מוזמנות ומוזמנים לשיחה שאקיים בסלון הספרותי של בית אריאלה עם תמר מרין ותהל פרוש.

נגע בעוני בלב השפע, בכסף שמתעכב ואוזל – משבש הורות ומשפחה, וגם דורש אומץ בתוכן.
נקרא על פחדים וחלומות טרופים ואפילו על שיחות עם המתים. נעקוב אחר חוטי כסף ששוזרים יחסי זוגיות, וגם יחסי הפרדות, גירושין ואבלות.

תמר מרין, סופרת, עורכת, מרצה לספרות וכתיבה. ספרה השלישי "הדיירת", ראה אור בהוצאת אחוזת בית, 2022.

תהל פרוש, משוררת וסופרת, מסאית, פובליציסטית, עורכת, חוקרת ספרות ופסיכולוגית. ספר מסות פרי עטה, "סיבות להישאר", יראה אור השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד ספריית הפועלים.

מתוך "הדיירת" מאת תמר מרין:

 

------------

מתוך "בצע" מאת תהל פרוש:

אַבָּא, הָעֲבוֹדָה שֶׁלְּךָ, אֲנִי חוֹשֶׁבֶת שֶׁהָרְגָה אוֹתְךָ, כְּשֶׁהָיִיתִי יַלְדָּה יָצָאתָ בְּכָל בֹּקֶר מֵהַבַּיִת בְּשָׁעוֹת לֹא סְבִירוֹת וְהַלֵּב שֶׁלִּי דָּפַק כְּשֶׁשָּׁכַבְתִּי בַּמִּטָּה וְרָצִיתִי לַהֲרֹג אֶת כֻּלָּם וְאֶת עַצְמִי בִּגְלַל שֶׁנֶּאֱלַצְתָּ לָקוּם מֻקְדָּם וְלִנְסֹעַ וְלִנְסֹעַ, הָעֵינַיִם שֶׁלְּךָ הָרְגוּ אוֹתְךָ, הִרְכַּבְתָּ מִשְׁקָפַיִם מיוחדים,

הַשֶּׁמֶשׁ סִנְוְרָה אוֹתְךָ וּבַלַּיְלָה לֹא רָאִיתָ כְּלוּם, וּבְכָל זֹאת נָסַעְתָּ בְּמִין נֶאֱמָנוּת כַּלְבִּית לַמָּקוֹם הַזֶּה, תָּמִיד הָיִיתָ נֶאֱמָן לִמְקוֹם הָעֲבוֹדָה, כָּל מְקוֹם עֲבוֹדָה: פַּעַם בְּ"הַסְּנֶה" שָׁם הָיִיתָ מַנְכַּ"ל חֶבְרַת הַהַשְׁקָעוֹת וְאָז הִיא הֻפְרְטָה, הִתְמוֹטְטָה וְנִסְגְּרָה וְהַלֵּב שֶׁלְּךָ נִשְׁבַּר, אַחַר כָּךְ נִסִּיתָ לִהְיוֹת עַצְמָאִי וְהָלַכְתָּ לַעֲבֹד בְּאֵיזֶה בַּנְק פּוֹלָנִי וְאַחַר כָּךְ הֶחְלַטְתָּ לַחְזֹר לִהְיוֹת שָׂכִיר וְהָלַכְתָּ לַעֲבֹד בְּ"כּוּר" שֶׁגַּם הִיא הֻפְרְטָה וּפֻטַּרְתָּ וְאָז נָסַעְתָּ לְאַפְרִיקָה לַעֲבֹד בְּ"סוֹלֵל בּוֹנֶה" וְחָטַפְתָּ הִתְמוֹטְטוּת עֲצַבִּים בִּגְלַל הַלַּרְיַאם שֶׁנָּתְנוּ לְךָ כְּדֵי לְחַסֵּן אוֹתְךָ מֵהַמַּחֲלוֹת שֶׁל אַפְרִיקָה, הִתְקַשַּׁרְתָּ אֵלֵינוּ בּוֹכֶה מִשָׁם, אָבוּד וְחַלָּשׁ וְקָטָן,

דף האירוע בבית אריאלה >>

ציור: זויה צ'רקסקי, "לנה ואסתר", שמן על בד 90X70 ס"מ, 2013

צילומים: סיון שחור, דירק סקיבה.

The post מדברות על כסף appeared first on פה ושם.

"אז נכנסו נערים שהגיעו מבתיהם המרוקנים, מבתי רפאים, מבתים קטנים עשויי אבן שהטבע מחק והחורבן השכיח וכך גם האכסניה העליזה שהוקמה עליהם. הם ירדו יחדיו בריצה מן הגבעות, כמי שגילו אוצר"

בנעורינו נכנסנו לים באזור החוף הצפוני, הקרוב לראש הנקרה. אל הים ירדנו מן החוף, מן החוף המוגבה מעט, מן הגבעה שמעליו, מן האכסניה שבנויה על הגבעה ירדנו אל החולות הרכים הצחים, אל המפרץ, אל הבדידות.

נכנסנו עירומים, נערה ונער. חדשים בגוף המתפרץ, גדלים בתוכו, מתגפפים בו, זרים, חומקים ממנו, נעטפי אוויר וחול ומים. שׂערי החום ארוך, שערו השחור הארוך או להפך, שערי הקצר שערו גם כן או להפך, שערי קצר שערו ארוך.

לרגע קל היינו לבדנו. עם השמיים, עם העור, עם המים הצחים השקטים הצלולים התכולים עד זעקה, עם אזור החבירה של הגופים לכל הזורם והמשתומם, ועם חוקי כבידה אחרים, אחרים לגמרי. למרות המלח פקחנו עיניים לראות את איברינו מתנודדים כמו אצות, רפים וזקורים, רפים וזקורים, שחורים ולבנים, מתנועעים מתנודדים מתבדרים כדגיגים. התבוננתי ביפי הגוף עד שנעתקה נשימתי ונזקקתי להוציא את הראש במהרה כפקק ולהודות. לשמיים, למים, לכל מה שמעבר לי ולו, לכל מה שנתכנסנו בו כמין חלקיק זעיר, נפזר.

אך אז נכנסו נערים שהגיעו מבתיהם המרוקנים, מבתי רפאים, מבתים קטנים עשויי אבן שהטבע מחק והחורבן השכיח וכך גם האכסניה העליזה שהוקמה עליהם. הם ירדו יחדיו בריצה מן הגבעות, כמי שגילו אוצר, פורעים את הבדידות שבדינו כדי להיות רק אנו עצמנו והשמיים, רק אנו עצמנו והים, רק אנו עצמנו והחול החם והחול הרטוב והחול המכסה שלדים. רק השדיים הקלים במים, המתנועעים אחרת, והשיער הרך. רק אנו והכחול הנפרץ.

גופיהם נכנסו באיטיות אבל בבת אחת, ובשקט. הכול היה שקט כל כך. הם נעמדו בחצי מעגל סביבנו ושמרו על מרחק מדוד. מודע למתיחות נמתח הזמן והלך, כאילו עמדה בינינו ישות מסדר אחר והאריכה אותו כדי שלא יפקע וייסגר באחת.

בלחש חד נתתי לנערי הוראות: לצאת מבלי להביט באיש, מבלי ליצור כל קשר, לאט, לא במנוסה. העיניים נאחזו בגבעה ששלשלה לעברנו חבל בלתי נראה, מסלול נסיגה. בעזרתו יצאנו אל עבר החוף והם נסוגו לצדדים, לנוכח נסיגתנו. וכך, למול החול המתגבה והעשבים שצמחו עליו והאבנים הקטנות והצדפים, כשהם נסוגים והולכים נסוגים והולכים, ניצלו הגופים.

גופינו יצאו מן המים וחזרו אל האכסניה וגופיהם התקבצו במים והחלו להתיז בהקלה זה על זה בקולות רמים. כמה נותרו מתבוננים באשר נגלה, עודם שקטים, מתוחים מהתפעמות, לוגמים את האוויר. אולי הודו לאל על היופי, על הנשגב שנגלה, שדיים ושיער ארוך ורך ואיבר ומותניים. אולי הודו לאל על המרחק.

עתה התגלתה בפנינו האכסניה השוקקת כמחוז רפאים, מוצא של חסר. האבנים הגדולות, הקשתות, דברי האנשים. גופינו רפו, צנחו על ספה שנותרה פנויה למרות הצפיפות. ביקשנו משקה. אט־אט הפך היין לאד שנספג בקירות העבים, עֵד לדברים שקשה לספרם, שקשה לדובב השתלשלויותיהם.

תודה: למערכת הַמּוּסָךְ – מוסף מקוון לשירה, לסיפורת, לביקורת ולמסה שמשמשת מודל של כתב-עת ספרותי שיש בו ריבוי. תודה במיוחד לדורית שילה, מיכל זכריה ויעל אברבוך שעזרו בדרכו של הסיפור. ממליצה בחום להרשם לניוז-לטר שנשלח פעם בשבועיים בימי חמישי.
עוד על המוסך >>

משתתפות.ים נוספים בגיליון הסיפור הקצר: מיכל בן-נפתלי, דרור בורשטיין, נועה מנהיים, מעין איתן, אודי שרבני, מעין גולדמן.
לגיליון כולו >>

"נכנסנו אל הים" יראה אור בשנה הקרובה כחלק מהספר "נכתב בחפצים – סיפורי חלום ווידויים", בידיעות ספרים, בסדרה "ניירות ערך" בעריכת סלין אסייג. עורכת הספר: מעין איתן.

The post נכנסנו אל הים appeared first on פה ושם.

"כיצד קרה ש"האירוע", ספר מאוחר של הסופרת אנני ארנו שראה אור בשנת 2000, ספר מוזר ומינורי, על ריבוא הסוגריים המצויים בו ומקטעיו הפרגמנטריים, התמסד כאחד הטקסטים המשמעותיים לדיון על חוקיות ההפלות בעולם המערבי כיום ונהפך לאירוע ספרותי גדול ואחד המוליכים של אנני ארנו אל פרס נובל"

[על האירוע מאת אנני ארנו, ראה אור בתרבות וספרות, הארץ, 20.10.2022]

לפני יותר מעשור, כאשר נהגתי לקרוא קטעים מתוך "האירוע" בפני תלמידי בסדנאות כתיבה, הייתי אחוזת כאב בטן. מישהו מהמשתתפים, ידעתי, ינוע בחוסר נוחות, יצקצק ויתלונן על הסדנה בעקבות הקריאה בקטעים האינטימיים, המבעיתים על הפלה. אך היכולת הוירטואוזית של ארנו לשלב כתיבה יומנאית מתקופת היותה סטודנטית עניה וצעירה בשנות ה-60 בצרפת, יחד עם רפלקסיה על עצם הכתיבה על אירוע מושתק – הניעו אותי להמשיך ולקרוא.

כמעט עשור לאחר מכן, בשנת 2017, הזמינה אותי פרופ' מישל קאהן לארגן במשותף כנס דו-לשוני לכבוד ארנו בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב. רונית מטלון השתתפה אז באחת מהופעותיה הפומביות האחרונות, לצד עירן דורפמן, מיכל בן-נפתלי ועוד רבים וטובים. במהלך הכנס חשתי חוויה מיוחדת – כיצד "האירוע" התרחב ומדברים בו בפומבי, כבחוויה שמעוררת סקרנות, אמפתיה ועניין. ובכל זאת, חלק מאורחי הכבוד הצרפתים שאל אותי מדוע בחרתי לפרסם בעברית כספר ראשון של ארנו דווקא את הספר הזה, הצנום, העוסק בדבר שולי כל כך לכאורה. הם תהו מדוע לא בחרתי למשל את ספרה הידוע של ארנו על אביה, "המקום" (La Place). מדוע דווקא "האירוע", ספר מאוחר של ארנו שראה אור בשנת 2000, ספר מוזר ומינורי  – על ריבוא הסוגריים המצויים בו, על מקטעיו הפרגמנטריים. עניתי ש"האירוע" עניין אותי מבחינת הצורה והתוכן, הוא התאים לסדרת "ושתי", שמתמחה בספרות שנוגעת בקצוות הז'אנר וקשובה לאשר מודר מהשיחה.

והנה לאחרונה, אותו "האירוע" הנידח הפך לסרט Happening (בבימוי אודרי דיוואן, 2021) והחל מופץ כך בצורות פופולריות ומתמסד כאחד הטקסטים המשמעותיים לדיון על חוקיות ההפלות בעולם המערבי כיום. עתה, כמין התרחשות פלאית נוכחנו לראות כיצד דווקא הוא, הספר המינורי שהונח כמין מצבה קטנה למה שאין-לו-שם, ויצר זכרון לאירועים נטולי תאריך, נטולי היסטוריה – הפך באופן הממשי ביותר לאירוע ספרותי גדול, כאחד המוליכים של אנני ארנו אל פרס הנובל.

אך האין זהו כוחה של ספרות מאז ומתמיד? לשרוד בין תקופות, להפוך לענבל המהדהד התרחשויות, שקטה ובלתי צעקנית, זולה לייצור, שומרת על אמת פנימית של האמנית והאמן היוצרים אותה? האין זאת דרישת שלום חיונית מאמנות הכתב, ששוב ושוב מבכים את קמילתה, את התפוגגות כוחה?

***

בעברית, מכונה רחם שעבר הפלה "רחם משׁכיל" (הושע ט' יד), זה הנושא את נסיון השכול. לאחר קריאת "האירוע" המתרחש בתקופת לימודיה של ארנו כסטודנטית צעירה ומאיים על המשכם, אפשר לומר גם "רחם משֹכיל" – שיש בכוחו להוות מקור להשֹכלה, ניסיון ודעת באשר למה שנפל ולא הושלם, מה שאבד ונשכל, מה שהושתק ונתבע להשכח, לחלוף ללא ציון ולהיוותר שתוק.

ואמנם, עבודת הלשון של אנני ארנו הכותבת ברפלקסיה של אישה מבוגרת, בחלוף ארבעים שנה, על ההפלה הלא חוקית ומסכנת החיים שעברה – מאתגרת מערכות השֹכלה נורמטיביות כמו גם את מערכי הספרות הישנה. במודרניזם רזה ולאקוני המאפיין את כתיבתה, מכונס הניסיון השתוק דווקא בעודפות, בחזרה של סימן הסוגריים. הסוגריים פוערים ביצירה סימנים עגולים-שסועים, מבנה לשוני הרה ומופל, שמשקלו מוזר. אלו הם אזורי הקינה המודרניסטית, השואלת מן הדאדא את נוכחותו הסתומה של סימן ריק ובתוכו אוצרת נהי ותהיה קדומים וחדשים. כך עולה למשל בתיאור אחד מן הרגעים המבעיתים – שהוא רגע ריאלי המשוטח לחלוטין על פני השטח של המתרחש ובה בעת סור-ריאלי (מה שמצוי מעל-המציאות sur-réalisme) של ההפלה:

"רצתי לשירותים [...] זה פרץ כמו רימון [...] ראיתי מתרחץ קטן תלוי מהנרתיק שלי בקצהו של חבל אדמדם. לא דמיינתי לעצמי שזה מה שהיה בתוכי. הייתי חייבת ללכת עם זה עד החדר. החזקתי אותו ביד אחת (היה לזה משקל מוזר). התקדמתי לאורך המסדרון אוחזת בו בין רגליי. הייתי חיה".

"הייתי חיה". "היה לזה משקל מוזר". רגע הפלה הוא רגע של חריגה לשונית, שאותו מיחס ז'אן-לוק ננסי לפריצת הגוף אל הכתב: גוף הפורע את השיח בסירובו למשמוע, שהסוגריים אצל ארנו מדגישות את משקלו המשונה, שלא מאפשר לכתבו באורח מוכר.

בתוך הסוגריים מטמינה ארנו הרהורים על קטעי היומן ועל תהליך הכתיבה המאוחרת, של הספר. כך היא יוצרת מרחב טקסטואלי שהצורה העגלגלה של הסוגריים עצמם, כסימן צורני עגול המזכיר בטן, מסוגל להרות אל הלשון. שם, במאמר מוסגר (כסוגר וכרחם) שומרת ארנו בקנאות על מרחב ריק, מופל, הפורע את סדרי הלשון ופוער בהם פער. זהו גם מרחב אבֵל ביחס לגוף, הגוף הפורץ באופנים שונים כאסון מתרחש אל התחום המושֹכל.

"(אני מרגישה שסיפור האירועים סוחף אותי, וכופה, ללא ידיעתי, משמעות, את משמעות האסון המתרחש ללא הפרעה. אני מכריחה את עצמי להתנגד לרצון לשעוט על פני הימים והשבועות, מנסה לשמור בכל דרך אפשרית – החיפוש אחר פרטים ורשימתם, התיאורים הסטאטיים, ניתוח ההתרחשויות – על האיטיות  הבלתי נגמרת של הזמן שהתעבה בלי להתקדם, כמו הזמן שבחלומות)".

הזמן הממוסגר בתחום הסוגריים שמתאר את האירוע עצמו, הוא זמן משונה ובעל נפח. הזמן המעובה, המבוטן, הרחמי, מעניק מתווה משֹכיל לניסיון שקשה להגיע לעומקו, ובה בעת ניסיון זה חקוק כמין זיכרון תהומי ועתיק בגוף. וכך כותבת ארנו במקום אחר:

"(רושם [...] שאיני חוקרת את הדברים לעומקם, כאילו מחזיק בי דבר מה עתיק יומין, שקשור לעולם עובדי עבודות הכפיים שממנו באתי [...] שקשור לגוף שלי, לזיכרון הזה בגוף שלי)".

המעמד הכפול, העכשווי והעתיק, תובע המצאה של מילים, דרך להשיח את המציאות הקונקרטית המתרחשת בהווה היסטורי ובה בעת מזמנת מפגש מיתי בין חיים ומוות:

"אנחנו מתבוננות בגוף הזערורי בעל הראש הגדול, ומתחת לעפעפיים השקופים העיניים הן כמו שני כתמים כחולים. כמו בובה אינדיאנית. אנחנו בודקות את המין, ונראה כאילו יש התחלה של פין. ככה הייתי מסוגלת לייצר דבר כזה [...] אנחנו בוכות בשקט. זה מעמד ללא שם, החיים והמוות בכפיפה אחת. מעמד העלאת קורבן [...] אני חוזרת עם השקית לשרותים. זה כמו תפילה מבפנים. אני הופכת את השקית מעל לאסלה ומושכת בידית.
ביפן קוראים לעוברים מופלים "מיזוּקוֹ", ילדי-המים".

המצב הלימינלי שמתארת ארנו כמי שמצויה עם החיים והמוות בכפיפה אחת משיב אותנו למקורות העברית ומעלה על הדעת את מדרש קהלת רבה: "שבשעה שהאשה יושבת על המשבר [...] היא מתה וחיה". הסיטואציה של ההפלה (המזכירה לעיתים לידה) היא רוויית סתירות. היא מעמידה את האישה כחלק מקיום יצורי וחומרי רחב הרבה יותר מזה המכונה אנושי, כמי שנעה בין צורות של חיות (חיים/מוות), ובין מצבי חייתיות (אישה/חיה). הרפלקסיביות שמפעילה ארנו ביחס לכך יכולה להביא ניסיון זה ללשון ולדיבור, לעשותו מושֹכל. כחלק מכך מוזכרת בטקסט מילה יפנית: "מיזוּקו" – כינוי לנפלים מהפלה מכוונת או מקרית שאותם קוברות נשים יפניות בטקס קבורה שנוצר בשנות ה-60. ההפלה מפגישה עם גדיעה מבעיתה. פצע שותת שהמילה היפנית המשולבת בטקסט בעדינות מעניקה לו מחסה זעיר. אפשר לומר שהמילה "מיזוקו" פותחת פתח אחר מן הדרכים המערביות ומעבה אותן. היא כמו מאפשרת תפילה חסרה, תצורה של רפלקסיה ושל עיבוד, ההופכת ברבות הימים לספר – "האירוע" – ההופך בפני עצמו לנגד עיננו, בזכות סרט, בזכות פרס הנובל, בזכות עוצמתו השקטה, לחלק ממשי ומוכר בהיסטוריה של התרבות והספרות.

[1] האירוע, מאת אנני ארנו, תירגמה מצרפתית: נורה בונה, ייעוץ מדעי: מיכל בן נפתלי, סדרת "ושתי" בעריכת עדי שורק, הוצאת רסלינג, 2008. הציטוטים המובאים כאן, מתוך התרגום מצרפתית של נורה בונה. 

The post רושם שקשור לגוף שלי, לזיכרון הזה בגוף שלי appeared first on פה ושם.

אפשר לדבר על הממואר בפשטות כעל סיפורם של זכרונות... אבל הממואר המורכב, שנדמה לי שאנני ארנו שייכת אליו, שואל: "למה לספר?", כלומר יש שאלה ומחשבה ביחס לעצם הסיפור. הרבה פעמים מדובר בטקסטים שנוגעים בטאבו, בדברים שאין להם ז'אנר, שאין להם הסדר בשפה ובספרות, והם מייצרים סוגים חדשים של כתיבה. במקרא אפשר לחשוב על חנה. חנה שמדברת אל ליבה ועלי הכהן חושב שהיא שיכורה.

"אצל אנטון שמאס, ז'ורז' פרק ואחרים המשחק בין אמת ובדיה שייך לתקופה שבה אין את הזכות פשוט לגולל את זיכרונותיך, את זיכרונותייך. אבל זה קשור גם לעדויות על דברים קשים מנשוא, פשוט קשים מנשוא, שיש לשאת אותם אל תוך השפה. המרחק והקירבה שיש בין הבדיה והממואר הם בעיניי סוג של מוליכים, חיכוך של דבר והיפוכו שמאפשר לדברים להאמר".

 קישור לשיחה אחת + 5, הספרות והממואר >>

סרטון וידאו קריאה מתוך "האירוע" לאנני ארנו >>

The post אחת + 5, הספרות והממואר appeared first on פה ושם.

"אחד על אחד": שיחות אישיות עם כותבים ועורכים מובילים ומובילות

יש לכם רעיון לתסריט, סיפור קצר, ספר ילדים, מחזה, פזמון, סדרה, או רומן? בואו לפגוש 3 כותבים מובילים לשיחה בה תקבלו משוב על הרעיון.

המומחים: מנחי סדנאות הכתיבה של בית אריאלה, מו“לים עצמאיים, עורכי כתבי עת, מפיקי טלויזיה, תסריטאים, מחזאים, וכותבים נוספים.

רשימת המשתתפים: ניר ברעם, דקלה קידר, עודד וולקשטיין, יונתן לוי, ג'ייסון דנינו הולט, גיורא יהלום, ענת עינהר, עדי שורק, אילנה ברנשטיין, טל מילר, שירה חפר, אדוה בולה, עינת יקיר, אלכס אפשטיין, צרויה להב, יותם שווימר, נעה ידלין, עינת וייצמן ושמעון אדף.

לאחר סגירת ההרשמה הנרשמים יקבלו טופס לבחירת המומחים שאיתם הם רוצים לשוחח (בחירת המומחה תהיה על בסיס כל הקודם זוכה)

פרטים והרשמה >>

The post פסטיבל "כתוב" בבית אריאלה, הזמנה appeared first on פה ושם.

מילים מקדימות
לא פשוט לקרוא בכתבי הפרוזה של סילביה פלאת' שאוגדו בספר "ג'וני פניקה ותנ"ך החלומות" ובהם קטעי יומן, מסות, וסיפורים. רבים מהם מנבאים ומשקפים את התמוטטות הנפש, את תחושת האמהות החונקת, את הזוגיות הקשה שבה התהוותה כאישה צעירה ובה גזרה-נגזר דינה למות. אך המסה Ocean 1212-W, כולה יפי הנשימה של תחילת חיים וקיומם. פלאת' מתארת את שנות הילדות הראשונות לפני מות אביה האהוב, על חוף האוקיינוס המעתיר ובסמוך לבית סבתה. כל כולה תנודת גוף וטבע, תנועת חי ומי ים, מקצב החיים והגלים, שמצויים בהלימה מיוחדת עם מילות השירה שמלמדת אימה, המתגלה כ"צורה חדשה של אושר". יש בה גם התמודדות עם אחרוּת, אח שבוקע פתע אל חייה של ילדה בכורה "נבחרת". אני מחזיקה במסה הזו בליבי כמין כתב של זכות ועצב.
התרגום של עידית שורר נפלא ומאפשר לחופשיות של המשוררת להתקיים גם במעבר לעברית. לצערי הספר אזל במלאי, אך אני מקווה שהוא יודפס מחדש כבר השנה.

"נוף ילדותי לא היה ארץ אלא קצה הארץ – הגבעות הגולשות, הקרות והמלוחות של האוקיינוס. לפעמים נדמה לי שמראה הים שאני רואה הוא הדבר הכי ברור שיש לי. אני, הגולה, מרימה אותו כמו את 'אבני המזל' הארגמניות המוקפות טבעת לבנה שנהגתי לאסוף, וכמו את צדפות המוּלים הכחולות שחלקן הפנימי הוא ציפורן של מלאך בכל צבעי הקשת; ובשטף אחד של זיכרון הצבעים מעמיקים ומזדהרים, העולם המוקדם לוקח נשימה.

נשימה, זה הדבר הראשון. משהו נושם. הנשימה שלי? נשימתה של אמי? לא, משהו אחר, משהו נרחב יותר, רחוק יותר, שקול יותר, לאה יותר. לפיכך מאחורי עפעפיים עצומים אני צפה זמן-מה; אני רב חובל קטן שבוחן איזה מזג אוויר היום – אילים נוגחים בדֵק, רסס פגזים על הגרניום האמיץ של אמי או הפכפוך המרגיע של בריכה-מראָה מלאה. הבריכה הופכת את גרגרי הקוורץ שבשוליה בעצלות ובעדינות, גברת מהרהרת בעדיים. ייתכן שרחש גשם נשמע על השמשה, ייתכן שרוח נאנחת ומנסה את חרכי הבית כאילו היו מפתחות. אלה לא הוליכו אותי שולל. הדופק האמהי של הים שם לצחוק זיופים כאלה. כמו אשה עמוקה הוא הסתיר הרבה; היו לו פנים רבות, הינומות עדינות איומות רבות. הוא דיבר על נסים ומרחקים; אם חיזר, גם הרג. כשלמדתי לזחול הניחה אותי אמי על החוף כדי לראות מה דעתי עליו. זחלתי היישר אל הגל הקרב וכמעט עברתי בתוך חומת הירוק כשתפסה בעקבי.

תכופות אני שואלת את עצמי מה היה קורה אילו עלה בידי לנקב את המראה הזאת. האם זימי הינקות שלי היו נכנסים לפעולה, המלח בדמי? תקופת-מה לא האמנתי באלוהים, גם לא בסנטה קלאוס, אלא בבתולות ים. הן נראו לי הגיוניות ואפשריות כמו סוסון הים השביר כגבעול באקווריום שבגן החיות וכמו התריסניות שעלו בחכותיהם של דייגי יום ראשון מגדפים – תריסניות שצורתן צורת ציפיות כרים ישנות ושפתיהן שפתיים מלאות ומיתממות של נשים.

ואני נזכרת באמי, ילדת ים בעצמה, מקריאה לי ולאחי – שבא כעבור זמן – משירו של מת'יו ארנולד "בתול הים העזוב":

ניקרות מכוסות חול, עמוקות וקרירות,

שם הרוחות כולן שְׁנָתָן נָמוֹת;

מקום בו אורות דועכים ברעד מבליחים;

מקום בו צמחי-ים בזרם מתנועעים;

שם בהמות-הים בכל עֵבֶר רועות

מזון עסיס כר-מרעה לוחכות;

מקום בו נחשי-הים עקלקלוֹת מתפתלים

מעטה-קשקשים מייבשים, במי-מלח מתחממים;

שם לווייתני-ענק בשַׁיִט חולפים,

בעיניים פקוחות שָׁטִים ושָׁטִים,

ברחבי תבל לנצח נצחים.

ראיתי שעורי נעשה עור ברווז. לא ידעתי מה עשה אותו. לא היה לי קר. האם רוח רפאים חלפה מעל? לא, הייתה זו השירה. זיק ניתז מארנולד וטלטל אותי כמו צמרמורת. רציתי לבכות; הייתה לי הרגשה משונה מאוד. נפלה בחלקי דרך חדשה להיות מאושרת.

מדי פעם בפעם, כשאני מתמלאת געגועים אל ילדותי על שפת האוקיינוס – אל צווחת השחפים ואל ריח המלח, מישהו נכון לעזור אורז אותי במכונית ומסיע אותי אל אופק המלח הקרוב ביותר. באנגליה, בסופו של דבר, אין מקום שהוא – כמה? יותר ממאה קילומטר מהים? "הנה", ייאמר לי. "הנה הוא". כאילו הים הוא צדפה גדולה שמונחת על צלחת, שאפשר להגישה לאכילה, וטעמה יהיה זהה בכל מסעדה בעולם כולו. אני יוצאת מהמכונית, אני מותחת את הרגליים, אני מרחרחת. הים. אבל זה לא זה, זה בכלל לא זה.

קודם כול, הגיאוגרפיה לגמרי לא נכונה. איפה האגודל האפור של מגדל המים משמאל וסוללת החול בצורת חרמש (בעצם סוללת אבן) שמתחתיו, וכלא "דיר איילנד" בקצה הימני הקיצוני של הכף? הכביש שהכרתי התפתל אל תוך הגלים, מצד זה האוקיינוס, מצד זה המפרץ; ובית סבתי, באמצע הדרך, פניו מזרחה, מלא שמש אדומה ואורות ים.

עד היום אני זוכרת את מספר הטלפון שלה, OCEAN 1212-W. הייתי חוזרת עליו באוזניה של המרכזנית מביתי בחוף היותר שקט של המפרץ, לחש, פיוט, וכמעט צפיתי שהאפרכסת השחורה תחזיר אליי, כמו קונכייה, את המלמול המלחשש של הים המשתרע לו שם בדיוק כמו את ה"הלו" של סבתי.

נשימת הים אפוא. וכן אורותיו. האם היה מין חיה ענקית וקורנת? אפילו בעיניים עצומות חשתי בנצנוצים שניתזים ממראותיו המבריקות כעכבישים על שמורותיי. שכבתי בעריסה מימית, וריצודי ים מצאו את החרכים בתריס הירוק הכהה והשתעשעו וחוללו או נחו ורטטו קלות. בשעת המנוחה נקשתי בציפורני על מסגרת הנחושת החלולה של המיטה כדי לשמוע את המוזיקה, ופעם, בפרץ של גילוי ופתיעה, מצאתי את נקודת החיבור בטפט הוורדים החדש ובאותה ציפורן סקרנית חשפתי קרחת קיר גדולה. ננזפתי על כך, גם הוכיתי, ואז חילץ אותי סבי מידי ליליות הבית ולקח אותי לטיול של חיפוש "אוצרות" על הררים של אבנים ארגמניות, נוֹקשות ומקרקשות.

אמי נולדה וגדלה באותו בית נשוך ים. היא זכרה ימים של ספינות טרופות, כשתושבי העיר נברו בפליטות הגלים כמו בשוק חוצות – קומקומים, גלילי בד ספוגים במים, נעל בודדת ונוגה. אבל מעולם, עד כמה שזכרה, לא היה מַלח טבוע. הם ירדו היישר אל מצולות הים. ואף על פי כן, מה לא יכול הים להעניק? המשכתי לקוות. מכיתות זכוכית חומות וירוקות היו שכיחות, כחולות ואדומות – נדירות: פנסיהן של ספינות מנופצות? או לבבות מוכי ים של בקבוקי בירה וויסקי. אין לדעת.

אני סבורה שהים בלע עשרות מערכות תה – הושלכו מתוך הפקרות מאוניות נוסעים או שוגרו אל הגלים בידי כלות זנוחות. אספתי רסיסים של כלי חרסינה ששוליהם מעוטרים בדורבניות ובציפורים או במקלעת מרגניות.

לא היו שתי דוגמאות שתאמו זו לזו.

ואז יום אחד צרבו את עצמם מרקמי החוף על עדשת עיני לנצח. אפריל חם. חיממתי את ישבני על אבן הנציץ של מדרגות סבתי, בהיתי בקיר הטיח שהייתה עליו דוגמת עקעק עשוי מחלוקי אבן עגולים, צדפים וזכוכית צבעונית. אמי הייתה בבית החולים. היא נעדרה שלושה שבועות. הייתי נרגנת. לא הייתי מוכנה לעשות מאומה. נטישתה ניקבה חור יוקד בשמיי. כיצד יכלה היא, אוהבת ונאמנה שכמותה, לעזוב אותי בקלות כזאת? סבתי זמזמה וחבטה בבצק הלחם שהכינה בהתרגשות כבושה. בהיותה וינאית, ויקטוריאנית, שרבבה את שפתיה, לא סיפרה לי דבר. לבסוף הפשירה מעט. כשאמא תחזור תהיה לי הפתעה. הפתעה נעימה. והיא תהיה – תינוק.

תינוק.

שנאתי תינוקות. אני, שבמשך שנתיים וחצי עמדתי במרכזו של יקום מלא רוך, חשתי שהציר מתעקם וצינת קוטב משתקת את עצמותיי. אני אהיה צופה מן הצד, ממותה במוזיאון. תינוקות!

אפילו סבי, בגזוזטרה המזוגגת, לא הצליח לשדל אותי לצאת מן הקדרות העצומה. סירבתי להחביא את המקטרת שלו בצמח הגומי ולעשות ממנו עץ מקטרות. הוא הסתלק בצעד גאה בנעלי ההתעמלות שנעל, פגוע גם הוא, אבל בשריקה. המתנתי עד שדמותו הקיפה את גבעת מגדל המים והצטמצמה בכיוון טיילת החוף. דוכני הגלידה והנקניקיות היו עדיין אטומים בקרשים למרות מזג האוויר החמים שהקדים את זמנו. השריקה הלירית שלו אותתה לי הזמנה להרפתקה ולשִכחה. אך לא רציתי לשכוח. אימצתי אליי את הטינה, כעורה וסומרת, קיפודית ים עצובה, ודשדשתי לי לבדי בכיוון ההפוך לעבר בית הסוהר המרתיע. כמו מכוכב ראיתי, בקרירות ובפיקחון, את הנפרדות של הכל. חשתי בחומת עורי: אני היא אני. האבן ההיא היא אבן. ההתמזגות הנפלאה שלי עם הדברים בעולם הזה באה אל קצה.

הגאות שככה, שבה ונשאבה אל תוך עצמה. והנה אני, דבר דחוי, לצד האצות השחורות והמיובשות שאהבתי לפוצץ את חרוזיהן הקשים, החצאים החלולים של תפוזים ואשכוליות ופסולת של צדפים. לפתע פתאום, זקנה ובודדה, בחנתי את כל אלה – צדפות ארוכות, סירות של פיות, מוּלים עטופים באצות, התחרה האפורה המחוררת של הצדפה (אף פעם לא הייתה פנינה) ו"גביעי גלידה" לבנים זעירים. תמיד אפשר לדעת איפה הצדפים הכי טובים – בשוליו של הגל האחרון, המסומנים במסקרה של זפת. הרמתי, קפואה, כוכב ים ורוד נוקשה. הוא היה מונח בלב כף ידי, חיקוי מבדח של אצבעותיי. לפעמים טיפלתי בכוכבי ים חיים בתוך צנצנות ריבה מלאות במי ים וראיתי אותם מצמיחים זרועות אבודות. ביום הזה, ביום ההולדת הנורא הזה של אחרוּתי, של יריבי, של מישהו שאינו אני, הטחתי את כוכב הים באבן. שייכחד. אין לו שכל.

אצבעות רגליי נתקלו באבנים העגולות, העיוורות. הן לא נתנו את דעתן. לא אכפת להן. הנחתי שהן מרוצות. הים נסוג בריקוד אל הלא כלום, אל השמים – הקו המפריד ביום שלֵו זה כמעט בלתי נראה. ידעתי מבית-הספר שהים חופן את בליטת העולם כמעיל כחול, אך הידע משום מה לא התחבר עם מה שראיתי – מים משוכים עד אמצע האוויר, פרגוד שטוח וזכוכיתי; שובלי החלזונות של ספינות קיטור לאורך השפה. ככל שהיה ידוע לי, הן הקיפו את הקו הזה לנצח. מה נמצא מאחוריו? "ספרד" אמר הארי בִּין בעל עיני הינשוף, החבר שלי. אך מפת מוחי הקרתנית התקשתה לקלוט. ספרד. רדידי תחרה וטירות זהב ושוורים. בתולות ים על סלעים, תיבות תכשיטים, פנטזיה. חלק מזה עשוי הים, האוכל ומערבל ללא הרף, לפלוט לרגליי בכל רגע. כאות.           

אות למה?

אות לנבחרוּת ולייחודיוּת. אות לכך שלא לעד אהיה דחויה. ואכן ראיתי אות. מתוך עיסת אצות שעדיין הבריקה, שריחה היה רטוב ורענן, הושטה יד חומה קטנה. מה היא תהיה? מה רציתי שתהיה? בתולת ים? נסיכה ספרדייה?

אבל היה זה קוף.

לא קוף אמיתי אלא קוף מעץ. הוא רבץ על הכן שלו, כבד מן המים שבלע ומצולק מזפת, מרוחק וקדוש, ארוך זרבובית ומשונה בנוכריותו. הברשתי אותו וייבשתי אותו והתפעלתי משערו המגולף בעדינות. הוא לא נראה כמו אותם הקופים שראיתים אוכלים בוטנים וחושפים שת בטיפשות. הוא ניצב בתנוחה אצילית של "האדם החושב" הקופי. כעת אני מבינה כי הטוטם שהתרתי באהבה רבה כל-כך משליית האצה (ומאז, לצערי, אבד עם מטעני ילדות אחרים) היה "בבון מקודש".[i]

הים, אם כן, הבחין שאני נזקקת והרעיף ברכה. באותו היום תפס אחי התינוק את מקומו בבית, אך כמוהו גם הבבון הנפלא ואפילו היקר מפז (מי ידע?) שלי.

האם נוף הים שלי העניק לי אפוא את אהבתי לתמורה ולפראיות? הרים מפחידים אותי – הם רק רובצים במקום, הם גאים כל-כך. דממת גבעות מחניקה אותי כמו כריות שמנות. כשלא טיילתי לאורך הים הייתי עליו או בתוכו. דודי הצעיר, שהיה אתלטי וזריז ידיים, התקין לנו נדנדה על החוף. בזמן מתאים בגאות אפשר היה לבעוט ולהתרומם אל שיאה של הקשת, להרפות ולצנוח אל תוך המים.

איש לא לימד אותי לשחות. זה פשוט קרה. עמדתי במעגל של חברים למשחק במימי המפרץ השקט שהגיעו עד בתי שחיי, ואדוות ערסלו אותי. ילד מפונק אחד ישב בגלגל גומי ובעט, אף כי לא ידע לשחות. אמי לא הרשתה לאחי ולי לשאול מצופים, גלגלי ים וכריות שחייה, שמא הם יסחפו אותנו למים עמוקים שיגיעו מעל ראשינו ויטילו אותנו אל מוות מוקדם. "קודם תלמדו לשחות" היה המוטו כבד הראש שלה. הילד ירד מהגלגל שלו, ניתר מעלה-מטה, נאחז, ולא הניח לילדים אחרים לשחק בו. "זה שלי", אמר בהיגיון. פתאום הברישה רוח קלה את המים והכהתה אותם, הוא הרפה מהגלגל, והגלגל הוורוד שצורתו צורת גלגל הצלה צף והתרחק מאחיזתו. האובדן פקח לרווחה את עיניו, הוא החל לבכות. "אני אביא אותו", אמרתי בהתרברבות שחיפתה על תשוקה בוערת "לעשות סיבוב" על הגלגל. זינקתי בנפנוף הצדה של הידיים; רגליי חדלו לגעת. הייתי בארץ האסורה – "מעל הראש". אם להאמין לאמא, הייתי אמורה לצלול כמו אבן, אך לא צללתי. סנטרי היה מורם, הידיים והרגליים טחנו את הירוק הצונן. תפסתי את הגלגל הדוהר ושחיתי איתו. שחיתי. ידעתי לשחות.

שדה התעופה מעבר למפרץ שחרר צפלין. הוא התרומם כבועת כסף, כהצדעה.

בקיץ ההוא בנו דודי וארוסתו זעירת הממדים סירה. אחי ואני החזקנו מסמרים מבריקים. התעוררנו לתך-תך של הפטיש. גון הדבש של העץ החדש, השבבים הלבנים (שהפכו לטבעות לענוד על האצבע) והאבק המתקתק של הנסורת יצרו צֶלם מעורר הערצה, דבר יפהפה – סירת מפרש אמיתית. מן הים הביא דודי מקרלים. במעטה ברוקד כחול-שחור-ירקרק שלא דהה הם הובאו לשולחן. ואכן מצאנו את מחייתנו בים. מראשו ומזנבו של דג בקלה הכינה סבתי נזיד אשר לאחר קירורו התקרש בקריש שחגג את ניצחונו שלו. הכנו ארוחות ערב מרכיכות מאודות בחמאה והנחנו שורות של מלכודות לובסטרים. אך מעודי לא יכולתי להביט בסבתי ששמטה את הלובסטרים הירוקים הכהים, על צבתותיהם המנפנפות החסומות בכפיסי עץ, אל הסיר הרותח שממנו נשלו כעבור דקה – אדומים, מתים ואכילים. חשתי את הצריבה הנוראה של המים על עורי בחריפות רבה מדיי.

הים היה הבידור העיקרי שלנו. כשבאו אלינו אורחים הושבנו אותם לפניו על מחצלות עם תרמוסים וסנדוויצ'ים ושמשיות צבעוניות, כאילו די להתבונן במים – בין אם יהיו תכולים, ירוקים, אפורים, כחולים כהים או כסופים. המבוגרים בימים ההם עדיין לבשו בגדי ים שחורים צנועים שהפכו את אלבום התמונות המשפחתיות שלנו לארכאי כל-כך.

הזיכרון הסופי שלי מהים הוא זיכרון של אלימות – יום דומם, צהוב חולני ב-1939, הים מותך, חלקלק כפלדה, מתנשף ברצועתו כבעל חיים עגמומי, סיגליות רשע בעיניו. שיחות טלפון מודאגות עשו את הדרך מסבתי על שפת אוקיינוס חשופה אל אמי, במפרץ. אחי ואני, עדיין בגובה ברך, גמענו את השיחות על נחשולי ענק, גובה פני השטח, חלונות חסומים בקרשים וסירות צפות, כאילו היו שיקוי פלאים. ההוריקן היה צפוי להגיע עם לילה. בימים ההם ההוריקנים לא הנצו מדי סתיו בפלורידה ופרחו מעל קייפ קוד כמו היום – בום, בום, בום, תדירים כזיקוקים בארבעה ביולי ומכונים בבדיחות הדעת בשמות נשים. הוא היה חידוש אימתני, מפלצת ימית. עולמנו עלול להיאכל, להתפוצץ לרסיסים. רצינו להיות בעניינים.

אחר הצהריים השחירה הגופריתיות מוקדם מן הרגיל, כאילו לא ייתכן שהעתיד לבוא יהיה מואר בכוכבים, מואר בפנסים, ייראה לעין. הגשם החל, שטיפת נוח ענקית. אחריו הרוח. העולם נעשה תוף. מוּכֶּה, הוא צווח והיטלטל. חיוורים וצוהלים במיטותינו לגמנו אחי ואני את שתיית הלילה החמה. מובן מאליו שלא נישן. הזדחלנו אל התריס והרמנו אותו כדי חרך. בראי של שחור נוהר התחבטו פנינו כעש המנסה להידחק פנימה. לא ניתן לראות דבר. הרעש היחיד היה יללה ששולהבה בדפיקות, טריקות, גניחות והתפצחויות של חפצים שהועפו ככלי חרס בעת מריבת ענק. הבית התערסל על שורשיו. הוא התערסל, התערסל והתערסל עד שהרדים את שני שומריו הקטנים.

עיי החורבות למחרת הגשימו את כל המשאלות – עצים ועמודי טלפון עקורים, בתי נופש רעועים שהתנדנדו מעלה-מטה על יד המגדלור ופסולת צלעותיהן של ספינות קטנות. ביתה של סבתי החזיק מעמד, בגבורה – אף שהגלים נשברו על הכביש ואל תוך המפרץ. הדֵּק של סבי הציל אותו, אמרו השכנים. חול קבר את תנור ההסקה בסלילים זהובים; מלח הכתים את הספה המרופדת וכריש מת מילא את מה שהיה ערוגת גרניום אך סבתי הוציאה את המטאטא, חיש יבוא הכל על מקומו בשלום.

וכך הוא מתאבן, מראֶה ילדותי על חוף הים. אבי מת, עברנו לגור במרחק מן החוף. מכאן ואילך חתמו את עצמן תשע שנות חיי הראשונות כספינה בבקבוק – יפות, בלתי נגישות, לא שמישות, מיתוס מעודן מעופף ולבן".

1962

[i] הוא מכונה גם "בבון המִצרים" ועל פי המיתולוגיה המצרית היה משרתו המקודש של תות אל החוכמה, הלימוד והכשפים, שהיה לו, לפי אחת הגרסאות, ראש בבון.

The post Ocean 1212-W | מאת: סילביה פלאת' appeared first on פה ושם.

בזמן המגפה היא נזכרה במרפסת: בחלונות הגדולים, בעצים המיטיבים, באדניות שבהן שתלה חסה כהבטחה. גם בי היא נזכרה וכיבסה את כיסוי הבד הכחול ופיזרה עליי את מיטב הכריות – מהן רכות ומהן קשיחות, בגוני בורדו וירוק. באותו זמן היא נזכרה גם בקריאת הנעורים, כאשר החיים נדמים כדבר שעודנו עומד בפתח הדלת, משתרע, לא מפוענח. ויש לך פנאי לכך, ללא מפוענח שיכול לשהות עימך בפתחיו משאינך עובדת או אחראית לגורלות של אחרים. לכן היא התפרקדה עליי, מזרן אדום דהוי, ספה לשעבר, השעינה כרית והנה, הייתי לה למשטח קסמים שממנו מתבוננים אל החוץ כמתוך מסתור של יופי ושל תעופה.
כך, בימות הסגר הראשון, שבהם פרודות היממה הצטברו אחרת לגמרי, התוודעתי לאוטוביוגרפיה של דלת. לא יכולתי להפסיק לקרוא מאחורי גבה, לרוץ עם השורות כל כמה שיכולתי בהתחשב בנסיבות, למצוא מרווח סביב צווארה ובין שערותיה. פיתיתי אותה להישאר ולהמשיך, היטבתי את מגעיי, העמקתי גומחות באזורים מסוימים והטפחתי באזורים אחרים. לעיתים נקטתי מניפולציות קטנות שגרמו לה להסתובב כך שאוכל להיטיב ולקרוא. ודאי תבינו כי נשימתי נעתקה: הנה, סופסוף מישהי כותבת בהבנה לדומם, בסקרנות לחלקי הבית, שאותם היא מדובבת בהומור ובעצב. מזרן... לו מישהו היה כותב על מזרנים, על נדיבותם, על עדויותיהם לחיים הנוצרים, כלים, מתענגים, מתבעתים – על גורלנו בעת בלותנו, כנושאי זיכרון שתוקים.

"את החוץ אני רואה רק בכוח הסוגסטיה," אני קורא על הדלת מבין הכתפיים המתפרקדות, "ממוצא הדרך אני מנסה לנחש את המשכה, הכיוון הוא המנחה אותי. את הפְּנים אני מכירה היטב. בעצם אני עדה לו... כל האינפורמציה חשופה לפנַי, המריבות, הבדידות, השיגוע. אינני יכולה להשתתף, רק להבליט את נוכחותי בכעין מוצא. יש מוצא, לצאת החוצה. וכשהם יוצאים סופסוף, אני נשארת מאחוריהם עם הדי הצעקות, האוויר המתוח והמִלים שעדיין רוחפות בחלל החדר. איך עשיתְ את זה? אתה לא רואה? אני רואָה, אבל מי יפנה לעדות של דלת?"[1]

הדי צעקות, כן, גם מזרנים מכירים אותן, לפעמים בקִרבה מיוחדת, כאשר הן באות מבפנים ונותרות בגוף; כן, כמה עזרתי לגברתי בלילות נדודים... היכן כל זה משוקע עתה בינינו? אזי שינתה את תנוחתה משכיבה לישיבה, פתחה את המחשב והחלה לכתוב:

"הדלת, על יחסה המיוחד בין פנים וחוץ, מקבלת אצל זרחי מעמד מיוחד של מי שיודעת את המצויים בבית, את תנאי עזיבתם ואת אופני הישארותם. היא האוצרת את ההדים הבלתי ניתנים להצטברות מובנת של כאבי הבית. אמירות של סתם, זעקות שבר. נורית זרחי היא שיודעת לפנות אל אותה פאה של בית שאיש לא פנה אליה עד כה, ולהקשיב לעדותה.
כמי שמכירה באופן אינטימי את הבדידות ואף בוחרת בה לא פעם כבמין מבצר ואפילו כבידידת אמת, ישותה הכותבת של זרחי פונה במהלך הספר לדמויות נוספות שכמו הדלת עצמה, אינן פוסעות החוצה, אלא מעידות על יחס אינטנסיבי לעולם מתוך הפנים, מתוך ההתבודדות. היא פונה אל אמילי דיקנסון בבית אביה שבעיירה הכפרית הסגופה בצפון אמריקה, לרוזה לוקסמבורג הקשובה לרחשי הטבע ולקשיים האנושיים בתא כלאה בגרמניה, אל מרסל פרוסט שקפא במרחב על מנת לפנות מקום לזמן, ופעם נוספת ביצירתה היא פונה אל דבורה בארון שלא עזבה את מיטתה, כמין אלגוריה דאובה לסכסוכיה של אישה כותבת".

האם לאמילי דיקנסון היה מזרן אהוב שעליו קראה? האם מזרן הכלא של רוזה האדומה היטיב עימה או דווקא שיתף פעולה עם סוהר קהוי לב (גם מזרנים, עליי לומר בכנות, יודעים להתאכזר)? האם פרוסט הטמיע דמעות במזרנו? האם המזרן יכול היה לגודש העצב של דבורה בארון? לפתע נעה עליי גברתי בהתרגשות ותיקנה את יציבתה:

"אזי, מגלה זרחי שושלת משוררות הודיות ויפניות מימי הביניים שמעניקות לנו יחס שלא שיערנו. משוררות מפתן, יפהפיות לשעבר שסולקו מן הארמונות והפכו לנזירות מקבצות משוטטות, נטולות מורא ובעלות כתב. ביניהן המשוררות מיטא וללה. גם ספר כרית של איזומי שיקיבו עולה, מזכיר סוגות שנכתבות קרוב לגוף והרחק מן המסעות הגדולים. זרחי מתרגמת אותן במחווה מרגשת של קירבה. האם בזכות המשוררות הללו היא נזכרת באורח מתעתע ("כבמין סכיזופרניה") בקרובים עתיקים אחרים: במאראנוס, אנוסי ספרד, שכמו זרחי עצמה היו להם יחסים מורכבים בין חוץ ופנים?
אילו מסעות מתרחשים בדלתיים הסגורות שאוספת זרחי, כמה כמיהות, ארצות, היסטוריות אנו פוגשים? הספרון הזה מרגש במיוחד בימים הללו שאיננו יוצאים מן הבית, שכובים על מזרן ישן ואהוב במרפסת ומגלים מחדש את הקריאה עצמה כמין דלת, שער יציאה..."

היא ציינה אותי, קפצצו החלקיקים בגופי שהתמתח ורפה בנחת של אהובים שקיבלו הכרה. ואילו היא סגרה את המחשב, הניחה אותו בסמוך לספר הזעיר אך הגדוש של נורית זרחי, הסתובבה על צידה, שיקעה עצמה בצורה מצומצמת ועמוקה יותר בגופי המרוכך, והתבוננה בעלי העץ המושיט את עלעליו המדנדנים ברוח, ידידנו הירוק המיטיב.

[1] נורית זרחי, אוטוביוגרפיה של דלת, "אפיק", 2018. עמ' 10.

>> בדף הפייסבוק של מאזניים יש קישורים לטקסטים מתוך הגיליון, שבו שותפים רבים וטובים: ביניהם יערה שחורי, עודד וולקשטיין, שהם סמית, עינת יקיר, שמעון אדף, ויקי כהן, נועה מנהיים, ליאת קפלן, יפתח אלוני (שבהוצאת "אפיק" שלו ראה אור אוטוביוגרפיה של דלת), ענת שרון בלייס, דפנה בן צבי, ונורית זרחי עצמה.

מיכל חרותי, עורכת הגיליון, מציינת בדברי הפתיחה שרבים מהכותבים התייחסו לכתיבתה של זרחי לילדים. היא מביאה ציטוטים נהדרים של זרחי מתוך שיחתה עם הלית ישורון וגם מתוך המסה העמוקה של עודד וולקשטיין, הכורה אוזן אל הילדי כאל פוטנציאל ספרותי, הגותי ואתי חשוב.

בי נוגעת במיוחד הפרוזה האוטוביוגרפית של נורית זרחי, שאליה היא מביאה רגישות מצלולית ותנועה של משוררת, כמו במקרה של המסה על יחסיה עם אמה, הפסנתרנית המוחמצת ("הפסנתר", בתוך בצל גבירתינו); בסיפורים כאובים על נשיות כלואה בזוגיות מקטינה, אהבות חמוצות ומעגלי נטישה בהרצפה מתנדנדת; וכמובן כאן, באוטוביוגרפיה של דלת, שבו מביאה זרחי את דמיונה הפנטסטי אל חיי היומיום במקוריות משחררת.

The post "אוטוביוגרפיה של מזרן", מחווה לנורית זרחי appeared first on פה ושם.

[פורסם בתוך: הו! 20, "מהי ספרות?", ספטמבר 2020]

* הקדמה * את תחילת התהוותו של הגיליון המיוחד של "הו!" ראיתי בתחילה בקול, בכנס בנושא "מהי ספרות?" שהתקיים בחוג לספרות באוניברסיטת תל-אביב – יוזמה של עירן דורפמן, עם כניסתו לכהן כראש חוג. דורי מנור לקח את זה הלאה וגלגל את השאלה הגדולה גם אל ההקשר החוץ אקדמי – סופרות, סופרים, משוררות ומשוררים, מסאיות, עורכות ועורכים מתרגמים ומתרגמות שנענו בריבוא תשובות וכתבו מהי הספרות לדעתם. עצם המהלך הזה – מהאקדמיה אל שדה הספרות ולהפך הוא חשוב ומיוחד בפני עצמו. 

אחד הדברים העוצמתיים ביותר שעולים מתוך 95 המסות הוא האהבה לצורה החמקנית, הבלתי נתפשת להגדרה ברורה שהיא הספרות. מצויים בו גם ההתלבטות מהי האהבה הזו, הבטחון בערך שמתקבל מקריאה, בשונה למשל מצפיה בסרט או בסדרה, התחושה שכל זה עוצמתי מאוד אך גם קשה לדיבוב וכמו מתרושש ואובד ברגעים ההיסטוריים הנוכחיים. רגעים שבהם הקריאה אולי שבה לקדמותה המסוגרת האליטיסטית ואולי מתהווה לנגד עיננו לישות שונה, מגוונת ומעורבת במדיות נוספות ובז'אנרים גבוליים. יש שיאמרו שמתוך רגעי החמיקה הנוכחיים של הספרות היא נוכחת יותר. ויש שישֹאו את התהייה הקשה בשקט, בזהירות, כמי שנושאים על חזם, עטוף בבדים, תינוק זקן שאסור להראותו. 

אחד הדברים שנגעו בי ביותר היו דבריה של חנה פולין-גלאי: עד כמה הקריאה בספר, בספר ממש בעל דפים ריחניים מיוֹשן ואולי אפילו קרועים בשוליהם – אותה קריאה שבעבר נחשבה כמה שמאפשר לנו לנוד הרחק – מאפשרת בימים האלו רוויי המסכים והתנועה המרושתת להוות ברגע הנוכחי ובמרחב הקונקרטי. להיות בעצם הנוכחות. 
בגיליון כלולה גם המסה המופתית של נעמה צאל, זכרונה לברכה, שנכתבה לפני מותה ועוסקת בסיפיות השפה וביכולת לבטאה.

זהו באמת גיליון מיוחד שמבזר את המעשה השתלטני של סארטר וצורת מחשבתו על הספרות, ומעביר אותו לידיים מגוונות שמתכנסות כולן במסות קצרות על השאלה "מהי ספרות?". כלולים בו רבים וטובים מאוד – כאן אפשר להזמינו, למצוא תוכן עניינים ועוד >>

המסה שלי נכתבה מתוך קשב לפרוסט, ש"י עגנון וז'ורז' פרק, ביקשתי ללמוד מהם על האפשרות להרחיק כדי להתקרב.

* ספרות והזרה * "כולנו ניצבים לפני הסופר כמו עבדים לפני הקיסר", כותב פרוסט בספרו "תענוגות וימים". "די במילה אחת שלו כדי לקרוא לנו דרור. בדברו אנו מאבדים את גורלנו הקודם ומתוודעים לזה של הגנרל, האורג, הזמרת, האציל הכפרי, של החיים בכפר, ההימור, הציד, השנאה, האהבה, חיי הצבא. בדברו אנו נפוליאון, סאואנרולה, אכר – ואף יותר מזה: אנו מתנסים בחוויה שאפשר שלא היינו מתוודעים לה לעולם: הננו אנו עצמנו. הוא מעניק קול להמון, לבדידות, לאיש-הכנסיה הזקן, לפסל, לילד, לסוס, לנפש אשר בקרבנו. בדברו אנו נעשים לפרותיאוס אמיתי הלובש ופושט את צורות החיים בזו אחר זו. כשאנו מחליפים את הצורות הללו בזו אחר זו אנו חשים שלהווייתנו, שנעשתה כה גמישה וחסונה, צורות חיים אלו הן רק משחק, מסיכה המביעה כאב או הנאה [...] גורלנו הטוב או הרע מאבד לרגע את שליטתו העריצה עלינו, אנו משחקים בו ובגורלם של אחרים" (מצרפתית: יורם ברונובסקי).

לפי פרוסט הספרות היא מה שמאפשר התרחקות מעצמך, אך התרחקות זו היא דווקא שמאפשרת התקרבות לעצמך באופן מדוייק ונדיר בעוצמתו. בתהליך הקריאה נעשה האני לרחב, חופשי ומשחקי, וגם מחורר ומרושש מיציבות. עד שהוא – הגורל? קיומנו הרגיל? – מתרחב, צובר עוד מובנים ובה בעת מאבדם, נעשה לכברה שעשתונות המובן נוזלים דרכה והופכים לחלקיקים החומקים מההכרה ומתלכדים בה – מובילים אותה למיקומים חדשים וזרים, מעמתים אותה עם ריבוי אפשרויות פלאי ומבעית. הספרות היא אם כן יישות שהופכת את השפה למדיום של שהיה ותנועה שמאפשר מגע עם הגודש החומק ועם כפילו המתעתע – הריק. מרחב שבו אנו עצמנו נהיים לעצמנו דרך מסעותינו בזרוּת.

לעיתים מדובר בהתרחקות שנעשית דווקא מתוך התקרבות מוזרה שמפרטת את המוכר עד שהוא עצמו נהיה לזר, גמיש לממשקים בלתי צפויים. מקרה מעניין כזה מצוי בנובלה "עד הנה" לעגנון.

"עד הנה" היא יצירה ספרותית שמתנגדת לפתרונות של מלחמה ומגחיכה אותם. יש בה בוז עמוק וחכם להפרדות אלימות: בין לאומים, בין טקסטים מסורתיים לאמנות אוונגרד, בין "אויבים" ו"ידידים", בני-בית וזרים. המלחמה (מלחמת העולם הראשונה בגרמניה)  נבחנת בה דווקא בעורף מתוך תאור גורלם של פליטים וחיילים הלומי-קרב והתבוננויות מרתקות, כגון במתרחש באטליז השכונתי – המשווה לזירת קרב שאליה נשלחים אנשים לשחוט/להשחט למען תאוות ניצחון ותשוקת הכרעה. המספר – בן דמותו של עגנון – הוא סופר יהודי ממוצא מזרח אירופי שמתגורר בברלין ומסרב להתגייס לצבא הרוסי, נמלט משליחיו אך אינו יכול לשוב לביתו בארץ ישראל משום הסגר. למרות התרחשות העלילה סביב 1917, חבויות ביצירה התייחסויות גם למלחמת העולם השניה ומוראותיה. באופן חריג בנוף הספרות הישראלי, "עד הנה" מכילה אמפתיה לא רק לתרבות והאנושיות היהודית שנחרבו באירופה, אלא גם לתרבות והאנושיות הגרמנית-אירופית שנלכדו במעגלי מלחמה עד השחתת המידות והרוח, עד אבדן השירה. ועוד מעניין שעל אף היחס למדינת ישראל כיישות חיונית ונשאפת, מובלעת בנובלה דאגה גדולה ביחס להתכנסות הספריה היהודית במסגרת מדינית-לאומית. שולט בה הרהור טרוד מאוד על השפעת הלאום – הן על הידע ההומאני בכלל והן על זה היהודי שנוצר מתוך פזורה, וכחלק מפיתוח מחשבת-גלות המעמידה אלטרנטיבה לחשיבה ויצירה ממלכתיים. זהו אחד הספרים האנטי-מילטריסטיים המדהימים שנכתבו אי-פעם בעברית.

כמו כל יצירה משובחת שמתריסה באורח עמוק כנגד הסדרי כוח הגמוניים, גם מבחינה צורנית "עד הנה" מאתגר את גבולות הנורמה ואת הגיונותיה: טקסט "פרוטיאי" פרגמנטרי הפושט ולובש צורות שהעלה תמיהות עזות בקרב חוקרים שחלקם אף הציע לקצצו ו"לתקנו". עד מחציתה נוהגת הנובלה לפי הנורמות הספרותיות אולם היא מסרבת להסתיים ב"רגע הנכון" ובמקום זאת נפזרת אל פרקטיקות מודרניסטיות ומדרשיות רדיקליות. מתוך כך מהדהדות בה תביעות משני שדות רחוקים: התביעה הדאדאיסטית לפירוק השפה עד הגעה לאלכימיה הכמוסה של המילים, עד ויתור עליהן (הוגו באל), והתביעה התלמודית לקרוא מכל כיוון – כאילו לאותיות יש נפח במרחב וניתן לקראן לא רק מימין לשמאל ומשמאל לימין, אלא גם אם עומדים מאחריהן ומתבוננים בהן כבגוף מפוסל המאבד-מעבד מובן (רב חסדא). באופן זה נוצרת תנועה כפולה – הרחק מהעברית המסורתית, הרחק גם מהעברית הלאומית-ישראלית, והעמקה בה.

באחד הלילות מתקשה המספר הרעב של "עד הנה" להרדם. זה עתה הגיע לעיירת השדה גרימה ללא אישורי שהיה והבטן הריקה, טלטלות הדרך וחרדת המלחמה אינם מאפשרים מנוחה. אז הוא נוטל את השורש העברי בקר ומהפך בו (בקר, ברק, מרבק, ברקנים, קבר) תוך אזכור של מקורות מן המקרא והמשנה  "ונטלתי שורש עברי להפך באותיותיו, כמה תיבות מסתעפות מהן". האזכורים מובילים למשמעויות מרובות וסותרות תוך כדי תנודה צדית בין שורשים וקשב לקירבות מצלוליות. כך נחשפת המילה כעיבוי – יציר כלאיים רב צרופים – עד שאין דרך אחת להבינה והיא הופכת זרה ובכל זאת, כמין עיסה נילושה בפה היא גם קרובה לעצמה בצורה מיוחדת. במצב משחקי-ספרותי זה אשר בסף-חלום אנו חווים את הנעת האותיות, את פוטנציאל תנודתן האינסופי וכן את רגעי העצירה – רגעי אצירת המשמעות. המשמעות מובנת לכן כנוצרת במתח שבין פיזור ואיסוף, לא מדובר בישות קבועה אלא במין צעיף או מסכה. הזרת הלשון שנוצרת מתוך התנועה בכל כיווניה ומתוך קירוב שדות תרבותיים שהתרגלנו לראותם כרחוקים ונפרדים (אוונגרד ומסורת) יוצרת מרחב לשוני פרום ופתוח יותר. הוא המאפשר משחק חופשי ופורה יותר במסמנים ואת פוטנציאל השינוי מתוכם, כדברי ננסי בספרו Corpus. לכן את המצב המשחקי של הלשון (המסכה) לא רצוי להפסיק לשם גילוי האמת, שכן דווקא הוא (ההכרה בו? השחרור מן האני היציב שהוא מאפשר?) מזמן מגע עם אמת הריבוי החבויה כתהום שאותה השפה מגלה ומכסה.

בנים-לא-נים לשוני מנפה עגנון בעבורנו מזון (מזור) מזוהמת לשון המלחמה, המאופיינת בפשטנות. הוא נוטל שורשים נוספים שנקשרים במדרשים על צורת האות ועל פוטנציאל היצירה שלה (תלמוד בבלי, "שבת"; "ספר יצירה") – עד הגעתו אל המילה לחם שאותה הוא מותיר בעירומה המודרניסטי, ללא קישור למקור קדום שיעניק הקשר "אחר אותן אותיות נטלתי שורש אחר. אחר כך נטלתי כמה תיבות שנקראות ישר והפוך [...] על יד על יד התחילו עיני מתקשרות בשינה מתוך האותיות חלם, שהפכו עצמן ונעשו לחם מלשון מלחמה".

אך כיצד עלינו לקרוא את תנועת השורשים בין חלם ללחם, מבלי שעגנון ציין הפעם את ניקוד המילים וללא קישורן? על כך רצוי להתעכב, שכן השאלה הזו נותרה במכוון בלתי מוכרעת – האם עלינו לקרוא את המשפט באורח מוזר מעט (לֶחֶם מלשון מלחמה) או בצורה פשוטה ונורמטיבית (לָחַם מלשון מלחמה)? עתה, לאחר שלעסנו יחד עם עגנון את שורשי העברית מכל כיוון אפשרי, מוטלת עלינו עבודת הלישה והניפוי. כאילו ביקש להעניק לנו, קוראיו, את האחריות על פסיקת המשמעות – את הכוח שאותו פרוסט כינה "עוצמתו של הסופר". והרי לו היה עגנון מכריע, היה מפסיק את נשף המסכות המשחקי של הלשון שהוא – על יופיו ועל אימתו – המאפשר את התנועה. הוא שמאפשר את ההתמודדות עם תאוות ההכרעה המוחלטת והניצחון – המופיעים בנובלה כהרסניים ומגוחכים.  

האם נוכל, בעברית היום, להוציא לֶחֶם מלשון מלחמה? האם למצער נוכל לשאול מה הכוונה בכך? האם הקשב החלומי לשפה שעגנון זימן יוכל לאפשר גם חילוץ של חמלה והחלמה?

"כולנו ניצבים לפני הסופר כמו עבדים לפני הקיסר. די במילה אחת שלו כדי לקרוא לנו דרור. בדברו אנו מאבדים את גורלנו הקודם" (פרוסט, שם). עתה אנו ניצבים לפני עצמינו כעבדים בפני קיסר ואין לנו אלא לשאול את עצמינו האם נוכל לקרוא דרור, האם נעז לאבד את גורלנו.

המעשה הספרותי דורש לעבד את המובן מאליו באורח יצירתי כדי לכרות מרחב אחר ולפתוח אליו מפתחים. התנועה המרחיקה את השפה ממובניה הרגילים קשורה ב"עד הנה" בסירוב להפרדות נורמטיביות ולנרטיבים פשטניים המובילים למעגלי אלימות ולגיוס האדם לטובת איוּנוֹ. היא מוציאה את הבלתי-מובן מלשון המלחמה ומעניקה תנודתיות מחייה מתוך עצם התעיה התוהה בשפה: כמה תיבות תהודה יהדהדו, כמה מילים יסתעפו?

סרבנות הגיוס של המספר ב"עד הנה" אינה אם כן רק סרבנות להתגייס כחייל, אלא אף לגיוסה של השפה. אם נחשוב על דמותו של עגנון בשנות החמישים המוקדמות שבהן פורסם "עד הנה", ודאי הוטל על כתפיו משא כבד – לנסח בעבור קוראי העברית את "המצב היהודי" לאחר מלחמת העולם השניה, השואה והקמת מדינת ישראל. מרבית החוקרים בני זמנו חשבו שכשל במשימה הזו ושנשתתק קולו של הסופר הגדול שהחל לכתוב יצירות פרגמנטריות אניגמטיות ומוזרות, נטולות עלילה ברורה. אך בעיניי נפתח עגנון דווקא אז לאפשרויות ואמירות נועזות – נדירות עד היום בספרות העברית. לכן מעניין לחשוב על הזרות ועל הסרבנות של הגוף הרעב שאנו פוגשים ב"עד הנה" גם כזרות של סופר בתוך שפתו. אך מהי אותה זרות? האין זו שמירת לשון ההזרה שהיא לב ליבה של הספרות? האין דבר זה עצמו בבחינת מעשה ההלחמה החלומי הכרוך במגע סיפי בין חמלה ומלחמה שמאפשר את הוצאת הלֶחֶם מלשון מלחמה? זרות שיש בה תביעה – גם בעיתות מצוקה – למציאת דרכים משחקיות אל יסודות השפה, אל המוזיקה והצורה שחותרים תחת משמעות אך מעניקים את אפשרותה. 

המעשה הספרותי הרפלקסיבי של עגנון על אודות השפה, האלימות המודרנית והגוף הרעב, מעלה על הדעת יצירה אחרת שעוסקת במלחמת העולם השניה ובגורל היהודי והאירופי – "W או זכרון הילדות" לז'ורז' פרק. בסיום החלק האוטוביוגרפי של הספר מתאר פרק תערוכה מבעיתה על מחנות הריכוז שראה כילד, חודשים ספורים לאחר מות אמו באושויץ. הוא מציין שני דברים שנחרטו בזכרונו: את צילומי הכתלים השרוטים בידי קרבנות הכבשנים וגם "משחק-שח עשוי מכדוריות של לחם". המשחק העשוי משאריות אוכל שחסכו הכלואים מפיהם נועד לאפשר מזון מסדר גבוה. לא בכדי פרק חותם עמו את החיבור האינטימי – שכן המשחק העשוי מזון חסוך, שנעשה כנגד כל סיכוי מסמן קו דק של שפיות. קו שאותו מנסה לאפשר הספרות במשחקי ש(י)ח מורכבים ורציניים, הנעשים מתוך מגעה עם אזורי השפל, קו שבו מוצאים בני-האדם לגופם לחם בסף השפה.

The post ספרות והזרה appeared first on פה ושם.

עגנון נפטר בשנת 1970, אבל נדמה שעודו טבוע ומשוקע בתרבות הישראלית. בערב שנקיים על עגנון נשאל באיזו מידה עגנון עדיין רלבנטי לישראל בת-זמננו?
נתהה ונגשש על הדבר היהודי-ישראלי, החמקמק, שמסרב להתמקם; מה אבד, מה לא עוד ישוב, ומה אולי יושב בקץ הימים? כמו כן, נשאל על מקומו של עגנון ביחס לתפר שבין מסורת למודרניזם. ננסה לבדוק את אופני ההתכתבות עם עגנון היום – בכתיבת ספרות ובמחקר. וכמובן - נדרוש ונדרוש בגרעין השפה של עגנון – איזו שפה הוא הוריש (מה המשמעות של ירושה כזאת, אם בכלל?), לנו, דוברי הישראלית הקשה, מהלכי הבטון המנוקב.

The post על מה שאבד ומה שעוד ישוב – שיחה על ש"י עגנון appeared first on פה ושם.

על כריכת ספרה של עדי שורק, "לפעמים מאבדים אנשים", מופיע תצלום שצילמה האמנית נועה צדקה. זה תצלום צבעוני מאוד, המתאר שולחן אוכל ועליו שאריות ארוחה. אור חזק נכנס מן החלון, אולם החדר נראה כאילו הואר בנורה צהובה. המפה משובצת באדום, בצהוב ובירוק, פרופיל החלון צבוע בצהוב בננה, משענות הכיסאות צבעוניות גם הן, וכמוהן גם המפיות ואחד משני ספלי הקפה. על אדן החלון ניצב עציץ קטן, נראה־לא נראה.

עוד מתוך ועל "לפעמים מאבדים אנשים":

שבלולים >>

נער צל >> 

מיטה >>

ריאיון עם אלי אליהו וביקורת מאת עינת יקיר >>

The post ואולי היה זה רק חלום | ביקורת מאת יונתן אמיר appeared first on פה ושם.