בסוף נעוריי התקרבתי לתחנה המרכזית הדחוקה בשוליים המישוריים והתעשייתיים של

העיר, והיא הפכה עבורי לחלק מחיפה ולסמן של בית. היה

זה בעקבות עזיבתם של הוריי  תוך קיפול רגיל ונחוש של

תפאורת ביתינו שעברה שוב למחוזות חדשים. כך איבדה בעיניי חיפה

באחת את יציבותה שנרכשה בעמל של שנים, אנשים טרודים בתור

לקניית כרטיסים, מעבר צר ומלא חנויות בין קווי האוטובוס העירוניים

לבינעירוניים, זוהמת תנועה תמידית. המעבר של הוריי היה חד והמשכי

כך שכרגיל אצלנו אי-אפשר היה להתאבל במסודר אלא בהפתעה, כמו

בפעם שהגעתי במקרה לרחוב שמעל ילדותי. אז, בלילה גשום שהעלה

את ריחות העצים המוכרים בחדות בלתי אפשרית החלו עיני דומעות

פתאום. שלל זיכרונות זנוחים החלו זולגים מן העצים אל עיניי

ומשם מטה, מתנפצים על שבילי האספלט ומתנקזים אל אדמת הפארק

הדשאי, בורקסים ופלאפל ופרחים ושוקולד ומהירות של הליכה, תיקים

עצומים על הגב וסלים תפורים ביד וארנקים עדינים על כתף,

קו 24 לאחוזה, 28 לנווה-שאנן, רכבת לקריות, תמונת הברוש הצמוד

לחלון הענק שבחדרי, מראה הירח הנצפה ממיטתי. מהירות נסיעה ותנועה

שאין לה שהות בדרך לרכב שיוצא ממש עכשיו מונעת מבטים

מיותרים למחוזות שהתרחקו, כך שהעצב הזה אינו מפריע בשגרת היום-יום,

שירותים שהכניסה אליהם עולה שקל אחד, מנהרה אל הרכבת, קו

940 לירושלים, קו 900 לתל-אביב, תיקים עצומים על הגב וסלים

תפורים ביד וארנקים עדינים ובלתי אופנתיים על הכתף ועוד מבט

אחד צדדי, תחתי, משני, אל ההר שהיה ביתי.

זהו אחד הערכים של "אלף-בית חיפה", בתוך ספרי השני "תיירות פנים".
ככל חלקי מחזורי האלף-בית שפורסמו ב"תיירות פנים" - גם כאן, הטקסט נענה לחוקים הבאים: 10 מילים בשורה, כאשר בכל "ערך לקסיקאלי" מספר השורות נקבע לפי מיקום האות (בערך שמתחיל באות אלף, שורה אחת, בבית שתיים, בגימל שלוש וכך הלאה. באות ת' 22 שורות). בשורה האחרונה בכל ערך יכולות להיות פחות מעשר מילים.
הטקסטים נכתבו בהשראת אוליפו ומסורת האילוצים.

עוד:

4 קטעים מתוך "אלף-בית חיפה" >>

קולנוע >>

The post תחנה מרכזית appeared first on פה ושם.

----------
דֶניָה ב'
----------

אביה של חברתי, ארכיטקט, בנה את בית חלומותיו בשכונת דניה
ב'. היתה זו הגשמה מאוחרת שבמהלכה גדלו פתאום ילדיו, והוא
נותר בבית מידות משפחתי עטוף אורנים עם אשתו, עם בת
זקונים ועם קשיים כלכליים.

----------
הדר
----------

כילדה נאלצתי לרדת לפעמים לבדי אל מרכזה השוקק של שכונת
הדר ושם לקחת אוויר ולחצות את הדממה המצחינה של המנהרה
להולכי רגל, דממה שהופרה מכוס מלאת מטבעות של קבצן עיוור,
אשר טולטלה בעוצמות משתנות בהתאם לקרבתי. הוא היה לחלק מהמנהרה,
אפור מאוּבָּן, ולעתים פחדתי שיפקח עין אחת כדי לבדוק

------------
וילון בחלוני
------------

באחד הימים, לאחר מעבר דירה נוסף של משפחתי, הזדקקתי לווילון
שיפריד בין החוץ לבין חדרי שנראה מן הרחוב. לשם כך
הלכו עימי הורי לחנות וילונות ותיקה בהדר, בעלת מבחר דל.
לבסוף בחרתי בווילון היחיד שהוצע לילדים (או למטבח) שהיה בגוון
חום בהיר, מעוטר בפרחים קטנטנים ובסלסולים מדכדכים. בתור נחמה למורת
רוחי, ובהשראת האסופית, גייסתי את כל כוחות הדמיון לעודדני.

--------------------------------------------
זכרון מרצפת ליד גן מניה שוֹחט-וילבּוּשֵביץ
--------------------------------------------
עברו כמה שנים מאז נעקרתי לחיפה, בהיותי כבת עשר, בפתאומיות
שהצטרפה לשגרת הנדוֹד אשר טוו הורי. חשבתי שהצלחתי להימנע מלצבור
זכרונות באותן שנים, עד שנתקלתי במרצפת בטון בעלת קו שבר
דקיק בפינתה. בזמן שדרכתי עליה הוצפתי בדמותה של דריכה קדומה,
אשר הפכה את המרצפת לרכה ככרית מלאה מחטי אורן וקליפות
מתפצפצות של צנוברים. אז הבנתי שאני מתחילה להרגיש שייכת גם
לכאן, מסתכנת בעקירה נוספת.

The post 4 קטעים מתוך אלף-בית חיפה appeared first on פה ושם.

המרחב שנפתח בין מסך הקולנוע לבין האולם הקטן ודחוס האוויר
של הסינמטק הופר תכופות על-ידי "תקלה טכנית שתתוקן בהקדם". הפסקות
אלה יצרו – כנראה כמו בכל קולנוע שכונתי – הווי הנדמה כה
פרטי עד שהוא מעלה דמעות בעיני כול. כאן היו אלו
צעדיו המהירים והמכונסים בהלוך-ושוב של אברג'יל הכחוש (בכיסי חליפתו השחורה,
המהוהה, היו קוביות חשיש חומות לשימוש ולמכירה), אשר חצו את
במת העץ החורקת למרגלות המסך. הם גררו מייד צעקות השתתפות
מצד הקהל שכמו דיבּב את דמותו הדקה, כאילו יצאה מסרט
אילם שהוצג בתחילת המאה שעברה. כך, כפנטומימאי שלא ניצֵל את
כישרונו אלא על רקע השקופית האפורה רצוצה המודיעה על תקלה
(שצבעה את פניו בלבן והדגישה את רזונם בצללית שחורה), היה
נעמד מול האור ומנפנף בידיו, מתריס כנגד מסריט אלמוני שהתבצר
בכוך ההקרנה כמו בטירה מאובקת, דלת אמצעים. תווי פיו הקפוץ
היו כה ברורים באותו זמן, כה חדים, עד שנדמה כי
מייד יקפצו שפתיו ממושבן ויפצחו בנאום מינימליסטי מתארך ללא גוף.
אך כשהסרט חזר והוקרן מחדש נרתע "איש התקלות" בפתאומיות, וזה
שעל גופו הוקרנו אינספור סצינות מסרטים ידועי שם, נאלץ לפנות
את הבמה בבעתה נחרדת לאחר שהצופים, חסידי הרגע שעבר, גידפו
אותו לרדת. [182]

The post קולנוע בסינמטק חיפה [סיפור קצרצר] appeared first on פה ושם.

~ הספר האוליפיאני (OuLiPo) הראשון בעברית מודרנית ~

בשלושה פרקים - "אלף-בית תל-אביב", "אלף-בית אשה" ו"אלף-בית חיפה" - ממפה עדי שורק נופי חוץ ופנים. במעין לקסיקון אלף-ביתי היא עוברת בין רחובות, מושגים ומצבי תודעה, ומבעד לערכים השרירותיים לכאורה של מילון פרטי, נוצרת ארכיטקטורה אינטימית המערבלת עיר וגוף.

בתוך מפה זו נרקם סיפור חיים אינטימי וציבורי כאחד, אשר נוצר בפרוזה הכבולה בחוקים ומגבלות - כהד ליצירה של ז'ורז' פרק וחבורת OuLiPo. בשורות מדודות (בדיוק עשר מילים לשורה), ובמילים ספורות (מקטע לקטע בסדר עולה - עד עשר מילים, עד עשרים, עד שלושים וכן הלאה), מסמנת שורק גבולות שרירותיים למרחב יצירתה ומתוך כך מתגלים מרחבים חדשים ובלתי צפויים.

בין הפרקים הראשיים משולבים סיפורים קצרים הכתובים אף הם בסגנון ייחודי ומובילים בדרכים אישיות אל מקומות וזמנים שהנם נחלת הכלל.

עוד על ומתוך תיירות פנים:
דף הספר במגדלור
אתר טקסט קטעים מתוך "אלף-בית תל אביב"

בין הנוף הפיזי לנפשי מסה על "תיירות פנים" מאת מיכל בן-נפתלי
לדלג בין הרחובות עם האומגה הדמיונית של הקריאה מסה מאת דרור בורשטיין

איור העטיפה: אירית חמו. עיצוב העטיפה: מיכל סהר.

The post תיירות פנים appeared first on פה ושם.