אני גאה לספר שספרו השני בעברית של הסופר האיראני הפליט, פיאם פיילי, המתגורר בתל אביב, ראה אור בסדרת "ושתי" בעריכתי (הוצאת רסלינג, מפרסית אורלי נוי).

זה אינו ספר קל משום שמסופרים בו חומרי חיים קשים, ובכל זאת, הוא מעיד על כוחה של האמנות, על אף ולמרות ובתוך. במיוחד בימים הללו, כמה משמעות יש לקרוא ספרות שנכתבת בפרסית, ולזכור שיש לנו חברים רחוקים וקרובים, אוהבי ספר, אוהבי חופש, סרבני קיום מהסוג שמסוגר בדלת אמות.

הנה עוד כמה פרטים על הספר, מוזמנות ומוזמנים לקרוא בו.

--------------------------------
מאדאם זונה, גב כריכה
--------------------------------

הממואר הפואטי מאדאם זונה משרטט את רישומי הבריחה של המשורר פיאם פיילי מטהראן על רקע רדיפתו כהומוסקסואל ומתנגד שלטון – את מציאת המקלט בישראל ואת חיי השוליים בדרום תל אביב. ליבת הספר היא פרידה רגישה מחיה, חברה שהתאבדה, וסביבה נכרכים ההתמכרות להרואין, אשפוזים בבתי חולים לחולי נפש, יחסי זוגיות, התאהבות, ידידות וגם הטרדה, עם ישראלים שונים.

"החיים בישראל אינם קלים. לא מול חומותיה של ירושלים ולא בתוך האושר המעושה של תל אביב המדיף ריח של אומללות ושל ענפים טחובים, שאריות של אותה שמחה שאנשים עוטים על פניהם בשובם מאסון. כשנה לאחר שנמלטתי לישראל מטהראן הייתי לבדי כמעט כל הלילות והימים. כל אחד ברח ממני בצורה כלשהי, או שברחתי מפני הכול באופן כזה או אחר. אני חושב שאורח חיי מעורר באנשים פחד. זה רק טבעי; אחרי הכול, גם אני פוחד מפניהם לעתים קרובות".

מאדאם זונה הוא פורטרט של מי שנקלע לדיקטטורה ונידון לחיי פליטות בארץ שאיננה מקבלת אותו לחיקה. בו-בזמן זהו פורטרט מפעים של תל אביב, ירושלים וישראל. בידינו טקסט אשר רק זר ופליט יכול היה לכתוב, ואשר זכינו לאיכותו יוצאת הדופן בשל הגדוּלה הספרותית של פיאם פיילי. אם יש סופר ייחודי ואמיץ בקרבנו, הרי הוא טמון בְידיים כותבות פרסית, כאן ברחובות תל אביב – בין מסכת השמחה ותהומות העצב, בינות שגרת היומיום והמלחמה.

 

"מבט שונה על אחֵֵרות, שהיא לא רק אחרות מינית אלא גם אחרות נפשית ופואטית".

תמר מרין, "הארץ", 2015.

 

פיאם פיילי הוא סופר ומשורר איראני שספרי השירה שלו נאסרו לפרסום בארצו. הוא נמלט מטהראן והגיע לישראל בשנת 2015 בעקבות פרסום ספרו הראשון בפרוזה, "אני אצמח ואניב פירות; תאנים" (ושתי-רסלינג, 2015). הפרסום בעברית היה פרסום עולמי ראשון. פיילי ממתין מזה עשור להסדרת מעמדו כפליט בישראל. "מאדאם זונה" מובא בתרגומה המופתי מפרסית של אורלי נוי.

לדף הספר בהוצאת רסלינג >>

בצילום על הכריכה: פיאם פיילי.
צילום: סלין נייזוור

רקע הכריכה: ורה קורמן, פרט מתוך "לומדת איך לרשום", 2010

The post מאדאם זונה, פיאם פיילי appeared first on פה ושם.

 

... אותו קיץ שבו התקיימה המלחמה היה קיץ נוסף שבו התקיימה מלחמה, שכן גם בקיץ הקודם, זה של 2013, התקיימה מלחמה. נדמה היה שכך יהיה תמיד, כאילו המלחמה הייתה לחלק מעונות השנה כמו שהשמים הפכו לברזל והאדמה לתהום כסויה. בראשי נוצרה מחשבה מאגית: אשב שנה בכיכר מעל המקלט, בגינה שמצויה בה. אכתוב מתוך נסיגה, במעין היעשות צמח, סלע או אריח, מגובה שיחי החולות והפרחים, הדשא וגזעי העצים, קרוב לקרקע החפורה. קיוויתי שאולי כך, מתוך העדות הזו, אגיע לקיץ הבא מוכנה יותר. תחילה שרטטתי במחברת את מתווה שמונה הדלתות החבויות ברחבת הכיכר. ספרתי את המרצפות שחיפו עליהן: כך וכך לרוחב; כך וכך לאורך; ומסגרת ברזל דקה סביבן. רציתי לכתוב משהו שיהדהד את המבנה הזה...

מרצפת זו, שהציטוט מעלה לקוח ממנה, זכתה להיות חלק מכתב עת מיוחד במינו בשם "רסן", שאפשר לה להתפרסם עם מבעים בין-תחומיים. אני מודה לעורכים על עזרתם – אלכס בן-ארי ואיל גרוס שפועלם קשור בכתיבה בין תחומית המהדהדת גם מרחבי אמנות פלסטיים ומרחבים מתמטיים-חישוביים. כתב העת "רסן" הוא של קבוצת אוליפה ישראלית, שלוקחת השראה מOuLiPo הצרפתית. קבוצה ספרותית שז'ורז' פרק, הסופר האהוב עליי שאני חוקרת ולומדת ממנו בלי הפסקה, היה חלק פעיל בה.

בזכות האירוח של "רסן" את המרצפת שלי – אפשר למצוא בה רבדים מוטמעים נסתרים: לחיצה על המילה "פיוט", למשל, מובילה אל פיוט מופלא ששרה מורין נהדר ונכתב בידי אברהם אבן עזרא; לחיצה על המילים "לא נשמעת" מובילה אל רישום מרגש וחכם של ספא קדח, שכתבה מילון עיר מקלט לקראת מפגשנו בתכנית של התואר השני לאמנות באוניברסיטת חיפה; לחיצה על מילים מודגשות נוספות תוביל לרישום שלי מתחילת הפרוייקט ולציטוטים מהתלמוד.

לקריאת המרצפת כולה ולשיטוט ברבדים המוטמעים בכתב העת "רסן" >>

עיצוב ופרשנות טיפוגרפית: רועי רגב.

מוזיקה: מורין נהדר, "אגדלך אלוהי כל נשמה", מתוך האלבום "ישנה בחיק ילדות"; מילים: אברהם אבן עזרא. עיבוד והלחנה לפי לחן עממי פרסי: מורין נהדר.
מורין נהדר היא זמרת, יוצרת, פייטנית, חוקרת, כלת פרס אורי אורבך לתרבות יהודית בתחום המוזיקה לשנת 2023.

רישום בין ערבית ועברית: ספא קדח, מתוך מחברת הסקיצות, 2020.
ספא קדח היא אמנית בוגרת התואר השני לאמנות באוניברסיטת חיפה. השתתפה בתערוכות כגון: "יסוד בודד", מרכז אדמונד דה רוטשילד, תל אביב 2021; "משובש.ת משותפ.ת", בית הגפן, 2022.

המחברת מודה ליוספה רז על עזרתה בתרגום לאנגלית ולאלמוג בהר על עזרתו בבחירת הפיוט.

This tile began to be written in 2014 as part of the interdisciplinary project "City of Refuge". This is one of the 963 pavements that will eventually be in the "City of Refuge", a number I determined based on the number of tiles in the Habima Square in Tel Aviv, which cover the doors embedded in the ground of the square and lead to the shelter beneath it.

The text consists of a reflection on daily life in Israel and Tel Aviv, following a diary I wrote during a year when I sat in the square in the mornings, before the start of the workday, and after I brought my little daughter to kindergarten. It corresponds with the question of the "city of refuge" in the Babylonian Talmud - in the Talmud, the text itself is a city of refuge, i.e. a special discussion space designed to break bloodshed. The shape of the pavement is influenced at the same time by the tiles covering the doors of the shelter in the square, and by the shape of the page of the Babylonian Talmud. It requires spatial writing/reading, meaning a fragmented, wandering movement that encounters both saturation and the loss of meanings.

So far, about 210 tiles have been created.

Now, when we have begun to re-count reality after October 7, something in the counting of the tiles continues - determined to maintain the close attention and investigation to which "City of Refuge" is commited. Yet, something is also muted, struck. And I'm still looking for a way of counting that will be correct now, a way of continuing as well as a way of stopping.

Typographic design and interpretation: Roei Regev.

Music: Composition and performance: Maureen Nehedar, "I Shall Praise You", from the album "Asleep in the Bosom of Childhood"; Lyrics: Abraham Ibn Ezra.

Drawing Between Arabic and Hebrew: Safa Kadah, from a sketchbook, 2020.

The author thanks Yosefa Raz for her help with the English translation of this passage, and Almog Behar for his help in choosing the liturgical hymn.

לפרוייקט עיר מקלט 963 מרצפות >>

The post כאילו המלחמה הייתה לחלק מעונות השנה appeared first on פה ושם.

באחד הטיולים האחרונים עם בתי בת ה-12, מתוך שיטוט ברחובות הקטנים היפים הסמויים שבין רחוב סוקולוב ודיזנגוף בתל אביב, התבוננו בעצים הגבוהים. העצים שזוכרים את הלמותו הנדיבה של המרחב, הרבה מעבר לנו. נהנינו מן הרחוב היפה וסיפרתי לה ששמו זנגוויל.

בתי התבוננה באחד השלטים ותהתה בחקרנות חמורה "למה כתוב 'ישראל' ו'זנגוויל' אבל אומרים רק זנגוויל?" הסברתי שישראל זנגוויל הוא השם המלא של האדם שעל שמו נקרא הרחוב, אבל בדרך כלל מכנים את הרחוב בשם המשפחה. למשל ארלוזורוב, סוקולוב, ז'בוטינסקי.

היא הנהנה בהבנה, חשבה קצת ושאלה מה זה אבן גבירול, רחוב סמוך לביתנו הקודם שאת חלקו הדרומי הכירה באינטימיות ועתה הוא מלווה אותה גם כאן, באזור הצפוני יותר. "הו, הוא היה משורר נהדר. שלמה אבן גבירול... חי לפני הרבה זמן... לפני אלף שנים", עניתי. "הוא חי בין ערבים באופן מיוחד מאוד. למדתי הרבה שירים שלו בתואר הראשון באוניברסיטה...". היא הרגישה את ההנאה שלי מהדיבור על אבן גבירול ושטנו על מילות השיר שהמהמו בתוכי, זכורות ולא זכורות: "לְאַט עָלַי וְתֵן פּוּגָה לְלִבִּי / הֲיָם אֲנִי וְאִם כֹּחִי אֲבָנִים?". רציתי לנצור את הרגע, לזכור את נחת שיחתנו, את עונג ההליכה בצוותא כאילו דבר אינו מטריד. כן, היה בי צד שרצה שזה ייוותר כך סתם: טיול בשבת נעימה אחר הצהריים. לתת לרוח ללטף, לצל להצל, לשיחה להתקיים במין תנועת נענוע קלה, שמזכירה את דנדון העלים.

ובכל זאת, התקשיתי להעמיד פנים שהאזכור הכמו-טבעי של שמות של גברים בלבד (בזה אחר זה, כאילו אנו מצויים בלב ליבו של מקדש מזן קדום המפריד גברים מנשים, נשים מגברים, ובעצם, נשים מנשים, אישה מעצמה), אינו צורם.

התקשיתי להעמיד פנים שההליכה בשפתה החד ממדית של העיר איננה מכווצת את בטני ואיננה חוסמת את גרוני בעלבון חמסנותה. התקשיתי להעמיד פנים שאינני מבחינה באופן שבו משתרשר אליי יחס כוחות נורא דרך הטיול בעירי, וכיצד הוא קונה שבת בבתי ומשתרר עליה, עלינו, הופך עצמו נוכח בטיולנו כאילו אינו אלא חלק טבעי ופשוט מאביב ירקרק ומופז, חייכני ונרחב, שייך למחזור החיים ולמופעיו. התקשיתי להתכחש לאופן שיחסי הכוחות נוכחים סביבנו כאילו כך הדברים מאז ולעולם, בדיוק כמו צלילי החיות שעליהם סיפרתי לה בהיותה תינוקת: הפרה גועה מוּ, הכבשה פועה מֶה, הכלב נובח הב הב; ושם הרחוב הזה "סוקולוב", וזה "זנגוויל", וזה "מנדלשטם".

לבסוף לא עמד לי כוחי. "רק גברים. איך יכול להיות שעדיין שמות הרחוב חד ממדיים כל כך, שעדיין לא נותנים להם שמות של נשים". "מעניין מה כל כך קשה להם...", הוספתי, יודעת שבתי כורה אוזן, מלקטת את תשומת ליבי. "לא יאמן שעדיין... אחרי כל המחקרים... ומה הסיבה, בעצם? הרי שינוי של שם רחוב הוא דבר פשוט באופן יחסי, פשוט בהרבה מפינוי יישוב שבו אנשים חיים, למשל. למה בכל זאת זה סבוך עד כדי כך? לא ייאמן", סגרתי את הדברים בנפנוף ידיים ובן זוגי הנהן בהסכמה "באמת לא ייאמן".

העלבון קטע את יכולתי לדבר. הכעס קטע את השיחה. בטני התכווצה כמי שחשה התקוממות שקשה להביעה, כמי שמקומה במרחב עדיין מניח אותה בזרותה, בחוסר שייכותה, ויותר מכך, בחוסר משמעותה. מקבע את תקרת הזכוכית, שקובעת שמה שתעשי יישמע פחות, ייחשב פחות, ובעיקר, יובחן, ייושם, ייראה וייזכר פחות. אין זה סתמי שבעברית המילים זֵכֶר וזָכָר שלובות. אז מה ניתן לעשות? המשיכו ידיי להתנפנף בתוכי, מה בכלל אפשר לעשות אם אנחנו הולכות על השפה כך, אם העברית קבועה בפינו כך וקבועה בעירנו כך, שלובה בלשונות הכביש, הבניין, הסימטה; משולבת באבני המדרכת?

יחד עם הכיווץ בבטן חשתי בנוכחות חוסמת בגרוני – השריר שמתעבה ונדחף אל עבר הענבל בכל פעם שאני חשה עלבון, תוצר לוואי של אובדן המילים.

אל תכעסי כל כך, חשבתי, חוששת מכאב גרון שיוביל לדלקת, נזכרת בדבריה של וירג'יניה וולף על כעס וכתיבה, על כעס וספרות גרועה, נזכרת גם בכל הפעמים שבהם ההיעתרות לזעם הובילה אותי לכתיבת טקסטים שלא אהבתי, כלומר הובילה אותי שוב ושוב, כמו במעגל ללא מוצא, לאובדן שפה.

ובכל זאת, איך לכתוב מבלי להפסיק להקשיב להתנגדות? מבלי למסמס את הרצון לתקן עולם אחר?

*

מאוחר יותר, כששבנו הביתה, בעודי ישובה עם כוס תה ריחנית, מבקשת נשימה ומוצא, מוללתי את השאלה שנותרה פתוחה. חשבתי על הפעמים שבהן כן הצלחתי למצוא קול בסבך. שמתי לב שהקול הזה היה כרוך לא פעם בשאלה, כלומר לאו דווקא במציאת פתרון לדרך הכתיבה, אלא בהיעזרות במצב הביניים של התהייה כמרחב לשוני בפני עצמו.

אחת הפעמים הללו הייתה בספרי "תיירות פנים", שמורכב משלושה פרקים לקסיקאליים: "אלף-בית תל-אביב", "אלף-בית אישה" ו"אלף-בית חיפה". בכל אחד מהם מצויים 22 ערכים ואלו מערבים עיר וגוף, סוגיות אינטימיות וציבוריות. הלקסיקון, בדרכו הנמנעת מהשתרשרות לוגית או עלילתית, מאפשר תנועה מיוחדת. ערכים כגון "אלנבי", "ברנר", "גרוזנברג" ו"דובנוב" מתקיימים בו בזיקה מרומזת לערכים "אהבה", "בית", "גדילה" ו"דיאטה". הערכים "שדיים" ו"תחתונים" מתכתבים במובלע עם "שדרות רוטשילד" ו"תרס"ט". הרשתות שנוצרות בין הערכים אפשרו לי להעלות תהיות. לא אחת נשאלות בספר שאלות נוקבות, קשות אפילו, אך מתוך מצב של סקרנות פתוחה, כחלק מאימוץ השפה ובנייה בלבניה באופן משחקי, כמעט נערי. ואומנם, כתבתי את "תיירות פנים" סביב גיל שלושים, כמי שנפרדה מן הנעורים אך הם עדיין חלק ממנה, ברגע שלפני הפיכתי לאֵם.

הטון השואל שב אליי פעם נוספת כאשר נזקקתי לנסח דבר-מה על הצומת שבין נשיות, שפה ומרחב בפרוייקט שאני כותבת מזה כמה שנים ששמו "עיר מקלט, 963 מרצפות". כאן הדוברת איננה נערה אלא אישה, אם לילדים קטנים שיושבת בכיכר הבימה בתל אביב, כותבת "יומן-מקום" ומהרהרת "מהו מקלט?", "מהו ביטחון?", ובשאלות גדולות נוספות של שלום ומלחמה.

בטקסט נשמרים קשרים בין קולה של דוברת בעלת תוקף (חוקרת, מסאית), ובין קולה המהסס של אם צעירה, שזה עתה הביאה את בתה לגן הילדים והיא עודנה שלובה בשאלות בוקר קטנות: כתמי אוכל, דרמת ההלבשה, התבוננות באבן קטנה, פחד מחתול, אימת הפרידה בגן והבּזוּת הנלוות לכך (הפרשות נזלת, דמעות, עיניים טרוטות). ברשת הקואורדינטות שנוצרת בין השדות ("הציבורי", "הפרטי") אני שואלת כיצד המקום הסמוי של היומיום יכול להיטוות במרחב ולהשפיע עליו. בודקת מה משמעותה של אם שולית אחת בכיכר גדולה בלב העיר. וגם, מה חשיבות הזיכרון של אותה פעם שבה היא רצה למקלט החפור מתחת לכיכר הבימה, בתה בת הארבע בין ידיה, והיא רועדת מפחד ומכעס ואיננה רוצה להפחיד את בתה, ובראשה צצות שאלות קשות על הגנה, ועל שיחה שאיננה, ועל כוח.

בקישור בין העמדות (בין החוקרת שמדברת על עיר המקלט בתלמוד, שמשוחחת עם אומנים ואנשי רוח, ובין האם ההיא הרועדת) אני מתעקשת על מקומו של ההיסוס. על חשיבותה של אי-הידיעה. על הקול המעניין הבוקע מתוך השוליות של בכיות הבוקר וכתמיו ומאיר אחרת את המרכז, את המובן-מאליו והשגור. אני מתעקשת על מצב השאלה.

בשני המקרים, ב"תיירות פנים" וב"עיר מקלט", אני כותבת בכפילות: במובן מסוים אני מאמצת תוקף, מאמצת את השפה כאילו היא שלי מאז ומתמיד ו"משחקת בעלוּת"; במובן אחר אני שומרת על מעמד השוליים מתוך סירוב לתוקף – סירוב לדבר בשם אמת אובייקטיבית לכאורה, ולטקסט אחיד, עלילתי ומתפתח. כחלק מכך אני מערבבת שאלות מתחומים שונים. למשל את השאלה: "מדוע קשה כל כך לכתוב דווקא את הערך 'שדיים'?", עם השאלה "מדוע האֵם משנה את גופה בעת ההיריון והאב לא?", לצד "איזו צורת מבט משתיתה האנטנה של הקריה על מוסדות התרבות והחוק שמצויים תחתיה"? או "מדוע מסווים את העובדה שמקלט עצום, ענק, חפור תחת הגינה היפה בכיכר הבימה, ותחת הילדים המשחקים בחול, ותחת צמחים ועצים ושבילים, כמין תהום?"

עירוב התחומים יוצר זיקות חדשות בין אלמנטים ובה בעת מחולל פרגמנטציה, פיזור שמשחרר את האלמנטים להוויה מרובת פנים, בעלת סתירות.

כתיבה מתוך שאלה מאפשרת לשמור על איכות יוצרת. כמו שהיא טוענת לשילוב ולשוויון, היא גם שומרת על מרחק והומור ביחס למרכזי הכוח. היא שומרת על שונות וריבוי. בשאלה יש מורכבות שמשלבת כמה משלבים: תמימות (תקווה) של משאלה ובקשה (אני שואלת, אני מפללת); אמירה נוקבת התובעת פתרון; סימון בעיה, הפניית תשומת לב לנושא שאיננו מובן וכדאי לדבר בו, לחקור אותו ולבררו. היא מסוגלת ליצור אדוות של שיח, סקרנות, חבירה.

לכן הכתיבה מתוך תהיה ושאלה נכונה מבחינתי למרחב-זמן הביניים שאנו מצויות בו עתה: המרחב העכשווי שהוא כבר לאחר כ-150 שנים של שותפות נשים שלא הייתה כדוגמתה בתרבות המערב ובפני 300 שנים נוספות, כפי שחוזה ההוגה והסופרת הלן סיקסו, עד שהשינוי יהיה מבוסס באורך תשתיתי במרחב הזה, בעריו, בגופיו, בשפתו. אך לא תמיד מופיע סימן השאלה בריש גלי, אלא במרבית המקרים מצוי בטון של הטקסט.

*

לקראת הכנתה של המסה הזו, במקראה שעניינה סופרות שמספרות על מלאכת הכתיבה, פעם בי מחדש הטיול הקטן שטיילתי עם בתי ברחובות תל אביב. לא ידעתי אם אוכל לכתוב על כך מבלי לגרום לכעס להכריע, ואיך לעשות זאת. הכעס תובע עיבוד, עידון והמרה. אחרת, כמו שהזהירה וולף ב"חדר משלך", כתיבת הנשים תשקע בבינוניות: "מעוקמים ומפותלים יהיו ספריה. היא תכתוב בחמת זעם במקום שהיא צריכה לכתוב בשקט. היא תכתוב בסכלות במקום שבו היא צריכה לכתוב בחכמה... מלחמה לה עם מנת גורלה".

גם ש"י עגנון, שממנו אני לומדת, מתאר תהליכים של מעבר מזעם לסיפור. כך קורה כאשר מִיטְל, משכיל יהודי-גרמני ממוצא מזרח-אירופי בנובלה "עד הנה", נוכח בחורבן שחוו יהודי פולין ומצליח, במאמץ אדיר, כנגד זיעה ודמעות ורצון נקם, לעבור אל היכולת לספר. כלומר להעיד, ליצור שיחה שאיננה רק פנימית אלא גם כללית, לתבוע ולהסביר ולפלל לתיקון עולם. לשם כך הוא נוטש את האירוניה – הסוגה היפה לזעם – ועובר אל מעשה הסיפר.

כך גם מרים, אשת הסופר ב"אגדת הסופר", שהפכה למעין דמות-צל שהחיים הרעו לה במישורים רבים. כדי לספר היא מתנגדת לא רק למציאות הקשה, אלא גם לרגשות הזעם ולרצון להטיח את כאבה. היא תופרת מדרשים ומעשיות, כמי שמצפינה את סיפורה בתוך הסיפור שאיננו לה, בתוך הערך הלשוני "סופר" ומרחיבה אותו. עד שכאשר מעמיקים במעשיה מבינים שאנו קוראות לא רק את "אגדת הסופר" אלא גם את "אגדת הסופרת" שהיא "אגדת הספרות".

אם אשוב אל אותו טיול עם בתי בין רחוב זנגוויל לאבן גבירול, לאחר המסע המחשבתי שערכתי כאן, אני עדיין שואלת "כיצד?" וגם "האם?" אוכל לכתוב על השאלות הקשות שעלו בו: "איך גוף נכנס לעיר?", "איך גוף נכנס לשפה?", "איך שפה נכתבת מחדש ואחרת בידי הגופים?"

אינני יודעת אם מצאתי פתרון, אך אני מקווה שהפניתי את תשומת הלב לכוחה של השאלה – כוח חלש ובה בעת חזק, שמאפשר לכותבת תנועה במציאות, מתוך אימוץ בלתי פשטני של השפה. נדמה לי שתנועה כזו מסוגלת להעניק נשימה ואפילו שמחת יצירה ל(300?) השנים הבאות; כלומר לכתיבה בצומת הקשה ביותר, ובכל זאת מסקרן ומזמן, שאנו נמצאות בו עתה.

• עורכות הספר דיו לבנה, דיו שחורה: דורית זילברמן וד"ר שלומית אהרוני ליר, הוצאת כתב, מנדלי.

The post רחובות תל אביב, כפי שסיפרתי לבתי appeared first on פה ושם.

יש אנשים שהם שליחים לדבר מה. לפעמים קשה לדעת שליחים למה, ונדמה שיש בהם דבר נסתר. חסרי שם, חסרי בית, הם פוסעים. ואנו מתבוננים בהם כבמראה מזככת או מעציבה, אולי בסקרנות, בהערכה, ברחמים, או באיזו שותפות.

*

לקראת הכנס מלאכים בשמי תל אביב – צילום וההוויה הנסתרת אני נעה בין חסרי הבית בתל אביב לבין דמויות האנשים של מיכל רובנר.

אני שבה להרהר במיצב-הכתב המבקש לחם שהצגתי לפני כמה שנים בגלריית "המקרר", שכולל תיעוד חסרי בית ומשוטטי רחוב שאני מקיימת מזה שני עשורים. חסרי הבית הם דמויות ביניים בעיר. משהו בדמותם שאיבדה או ויתרה על שייכות, תנועתם המיוחדת במרחב, החשיפות שלהם הנותנת אמון באנושי, מזכירים לי לעתים מלאכים; במיוחד בשל מה שהם מעוררים בעיר. העובדה שתל אביב מתירה ללא מעט חסרי בית לשהות במרחב ואינה מסלקת אותם, חושפת ממד מלאכי בעיר עצמה. באנושיות שמתקיימת כאן.

בדברים רבים מאוד צריך להיות ביקורתיים לאנושיות הישראלית. אבל בהקשר הזה, דווקא כאן יש כוחות שמוכנים לשאת את האתגר שמעמידים משוטטי הרחוב וחסרי הבית לאנשים הרגילים. וזה תמיד נס בעיניי: הנה, האיש עם שתי-עגלות-הקניות-העמוסות-בשקיות-ריקות, עדיין כאן. וזו שתלתה כביסה בשדרות רוטשילד עברה עוד לילה בלא פגע. וזה שצועק ומבקש שקל מיושבי בתי הקפה בכיכר הבימה שב למעגלי צעקותיו.

לא רק בגלל ההקלה שהם ניצלו שוב, אני חשה את תחושת הנס. אלא שהימצאותם מגנה על העיר מפני אלימותה, מגנה על העיר מפני רצונה להיטהר טיהור מסוכן, מגנה על העיר מפני התייפייפות משכיחה, מבעיתה, השוכחת את האנושי בחולשותיו ודוחקת אותו הרחק ממנה.

בכנס המתקרב, חשבתי ללכת מחסרי הבית אל האנשים-מלאכים של מיכל רובנר, אותן פיגורות נטולות פנים "טרשיות" כלשונה של רובנר, שבכל זאת מותירות בנו רושם מיוחד ונוגעות ללב. הן מעלות תהיות ביחס לשייכות ולאנונימיות, להמוניות ולקירבה. אחשוב על צילום ועל כתב, מה מתירה לי ההתבוננות של הכותבת, הלא מצלמת? מה אוסרת על עצמה רובנר המצלמת? ולהפך, למה היא נעתרת?

הפיגורות של המלאך אצל ולטר בנימין יאירו דבר מה משלהן על צילום, כתיבה וזמן ובין כל הדברים, כך אני מקווה, תישזר העברית. שפה שיוצרת במושגים "איש", "מלאך", "שליח" וגם "אלוהים" – קשרים בין עליונים ותחתונים. בין הדברים הגלויים ביותר לעין, החומריים ביותר, הניתנים להרחה, למישוש ולצילום ובין מה שאינו גלוי – חסד נסתר, עוול סמוי – הנוכחים בקיומנו היומיומי.

יום שלישי הקרוב, 11.7.2023. אולם אתינגר, בניין גילמן, קומה 1, אוניברסיטת תל אביב. 9:00-15:00.

זהו הכנס השנתי של התכנית לפוטותרפיה, אני שמחה מאוד ליטול בו חלק לצד ראשת התכנית ענת בוצר, רות נצר, רפאל מלאך ואחרים. צפויות הרצאות בתחומים מגוונים כגון פסיכואנליזה, חקר המוח, עבודה סוציאלית וכמובן צילום.

הכנס בתשלום וכולל ארוחת צהריים. ויש להרשם אליו מראש.
מוזמנות ומוזמנים בחום, מאוד אשמח להפגש שם.

כאן כל הפרטים: מלאכים בשמי תל אביב - צילום וההוויה הנסתרת >>

The post אנשים ומלאכים, לקראת כנס "מלאכים בשמי תל אביב - צילום וההוויה הנסתרת" appeared first on פה ושם.

The following is a segment from a project in progress called City of Refuge 963 Tiles

In the Talmud, a City of Refuge is a city in which someone who has  accidentally killed another person can claim asylum, or find refuge. In Hebrew, the words for “refuge” and “shelter” are the same. Therefore, this project arose from intertwined questions: What is a shelter? And what is a City of Refuge?

The texts included in this project are based on a diary that I wrote over the course of a year, during which I sat in the center of Tel-Aviv at Ha-Bima Square in the mornings and recorded what was happening before me. The diary begins in the fall of 2014, at the end of the last Gaza War, and ends in the summer of 2015.

Ha-Bima Square, home of Ha-Bima theater, has a hidden fallout shelter dug beneath it. While thinking about it, I asked myself: Is a shelter merely a technical and physical structure, or can a shelter be thought of as a linguistic, literary, and intellectual construct? And which type of shelter is, in fact, more protective?

I began by attending to the outline of the doors leading to the underground bomb shelter—doors designed as part of the plaza floor and therefore paved in tiles, covered, like secret doors. They open during wartime and close in times of “peace”.
In wartime, the underground area is supposed to be a shelter. At other times, it is a parking lot.

In addition to my post-war diary, City of Refuge contains other fragments, such as reflections on the Talmudic notion of the City of Refuge: Who are the accidental killers invited to the gates of the city? What is the role of the intellectuals (the Levites) who are responsible for the city, but not its owners? What makes it possible to replace and reconfigure murderous blood connections, so that something can go beyond murderous blood ties?

I perceive the texture of the resulting text as a kind of tile, or mosaic. During the process of writing, the tiles of Ha-Bima Square merged and separated repeatedly from those of the City of Refuge, and the oscillation between them led to a mental wandering that inquires about the connections, gaps, and passages that exist or have the potential to exist between the text and the everyday space.

Based on a diary entry from March 11, 2015

In Arabic the meaning of the word Tzaber (صَبَّار) is related to patience, tolerance and endurance. In Hebrew Tzabar (צבר) is a verb that means to accumulate (Litzbor) and  is related to the Tzabar  plant (or Sabra),* perhaps due to its ability to accumulate liquids. Or perhaps because of the web of entanglements in the word as it appears in the Semite languages of Ugarit, Aramaic, Hebrew and Arabic (Ivrit and Aravit) with regard to gathering and congregation. In Modern Hebrew “Tzabar” is the nickname for a Jew born in Israel; and also a plant that is associated with the emptied Arab villages – for generations dense fences of the Tzabar have marked the village boundaries.

While sitting in Ha-Bima square I look back at the fleshy body of a Tzabar planted in the garden in the heart of the city, and its big wounded leaves, the life already infected with death. The sun is wintry, soft, a catalyst for reflection. My eyes merge with the thick leaves, moving over the severed points of its thorns and the plant’s connective regions.

Do we have blood relations with plants?  Are such connections possible? If we had a blood relation with the Tzabar, a relationship of another order, would we become infused with its patience, its ability to endure, its tolerance, its ability to gather, to congregate? If we were able to develop blood relations with the Tzabar, what would they teach us? What would accumulate in our memories?

* The scientific name of the Sabra is Opuntia ficus-indica. Like most cacti it was introduced to the region between the 16th and 17th centuries by Spanish travelers and conquerors.

Note: I thank Maya Klein and Karen Marron for their help in shaping the text and adapting it into English.

Photographs: Adi Sorek

The post Tzabar (صَبَّار, צבר) appeared first on פה ושם.

...הוא תכנן ליסוב ברחבה הלבנה ולגרום לרצפה להתרומם כפי שרצה מלכתחילה, כך שכל מרצפת תבלוט מעט מזו שלידה ויווצר פסיפס חושני של הליכה. אחר כך יתיז מים מבריכת הנוי המרובעת שמְגַבֵּלת בין היכל התרבות לגן – והמרצפות ישטפו בגוון אחר, שיצהיב אותן מעט.

או אז ישיט את המגבעת על המים ויכנס אליה. בלי שיבין כיצד, יצליח להקטין את עצמו עוד, וישוט. הוא יחשוב על נפשו של הארכיטקט, שיש בה משהו הרבה יותר אנרכיסטי מכפי שמתגלה בסופו של דבר. זו שרוצה להשתמש בכוחה לברוא מבנים לכולם, מיטיבים ומאירי פנים, פתוחי זרוע, משובשים, מלאי הפתעות. והלב שיזכר בזה יזכר גם בהפך הגמור, ויכביד מדי על המגבעת עד שתתחיל לשקוע והוא יבין שעליו להקל על משאו ויחל להשליך חתיכות מלבו. החתיכה שאחראית על "לכולם", תושלך ראשונה. אחריה זו שקשורה ל"משובשת". את אלה הוא הכי אוהב ולכן יהיה עליו להיפטר מהן מהר ככל האפשר כדי לצוף. הנה, הוא משליך אותן ונעליו נוקשות זו בזו, נוסף להן גלגל משונן קטן עשוי זהב.

בבריכה הוא יחפש את בת הטוחן או את בת המלך. מישהו ישיר לו שהיא שם והיא זקוקה לעצתו, כפי הנראה הטילו עליה לטוות זהב, יאמרו. אחרים יספרו שבנה אבד, שאבדה היא עצמה, ששפתה נשכחה.

הסיפור השלם פורסם השבוע בכתב העת "מעבורת">>

לסיפור מצורפת גם המלצתו היפהפיה של אוריאל קון, מו"ל זיקית

* "מעבורת" הוא כתב-עת אינטרנטי בעריכת מאיה פלדמן. הוא מעלה סיפור אחד (מספרות עולם ומישראל) פעם בשבוע. כל סיפור מתורגם לאנגלית, מוגש לצד המלצה ומלווה בתמונת-וידאו. בעיני זהו פרוייקט ספרותי ודיגיטלי מרתק שמתייחס-בודק-מבטא, את מרחב הקריאה באינטרנט.
לצד הסיפור שלי אפשר למצוא בו סיפורים של רבים וטובים: בלה שייר, רוברטו בולוניו, דרור משעני, שמעון אדף, אנאיס נין, עבד אל רחמן מוניף, אגתה כריסטי, יפתח אלוני, דרור בורשטיין ועוד

** המפה צויירה בידי גליה שורק צבעוני, 2012 לערך.

The post ארכיטקט בכיכר appeared first on פה ושם.

"חיפה היא עיר לגלישה באומגות, לפחות כאידיאל ילדותי" (עמ' 77). אפשר, תוך קריאה, לדמיין את המחברת גולשת לה בין מקום למקום בחיפה, נועצת את קצה הכבל במקום אחד, משליכה אותו אל מקום אחר, ויורדת, או עולה, אליו. הרי האומגה הזו יכולה להעלות אותך גם כלפי מעלה. ה"כרמלית" של חיפה, שהיא "מעין ציר זמן שעליו מסומנות נקודות של זהותי" (עמ' 83), גם היא מין "אומגה" כזו, העולה ויורדת, מחברת בין תחנות בעיר של תיירות הפְּנים, נקודות על קו שהוא המפגש בין תודעה של מישהי לעיר שהיא "של כולם".

התנועה הזו, המדלגת בין תחנות מבודדות, שהיא תנועה ממשית רגילה ב"כרמלית", הופכת להיות תמונה מדומיינת בעיר תל אביב. במילים אחרות, תל אביב בספר הזה הופכת למילון, וערכיה מסודרים על פי סדר הא"ב: אינך קורא את זה כמו סיפור, שיש לו "גוף" שמתפתח ומנסה לחקות במשהו את דמות הגוף המתפתח של העיר, אלא כערכים קצרים שאי-הקשר ביניהם הוא מודגש. כפי שאין קשר בין המילה "רחוב" והמילה "רַחוּם" במילון, זולת היותן עוקבות, כך אין קשר בין "בלפור" ו"יהודה הלוי" בתל אביב של "תיירות פנים". הרחובות האלו מצטלבים בעיר הממשית, אבל בספר הם נותרים מנותקים לעד, כשני "ערכים" בטקסט שכותרתו "אלף-בית תל אביב". הטקסט הזה מפגיש בין שתי מהויות: העיר והמילון. בתוך כל ערך מילוני יש סיפור קצר מאוד, אבל השעבוד של העיר לתבנית המילונית "כולא" את הסיפורים בתוך "כלובים" קטנים. ממש כמו שפירוש המילה "רחוב" ופירוש המילה "רחום" במילון אינם יכולים ליצור רצף "סיפורי", כך גם הרחובות בטקסט של שורק, כמעט תמיד, נידונים להיות תחנות על רצף מדומיין, מפה של נקודות בדידוֹת.

יש בתפיסת העיר הזו הקצנה מעניינת ביותר של מהלך מתמשך של ייצוגה של תל אביב בספרות הישראלית. דן מירון, בספרו "אמהות מייסדות, אחיות חורגות" (הקיבוץ המאוחד, 1991) תיאר את השתלשלות הדימוי של תל אביב בשירה העברית, החל מדימויים קדם-עירוניים ואידיליים ("חקלאיים") לפני שנות ה-20 של המאה הקודמת, המשך בדימויים פוטוריסטיים, מעריצי-עיר, המשך בסינתזה המיתולוגית של נתן אלתרמן, שמערבב ומשווה בין העיר והטבע (העיר כ"יער-פרא"), ובפירוק של משוררים אחרים (כמו נתן זך ומאיר ויזלטיר) את המיתוס הזה. אצל אבות ישורון, למשל, תל אביב אינה כבר כוליוּת מיתולוגית מתחדשת אלא, כלשונו של מירון, עיר "של חצרות אחוריות מוזנחות, ברזי אשפה, מגרשים קוצניים, נשים טופחות על שטיחים...".

מבחינה זו, הטקסט של עדי שורק ממשיך ומקצין מהלך של השירה העברית, אבל גם של הפרוזה שכונתה לפעמים "מקומונית". למרות שפורמלית שורק כותבת פרוזה ולא שירה, תפיסת העיר שלה מסרבת לכל אשליה של רצף ומלאות. הטקסט על העיר מסרב למודל הגדול, הרציף, הכּוּלי, שהעיר מאפשרת, ולכן הטקסט הזה מסרב לכל מיתולוגיה קולקטיבית: ה"ציבור" לא יכול לחלוק ב"אלף-בית תל אביב", במובן זה שלא יכולה להיווצר כאן אשליה של מקום משותף: כל רחוב מבודד משאר הרחובות ומשאר העיר, אבל כל רחוב מבודד גם מעצמו, ממלאותו האפשרית כרחוב. למשל, רחוב אלנבי הוא רק "רחוב לח, עמוס אספלט, פיח, חלונות ראווה; ציר לילה מרכזי" (עמ' 13). הטקסט מוותר מראש (ובזה כוחו) על הניסיון הספרותי (בעיקר של כותבי פרוזה) להעניק לקורא אשליית מלאות ריאליסטית. העיר הופכת לעיר פרטית לגמרי, לממוצע של המבט הפרטי בעיר והממשות העירונית. מי שינסה ללכת בעיר של עדי שורק ייכשל, ולו מפני שאי אפשר לבצע את המרווחים שבין הערכים במילון. בתל אביב שלה אין חיבור בין אלנבי לבלפור ובין בלפור לגרוזנברג. אפשר לדלג בין הרחובות רק בעזרת האומגה הדמיונית של הקריאה.

וה"אומגה" הזו היא לב העניין בספר. ב"מפה" שיוצר הטקסט הזה נבנה, אט-אט, מרחב מקביל, מה שמישל דה סרטו מכנה "גיאוגרפיה משנית, פואטית" (מתורגם בידי אבנר להב בספר "תרבות אדריכלית", בעריכת קלוש וחתוקה, רסלינג 2005). אלא שכאן מדובר בגאוגרפיה משנית מסֵדֶר שני: לצד רסיסי העיר של "אלף-בית תל אביב" יש יקום עירוני מקביל: אפילו אלנבי הוא רחוב ש"מקביל" לאלנבי "שלנו": בספר הזה הוא רחוב-לילה, מוחק, מחשיך, את אלנבי של שעות האור; בלפור הוא היפוכה של "מהומת שכנו – שינקין", כלומר הופך לתאום, למי שמוגדר על בסיס כפילו ההופכי; גרוזנברג אינו "שייך לתל אביב של יומיום", בדובנוב יש "גן נעלם במכוון, שכבה דקיקה של קרח על אגם", טרומפלדור הוא למעשה, עבור המחברת, רחוב מונטיפיורי (עמ' 17), ליהודה הלוי מקביל "הרחוב הסמוי לאה גולדברג". לאט לאט מתחילה להצטבר כאן, במינימליזם של אמצעים ספרותיים, עיר חדשה על בסיסה של תל אביב ולצידה. בכיכר יצחק רבין נזכר בנה הקטן של המספרת, אחרי שברחוב חיסין, הלא רחוק, "עוּבּר שהיה בבטני נפל", כלומר, כיכר רבין ורחוב חיסין הופכים לאתרים תאומים, הפוכים – כאילו נבנה ביניהם גשר שקוף, שרק קוראי הספר הזה יכולים, מעתה, לחצות.

ברחוב לואי מרשל יש "שער" שיוצרים עצים. עדי שורק רואה איך זה יכול להיות גם שער של הרחוב אל עצמו. "הזָכִיר הוא אותו דבר מה מתוך המקום שניתן לחלום עליו", כותב דה סרטו. ובסמטה פלונית עומדת המספרת ומביטה באריות "השומרים על הכניסה". "כניסה" לאן? זו "כניסה" בדיוק כמו שהשקמים בלואי מרשל, בפינת רחוב שטריקר, הם "שער". האריות "מאובקים כחלום שכשל לראות את מציאותו, אפם שבור, חזם מעוטר שרידים של גרפיטי שחור, כמהים להצלה מאוחרת". כמו הגרפיטי שעל האריות, הטקסט של עדי שורק הוא מין הצלה כזו: למרות שהוא מלכלך אותם, מאיר אותם בעזיבותם, הוא נותן להם משמעות, משמעות מיתולוגית וסימבולית. זה בדיוק מה שמבדיל בין תל אביב של עדי שורק לתל אביב הפוסט-מודרנית של חלקים מהספרות העברית שנכתבה כאן בסוף המאה העשרים. המבנה של "אלף-בית תל אביב" הוא מקוטע, אידיוסינקרטי, והעיר בנויה כמעט כ"קניון", במובן זה שספר זה הוא אוסף של מקומות זרים ומיובאים, ששכנותם זה לזה היא שרירותית (רחוב עולי הגרדום "שייך" לצד סמטה פלונית בדיוק כמו שמקדונלד'ס "שייך" לצד שווארמה תורכית אורגינל בקניון). אבל מתוך המבנה המפורר הזה, שהוא בוודאי אופן תקף לתפיסת המציאות והמרחב בתקופתנו, עדי שורק מבקיעה אל הסמלי ואל המשמעותי, ולפחות מבחינה באפשרות ההבקעה. היא לא מביטה בעיר מלמעלה למטה (מבט כזה, שהוא לפעמים גם אירוני כלפי עצמו, מאפיין כמה וכמה ספרים מודרניסטיים. עיינו בפתיחת "האיש ללא תכונות" של רוברט מוסיל ובפתיחת "פטרבורג" של אנדריי ביילי). היא לא מביטה בעיר מלמטה למטה, או "בגובה העיניים" (עיינו למשל בסיפורים רבים באנתולוגיה "עיר" בעריכת עליזה ציגלר, או ברבים מן הסיפורים בספר הסיפורים החדש של ארנה קזין, "פיקניק"). היא מביטה בעיר מלמטה "למעלה", מן האטוֹמים של המקום אל המשמעות. אין הכוונה לאיזו העפלה גרנדיוזית אלא לניסיון צנוע ואנושי מאוד לזהות משהו נעלה בעיר, משהו מיתולוגי, סדק של משמעות מתחת לסתמיות ולהתפוררות. אפילו אם המיתולוגיה הזו היא פרטית לחלוטין, ואינה יכולה להיות אלא פרטית, בניגוד גמור למיתולוגיות התל אביביות של אלתרמן או של יעקב שבתאי.

כאן מתברר שתבנית המילון של שורק היא תבנית של זיכרון, המסננת מן העיר את כל מה שאינו משמעותי עבור הזוכרת. מה שיכול להראות במבט ראשון כסוג של עיבוד טקסטואלי זר לעיר (הרומן הוא, כך נראה, דגם טקסטואלי הולם יותר לתיאור עירוני, ולא המילון), הולך ונתפס כסוג של ריאליזם פסיכולוגי – כי כך אנו תופסים את העיר "באמת": אוסף של מקומות ודרכים, ובאמצע הרבה מאוד חללים ריקים. אשליית הרצף והמלאות של עיר יכולה להינתן רק מנוקדת מבטו של משרטט מפות, החולש על העיר מגבוה ורואה אותה בבת אחת, לפרטיהּ, כרצף אחד שאפשר למפותו. אבל המבט של עדי שורק אינו גבוה אלא נמצא על פני השטח של העיר, ומפני השטח המבט מוגבל מאוד, הופך לפעמים לגישוש בקצות האצבעות. אבל הוא יכול לנתר לכאן ולשם בעזרת הדמיון והזיכרון.

מה פירוש הניתור הזה? כותב דה סרטו: "ללכת פירושו שהנך חסר מקום". פתאום מתברר, שלמרות שאין בטקסט של עדי שורק הליכה בעיר (כפי שיש למשל ברומנים של יעקב שבתאי), זהו טקסט ש"הולך" בעצמו, גם כשאין כמעט "דמות" שהולכת בעיר של הטקסט הזה. זוהי עיר המכילה מקומות שהם "היסטוריות מקוטעות ומקופלות על עצמן... זמנים נערמים היכולים להיפתח, אך נמצאים כאן יותר כסיפורים בהמתנה ונותרים במצב של חידה" (דה סרטו). תל אביב של עדי שורק היא מקום שמסמן יותר מכל את תחושת חוסר המקום של הדיירת בו, חוסר מקום שנובע מפרגמנטציה קיצונית של הדימוי העירוני, מהפיכתה לעיר שבדרך, עיר-דרכים בפועל, עיר שיש בה הרבה יותר אפשרות של קיום בתנועה והרבה פחות מדי אפשרות של קיום בְּמקום. עיר של הרבה נחלים ומעט מאוד ים.

תוצאת העירוניות הזו, ברובד הכתיבתי, היא מה שאפשר לכנות "כתיבה הולכת", הולכת בקפיצות, לא מגיעה, מכיוון שאין לאן. השאלה היא, כמובן, איזה קיום אפשרי במקום כזה. האם יצליח המקום להרות את הכותבת, להכיל אותה, או שדינה ליפול ממנו, תמיד? "חשבתי שגם אני אוכל להתמקם פה כזרה, אך התבדיתי... נאלצתי לעזוב במהירות", והנה, שוב היא מחפשת מקום, מחפשת שער, כניסה פנימה מבעד לחוּפת עצים (מי שיעבור בשער העצים האלה יבין מה יש בו: מן הקונסרבטוריון הסמוך בוקעת מוזיקה), או לשני אריות מתפוררים, אֵלי זמן נטושים, כניסה בכל מחיר, אפילו תהיה זו כניסתה של הנופלת מבעד ל"שכבה דקיקה של קרח על אגם" ברחוב דובנוב.

מתוך "תיירות פנים"

קולנוע בסינמטק חיפה >>

ככר יצחק רבין >>

שלושה קטעים מתוך אלף-בית תל אביב, באתר "טקסט" >>

ארבעה קטעים מתוך אלף-בית חיפה >>

The post לדלג בין הרחובות עם האומגה הדימיונית של הקריאה | דרור בורשטיין appeared first on פה ושם.

קישור לדף הספר באתר רסלינג
.............................................

פתיחת הנובלה

יַאשקוֹט אִלאֵחתֵלַאל

א.
ברצוני לספר על אודות מפגשים בין ארכיטקטורות לבין אנשים, ביני לבין מרחב בהתהוות, בין מרחב בהתהוות לבין בן דמותו לאחר שהסתיימה בנייתו, לפחות זו המוגדרת בתאריך פתיחה חגיגי שבו גוזרים סרטים ונואמים נאומים ושותים יין, בכוסות קטנות העשויות פלסטיק איכותי, ומברכים "לחיים".
בסיפור הזה יתוארו כמה מפגשים שאינם שלובים זה בזה ואינם קשורים, לכאורה או למעשה. ודאי שלשם העניין היה עליי לברור מתוך אלפי מאורעות שוליים, וביניהם מפגשים עם פועלים ועם בעלות בית, עם בניינים עצומים במהלך בנייתם, עם וילות ותיקות שהיו במהלך שיפוצן או כאלה שפגשתי בשלב סיום בנייתן, כשהן חדשות לחלוטין, צחיחות.
היה עליי לבודד כמה מקרים, לשכוח את האחרים, לפחות לעת עתה, למקד את התיאור בשלושה או ארבעה אירועים שהתרחשו – לפחות בסיפור – במהלך שבועיים ימים בשנה שקדמה למאורעות אוקטובר אלפיים, אם כי יכלו, במידה זו או אחרת, להתרחש גם לאחר מכן; באופן נדיר יותר, אולי, מכיוון שפועלים ערביים מן השטחים נתונים מאז בסגר מכותר שהולך וחונק את שהיה חנוק גם קודם לכן, סוגר את מנעדיו; ופועלים ערביים, אשר להם אזרחות ישראלית, נדחפים והולכים לשולֵי האזרחות הקלושה הזאת.
בכל מקרה, ממילא בסיפור שיתגלגל וילך לא ניתן לדעת אם הפועלים שעמם נפגשתי היו תושבים ללא זכויות או אזרחים משוללי אפשרויות. לפחות עבורי נותר המידע הזה סתום.
מביטה מן הצד, משתיקה את לבי לבל יפריע בשגרת השיפוץ והבנייה, לבל יפר את ההנאה מן השלדים האפורים ומלאי התכונה בהם שהיתי באותם ימים, כחלק מעבודתי בעולם העיצוב.
מצבן של בעלות הבית עמן נפגשתי ודאי לא השתנה בהרבה מאז ועד היום. סביר להניח שאם הייתי שבה לאותו עיסוק, הייתי פוגשת בהן גם עתה בעודן משוחחות עם פועלים סיניים או עם קבלן שמתרגם עבורן מרומנית בסיסית או מאנגלית דרום אפריקאית, הנשמעת רצוצה באוזנינו.
את הסיפורים הללו קשה למלל משום שחללים רבים פרוצים בהם, ביניהם, בתוכי. החללים מאפשרים את הכמיהה. מה שהיה, הדברים כפי שהתרחשו, מקבע את השחיקה. את המוות.
לא מדובר באירועים אפלים במיוחד; להפך, הם היו קטנים מאוד, מרפרפים, נטולי פואנטה, חלקם אינם ניתנים להגדרה כאירוע אשר לו תחילה או סוף. רובם מצויים איפה באמצעם, כחלק מן החיים.
קשה לדובב את הסיפורים האלה שעשויים להאיר באור קלוש במות שחלפו וכוסו בשיש, או שדלתן, אשר הייתה פתוחה בשעת בנייה, נסגרה בבריחים ובמפתחות הנתונים עתה בידי בני הבית ולא בידי פועליו.

עניינם לסדר, כמו בבניין לגו משובש, כמה דברים שהתרחשו במועד סמוך ואשר יכולים לגלות, זה מתוך זה, דבר מה שאינו ניתן לניסוח במשפט, דבר מה שיש לחצותו בקריאה בלתי פשוטה כדי לעמוד על טיבו. וזה אינו מבטיח גדולות ונצורות; שקוף כמו שקית מכולת נטולת חן, מכיל כמה מצרכי יסוד, אשר רק גוון תכלכל, צהבהב או כתמתם – הצובע שקיות שכאלה – עשוי להעניק להם איזה ממד נוסף, איזה פילטר, מסננת העוברת דרך תודעתו של אדם. ואדם, כידוע, מתקשה לראות את המסננת הפנימית שלו. ביכולתו אולי להכיר במעט מגבולותיה ותו לא, שהרי כדי לסמן גבול אנו זקוקים לאחר המביט בנו; אנו זקוקים למשחק מראות מגוון, מפתיע, בלתי אכזר וסקרן כדי לפתוח דרכים אחדות וכדי לסגור אחרות.
ואילו ענייני כאן בפריצת גבולות, שהייה בתוואי ביניים, בעת קביעת המבנה, בשעת פיסולו, בזמן שבטרם.
באותם ימים שהיתי כשבועיים במגדלי עזריאלי לפני שנפתחו אל הציבור. ליתר דיוק, שהיתי אז רק בחלק קטן של המגדלים, בחלקו התחתון של הבניין המשולש אשר יועד להיות קניון מזוגג, ממוזג, שנגינה שלווה תשייף ותלווה את אלפי האנשים שיהלכו בו ויבחנו את חלונות הראווה או ימשמשו בין חפצי נוי, תכשיטים, בגדים, מזונות מהירים, ספרים ודיסקים או כיסאות מרופדים באולמות קולנוע זערוריים. במהלך אותם שבועיים עברתי גם בין בתי מידות שהלכו ונבנו, או שופצו. אחד במושב ותיק באזור הוד השרון, אחד בשכונה חדשה שנבנתה ברמת אפעל ואחד נוסף בסביון.
בזמן שבו עברתי בין מקום אחד לאחר שהיתי במכוניתי והאזנתי לרדיו, אשר בישר, אחת לשעה, שהכול כרגיל.

ב.
מגדלי עזריאלי צפנו אז עולם בנייה אפור, מרובה אדם. גדודים של פועלים, מעצבים, בעלי חנויות וקבלנים שוטטו במרחבים נטולי השילוט, המבוטנים והמאובקים שרחשו בבטן המבנה. באותם ימים הלחץ לעמוד בתאריך פתיחת הקניון היה בשיאו, דבר שגרם לעבודה מהירה וממושכת בימים כמו בלילות שאחריהם.
המרחב הגדול והאפל הואר באלפי פנסים שהובאו על ידי קבלנים ומסגרים ואנשי שיש ובעלי חנויות. אלה האירו בעוצמה עזה את שניצב מולם והדגישו את חשכת סביבתם. פה ושם חצתה קרן אור מפנס זה או אחר את אזורי המעבר שבין החנויות – מסדרונות, רחבות מרכזיות, כוכים קטנים שעדיין לא נאטמו בקיר, פתחי חשמל עמוסי צינורות, חדרי מדרגות סבוכים, בתי שימוש נידחים, בלתי פעילים. לפעמים שזרו קרניים אלה מעין רשת צללים יפהפיה, אשר האפילה אזור מעבר אחד והציפה באור אזור מעבר אחר, ללא היגיון ריאליסטי, מתוך אקראיות רנסנסית שיצרה תחושת מעוף בלתי מובנת.
פעמים אחרות התמזל המזל וקרן שמש רחבה, ששבבי אבק פיזזו בה כפתיתי שלג, ירדה מאחד החלונות העליונים, שמישהו חשף לרגע ממעטה הגבס כדי שמעט אור יום יחדור אל החלל המלא באנשים עמלים ומתרוצצים; כולם היו ממוקדים ומרוכזים באופן מיוחד במטרתם, כי אחרת היו קשובים מדי לרעשי הניסור, הריתוך, חיתוך האבן או לאבק הדק של השיש שהתפזר בכול
ולניצוצות האש שקיפצו מידי הרתכים, או לקור המקפיא שלא אפשר מנוחה, למעט בזמן פתיחתו של תרמוס מלא בתה מהביל, אשר נמזג לכוס קלקר לבנה, שבעזרתה ניתן היה לחמם את הידיים.
נשים בנעלי עקב ומקטורנים וגברים בג'ינס עדכני, חגור בחגורת עור בוהקת ורכה, פרעו לפרקים את הסדר ושוחחו עם קבלן או עם אחד מפועליו, אינם מרוצים מן הקצב, דורכים מבלי דעת על מרצפות שאך הונחו ואשר אסור היה לעבור עליהן אלא רק סביבן עד שייבש המלט. אז היו האנשים הנקיים מפלבלים מתוך סרבול בפני הרצף, שנעמד נרעש כדי להגן על פועלו וכדי להסיתם ממרובע הריצוף שסומן בפסי אזהרה, אשר נחצו ברגל גסה. למולו היו אנשי הבגדים הנקיים נסוגים לאחור, לרוב באפטיות שמקורה בריחוקם וברעש הסובב שאליו לא הסתגלו. היו בהם גם כאלה שהחזירו מבט בהתנצלות עליזה וממהרת, מדגישים בכך את אי-הבנתם באותם עיסוקים שחורים. בשעה שכזו היה הרצף משפיל מבטו בחיוך חסר אונים, או שהיה מסנן איזו קללה חרישית וארוכה שנשמעה לרוב כהוצאת אוויר סתמית אל השאון הניתז והמתנצנץ שמסביב.

The post פתיחת הנובלה "חללים" appeared first on פה ושם.

~ הספר האוליפיאני (OuLiPo) הראשון בעברית מודרנית ~

בשלושה פרקים - "אלף-בית תל-אביב", "אלף-בית אשה" ו"אלף-בית חיפה" - ממפה עדי שורק נופי חוץ ופנים. במעין לקסיקון אלף-ביתי היא עוברת בין רחובות, מושגים ומצבי תודעה, ומבעד לערכים השרירותיים לכאורה של מילון פרטי, נוצרת ארכיטקטורה אינטימית המערבלת עיר וגוף.

בתוך מפה זו נרקם סיפור חיים אינטימי וציבורי כאחד, אשר נוצר בפרוזה הכבולה בחוקים ומגבלות - כהד ליצירה של ז'ורז' פרק וחבורת OuLiPo. בשורות מדודות (בדיוק עשר מילים לשורה), ובמילים ספורות (מקטע לקטע בסדר עולה - עד עשר מילים, עד עשרים, עד שלושים וכן הלאה), מסמנת שורק גבולות שרירותיים למרחב יצירתה ומתוך כך מתגלים מרחבים חדשים ובלתי צפויים.

בין הפרקים הראשיים משולבים סיפורים קצרים הכתובים אף הם בסגנון ייחודי ומובילים בדרכים אישיות אל מקומות וזמנים שהנם נחלת הכלל.

עוד על ומתוך תיירות פנים:
דף הספר במגדלור
אתר טקסט קטעים מתוך "אלף-בית תל אביב"

בין הנוף הפיזי לנפשי מסה על "תיירות פנים" מאת מיכל בן-נפתלי
לדלג בין הרחובות עם האומגה הדמיונית של הקריאה מסה מאת דרור בורשטיין

איור העטיפה: אירית חמו. עיצוב העטיפה: מיכל סהר.

The post תיירות פנים appeared first on פה ושם.

הספר חללים | שדות תעופה | קניון מאגד שלוש פריזמות המתמודדות,כל אחת בדרכה, עם מרחבי השיטוט והצריכה בחיי היומיום, בספרות, בקולנוע ובתיאוריה העכשווית.

חללים, סיפור מאת עדי שורק, יוצר צירוף קליידוסקופי בין מגדלי עזריאלי בזמן בנייתם לבין וילות בעת שיפוצן; במרחבים הנבנים והולכים נפגשת-נתקלת הדוברת בפועלים ובעלות בית, בארכיטקט ובידיעה חדשותית לאקונית, כמו גם בעוצמתו הקתדרלית של קניון עזריאלי המצוי בהתהוות, בזמן שבטרם. כל אלה אורגים תמונה של ישראל בגבול מאורעות אוקטובר 2000 ומעלים דיון ארכיטקטוני בחללי היופי, הבושה והסליחה.

שדות תעופה, מסה מאת עידן צבעוני, מאפשרת הצצה מלנכולית-משחקית על ההוויה המערבית החוגגת את שיכרונה מאז שנות ה-60 ואילך. סרטי קולנוע הוליוודיים משנות ה-40, מגדלי פיקוח, טייסים ודיילות, חברת שפע גן-עדנית,תיעובה לצד התשוקה אליה ובתוכה–זהו הרקע למסה טקסטואלי בשדות התעופה באשר הם, במרחביה של הנוסטלגיה לעתיד.

קניון, מסה מאת עודד מנדה-לוי, מתארת את אופי המרחב הקניוני, את ייצוגיו בספרות ואת הדילמות שמעלה הקניון: התשוקה לבית מול המחיר שאנו משלמים במוסד הצריכה האולטימטיבי של תקופתנו, הפיצוי–לכאורה והאבדן. מנדה-לוי עושה שימוש בתיאוריות מרכזיות מתחום הארכיטקטורה האורבנית ומשרטט  את קווי המתאר של הפרבור הפנימי ואת אופי השיטוט בעיר ניאון ללא שמים.

עדי שורק, מחברת הרומן "שבע מטרוניתות" (2001), עורכת "ושתי" – מחלקה ספרותית ברסלינג.
עידן צבעוני, עורך הוצאת רסלינג; ערך את הספר "עבד התענגות אדון: על סאדיזם ומזוכיזם בפסיכואנליזה ובביקורת התרבות" בשיתוף עם יצחק בנימיני (2002).
ד"ר עודד מנדה-לוי עוסק בחקר החוויה האורבנית בספרות; מלמד בחוג לספרות עברית באוניברסיטת תל אביב וביחידה להיסטוריה ותיאוריה באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל.

The post חללים appeared first on פה ושם.