השתלט עליה הצורך לגעת בו, כאילו לא יכלה להאמין בו או חששה שלא תזכור אותו בלעדי זאת. מותשת, כמעט מבלי לדעת מה היא עושה, עלתה בשלוש המדרגות האחרונות וישבה, נטלה את האיש בזרועותיה, ממש חיבקה אותו, מביטה בעיניה המוכתמות מטה במדרגות, לאחור, אל הבוקר. היא חשה רטיבות על חזה וראתה שהוא שוב בוכה. הוא התקשה לנשום אך הדמעות זלגו כאילו נשאבו ממנו. "אני לא יכולה לעזור", נדנדה אותו ולחשה "אני לא יכולה לעזור". המרחק לפרזנו כבר היה רב מדיי.

"זה הוא?" שאל קול מאחוריה במעלה המדרגות. "המַלָּח?"

"יש לו כתובת קעקע על היד".

"את יכולה להעלות אותו למעלה בזהירות? זה הוא". היא הסתובבה וראתה איש זקן עוד יותר, נמוך יותר, חבוש מגבעת לבד גבוהה ומחייך אליהם. "הייתי עוזר לך, אבל יש לי קצת דלקת פרקים".

"הוא מוכרח לעלות למעלה?" שאלה. "לשם?"

"לאן אם לא לכאן, גברת?"

היא לא ידעה. היא הניחה לו לרגע ללא חמדה, כאילו היה ילדהּ שלה, והוא הביט בה. "בואי", אמר. הוא הושיט את היד המקועקעת והיא נטלה אותה, וכך עלו ביתר המדרגות שנותרו בטור הזה ואחריהן בעוד שניים: יד ביד, לאט לאט, בשביל הסובל מדלקת פרקים.

"הוא נעלם בלילה", אמר לה. "אמר שהוא הולך לחפש את אשתו. הוא עושה את זה מדי פעם". הם נכנסו אל מחילת חדרים ומסדרונות מוארת במנורות 10-ואט ומחולקת בעזרת מחיצות סיבית. הזקן הלך בעקבותיהם בכבדות. לבסוף אמר "כאן".

בחדרון היו חליפה נוספת, כמה עלונים דתיים, שטיח, כיסא. תמונת קדוש שהופך מי באר לשמן בשביל מנורות הפסחא בירושלים. נורה נוספת, מתה. המיטה. המזרן, ממתין. ואז גלגלה בינה לבינה מחזה שהייתה עשויה לשחק בו. היא יכולה לחפש את בעל הבית ולתבוע אותו, ולקנות למלח חליפה חדשה אצל "רוּס/אטקינס", וחולצה, ונעליים, ולתת לו בכל זאת דמי נסיעה באוטובוס לפרזנו. אבל הוא הניח לידה באנחה, והיא הייתה שקועה בדמיונותיה מכדי לשים לב שהיד נעלמת, כאילו ידע מהו הרגע הנכון להרפות.

"רק תשלחי את המכתב", אמר "יש עליו בול". היא הסתכלה וראתה את בול דואר האוויר האדמדם, המוכר, ב-8 סנט, שעליו תמונת מטוס סילון אשר טס ליד כיפת הקפיטול. בראש הכיפה עמדה דמות זעירה בשחור כהה, זרועותיה מתוחות לצדדים. אדיפה לא ידעה בדיוק מה צריך להיות בראש הקפיטול, אבל היא ידעה שוודאי לא דבר כזה.

"בבקשה ממך", אמר המלח. "לכי עכשיו. אין לך מה להישאר כאן". היא הביטה בארנקה, מצאה עשרה דולר ושטר של דולר, היא נתנה לו את העשירייה. "אני אבזבז את זה על שתייה", אמר.

"תזכור את החברים שלך", אמר בעל דלקת הפרקים, עיניו בשטר.

"לעזאזל", אמר המלח. "למה לא חיכית עד שהוא ילך?"

אדיפה הביטה איך הוא מסתדר כדי למצוא לעצמו תנוחה נוחה על המזרן. הזיכרון הממולא הזה. סעיף א'...

"תן לי סיגריה, רמירֵז", אמר המלח. "אני יודע שיש לך".

זה יקרה היום? "רמירז", זעקה. בעל דלקת הפרקים סובב את מבטו על צווארו החלוד. "הוא ימות", אמרה.

"מי לא?" אמר רמירז.

היא נזכרה בג'ון נפסטיס שדיבר על המכונה שלו ועל הרס עצום של מידע. כך כאשר המזרן הזה יתלקח סביב המלח, בלוויה הוויקינגית שלו: אותן שנים מבוזבזות שנאגרו, הוצפנו, מוות מוקדם, התייסרות, התפוררותה הבטוחה של התקווה, חותמם של כל הגברים שישנו עליו, היו חייהם כאשר היו, יחדלו באמת ובתמים להתקיים, לנצח, כאשר המזרן יישרף. היא בהתה בו בפליאה. כאילו גילתה זה עתה את התהליך הבלתי הפיך. הדהים אותה לחשוב שהרבה כל-כך עלול לרדת לטמיון, אפילו כמות ההזיות השייכת למלח בלבד, שלא יותירו כל עקבות בעולם. היא ידעה, מפני שחיבקה אותו, שהוא סובל מ-[DTs.[1 מאחורי ראשי התיבות הייתה מטפורה, דֵליריוּם טרֵמֵנס, מחיקת תלמים רועדת בלהב מחרשת התודעה. הקדוש שמימיו מדליקים מנורות, מגיד עתידות שזיכרונו הבוגד בו הוא הבל פיו של האל, הפרנואיד האמיתי שהכול אצלו מאורגן בספֵרות שמחות או מאיימות סביב הדופק המרכזי של עצמו, החולם שחידודי לשונו מפשפשים בנקָבות ובמנהרות נושנות ומצחינות של אמת, כולם פועלים באותה רלוונטיות מיוחדת למילה או לכל דבר שהמילה נועדה לחצוץ מפניו כדי לגונן עלינו. פעולת המטפורה היא אפוא הידפקות על האמת וגם שקר, תלוי היכן נמצאים: בפנים, מוגנים, או בחוץ, אבודים. אדיפה לא ידעה היכן היא נמצאת. רועדת, מחוקת תלמים, היא החליקה לצדדים, חרקה חזרה אל העבר על פני חריצי השנים, ושמעה שוב את קולו הרציני, הגבוה, של השני או השלישי באהובי הקולג' שלה, ריי גלוֹזינְג"...

[1] דליריום טרמנס: פסיכוזה הנגרמת בעקבות גמילה מאלכוהוליזם, ומאפייניה – רעד, הזעה, חרדות והזיות.

לדף של הספר באתר הוצאת רסלינג, סדרת ושתי >>

The post הזעקה של אוסף 49 | תומס פינצ'ון appeared first on פה ושם.

שכנה סקרנית נכנסה להציץ מה פשר רעשי החיים שחדרו פתאום את שלוותה. לבושה חלוק כותנה גס שפרחים קטנים מצוירים עליו בגווני אוקר-כתמתם, צמודים כל כך עד שקשה לזהות בהם צורה מובחנת מחברתה. כמעט כמו המרצפות של הדירה, חשבת, רק פחות גיאומטרי. נדמה שהיא סיפרה לך מה היה פה קודם. את לא זוכרת, במעומעם עולה בך תחושה שהיה שם בית מלאכה קטן, באחד מחלקי הדירה. מרפסת יצאה מן המטבח לכיוון חצר פנימית. עץ שטיפס ועלה פרש את ענפיו לעומתה. ובשעה שהיית שם נזרק אור על המתחם כולו, שלא הוגדר בקווי בנייה או צומח אלא אוחד לחטיבה בזכות האור שאפף אותו. לבנים ישנות, משקוף אכול וענפיו הירוקים, אם כי מאובקים, של עץ. משום מה החלל של הדירה נראה היה לך מתאים פתאום, למרות שחיפשת מרחב פתוח בקומת קרקע. כל כך מנוגד לשאר המבנים שהראו לך עד עכשיו, אולמות, מחסנים, חללים בלתי מחולקים. אולי התחושה שאם תיכנסי לכאן תיכנסי למידותיה של מסורת כלשהי, לשגרת חיים, שבתה את לבך. אולי גדלה כאן משפחה? משהו מאורחותיו של מי שישב כאן ודאי חקוק על הקירות, מבצבץ מתחת לטפט שהחל להתעגל, להתקפל בקו התפר המחבר בין שתי חתיכות.

[...]
ודאי לכל שעה יוחד מהלך מסוים בחלק אחר של הדירה. [...] בשעה שבע החלה עבודה מאומצת ליד שולחן העבודה במרפסת הפונה לרחוב. כשהעלו את השולחן בחרו במרפסת הזו גם בזכות האור הרב שנכנס מבעד לחלונותיה, וגם בגלל רעשי הרחוב אשר מקנים תחושה כי חוקיו של יום עבודה חלים גם על היושבים למעלה בתוך ביתם, כפי שחלו בחנות הקטנה שבקומת הקרקע, בזמן שעוד יכלו להחזיק בה. "שען" היה כתוב על השלט הקטן שנותר. במשך שנים לא הסכימו לצרף שֵם של חברה כלשהי לצד הציון התכליתי של החנות.
בחנת את הדירה מתוך ידיעה שלא תוכל לשמשך אך ללא המהירות והנחרצות הנגזרים מכך. כאילו הפכת למין מנסרה המשתוקקת להיות תלויה בין אור וצל ולהעביר את הצבעים המשתברים מתנדנדים על הקירות. נותרת נטועה שם, פוסעת בצעדים מדודים. והחלקיקים הקטנים המסודרים בקפדנות בקופסאות היו או לא היו שם, את ראית, כך גם המכשירים העדינים שהיו מוטלים בנינוחות במגרות רחבות-נמוכות בתחתית שולחן עץ גדול ממדים, שהשחיר בפינות מרוב מישוש ועבודה, מפוּסל מפתיחות חוזרות ונשנות של מגירות ומהנחתם של חפצים זהים במקומם על פני משטח העבודה הנקי לחלוטין מאבק, למרות הרחוב הסמוך. גם התזמון בין בני הזוג ריקד לעינייך כזכות נדירה, שקוף מעל האבק והרהיטים הזנוחים. זו מגישה לזה גלגל שיניים וזה מגיש לזו שעון מתקתק להתקנת רצועה חדשה שאותיות מוזהבות מוטבעות בחלקה הפנימי הנושק לעור היד.

[...]
פניה הסתורות של השכנה אותתו ללא הרף כי דברים אחרים היו כאן. זִקנה קשה ובודדה בבית דירות מט לנפול. אלא שהשמש שהציפה הכול ואותו מנגנון-שמחה שבתכנון דבר מה שיתגשם בעתיד, אפילו הידיעה שמדובר בתכנון שווא, אותו יצר שתוקף אותך לעתים כשאת נכנסת לחלל ריק שעדיין לא מוקמו בו חפצים, שקירותיו עדיין, לכאורה, אינם מגנים על דבר, אותה יכולת לדמיין במהירות ובפרטי פרטים, ללא מאמץ, היכן היית מניחה חפצים כמו למשל את ארוניות המתכת הגדולות, את אקדח הצבע, את ארגזי הפיגמנטים והלכּוֹת, היכן יהיה השולחן המשרדי, לוח השנה, הקומקום החשמלי, כיצד היית צובעת את משקוף הפרוזדור המוביל לשירותים – אלו לא התירו לך להביט בפניה ולנסות לתאר לעצמך עד כמה קשה היה בשנה האחרונה להצליח לקום מן המיטה, לשטוף פנים, לפתוח את הברז העקשן שבמטבח, למלא את פינג'אן האמייל האדום במים.

וכל הזמן הזה הקפדת לא לשאול מתי.

[...]
אולי הבת שלה הביאה אותו כמתנה מטיול שורשים ברומניה. מזכירה נשכחות שלא בטוח שרצתה להעיר. [...] כיצד זכרה הבת את הצבע האדום, את דוגמת הפרחים המרובעים-מעוינים שסביבם מין ענן חום שקוף שהולך ומתכהה ומתפוגג בערך בשליש התחתון, את הפס השחור בשולי השפה, שמחברים בין החוץ הבשל-לאש ובין הפנים שיכול להכיל מים [...] כאילו לא ידעה שהדוגמה השכיחה הזו משוכפלת כיום בקלות ונמצאת כמעט בכל מקום שמרה עליו מכל משמר, שהרי הוא נקי כל כך, למרות ששימש כנראה בכל יום ביומו להכנת קפה או ביצים רכות.
עכשיו היה זרוק בפינה, ליד המשקוף, מאובק.

ממליגה. אמר השכנה בפסקנות כשראתה אותך בוחנת אותו. כשהיה לה עוד כוח היא הייתה עושה ממליגה הכי טעימה בעיר, את רוצה תיקחי זה סיר טוף, כבר לא עושים כאלה, העמידה אותך על כמה טעויות בבת אחת.
במין התרסה שאלימותה לא הייתה ברורה לך שאלת מה השעה, מניין אני יודעת השעונים כבר לא עובדים פה מזמן אמרה ופתחה פה גדול וצחקה צחוק רועם של מי שכבר חי קצת בתוך המוות, מחכה בסבלנות, מה השעה באמת, הניפה את זרועה בביטול, המשיכה להדהד את הצחוק אל חדר המדרגות, משתעלת ברוחב לב אל תוך הדלת שסגרה מאחוריה, מותירה אותך להביט תחתייך.
פתחת את הפלאפון. כאילו שאינך יודעת מה השעה [...] מוללת בעינייך את האריחים, מעויני חום ובתוכם מעויני אוקר ובתוכם מעויני חרדל בהירים יותר ובתוכם מעוין לבן שחצוי לארבעה קווים אפורים ממפגש הבלטות. הולכים ונהרסים, צריך להכין פעם אלבום שלהם לפני שייעלמו בשיפוצים תכליתניים שמחלקים דירות לשלוש ומצפים אותן בקרמיקה, או סתם מהזנחה, כמו בבניין ההוא ברוטשילד פינת שינקין שעומד נטוש כבר שנים ואולץ להשתחזר על ידי העירייה, ללא אהבה, אולי יש שם מריבת ירושה שהוא עומד כך בלי חיים. פעם נכנסת אליו מאוחר בלילה עם ידידים וראית שגונבים לו את הבלטות היפות שלו עם הפרחים הצלבּניים הירוקים ומרכזם הבורדו, ודאגת שלא יישאר לשחזור.

[...]
לפני שיצאת ליטפת את שולחן העץ הגולמי המהוה. מבלי שציפית לכך זה הרגיש כלחיצת יד. גווני האוקר מילאו את עינייך במהירות, דמעות חלודות, האם הן שלך? שישים מדרגות עד הרחוב  [...] חלון קטן וסדוק של שען, שישים מדרגות זה הרבה, מלמלת.

אחרי כמה חודשים חלפת שם עם האוטו [...] סביב פתחו של הכוך הזערורי החשוך היו תלויים פינג'אני אמייל אדומים [...] אם מצליחים להפריד בין החושך שמילא את החנות לחפצים שהיו סדורים לאורך קירותיה רואים כי יש שם רק חפץ אחד, בגדלים שונים [...] כשלחצת על דוושת הדלק כדי לנסוע משם הראו מחוגי השעון המוארים מצב בלתי אפשרי, אולי של עשרים וחמש או עשרים ושש, אבל המכונית הגיבה כרגיל ונסעה הלאה בעלייה הקטנה-תלולה שמובילה מצ'לנוב לרחוב החשמל, ואת לא התווכחת איתה.

The post זיכרון דירה appeared first on פה ושם.