צילום Archives - פה ושם https://adisorek.com/tag/צילום/ עדי שורק Wed, 22 May 2024 18:42:37 +0000 he-IL hourly 1 נתן https://adisorek.com/%d7%a0%d7%aa%d7%9f-2/ https://adisorek.com/%d7%a0%d7%aa%d7%9f-2/#respond Wed, 22 May 2024 16:52:22 +0000 https://adisorek.com/?p=62150 [רומן]
עדי שורק, הוצאת כתר, עורך: עודד וולקשטיין, 2018.

נתן, איש עסקים מצליח שאיבד את פרנסתו והסתבך בחובות כבדים, משאיר את משפחתו בישראל ונוסע לאמריקה לחפש עבודה. הוא ישן אצל ידיד בברוקלין וחולם להתקבל לריאיון אצל איל ההון האל גריפית', שבכוחו – כך מספרים לו – לשנות הכל.

זוכה פרס ראש הממשלה ע"ש לוי אשכול ליצירה ספרותית 2018. נבחר הרשימה הארוכה, פרס ספיר 2019.

The post נתן appeared first on פה ושם.

]]> [רומן]
הוצאת כתר, עורך: עודד וולקשטיין, 2018.

מועמד פרס ספיר 2019, זוכה פרס ראש הממשלה ע"ש לוי אשכול ליצירה ספרותית 2018

נתן, איש עסקים מצליח שאיבד את פרנסתו והסתבך בחובות כבדים, משאיר את משפחתו בישראל ונוסע לאמריקה לחפש עבודה. הוא ישן אצל ידיד בברוקלין וחולם להתקבל לריאיון אצל איל ההון האל גריפית', שבכוחו – כך מספרים לו – לשנות הכל.

אבל הדרך ללשכתו של האל גריפית מסתבכת והולכת. ובינתיים נתן, שלא היו לו מילים בלוויית אביו, משוטט ברחבי ניו יורק, הזוכה בספר זה לדיוקן בלתי נשכח, והיא ממציאה לו מילים שלא ידע מעולם.

מעט מעט מפליג נתן מכל אחיזותיו, ונאסף לזיכרונות שלא היו שלו, ובכל זאת הוא מכיר בהם את חותמן של השתיקות שאפפו אותו מאז ומעולם. מפינת רחוב אחת לאחרת, מספסל לספסל, נקרא נתן אל מפתחם של סיפורים עתיקים ומחדש אותם בעלילותיו שלו: האיש שרוּשש ממעשים וממעשיות, נעשה בבלי דעת למספר. העברית של עדי שֹורק מתחקה אחר הגלגול הזה ככל שהיא פושטת ולובשת אקלימים ונגינות שהורחקו אל שוליה של ההוויה הישראלית, ומתנבאת על תולדותיה הנשכחות במעשה-מרכבה קבצני נהדר.

 

"נתן" הוא ספרה הרביעי של עדי שֹורק. ספריה הקודמים – "לפעמים מאבדים אנשים", "תיירות פנים" ו"שבע מטרוניתות" (הוצאת ידיעות ספרים) - זכו לשבחי הביקורת והתקבלו כיצירות נועזות וייחודיות.

 

להזמנת הספר בדפוס / קובץ דיגיטלי >>

להזמנת ספר מוקלט >>

 

The post נתן appeared first on פה ושם.

]]> https://adisorek.com/%d7%a0%d7%aa%d7%9f-2/feed/ 0 ונציה https://adisorek.com/%d7%95%d7%a0%d7%a6%d7%99%d7%94/ https://adisorek.com/%d7%95%d7%a0%d7%a6%d7%99%d7%94/#comments Sat, 20 Jan 2024 17:06:49 +0000 https://adisorek.com/?p=62046 [נובלה קצרצרה]
"איש אינו יודע כיצד החלה הקטטה המחרידה שקטלה את העיר וגרמה לה לשקוע לפני כחודש. כיצד נפלו מאות אנשים אל תוך התעלות, מתכתשים על הסירות, רומסים גונדוליירים חסונים, דוחסים עקבים, קצה מטרייה, תולשים שיער, בוטשים זה בפני זה, דוחקים ובועטים ומתיזים, נצמדים, מתנשמים. אך אמש עלה מן התהום פנקס רשימות השופך אור חדש על האירועים"
[הוצאת תרסט, סדרת הקונטרסים, עורך: עודד מנדה לוי, 2024]

The post ונציה appeared first on פה ושם.

]]> [נובלה קצרצרה]

הוצאת תרסט, קונטרס 11, עורך: עודד מנדה-לוי, 2024.

"איש אינו יודע כיצד החלה הקטטה המחרידה שקטלה את העיר וגרמה לה לשקוע לפני כחודש. כיצד נפלו מאות אנשים אל תוך התעלות, מתכתשים על הסירות, רומסים גונדוליירים חסונים, דוחסים עקבים, קצה מטרייה, תולשים שיער, בוטשים זה בפני זה, דוחקים ובועטים ומתיזים, נצמדים, מתנשמים. אך אמש עלה מן התהום פנקס רשימות השופך אור חדש על האירועים.

הפנקס שייך לסופרת A, אחת מהנעדרים הרבים שנעלמו עם ונציה. A הבחינה בהשפעה חדשה שאליה טרם התייחסו החוקרים: מוט הדיוקן-העצמי ('סלפי') כמקור לתקלות ולמעידות. המוט גרם כפי הנראה לפריצת הקטטה וליצירתה של מסת כבידה ממוקדת, ומשם כנראה הכול החל".

להזמנת הספרון >>

 

 

The post ונציה appeared first on פה ושם.

]]> https://adisorek.com/%d7%95%d7%a0%d7%a6%d7%99%d7%94/feed/ 2 אנשים ומלאכים, לקראת כנס "מלאכים בשמי תל אביב - צילום וההוויה הנסתרת" https://adisorek.com/%d7%90%d7%a0%d7%a9%d7%99%d7%9d-%d7%95%d7%9e%d7%9c%d7%90%d7%9b%d7%99%d7%9d-%d7%9c%d7%a7%d7%a8%d7%90%d7%aa-%d7%9b%d7%a0%d7%a1-%d7%9e%d7%9c%d7%90%d7%9b%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%a9%d7%9e%d7%99-%d7%aa/ https://adisorek.com/%d7%90%d7%a0%d7%a9%d7%99%d7%9d-%d7%95%d7%9e%d7%9c%d7%90%d7%9b%d7%99%d7%9d-%d7%9c%d7%a7%d7%a8%d7%90%d7%aa-%d7%9b%d7%a0%d7%a1-%d7%9e%d7%9c%d7%90%d7%9b%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%a9%d7%9e%d7%99-%d7%aa/#respond Wed, 05 Jul 2023 05:35:14 +0000 https://adisorek.com/?p=62013 הנה, האיש עם שתי-עגלות-הקניות-העמוסות-בשקיות-ריקות, עדיין כאן. וזו שתלתה כביסה בשדרות רוטשילד עברה עוד לילה בלא פגע. וזה שצועק ומבקש שקל מיושבי בתי הקפה בכיכר הבימה שב למעגלי צעקותיו.

לא רק בגלל ההקלה שהם ניצלו שוב, אני חשה את תחושת הנס. אלא שהימצאותם מגנה על העיר מפני אלימותה, מגנה על העיר מפני רצונה להיטהר טיהור מסוכן, מגנה על העיר מפני התייפייפות משכיחה, מבעיתה, השוכחת את האנושי בחולשותיו ודוחקת אותו הרחק ממנה.

בכנס המתקרב, חשבתי ללכת מחסרי הבית אל האנשים-מלאכים של מיכל רובנר, אותן פיגורות נטולות פנים "טרשיות" כלשונה של רובנר, שבכל זאת מותירות בנו רושם מיוחד ונוגעות ללב. הן מעלות תהיות ביחס לשייכות ולאנונימיות, להמוניות ולקירבה. אחשוב על צילום ועל כתב, מה מתירה לי ההתבוננות של הכותבת, הלא מצלמת? מה אוסרת על עצמה רובנר המצלמת? ולהפך, למה היא נעתרת?

The post אנשים ומלאכים, לקראת כנס "מלאכים בשמי תל אביב - צילום וההוויה הנסתרת" appeared first on פה ושם.

]]> מלאך הוא גם שליח; איש הוא גם מלאך (כמו האיש שעמו נאבק יעקב כל הלילה); לפי חלק מהמפרשים דיין בן אנוש יכול להקרא אלהים, ואולי מעיד הדבר על מעמדו הנסתר של האל בתקופת השחרור מן המקדש (יש שיכנו זאת 'חורבן').

יש אנשים שהם שליחים לדבר מה. לפעמים קשה לדעת שליחים למה, ונדמה שיש בהם דבר נסתר. חסרי שם, חסרי בית, הם פוסעים. ואנו מתבוננים בהם כבמראה מזככת או מעציבה, אולי בסקרנות, בהערכה, ברחמים, או באיזו שותפות.

*

לקראת הכנס מלאכים בשמי תל אביב – צילום וההוויה הנסתרת אני נעה בין חסרי הבית בתל אביב לבין דמויות האנשים של מיכל רובנר.

אני שבה להרהר במיצב-הכתב המבקש לחם שהצגתי לפני כמה שנים בגלריית "המקרר", שכולל תיעוד חסרי בית ומשוטטי רחוב שאני מקיימת מזה שני עשורים. חסרי הבית הם דמויות ביניים בעיר. משהו בדמותם שאיבדה או ויתרה על שייכות, תנועתם המיוחדת במרחב, החשיפות שלהם הנותנת אמון באנושי, מזכירים לי לעתים מלאכים; במיוחד בשל מה שהם מעוררים בעיר. העובדה שתל אביב מתירה ללא מעט חסרי בית לשהות במרחב ואינה מסלקת אותם, חושפת ממד מלאכי בעיר עצמה. באנושיות שמתקיימת כאן.

בדברים רבים מאוד צריך להיות ביקורתיים לאנושיות הישראלית. אבל בהקשר הזה, דווקא כאן יש כוחות שמוכנים לשאת את האתגר שמעמידים משוטטי הרחוב וחסרי הבית לאנשים הרגילים. וזה תמיד נס בעיניי: הנה, האיש עם שתי-עגלות-הקניות-העמוסות-בשקיות-ריקות, עדיין כאן. וזו שתלתה כביסה בשדרות רוטשילד עברה עוד לילה בלא פגע. וזה שצועק ומבקש שקל מיושבי בתי הקפה בכיכר הבימה שב למעגלי צעקותיו.

לא רק בגלל ההקלה שהם ניצלו שוב, אני חשה את תחושת הנס. אלא שהימצאותם מגנה על העיר מפני אלימותה, מגנה על העיר מפני רצונה להיטהר טיהור מסוכן, מגנה על העיר מפני התייפייפות משכיחה, מבעיתה, השוכחת את האנושי בחולשותיו ודוחקת אותו הרחק ממנה.

בכנס המתקרב, חשבתי ללכת מחסרי הבית אל האנשים-מלאכים של מיכל רובנר, אותן פיגורות נטולות פנים "טרשיות" כלשונה של רובנר, שבכל זאת מותירות בנו רושם מיוחד ונוגעות ללב. הן מעלות תהיות ביחס לשייכות ולאנונימיות, להמוניות ולקירבה. אחשוב על צילום ועל כתב, מה מתירה לי ההתבוננות של הכותבת, הלא מצלמת? מה אוסרת על עצמה רובנר המצלמת? ולהפך, למה היא נעתרת?

הפיגורות של המלאך אצל ולטר בנימין יאירו דבר מה משלהן על צילום, כתיבה וזמן ובין כל הדברים, כך אני מקווה, תישזר העברית. שפה שיוצרת במושגים "איש", "מלאך", "שליח" וגם "אלוהים" – קשרים בין עליונים ותחתונים. בין הדברים הגלויים ביותר לעין, החומריים ביותר, הניתנים להרחה, למישוש ולצילום ובין מה שאינו גלוי – חסד נסתר, עוול סמוי – הנוכחים בקיומנו היומיומי.

יום שלישי הקרוב, 11.7.2023. אולם אתינגר, בניין גילמן, קומה 1, אוניברסיטת תל אביב. 9:00-15:00.

זהו הכנס השנתי של התכנית לפוטותרפיה, אני שמחה מאוד ליטול בו חלק לצד ראשת התכנית ענת בוצר, רות נצר, רפאל מלאך ואחרים. צפויות הרצאות בתחומים מגוונים כגון פסיכואנליזה, חקר המוח, עבודה סוציאלית וכמובן צילום.

הכנס בתשלום וכולל ארוחת צהריים. ויש להרשם אליו מראש.
מוזמנות ומוזמנים בחום, מאוד אשמח להפגש שם.

כאן כל הפרטים: מלאכים בשמי תל אביב - צילום וההוויה הנסתרת >>

 

The post אנשים ומלאכים, לקראת כנס "מלאכים בשמי תל אביב - צילום וההוויה הנסתרת" appeared first on פה ושם.

]]> https://adisorek.com/%d7%90%d7%a0%d7%a9%d7%99%d7%9d-%d7%95%d7%9e%d7%9c%d7%90%d7%9b%d7%99%d7%9d-%d7%9c%d7%a7%d7%a8%d7%90%d7%aa-%d7%9b%d7%a0%d7%a1-%d7%9e%d7%9c%d7%90%d7%9b%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%a9%d7%9e%d7%99-%d7%aa/feed/ 0 ואולי היה זה רק חלום | ביקורת מאת יונתן אמיר https://adisorek.com/%d7%95%d7%90%d7%95%d7%9c%d7%99-%d7%94%d7%99%d7%94-%d7%96%d7%94-%d7%a8%d7%a7-%d7%97%d7%9c%d7%95%d7%9d-%d7%91%d7%99%d7%a7%d7%95%d7%a8%d7%aa-%d7%9e%d7%90%d7%aa-%d7%99%d7%95%d7%a0%d7%aa%d7%9f-%d7%90/ https://adisorek.com/%d7%95%d7%90%d7%95%d7%9c%d7%99-%d7%94%d7%99%d7%94-%d7%96%d7%94-%d7%a8%d7%a7-%d7%97%d7%9c%d7%95%d7%9d-%d7%91%d7%99%d7%a7%d7%95%d7%a8%d7%aa-%d7%9e%d7%90%d7%aa-%d7%99%d7%95%d7%a0%d7%aa%d7%9f-%d7%90/#respond Mon, 27 Oct 2014 08:15:46 +0000 http://adisorek.wordpress.com/?p=58833 על כריכת ספרה של עדי שורק, "לפעמים מאבדים אנשים", מופיע תצלום שצילמה האמנית נועה צדקה. זה תצלום צבעוני מאוד, המתאר שולחן אוכל ועליו שאריות ארוחה. אור חזק נכנס מן החלון, אולם החדר נראה כאילו הואר בנורה צהובה. המפה משובצת באדום, בצהוב ובירוק, פרופיל החלון צבוע בצהוב בננה, משענות הכיסאות צבעוניות גם הן, וכמוהן גם המפיות ואחד משני ספלי הקפה. על אדן החלון ניצב עציץ קטן, נראה־לא נראה. זוהי תמונה קצרה - פריים בודד, יומיומי, כללי וסתמי לכאורה, שסיפור שלם יכול להתגלות בין פרטיו.

The post ואולי היה זה רק חלום | ביקורת מאת יונתן אמיר appeared first on פה ושם.

]]>
ספרה של עדי שורק בנוי מתמונות אישיות ואקטואליות • זהו שיטוט אוטוביוגרפי שנע בין מציאות לבדיון, וערכו הספרותי טמון באסתטיות שלו
ביקורת על "לפעמים מאבדים אנשים" | ישראל היום |  16.08.2013
באיחור מה (רצוי שאכתוב פוסט מיוחד על מושג ה"באיחור" הזה. גם כאן וגם בפוסטים אחרים שבהם השתמשתי בו, הוא כנראה אינו סתמי. נדמה לי יש דבר-מה בשהות, בעיכוב, בזמן הנפש ששונה מזמן העיתון וגם מזמן המדף - שמעניין לבדוק) אני שמחה להעלות כאן את הביקורת היפה שכתב יונתן אמיר על ספרי, שכוללת, מלבד השיטוט הרגיש ב"לפעמים מאבדים אנשים" ובדמויות והרגעים שמאכלסים אותו - גם התייחסות משמעותית לצילום של נועה צדקה (חברתי האהובה וצלמת בחסד) שעוטף את הספר ולצלמת שצרובה בתודעתי, דליה אמוץ, שלה מוקדש "שבלולים", אחד הסיפורים בספר:
---------
על כריכת ספרה של עדי שורק, "לפעמים מאבדים אנשים", מופיע תצלום שצילמה האמנית נועה צדקה. זה תצלום צבעוני מאוד, המתאר שולחן אוכל ועליו שאריות ארוחה. אור חזק נכנס מן החלון, אולם החדר נראה כאילו הואר בנורה צהובה. המפה משובצת באדום, בצהוב ובירוק, פרופיל החלון צבוע בצהוב בננה, משענות הכיסאות צבעוניות גם הן, וכמוהן גם המפיות ואחד משני ספלי הקפה. על אדן החלון ניצב עציץ קטן, נראה־לא נראה.

זוהי תמונה קצרה - פריים בודד, יומיומי, כללי וסתמי לכאורה, שסיפור שלם יכול להתגלות בין פרטיו. לכאורה יש פה סט יפהפה של מטבח כפרי בצבעוניות רטרו של שנות ה־50, אולם ספלי הקפה אינם תואמים וכמותם גם הכיסאות, בצד מבצבצת צלחת פלסטיק ורודה של ילדים, מרצפות מקומיות מחבלות במניפת הצבעים הססגונית, ומעבר לכל נמצא האור המסמא, הלבן עד כדי עיוורון, ההופך את תמונת הדירה לתמונתו של עולם סגור. בפנים הכל ברור ומפורט, גלוי, מודע ומדובר. בחוץ... ובכן, המפגש עם החוץ מחזיר תמיד אל הפנים. משהו בו נותר תמיד רחוק, בלתי אפשרי ובלתי מובן.

אני מתעכב על תיאור התצלום המופיע על הכריכה משום שהוא מצביע על משהו מהותי באופיו של הספר שהוא מעטר. הן רוחו של התצלום הזה והן רוחו של הצילום ככלל המאפיינת את כתיבתה של שורק, שהקדישה את אחד מסיפורי הקובץ לצלמת דליה אמוץ. זהו ספר המציג תמונות יחידות, המעידות על תמונה גדולה שנמצאת מחוץ להן, ומשרטט גבולות מתוך ניסיונות לחרוג מהם.
כל חריגה מגבול סודקת לרגע את המעטה המוכר, ובה בעת מחזירה את קיומו של מעטה כזה לתודעה. "דופנות הרחוב התגלו רק כשהכל חזר לסדרו הרגיל, כי לשעה קלה התרגלנו אל נשימה אחרת וכשהיא נפסקה הפכנו מודעים אל הצרוּת", כותבת שורק.
זהו ספרה השלישי של שורק, והוא כולל אוסף סיפורונים באורכים שונים - מפסקה ועד עמודים ספורים. במובנים רבים זהו סיפור אוטוביוגרפי, אולם מי שיבקש להתחקות אחר מהלך חייה של המחברת באמצעות הספר, עתיד להתאכזב. שורק מציגה אנקדוטות - תמונות קצרות ומקוטעות של שברי רשמים, מארג לא רציף של אירועים ומחשבות. זוהי ספרות משוטטת בשני מובנים. האחד מרחבי וכרונולוגי, ובא לידי ביטוי במפגשים ארעיים בפינות רחוב, בזיכרונות קרובים ורחוקים, ברשמים ובמראות, בחיים בעיר, בנופש בכפר, בנסיעה, בשיחה עם הילד ועוד. המובן השני הוא הכתיבה השבורה, המהססת, המחליפה פתאום בין זכר לנקבה ומחבלת בכללי הפיסוק וברצף העלילה.
כך, למשל, בפרק המתאר חלום על עזיבת חדר במלון, כאשר רגע לפני החזרת המפתח מתגלות מתחת למיטה נעליים שלא נארזו, וחולצה, ושמיכה, ושלוש חולצות נוספות, ומזוודה, ופתאום חדר מלון אלמוני וזר הופך לבית, ופעולה פשוטה כמו צ'ק אאוט לקראת היציאה לדרך הביתה מצטיירת כפרידה קשה. בסוף הפרק בן הפסקה האחת אין נקודה, וזו אינה טעות הגהה, כי נקודה בסוף משפט מסמנת המשך.
חלק מן הספר מוקדש לרשמים אקטואליים, ובהם מחאת האוהלים של קיץ 2011 המעוררת במחברת סקרנות, חשש, השתאות ואכזבה. היא מבקרת ב"מאהל 48" שבו אנשים הקשיבו, והיא יודעת זאת כי רעש האוטובוס שעבר בזמן שדיברה "לא גרם לאיש לשוחח עם מי שעמד לצידו ולא למלמל", אולם לאט לאט היא מבינה שאת האירוע הזה צריך לחוות אחרת, ומכל מקום העניין כבר הסתיים כאילו היה חלום ו"מאז שהסדר הושכן נשכחה התנועה".
סוג הקשב הזה, תשומת לב תקריבית לפרטים כגון שאון האוטובוס שאינו משתיק את השיחה, בא לידי ביטוי לאורך כל הספר בהבחנות דקות ובתיאורים קצרים אך מלאים, האוצרים בחובם רגשות, מחשבות וקשרים. כך מתוארת חברה ש"גם לה היו שיניים עקומות, אפילו יותר משלי. אבל היא נשאה אותן בחן כה רב", וכן "צעיר. כמעט ילד. לבוש יפה. עמד בצד שלא יבחינו בו מביט, כאילו חלק מהצל".
במקום אחר נתקלת המחברת במכולת זבל גדושה ומהבילה ו"אולי לו הייתי באירופה זה היה נראה כמו ציור של ברויגל, אבל זה היה פח כל כך מזרח־תיכוני, כל כך בישראל, ירוק וענק ומלוכלך וחם וליד הים במגרש חניה וזבובים ופגרי עופות מבושלים ואורז ועגבניות".
על הכל שורה תחושת משבר. לעיתים היא מוסברת בפרידה משפחתית, בפחד, בתובנה פוליטית פתאומית, בהטרדה מינית באוטובוס ובמפגש עם שיכור חסר בית, השוכב כערימת בשר באמצע הכביש. לעיתים המשבר הוא גם משבר ספרותי. כל האירועים מתוארים בלשון מעודנת, לכאורה מעט מרוחקת, וכמו האור הבוהק בתצלום, תמיד היא מעידה גם על גבולות יכולת הראייה והתיאור של שורק עצמה: "פניה הסתורות של השכנה, שבינתיים חזרה אל פתח הדלת, אותתו כי התקיימו כאן גם דברים אחרים".
ובכל זאת, חרף החסכנות והמגבלות, הדברים ברורים. "מחר צפוי עוד יום. אבא לעבודה, אמא לחכות לאבא, נער למשחקי המחשב ולתגרות היומיום עם אמא, נערה לאיזון רעוע שיש לשמור".
עוד מתוך ועל "לפעמים מאבדים אנשים":

The post ואולי היה זה רק חלום | ביקורת מאת יונתן אמיר appeared first on פה ושם.

]]> https://adisorek.com/%d7%95%d7%90%d7%95%d7%9c%d7%99-%d7%94%d7%99%d7%94-%d7%96%d7%94-%d7%a8%d7%a7-%d7%97%d7%9c%d7%95%d7%9d-%d7%91%d7%99%d7%a7%d7%95%d7%a8%d7%aa-%d7%9e%d7%90%d7%aa-%d7%99%d7%95%d7%a0%d7%aa%d7%9f-%d7%90/feed/ 0 מיטה https://adisorek.com/%d7%9e%d7%99%d7%98%d7%94/ https://adisorek.com/%d7%9e%d7%99%d7%98%d7%94/#comments Tue, 02 Jul 2013 19:29:07 +0000 http://adisorek.wordpress.com/?p=58542 אותות מאבק הבוקר עודם פזורים בחדר – חולצה כחולה ארוכה-מהוהה עם ציורי חיות, גופייה, שמיכות סתורות, האוויר הדחוס.
בסוף הצעתי שנבחר את הבגדים בערב כך שיהיו מוכנים לבוקר, ולא נצטרך להתעצבן על חוסר ההסכמה ועל הזמן שנמתח.
לפני כן הייתי רעבה מאוד ולא היתה לי הסבלנות הרגילה. גם קמנו מאוחר.

The post מיטה appeared first on פה ושם.

]]> [מתוך "לפעמים מאבדים אנשים" ]

אותות מאבק הבוקר עוד פזורים בחדר – חולצה כחולה ארוכה-מהוהה עם ציורי חיות, גופייה, שמיכות סתורות, האוויר הדחוס.

בסוף הצעתי שנבחר את הבגדים בערב כך שיהיו מוכנים לבוקר, ולא נצטרך להתעצבן על חוסר ההסכמה ועל הזמן שנמתח.

לפני כן הייתי רעבה מאוד ולא היתה לי הסבלנות הרגילה. גם קמנו מאוחר.

עכשיו אני מסדרת את המיטה ומקפלת – שתי שמיכות גדולות ועוד שתיים קטנטנות של התינוקת, חולצה כחולה כהה שנזרקה בשאט נפש כשהוויכוח החל, גופייה, פיג'מה.

אחרי שצעקתי מאוד ואחרי שהוא בכה מאוד מצאתי את היכולת לנשום ולגשת אליו מנחמת. בוא, קצת התבלבלתָּ הבוקר, מחר יהיה יותר קל. והוא נתן את ראשו לפתח הסווטשירט התכלת עם הפרחים שהתפשר ללבוש ונסענו לגן ונפרדנו בנשיקה. אני המטרתי הרבה נשיקות על אחורי הראש והעורף והוא נופף לי לשלום. ומיד לאחר שסגרתי את הדלת קרא לי ולקח את ידי ונשק לה. ולבי נצבט שהיינו צריכים להתפייס כך.

בדרך לגן, במכונית, אמר אבא בנימת צחוק שהוא לא מבין מה קרה לו הבוקר, לא מבין בכלל. אבל נזכרתי איך הייתי ילדה שלא מבינים ותיקנתי בבהילות, כדי שלא ירגיש "זה דווקא קורה עם הרבה ילדים ולכן מציעים לבחור את הבגדים ערב קודם." אמנם האמנתי בעצה הזו אבל הרגשתי מדקלמת, אינני יודעת מדוע, כאילו צריך לכסות.

די. המיטה מוכנה לקראת היום החדש. הכול מקופל. החולצות בצד. מחר יהיה יותר קל, יהיה יותר קל, אני מבטיחה.

>> ההשקה לספר תתקיים ביום ג', ה-9/7/13. להלן פרטי ההשקה, אשמח להתראות >>

* תודה לנועה צדקה על התצלום: נועה צדקה, אני מסרקת את רומקה, תל אביב 2005

The post מיטה appeared first on פה ושם.

]]> https://adisorek.com/%d7%9e%d7%99%d7%98%d7%94/feed/ 2