"לא הרחק מכיכר הבימה, בשדרות רוטשילד, מצוי פסלו של מיכה אולמן "יסוד", העשוי מאדמה ובטון (earth and cement), ובו מתווה של בית קבור שנותרו אך רישומיו הפחוסים על פני הקרקע או להפך, מתווה לבית עתידי שתוכניתו הארכיטקטונית כמו הועתקה מן הדף וקיבלה ממד פיזי, פיסולי. זהו פסל חמור סבר. איננו יודעים אם מותר לנו לשוטט בתוכו כבפסל סביבתי מזמין או לחלוף על פניו ברתיעה ובהדרת כבוד, כפי שעושים כשמבחינים בשריד של קבר: אדמה ואבן ורוחות החיים. או כפי שקורה כאשר פוגשים לפתע, בשדה או ליד מבנה עתיק, אבן לעדות ומצבה שדומה מאוד לשאר האבנים סביבה, ובכל זאת, דבר-מה בה תובע עצירה, התייחדות, היזכרות בשם שכבר נמחק. ואמנם, אנשים אינם חוצים את "יסוד", ילדים אינם בודקים את הריבועים שנוצרו בקרקע בידיהם וברגליהם הקטנות, אינם משחקים "ים-יבשה" בין קווי הבטון או מרכזים את הגולות שלהם באחת הפינות, שנוחות מאוד לכך; כלבים אינם מורשים לרחרח אף שאיש לא אסר.

יסוד. האם זהו יסוד הבית? האם עלינו להיזהר שלא להפר היתכנות עתידית? האם עלינו לכבד את שרטוטי מה שכבר נעלם? מרחב שסומן והושאל, כמין הרהור על שאלות של בית ומקלט, איננו נענה להנאות העיר, אך כן מסמן את הנעותיה, את תנועותיה הסמויות, הדמומות, העצורות, בפני הקרקע.

הקווים בכיכר הבימה, כמו קווי הפסל בשדרה, הנדסיים מאוד. רק צמחים ועפר שנחלץ מהידוקו מפרים אותם. יש דבר-מה צחיח מדי בקווים שמאפיינים את הבנייה בישראל. האם לאמנים אין אלא לשחק עם המודרנה המשונה המותקת שנוצרה כאן? עם הברוטליזם שהועתק מדיון פנים-אירופי וגלש לאדמה הזו כמין זן פולש שדווקא בה מצא לעצמו מרחב ניכר, ובעיקר, נראות קיצונית? אני תוהה על הקשר בין הבית החפור, הנגרע, והבית העתידי. אך יותר מכך, מהי מהות הבית הנוכחי, בהווה, שלמעשה במובן משונה אין לו נוכחות?

           ^{מיכה אולמן, "יסוד", 1989 (קבוע) שדרות רוטשילד, תל-אביב, אדמה ובטון, 8X9 מ'; עומק 10ס"מ. צלם: אברהם חי}

כאשר אני יושבת בכיכר הבימה, סביבי מבנים שמממשים את האפשרי והנשאף (בית למוזיקה, בית לתיאטרון, בית לאמנות) ומעידים ברצותם ושלא ברצותם גם על מה שאינו אפשרי ועל מה שאינו נשאף. חלקם רפלקסיביים במידה מסוימת לשאלת המקלט וחלקם מחפים עליה בכל מאודם. חלקם פועלים בה בעת בשתי האפשרויות הללו. באחת הנסיעות במכונית בוקע מן הרדיו קולה של קורין אלאל ששרה את מילותיו של מאיר גולדברג: "כל יבשה היא ספינה שטובעת כשחופרים מקלטים". הנה, במרכז, בפלייליסט המקובל, הדברים נאמרים. אך האם אנו באמת נותנים על כך את הדעת?"

להמשך הרשימה >>

The post חפור, מרצפת 2/10 appeared first on פה ושם.

The following is a segment from a project in progress called City of Refuge 963 Tiles

In the Talmud, a City of Refuge is a city in which someone who has  accidentally killed another person can claim asylum, or find refuge. In Hebrew, the words for “refuge” and “shelter” are the same. Therefore, this project arose from intertwined questions: What is a shelter? And what is a City of Refuge?

The texts included in this project are based on a diary that I wrote over the course of a year, during which I sat in the center of Tel-Aviv at Ha-Bima Square in the mornings and recorded what was happening before me. The diary begins in the fall of 2014, at the end of the last Gaza War, and ends in the summer of 2015.

Ha-Bima Square, home of Ha-Bima theater, has a hidden fallout shelter dug beneath it. While thinking about it, I asked myself: Is a shelter merely a technical and physical structure, or can a shelter be thought of as a linguistic, literary, and intellectual construct? And which type of shelter is, in fact, more protective?

I began by attending to the outline of the doors leading to the underground bomb shelter—doors designed as part of the plaza floor and therefore paved in tiles, covered, like secret doors. They open during wartime and close in times of “peace”.
In wartime, the underground area is supposed to be a shelter. At other times, it is a parking lot.

In addition to my post-war diary, City of Refuge contains other fragments, such as reflections on the Talmudic notion of the City of Refuge: Who are the accidental killers invited to the gates of the city? What is the role of the intellectuals (the Levites) who are responsible for the city, but not its owners? What makes it possible to replace and reconfigure murderous blood connections, so that something can go beyond murderous blood ties?

I perceive the texture of the resulting text as a kind of tile, or mosaic. During the process of writing, the tiles of Ha-Bima Square merged and separated repeatedly from those of the City of Refuge, and the oscillation between them led to a mental wandering that inquires about the connections, gaps, and passages that exist or have the potential to exist between the text and the everyday space.

Based on a diary entry from March 11, 2015

In Arabic the meaning of the word Tzaber (صَبَّار) is related to patience, tolerance and endurance. In Hebrew Tzabar (צבר) is a verb that means to accumulate (Litzbor) and  is related to the Tzabar  plant (or Sabra),* perhaps due to its ability to accumulate liquids. Or perhaps because of the web of entanglements in the word as it appears in the Semite languages of Ugarit, Aramaic, Hebrew and Arabic (Ivrit and Aravit) with regard to gathering and congregation. In Modern Hebrew “Tzabar” is the nickname for a Jew born in Israel; and also a plant that is associated with the emptied Arab villages – for generations dense fences of the Tzabar have marked the village boundaries.

While sitting in Ha-Bima square I look back at the fleshy body of a Tzabar planted in the garden in the heart of the city, and its big wounded leaves, the life already infected with death. The sun is wintry, soft, a catalyst for reflection. My eyes merge with the thick leaves, moving over the severed points of its thorns and the plant’s connective regions.

Do we have blood relations with plants?  Are such connections possible? If we had a blood relation with the Tzabar, a relationship of another order, would we become infused with its patience, its ability to endure, its tolerance, its ability to gather, to congregate? If we were able to develop blood relations with the Tzabar, what would they teach us? What would accumulate in our memories?

* The scientific name of the Sabra is Opuntia ficus-indica. Like most cacti it was introduced to the region between the 16th and 17th centuries by Spanish travelers and conquerors.

Note: I thank Maya Klein and Karen Marron for their help in shaping the text and adapting it into English.

Photographs: Adi Sorek

The post Tzabar (صَبَّار, צבר) appeared first on פה ושם.