^{טגיסט יוסף רון, מסדרת, פחם על נייר, 2019. אוסף יוסי דוי. צילום: אלעד שריג}

... ביוני 2015 כתבתי שמלטש המרצפות ודאי היה בביתו אך עתה אני תוהה, מה בין המילה "בית" ובינו, עד כמה היא רחוקה ממנו? אני נזכרת שקראתי שבית הוא מקום שלא מפחדים לומר בו את מה שרוצים לומר. ומוסיפה: בבית ניתן להטות ראש אל עבר הקולות שנשמעים סביב – אל אשר בוקע בקול רם ברחובות הסמוכים, ולחלופין, אל מה שניתן לגלות רק מתוך שיטוט הקשוב לחשאי, כמו המוזיקה הבוקעת מן הרמקולים החבויים בגן. אני תוהה מהיכן נפלט מלטש המרצפות, איך הגיע לכאן, אל כיכר הבימה או בשמה המתוקן "כיכר התרבות", האם יש לו מעמד של פליט?

במחשבותיי על עיר המקלט מגיעה המילה "פליט" כמין אורחת, משום שהיא אינה מופיעה בסיפור המקראי על ערי המקלט וגם לא בדיון התלמודי עליהן, שעל פיו מי שבורח אל עיר המקלט אינו פליט אלא גולה. וביתר פירוט, הגולה הוא מי שביצע עוול חמור מבלי כוונה, מי שנטל נפש בשגגה: "היה יורד בסולם ונפל עליו והרגו, הרי זה גולה " (מסכת מכות ב). לרוצח בשוגג מותר להימלט מידי קרוביו של הנרצח אל ערי המקלט ולמצוא בהן חיוּת: "וְנָס אֶל אַחַת מִן הֶעָרִים הָאֵל וָחָי" (דברים ד מב).

>> "מפלט: 1/10" היא רשימה ראשונה מתוך עשר שיתפרסמו במהדורה המקוונת של "גרנטה" במהלך השנה הקרובה, כחלק ממיצב-כתב דיגיטלי בשם "עיר מקלט, 10 מרצפות". לקריאת הרשימה המלאה בגרנטה >>

The post מפלט: מרצפת 1/10 appeared first on פה ושם.

* דברים אלו נמצאים בבסיס הרשימה הקודמת שפרסמתי ששמה "העלמות הפָנים"
זהו ציטוט מתוך הספר חירות קשה של הפילוסוף היהודי עמנואל לוינס, אשר גיבש את עמדתו האתית לאחר מלחמת העולם השנייה *

 
"לא תרצח" איננו אפוא כלל התנהגות סתם. הוא מופיע כעקרון השיח עצמו וכעקרון החיים הרוחניים. משתמע מכך שהלשון אינה רק מערכת סימנים בשירותה של מחשבה הקיימת לפניה. הדיבור שייך לתחום המוסר לפני שהוא שייך לתחום התיאוריה. כלום אין הוא תנאי למחשבה המודעת?
למעשה, דבר אינו מנוגד יותר לזיקה אל הפנים מאשר ה"מגע" עם האי-רציונלי ועם המסתורין. בנוכחותם של הפנים טמונה עצם האפשרות להבין זה את זה, לשמוע זה את זה. החיים הפנימיים מגדירים עצמם, חותרים לחד-משמעות המאפיינת חוזה, משתחררים מן השרירותיות של דו-פרצופיותנו. עולם הנפש מקבל מן הדיבור את היכולת להיות מה שהוא. נשללים ממנו סרחי העודף הבלתי מודעים ההופכים אותו למסכה, העושים את כנותו שלו לבלתי אפשרית. הקץ להתגעשויות המחשבה מחמת הכוחות האפלים והבלתי מודעים, הקץ לגורל פרוטאוס![2] הגיעה שעת ההיגיון והתבונה!
מה שמכונן את האוניברסליות הוא העובדה, יוצאת הדופן ככלות הכול, שעשוי להיות בעולם אני שאינו אני-עצמי, אני הנראה חזיתית: התודעה, בשל עצם העובדה יוצאת הדופן שאני ריבוני פולש אל העולם בתמימות, כמין "כוח שהולך" על פי ביטויו של ויקטור הוגו,[3] מבחינה בפָּנים ובאי-האפשרות להרוג. התודעה, הרי זו אי-האפשרות לחדור אל המציאות כמין תפרוצת צמיחה פראית הסופגת אל תוכה או שוברת או מרחיקה את כל הסובב אותה. שיבת התודעה אל עצמה אינה שוות ערך להתבוננות עצמית, אלא לאי-קיום באופן אלים וטבעי, למצב של דיבור עם הזולת. המוסר משכלל את החברה האנושית. הנוכל לאמוד את גודל הפלא שבכך? החברה היא דבר אחר מאשר קיום-יחד של המוני בני אדם, דבר אחר מאשר היענות לחוקים חדשים ומורכבים שכופים החיים בהמון – החברה היא הנס של יציאה מגֶדר עצמך.
האַלים אינו יוצא מגדר עצמו. הוא תופס, הוא משתלט. השליטה שוללת את הקיום העצמאי. "לשלוט", הרי זה לסרב לַ"היות".[4] האלימות היא ריבונות אך בדידות. קבלת האלימות במצב של התלהבות ואקסטזה ודמדומי הִתעלות, הרי זו הישָׁלטות (possédé). להכיר, הרי זה לתפוס, לאחוז[5] באובייקט – ויהא זה אדם או קבוצת אנשים – לאחוז בדבר. כל חוויית עולם היא בה בעת גם חוויית עצמך, הפקת הנאה מעצמך: היא מעצבת אותי, היא מזינה אותי. ההכרה/התודעה המוציאה אותנו מתוך עצמנו היא גם מעין ספיגה איטית ועיכול המציאות על ידנו. ההתנגדות של המציאות לפעולתנו הופכת בעצמה לחוויית ההתנגדות הזאת, התנסות בה: בתור שכזאת, היא כבר נקלטת בתודעה ומותירה אותנו לבדנו עם עצמנו.
אם "דע את עצמך" הפך לכלל היסוד של כל הפילוסופיה המערבית, הרי זה משום שבסופו של חשבון האדם המערבי ממקם את העולם בתוכו.[6] כמו במקרה של אודיסיאוס, מסעו הארוך לא היה אלא תקרית במסלול שיבה. במובן זה, הספרות חוסה בצלה של האודיסיאה.כאשר ז'יד[7] מעלה על נס מלאוּת של חיים וריבוי חוויות מלאוֹת חִיות כביטוי של חירות, החירות היא בעיניו חוויית החירות ולא עצם התנועה של יציאה מתוך עצמך.[8] מדובר במציאת שלמות פנימית, בתחושת עצמך כמוקד מופלא של הארה פנימית ולא בקרינה כלפי חוץ.

רק ראיית הפָּנים שבהם מתבהר ה"לא תרצח" אינה מניחה לעצמה להפוך לסיפוק הנובע מראיית הפנים ולא לחוויית מכשול גדול מדיי הנמסר לשליטתנו. שהרי, באופן ממשי, הרצח אפשרי. אך הוא אפשרי רק אם לא הסתכלנו היישר אל פני הזולת. אי-האפשרות להרוג איננה ממשית, היא מוסרית. העובדה שראיית הפנים איננה חוויה אלא יציאה מתוך עצמך, מגע עם יצור אנוש אחר ולא סתם תחושת עצמך, מוכחת באופי ה"מוסרי כל-כולו" של אי-האפשרות הזאת. המבט המוסרי אומד בפָּנים את האינסופי הבלתי עביר שכוונת הרצח מנסה לצלוח אותו ושוקעת במצולותיו. זאת בדיוק הסיבה לכך שהמבט המוסרי מוביל אותנו למקום שונה מזה שאליו מוליכים אותנו כל חוויה וכל מבט. האינסופי אינו נחשף אלא למבט המוסרי: הוא אינו מוכָּר
על ידנו, הוא בחברתנו. התרועעות עם יצורי אנוש המתחילה ב"לא תרצח" אינה תואמת את סכֶמת יחסינו הרגילים עם העולם, המאופיינים בכך שסובייקט מכיר או סופג את האובייקט כמזון, כסיפוק צורך. התרועעות זו אינה שבה אל נקודת המוצא, תוך התגלגלות בסיפוק, בהפקת הנאה עצמית, בהכרה עצמית, אלא היא חונכת את ההליך הרוחני של האדם. דת לדידנו אינה יכולה למקם עצמה בדרך אחרת."

The post "לא תרצח" > מאת עמנואל לוינס appeared first on פה ושם.

קישורים
דיווח בווידיאו של רופא נורווגי מעזה

עדות: חיילים הרגו ופצעו עשרות מבני משפחת א-סמוני בשכונת א-זייתון

מות בנותיו של ד"ר עז אלדין אבו אל-עייש

מידע ועדויות באתר העדכונים מארגוני זכויות האדם הישראליים

עדויות של תושבי עזה ושל אנשי צוותי רפואה – באתר רופאים לזכויות אדם

עמירה הס:
עזה טבעה בים [ריאיון]

הפליטים הפלשתינאים רוצים לברוח מההפצצות, אך חרדים שישראל לא תאפשר חזרתם

משפחות שלמות נהרגו

  [על הזוועה בעזה]

במהלך הימים הללו נרצחו עוד מאות בני אדם. אלפים הפכו לפצועים אנושים. אלפים נוספים לחסרי בית. מחדש.

בשדה הראיה הישראלי רואים עשן מיתמר, כאילו אין אנשים שם. רייטינג נמדד ביחס לשידורי הפגזות אוויר הניתנים חינם בערוץ VOD. הכל כה וירטואלי. התקשורת הישראלית אינה נותנת הד לקולות השפויים (שאינם כה מעטים!) המתנגדים לזוועה ומציגה את הזוועה כרע הכרחי.

זה לא שהתקשורת אינה מראה את הדברים המתרחשים בעזה – היא מקרינה אל צופיה, קוראיה ומאזיניה את גבול היכולת הישראלי לראות.
מה שרואים בטלויזיה זה את ההדחקה. את פני השטח המפלצתיים שלה ההולכים ותופחים.
אנו רואים, לפיכך, פן משמעותי ממה שמתרחש בעזה, כלומר את אטימות המבט הישראלי. מלמידתו ניתן להבין לא מעט על "כיצד זה יכול לקרות".

היכן הן הפנים של תושבי עזה? מדוע איננו יכולים לראותן?

על פי עמנואל לוינס הפנים החשופות הנן הצומת שבה מתנקז הפיתוי לרצח כמו גם אי-אפשרותו: "הפנים, לעומת זאת, אינם ניתנים לחילול; העיניים הללו המשוללות כל הגנה, החלק החשוף ביותר בגוף האדם, מתנגדות לכל בעלות, התנגדות מוחלטת שבה טבועה המשיכה לרצח: הפיתוי לשלילה מוחלטת. הזולת הוא היצור היחיד שעשוי אתה להתפתות לרוצחו. הפיתוי הזה לרצוח ואי-האפשרות הזאת לרצוח מהווים את עצם ראיית הפנים. ראיית הפנים הרי זו כבר שמיעת: "לא תרצח"..."

אין תמה, איפוא, כי במהלך השנים הולכות פניהם של אנשי עזה ונעלמות, ולא רק שלהם. אין תמה כי דווקא כעת, כשלוש שנים לאחר הפיכת עזה לגטו סגור, נערכת בהם הזוועה הזו.

"מבצע" או "מלחמה" מייצרים מצב חרום בעל נוכחות היסטורית שלכאורה יש לו תאריך התחלה וסיום. אך מה יסתיים לכשתבוא הפסקת האש, ומתי החלה ה"כתישה" של עזה? לכאורה מוצגים הדברים כאילו נעלמות הפנים רק למספר ימים ספור וקטלני - מתאריך ההתחלה ועד לתאריך הסיום של "מלחמה" שלה "קרבנות הכרחיים". אך למעשה, שגרת הכיבוש רבת השנים בעזה, מאפשרת העלמת פנים מתמשכת, ללא תאריך סיום. לאט לאט, ובמיוחד בעשרים השנים האחרונות, הולכת עזה וטובעת מבחינת הישראלי-היהודי [ראו את דבריה של עמירה הס בריאיון מלפני כחודשיים]. היא כמו "איננה" או בחזקת יכולה להיות איננה.

הדחקתם של מיליון וחצי בני אדם נפרשת בפנינו עתה במלוא הודה.
אינני יכולה שלא לחשוב הלאה, על תפקידה המחריד של חומת ההפרדה הנבנית בגדה המערבית. ככל שמתגבהות חומות ההפרדה החיצוניות הן מתגבהות גם בלב האנשים שתופשים את עצמם אנושיים, ובעלי מוסר. הראיה, במיוחד לאחר תופת עזה הנוכחית, הולכת ונהיית קשה מנשוא. איך, בשם אלוהים, אפשר להסתכל בעיניים? לראות את עדינות הפנים?  

***                                                              

לראות

הכנתי משמאל רשימת קישורים ש"מראה". אך האם רק זה חסר? הראיה אינה תלויה בהפצת המידע בלבד. היא כרוכה ברצון להביט. ביכולת לפרש את מה שמתגלה מן הדימוי או מן הכתוב. עין המבקשת לראות אינה זקוקה למראות זוועה כדי להבין. די לה להביט אף בתצלום שלכאורה אינו מראה דבר, תצלום חיילים ישנים, רגועים כתינוקות, בבית פלסטיני [ראו את דבריה של אריאלה אזולאי במאמרה: שינה באזור סטרילי].

ייאושה של הצופה

הרשימה של עמירה הס, משפחות שלמות נהרגו, מדגימה את הייאוש של מי שמוטל עליה להראות - אך מודעת לכך שאיש (כמעט) אינו עושה דבר עם מה שהיא מראה. הדיווח על הזוועה אינו מצטבר לכלל הכרה בה.

עמירה הס פותחת את הרשימה בזמן שבו דיווח ידידה מעזה על הרג ועל שגרת סיוט שלא ניתן לתפקד בה "ברבע לתשע בבוקר אתמול התקשר מוסטפא להגיד שהם עזבו את הבית." תחילת הכתבה נקבעת בזמן שבו נוצר קשר טלפוני בינה ובין ידידה. זהו אינו זמן רשמי כלשהו, הוא מאפשר את תחילת הדיבור המייאש אל אזניים שאינן כרויות, נאחז אולי בשעת הבוקר, שעת התחלה, שעה של המלטות, של חיות שנשמעה בקו טלפון. מי יודע היכן הוא עכשיו.

הס ממשיכה ומביאה את הדברים הקשים שמסר חברה על שגרת הסיוט:  "קשה למנות את כל ההרוגים. אבל דיווחים על משפחות שלמות שנהרגו או על כמה הרוגים בני אותה משפחה - בייחוד באזורי השוליים שמתרוקנים והולכים - מגיעים לכל בית. אנשים בכל זאת עושים הכל כדי לא להיות בסטטיסטיקה הזו. הפחד והדיווחים נמהלים יחד לכאבי בטן, לשלשולים, לשתן שבורח, לידיים ורגליים שרועדות, בלי שליטה".

דבריה של הס מסתיימים ברשימת שמות וגילים בלתי נתפשים של הרוגים המעוגנים אף הם בשעות אינטימיות החוצות את התודעה.

הכתבה נגמרת מבלי להגמר, כאילו מתוך נשיפה, בהנחת נקודה שרירותית, בידיעה שלו הייתה ממשיכה את הכתבה הייתה זו נמשכת ורשימת השמות אינה ניתנת להכלה, העורך דורש נקודה והקוראים דורשים התחלה בהירה אך אינם, בעצם, נכונים לקבלה, מרימים גבה ונאנחים "אלו קורבנות מלחמה הכרחיים"...

The post העלמות הפָּנים appeared first on פה ושם.