......................................................................................................
חלק ראשון של המסה "על רצינות ומשחק" מתוך הספר "על הפרישות" מאת מיכל בן-נפתלי
סדרת ושתי, הוצאת רסלינג
......................................................................................................

הייתי בעלה של הילדה, עורך דין עם ילקוט שחור מפלסטיק. עם שחר יצאתי לעבודה. בדרך מן העבודה הביתה לחדרה של הילדה סרתי לספריית הארמון. דפקתי על הדלת שהייתה תמיד סגורה כדי לא להפריע למלך הקורא. אחר כך הייתי שבה למשק הבית שלנו ולילדתנו המשותפת, מַמינה בֶּלה, בובה בעלת בטן מזמרת שאביה הביא מאיטליה.

הילד נתן לנו שמות חדשים על פי שושלות המלוכה ההבסבורגית. אני הייתי הנסיכה בת יובסקאים פון שלזוויג הולטשטיין, או בקיצור יובסקה. עד היום, כשעקבותיו של המשחק האבוד, או של הפיקדון שהפקדנו זה בנפשו של זה טושטשו כליל, יש שני אנשים בעולם שיכולים לעצור אותי ברחוב באמצעות השם הזה. הייתה זאת עת שבה תווינו הסגוליים עוד היססו בפני תחושה אינטואיטיבית של הוויה משותפת, שקדמה אפילו לקרבה הביוגרפית. התפשטנו מעצמנו בטרם נעשינו זרים. בין החדרים האלה הקמנו קהילה קטנה שלא תשוב עוד, כמו פרוטו-פוליס, רגע לפני שצומחות יריבויות ושנדרשת הסכמה מדעת.

היינו מכורים למשחק הזה, כל אחד לתפקידו, תפקיד שהיה תפור על פי מידותיו, שהוא תפר לעצמו, שהמציאות תפרה לנו. הרגשנו מעין שקט לשוב ולשחק אותו תפקיד. היה לנו מקום בתוך המשחק, המשחק היה המקום שלנו, בית-בתוך-בית, מעט מוגבה מעל המציאות אבל לא מדי, איזון דק בין הזיכרון שערמנו לבין העתיד שלפנינו, בין הצורה שקיבלנו לבין הצורה שהענקנו לעצמנו. כבר אז הייתה לנו רק מידה מסוימת של חופש. נטלנו מרחק משביצענו את התפקיד בשלמות או במעין קריקטורה של שלמות, היכן שבדרך פלא הן נעשות קרובות.

2.

משחק הילדות היה לגרעין לא-נתפש, חמקמק, שפילס את דרכו מחוץ למשחק. הוא היה לסוג של סירוב או פגיעוּת ההודפת את המשחק, אולי עוד קודם שנעשינו לאזרחים או לעובדים, כמי שהפנימו איזה גינוי או עכבה ואינם יכולים להמשיך לשחק. לא מפני ששכחנו את הכללים, או שמילאנו את חיינו בפעולות תכליתיות. לא מפני שעיסוק דחוף יותר חייב את השתתפותנו ודחק את המשחק. לא מפני שאיבדנו עניין. המשחק הוא שהשתנה לנו ובעינינו המבועתות, נוכח מה שלמדנו לכנותו המשחק החברתי, הוא חָבר לצרוּת הדמיון של השחקנים ואנחנו הובסנו לאלתר.

עצם כניסתנו למשחק לא הייתה עוד חניכה לובשת חג. יכולנו למרב "לצאת" לשחק, אך את מה שהחשבנו ליקר ביותר, לבעל ערך ביותר, שמרנו לעצמנו. כך נוצרה בהדרגה הבחנה קטגורית בין רצינות למשחק: האחרון עשוי קפלים-קפלים, מתהווה, הרפתקן, ראוותן; הראשונה עיקשת, חרוצה, מתמידה, מונוטונית, מופנמת. המשחק מופקע מן הממשות ומאילוציה כמרחב-זמן מוגדר לעצמו; הרצינות תפורה לפי מידות המציאות. ואף על פי כן, אותו חשבון נפש, אותה חרטה, מביאים אותנו לומר לסירוגין שלא שיחקנו די ושלא היינו רציניים במידה מספקת, להיווכח אפוא ברציפות הדחוסה של מה שנאמר לנו שהוא דבר והיפוכו. מעולם לא היה לנו ברור מה באמת מחבר אותנו באופן אינטימי יותר לעולם ולעצמנו.

בכתה ד' נסעתי לפנימייה במהלך הקיץ. מנהל הפנימייה התריע שאין לעשות פיפי בבריכה. מי שיעז לעשות יתגלה מיד, משום שההנהלה שפכה למים אבקה מיוחדת ההופכת את הנוזל לאדום. הבריכה הייתה למרחב של קלון ידוע מראש, של חוסר שליטה ועבריינות מוּעדים. החוק המתוחכם לא אסר על הרחצה. הוא לא אמר לא. הוא אמר לקחת במשורה ובשפלות קומה.
שמתי את הצידה בצד והתכנסתי בתוך עצמי. בחוץ היה ריק שאי-אפשר לשחק עמו.
[...]

The post על רצינות ומשחק, מאת מיכל בן נפתלי [ספר ב-ושתי] appeared first on פה ושם.

~ הספר האוליפיאני (OuLiPo) הראשון בעברית מודרנית ~

בשלושה פרקים - "אלף-בית תל-אביב", "אלף-בית אשה" ו"אלף-בית חיפה" - ממפה עדי שורק נופי חוץ ופנים. במעין לקסיקון אלף-ביתי היא עוברת בין רחובות, מושגים ומצבי תודעה, ומבעד לערכים השרירותיים לכאורה של מילון פרטי, נוצרת ארכיטקטורה אינטימית המערבלת עיר וגוף.

בתוך מפה זו נרקם סיפור חיים אינטימי וציבורי כאחד, אשר נוצר בפרוזה הכבולה בחוקים ומגבלות - כהד ליצירה של ז'ורז' פרק וחבורת OuLiPo. בשורות מדודות (בדיוק עשר מילים לשורה), ובמילים ספורות (מקטע לקטע בסדר עולה - עד עשר מילים, עד עשרים, עד שלושים וכן הלאה), מסמנת שורק גבולות שרירותיים למרחב יצירתה ומתוך כך מתגלים מרחבים חדשים ובלתי צפויים.

בין הפרקים הראשיים משולבים סיפורים קצרים הכתובים אף הם בסגנון ייחודי ומובילים בדרכים אישיות אל מקומות וזמנים שהנם נחלת הכלל.

עוד על ומתוך תיירות פנים:
דף הספר במגדלור
אתר טקסט קטעים מתוך "אלף-בית תל אביב"

בין הנוף הפיזי לנפשי מסה על "תיירות פנים" מאת מיכל בן-נפתלי
לדלג בין הרחובות עם האומגה הדמיונית של הקריאה מסה מאת דרור בורשטיין

איור העטיפה: אירית חמו. עיצוב העטיפה: מיכל סהר.

The post תיירות פנים appeared first on פה ושם.