"כיצד קרה ש"האירוע", ספר מאוחר של הסופרת אנני ארנו שראה אור בשנת 2000, ספר מוזר ומינורי, על ריבוא הסוגריים המצויים בו ומקטעיו הפרגמנטריים, התמסד כאחד הטקסטים המשמעותיים לדיון על חוקיות ההפלות בעולם המערבי כיום ונהפך לאירוע ספרותי גדול ואחד המוליכים של אנני ארנו אל פרס נובל"

[על האירוע מאת אנני ארנו, ראה אור בתרבות וספרות, הארץ, 20.10.2022]

לפני יותר מעשור, כאשר נהגתי לקרוא קטעים מתוך "האירוע" בפני תלמידי בסדנאות כתיבה, הייתי אחוזת כאב בטן. מישהו מהמשתתפים, ידעתי, ינוע בחוסר נוחות, יצקצק ויתלונן על הסדנה בעקבות הקריאה בקטעים האינטימיים, המבעיתים על הפלה. אך היכולת הוירטואוזית של ארנו לשלב כתיבה יומנאית מתקופת היותה סטודנטית עניה וצעירה בשנות ה-60 בצרפת, יחד עם רפלקסיה על עצם הכתיבה על אירוע מושתק – הניעו אותי להמשיך ולקרוא.

כמעט עשור לאחר מכן, בשנת 2017, הזמינה אותי פרופ' מישל קאהן לארגן במשותף כנס דו-לשוני לכבוד ארנו בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב. רונית מטלון השתתפה אז באחת מהופעותיה הפומביות האחרונות, לצד עירן דורפמן, מיכל בן-נפתלי ועוד רבים וטובים. במהלך הכנס חשתי חוויה מיוחדת – כיצד "האירוע" התרחב ומדברים בו בפומבי, כבחוויה שמעוררת סקרנות, אמפתיה ועניין. ובכל זאת, חלק מאורחי הכבוד הצרפתים שאל אותי מדוע בחרתי לפרסם בעברית כספר ראשון של ארנו דווקא את הספר הזה, הצנום, העוסק בדבר שולי כל כך לכאורה. הם תהו מדוע לא בחרתי למשל את ספרה הידוע של ארנו על אביה, "המקום" (La Place). מדוע דווקא "האירוע", ספר מאוחר של ארנו שראה אור בשנת 2000, ספר מוזר ומינורי  – על ריבוא הסוגריים המצויים בו, על מקטעיו הפרגמנטריים. עניתי ש"האירוע" עניין אותי מבחינת הצורה והתוכן, הוא התאים לסדרת "ושתי", שמתמחה בספרות שנוגעת בקצוות הז'אנר וקשובה לאשר מודר מהשיחה.

והנה לאחרונה, אותו "האירוע" הנידח הפך לסרט Happening (בבימוי אודרי דיוואן, 2021) והחל מופץ כך בצורות פופולריות ומתמסד כאחד הטקסטים המשמעותיים לדיון על חוקיות ההפלות בעולם המערבי כיום. עתה, כמין התרחשות פלאית נוכחנו לראות כיצד דווקא הוא, הספר המינורי שהונח כמין מצבה קטנה למה שאין-לו-שם, ויצר זכרון לאירועים נטולי תאריך, נטולי היסטוריה – הפך באופן הממשי ביותר לאירוע ספרותי גדול, כאחד המוליכים של אנני ארנו אל פרס הנובל.

אך האין זהו כוחה של ספרות מאז ומתמיד? לשרוד בין תקופות, להפוך לענבל המהדהד התרחשויות, שקטה ובלתי צעקנית, זולה לייצור, שומרת על אמת פנימית של האמנית והאמן היוצרים אותה? האין זאת דרישת שלום חיונית מאמנות הכתב, ששוב ושוב מבכים את קמילתה, את התפוגגות כוחה?

***

בעברית, מכונה רחם שעבר הפלה "רחם משׁכיל" (הושע ט' יד), זה הנושא את נסיון השכול. לאחר קריאת "האירוע" המתרחש בתקופת לימודיה של ארנו כסטודנטית צעירה ומאיים על המשכם, אפשר לומר גם "רחם משֹכיל" – שיש בכוחו להוות מקור להשֹכלה, ניסיון ודעת באשר למה שנפל ולא הושלם, מה שאבד ונשכל, מה שהושתק ונתבע להשכח, לחלוף ללא ציון ולהיוותר שתוק.

ואמנם, עבודת הלשון של אנני ארנו הכותבת ברפלקסיה של אישה מבוגרת, בחלוף ארבעים שנה, על ההפלה הלא חוקית ומסכנת החיים שעברה – מאתגרת מערכות השֹכלה נורמטיביות כמו גם את מערכי הספרות הישנה. במודרניזם רזה ולאקוני המאפיין את כתיבתה, מכונס הניסיון השתוק דווקא בעודפות, בחזרה של סימן הסוגריים. הסוגריים פוערים ביצירה סימנים עגולים-שסועים, מבנה לשוני הרה ומופל, שמשקלו מוזר. אלו הם אזורי הקינה המודרניסטית, השואלת מן הדאדא את נוכחותו הסתומה של סימן ריק ובתוכו אוצרת נהי ותהיה קדומים וחדשים. כך עולה למשל בתיאור אחד מן הרגעים המבעיתים – שהוא רגע ריאלי המשוטח לחלוטין על פני השטח של המתרחש ובה בעת סור-ריאלי (מה שמצוי מעל-המציאות sur-réalisme) של ההפלה:

"רצתי לשירותים [...] זה פרץ כמו רימון [...] ראיתי מתרחץ קטן תלוי מהנרתיק שלי בקצהו של חבל אדמדם. לא דמיינתי לעצמי שזה מה שהיה בתוכי. הייתי חייבת ללכת עם זה עד החדר. החזקתי אותו ביד אחת (היה לזה משקל מוזר). התקדמתי לאורך המסדרון אוחזת בו בין רגליי. הייתי חיה".

"הייתי חיה". "היה לזה משקל מוזר". רגע הפלה הוא רגע של חריגה לשונית, שאותו מיחס ז'אן-לוק ננסי לפריצת הגוף אל הכתב: גוף הפורע את השיח בסירובו למשמוע, שהסוגריים אצל ארנו מדגישות את משקלו המשונה, שלא מאפשר לכתבו באורח מוכר.

בתוך הסוגריים מטמינה ארנו הרהורים על קטעי היומן ועל תהליך הכתיבה המאוחרת, של הספר. כך היא יוצרת מרחב טקסטואלי שהצורה העגלגלה של הסוגריים עצמם, כסימן צורני עגול המזכיר בטן, מסוגל להרות אל הלשון. שם, במאמר מוסגר (כסוגר וכרחם) שומרת ארנו בקנאות על מרחב ריק, מופל, הפורע את סדרי הלשון ופוער בהם פער. זהו גם מרחב אבֵל ביחס לגוף, הגוף הפורץ באופנים שונים כאסון מתרחש אל התחום המושֹכל.

"(אני מרגישה שסיפור האירועים סוחף אותי, וכופה, ללא ידיעתי, משמעות, את משמעות האסון המתרחש ללא הפרעה. אני מכריחה את עצמי להתנגד לרצון לשעוט על פני הימים והשבועות, מנסה לשמור בכל דרך אפשרית – החיפוש אחר פרטים ורשימתם, התיאורים הסטאטיים, ניתוח ההתרחשויות – על האיטיות  הבלתי נגמרת של הזמן שהתעבה בלי להתקדם, כמו הזמן שבחלומות)".

הזמן הממוסגר בתחום הסוגריים שמתאר את האירוע עצמו, הוא זמן משונה ובעל נפח. הזמן המעובה, המבוטן, הרחמי, מעניק מתווה משֹכיל לניסיון שקשה להגיע לעומקו, ובה בעת ניסיון זה חקוק כמין זיכרון תהומי ועתיק בגוף. וכך כותבת ארנו במקום אחר:

"(רושם [...] שאיני חוקרת את הדברים לעומקם, כאילו מחזיק בי דבר מה עתיק יומין, שקשור לעולם עובדי עבודות הכפיים שממנו באתי [...] שקשור לגוף שלי, לזיכרון הזה בגוף שלי)".

המעמד הכפול, העכשווי והעתיק, תובע המצאה של מילים, דרך להשיח את המציאות הקונקרטית המתרחשת בהווה היסטורי ובה בעת מזמנת מפגש מיתי בין חיים ומוות:

"אנחנו מתבוננות בגוף הזערורי בעל הראש הגדול, ומתחת לעפעפיים השקופים העיניים הן כמו שני כתמים כחולים. כמו בובה אינדיאנית. אנחנו בודקות את המין, ונראה כאילו יש התחלה של פין. ככה הייתי מסוגלת לייצר דבר כזה [...] אנחנו בוכות בשקט. זה מעמד ללא שם, החיים והמוות בכפיפה אחת. מעמד העלאת קורבן [...] אני חוזרת עם השקית לשרותים. זה כמו תפילה מבפנים. אני הופכת את השקית מעל לאסלה ומושכת בידית.
ביפן קוראים לעוברים מופלים "מיזוּקוֹ", ילדי-המים".

המצב הלימינלי שמתארת ארנו כמי שמצויה עם החיים והמוות בכפיפה אחת משיב אותנו למקורות העברית ומעלה על הדעת את מדרש קהלת רבה: "שבשעה שהאשה יושבת על המשבר [...] היא מתה וחיה". הסיטואציה של ההפלה (המזכירה לעיתים לידה) היא רוויית סתירות. היא מעמידה את האישה כחלק מקיום יצורי וחומרי רחב הרבה יותר מזה המכונה אנושי, כמי שנעה בין צורות של חיות (חיים/מוות), ובין מצבי חייתיות (אישה/חיה). הרפלקסיביות שמפעילה ארנו ביחס לכך יכולה להביא ניסיון זה ללשון ולדיבור, לעשותו מושֹכל. כחלק מכך מוזכרת בטקסט מילה יפנית: "מיזוּקו" – כינוי לנפלים מהפלה מכוונת או מקרית שאותם קוברות נשים יפניות בטקס קבורה שנוצר בשנות ה-60. ההפלה מפגישה עם גדיעה מבעיתה. פצע שותת שהמילה היפנית המשולבת בטקסט בעדינות מעניקה לו מחסה זעיר. אפשר לומר שהמילה "מיזוקו" פותחת פתח אחר מן הדרכים המערביות ומעבה אותן. היא כמו מאפשרת תפילה חסרה, תצורה של רפלקסיה ושל עיבוד, ההופכת ברבות הימים לספר – "האירוע" – ההופך בפני עצמו לנגד עיננו, בזכות סרט, בזכות פרס הנובל, בזכות עוצמתו השקטה, לחלק ממשי ומוכר בהיסטוריה של התרבות והספרות.

[1] האירוע, מאת אנני ארנו, תירגמה מצרפתית: נורה בונה, ייעוץ מדעי: מיכל בן נפתלי, סדרת "ושתי" בעריכת עדי שורק, הוצאת רסלינג, 2008. הציטוטים המובאים כאן, מתוך התרגום מצרפתית של נורה בונה. 

The post רושם שקשור לגוף שלי, לזיכרון הזה בגוף שלי appeared first on פה ושם.

מילים מקדימות
לא פשוט לקרוא בכתבי הפרוזה של סילביה פלאת' שאוגדו בספר "ג'וני פניקה ותנ"ך החלומות" ובהם קטעי יומן, מסות, וסיפורים. רבים מהם מנבאים ומשקפים את התמוטטות הנפש, את תחושת האמהות החונקת, את הזוגיות הקשה שבה התהוותה כאישה צעירה ובה גזרה-נגזר דינה למות. אך המסה Ocean 1212-W, כולה יפי הנשימה של תחילת חיים וקיומם. פלאת' מתארת את שנות הילדות הראשונות לפני מות אביה האהוב, על חוף האוקיינוס המעתיר ובסמוך לבית סבתה. כל כולה תנודת גוף וטבע, תנועת חי ומי ים, מקצב החיים והגלים, שמצויים בהלימה מיוחדת עם מילות השירה שמלמדת אימה, המתגלה כ"צורה חדשה של אושר". יש בה גם התמודדות עם אחרוּת, אח שבוקע פתע אל חייה של ילדה בכורה "נבחרת". אני מחזיקה במסה הזו בליבי כמין כתב של זכות ועצב.
התרגום של עידית שורר נפלא ומאפשר לחופשיות של המשוררת להתקיים גם במעבר לעברית. לצערי הספר אזל במלאי, אך אני מקווה שהוא יודפס מחדש כבר השנה.

"נוף ילדותי לא היה ארץ אלא קצה הארץ – הגבעות הגולשות, הקרות והמלוחות של האוקיינוס. לפעמים נדמה לי שמראה הים שאני רואה הוא הדבר הכי ברור שיש לי. אני, הגולה, מרימה אותו כמו את 'אבני המזל' הארגמניות המוקפות טבעת לבנה שנהגתי לאסוף, וכמו את צדפות המוּלים הכחולות שחלקן הפנימי הוא ציפורן של מלאך בכל צבעי הקשת; ובשטף אחד של זיכרון הצבעים מעמיקים ומזדהרים, העולם המוקדם לוקח נשימה.

נשימה, זה הדבר הראשון. משהו נושם. הנשימה שלי? נשימתה של אמי? לא, משהו אחר, משהו נרחב יותר, רחוק יותר, שקול יותר, לאה יותר. לפיכך מאחורי עפעפיים עצומים אני צפה זמן-מה; אני רב חובל קטן שבוחן איזה מזג אוויר היום – אילים נוגחים בדֵק, רסס פגזים על הגרניום האמיץ של אמי או הפכפוך המרגיע של בריכה-מראָה מלאה. הבריכה הופכת את גרגרי הקוורץ שבשוליה בעצלות ובעדינות, גברת מהרהרת בעדיים. ייתכן שרחש גשם נשמע על השמשה, ייתכן שרוח נאנחת ומנסה את חרכי הבית כאילו היו מפתחות. אלה לא הוליכו אותי שולל. הדופק האמהי של הים שם לצחוק זיופים כאלה. כמו אשה עמוקה הוא הסתיר הרבה; היו לו פנים רבות, הינומות עדינות איומות רבות. הוא דיבר על נסים ומרחקים; אם חיזר, גם הרג. כשלמדתי לזחול הניחה אותי אמי על החוף כדי לראות מה דעתי עליו. זחלתי היישר אל הגל הקרב וכמעט עברתי בתוך חומת הירוק כשתפסה בעקבי.

תכופות אני שואלת את עצמי מה היה קורה אילו עלה בידי לנקב את המראה הזאת. האם זימי הינקות שלי היו נכנסים לפעולה, המלח בדמי? תקופת-מה לא האמנתי באלוהים, גם לא בסנטה קלאוס, אלא בבתולות ים. הן נראו לי הגיוניות ואפשריות כמו סוסון הים השביר כגבעול באקווריום שבגן החיות וכמו התריסניות שעלו בחכותיהם של דייגי יום ראשון מגדפים – תריסניות שצורתן צורת ציפיות כרים ישנות ושפתיהן שפתיים מלאות ומיתממות של נשים.

ואני נזכרת באמי, ילדת ים בעצמה, מקריאה לי ולאחי – שבא כעבור זמן – משירו של מת'יו ארנולד "בתול הים העזוב":

ניקרות מכוסות חול, עמוקות וקרירות,

שם הרוחות כולן שְׁנָתָן נָמוֹת;

מקום בו אורות דועכים ברעד מבליחים;

מקום בו צמחי-ים בזרם מתנועעים;

שם בהמות-הים בכל עֵבֶר רועות

מזון עסיס כר-מרעה לוחכות;

מקום בו נחשי-הים עקלקלוֹת מתפתלים

מעטה-קשקשים מייבשים, במי-מלח מתחממים;

שם לווייתני-ענק בשַׁיִט חולפים,

בעיניים פקוחות שָׁטִים ושָׁטִים,

ברחבי תבל לנצח נצחים.

ראיתי שעורי נעשה עור ברווז. לא ידעתי מה עשה אותו. לא היה לי קר. האם רוח רפאים חלפה מעל? לא, הייתה זו השירה. זיק ניתז מארנולד וטלטל אותי כמו צמרמורת. רציתי לבכות; הייתה לי הרגשה משונה מאוד. נפלה בחלקי דרך חדשה להיות מאושרת.

מדי פעם בפעם, כשאני מתמלאת געגועים אל ילדותי על שפת האוקיינוס – אל צווחת השחפים ואל ריח המלח, מישהו נכון לעזור אורז אותי במכונית ומסיע אותי אל אופק המלח הקרוב ביותר. באנגליה, בסופו של דבר, אין מקום שהוא – כמה? יותר ממאה קילומטר מהים? "הנה", ייאמר לי. "הנה הוא". כאילו הים הוא צדפה גדולה שמונחת על צלחת, שאפשר להגישה לאכילה, וטעמה יהיה זהה בכל מסעדה בעולם כולו. אני יוצאת מהמכונית, אני מותחת את הרגליים, אני מרחרחת. הים. אבל זה לא זה, זה בכלל לא זה.

קודם כול, הגיאוגרפיה לגמרי לא נכונה. איפה האגודל האפור של מגדל המים משמאל וסוללת החול בצורת חרמש (בעצם סוללת אבן) שמתחתיו, וכלא "דיר איילנד" בקצה הימני הקיצוני של הכף? הכביש שהכרתי התפתל אל תוך הגלים, מצד זה האוקיינוס, מצד זה המפרץ; ובית סבתי, באמצע הדרך, פניו מזרחה, מלא שמש אדומה ואורות ים.

עד היום אני זוכרת את מספר הטלפון שלה, OCEAN 1212-W. הייתי חוזרת עליו באוזניה של המרכזנית מביתי בחוף היותר שקט של המפרץ, לחש, פיוט, וכמעט צפיתי שהאפרכסת השחורה תחזיר אליי, כמו קונכייה, את המלמול המלחשש של הים המשתרע לו שם בדיוק כמו את ה"הלו" של סבתי.

נשימת הים אפוא. וכן אורותיו. האם היה מין חיה ענקית וקורנת? אפילו בעיניים עצומות חשתי בנצנוצים שניתזים ממראותיו המבריקות כעכבישים על שמורותיי. שכבתי בעריסה מימית, וריצודי ים מצאו את החרכים בתריס הירוק הכהה והשתעשעו וחוללו או נחו ורטטו קלות. בשעת המנוחה נקשתי בציפורני על מסגרת הנחושת החלולה של המיטה כדי לשמוע את המוזיקה, ופעם, בפרץ של גילוי ופתיעה, מצאתי את נקודת החיבור בטפט הוורדים החדש ובאותה ציפורן סקרנית חשפתי קרחת קיר גדולה. ננזפתי על כך, גם הוכיתי, ואז חילץ אותי סבי מידי ליליות הבית ולקח אותי לטיול של חיפוש "אוצרות" על הררים של אבנים ארגמניות, נוֹקשות ומקרקשות.

אמי נולדה וגדלה באותו בית נשוך ים. היא זכרה ימים של ספינות טרופות, כשתושבי העיר נברו בפליטות הגלים כמו בשוק חוצות – קומקומים, גלילי בד ספוגים במים, נעל בודדת ונוגה. אבל מעולם, עד כמה שזכרה, לא היה מַלח טבוע. הם ירדו היישר אל מצולות הים. ואף על פי כן, מה לא יכול הים להעניק? המשכתי לקוות. מכיתות זכוכית חומות וירוקות היו שכיחות, כחולות ואדומות – נדירות: פנסיהן של ספינות מנופצות? או לבבות מוכי ים של בקבוקי בירה וויסקי. אין לדעת.

אני סבורה שהים בלע עשרות מערכות תה – הושלכו מתוך הפקרות מאוניות נוסעים או שוגרו אל הגלים בידי כלות זנוחות. אספתי רסיסים של כלי חרסינה ששוליהם מעוטרים בדורבניות ובציפורים או במקלעת מרגניות.

לא היו שתי דוגמאות שתאמו זו לזו.

ואז יום אחד צרבו את עצמם מרקמי החוף על עדשת עיני לנצח. אפריל חם. חיממתי את ישבני על אבן הנציץ של מדרגות סבתי, בהיתי בקיר הטיח שהייתה עליו דוגמת עקעק עשוי מחלוקי אבן עגולים, צדפים וזכוכית צבעונית. אמי הייתה בבית החולים. היא נעדרה שלושה שבועות. הייתי נרגנת. לא הייתי מוכנה לעשות מאומה. נטישתה ניקבה חור יוקד בשמיי. כיצד יכלה היא, אוהבת ונאמנה שכמותה, לעזוב אותי בקלות כזאת? סבתי זמזמה וחבטה בבצק הלחם שהכינה בהתרגשות כבושה. בהיותה וינאית, ויקטוריאנית, שרבבה את שפתיה, לא סיפרה לי דבר. לבסוף הפשירה מעט. כשאמא תחזור תהיה לי הפתעה. הפתעה נעימה. והיא תהיה – תינוק.

תינוק.

שנאתי תינוקות. אני, שבמשך שנתיים וחצי עמדתי במרכזו של יקום מלא רוך, חשתי שהציר מתעקם וצינת קוטב משתקת את עצמותיי. אני אהיה צופה מן הצד, ממותה במוזיאון. תינוקות!

אפילו סבי, בגזוזטרה המזוגגת, לא הצליח לשדל אותי לצאת מן הקדרות העצומה. סירבתי להחביא את המקטרת שלו בצמח הגומי ולעשות ממנו עץ מקטרות. הוא הסתלק בצעד גאה בנעלי ההתעמלות שנעל, פגוע גם הוא, אבל בשריקה. המתנתי עד שדמותו הקיפה את גבעת מגדל המים והצטמצמה בכיוון טיילת החוף. דוכני הגלידה והנקניקיות היו עדיין אטומים בקרשים למרות מזג האוויר החמים שהקדים את זמנו. השריקה הלירית שלו אותתה לי הזמנה להרפתקה ולשִכחה. אך לא רציתי לשכוח. אימצתי אליי את הטינה, כעורה וסומרת, קיפודית ים עצובה, ודשדשתי לי לבדי בכיוון ההפוך לעבר בית הסוהר המרתיע. כמו מכוכב ראיתי, בקרירות ובפיקחון, את הנפרדות של הכל. חשתי בחומת עורי: אני היא אני. האבן ההיא היא אבן. ההתמזגות הנפלאה שלי עם הדברים בעולם הזה באה אל קצה.

הגאות שככה, שבה ונשאבה אל תוך עצמה. והנה אני, דבר דחוי, לצד האצות השחורות והמיובשות שאהבתי לפוצץ את חרוזיהן הקשים, החצאים החלולים של תפוזים ואשכוליות ופסולת של צדפים. לפתע פתאום, זקנה ובודדה, בחנתי את כל אלה – צדפות ארוכות, סירות של פיות, מוּלים עטופים באצות, התחרה האפורה המחוררת של הצדפה (אף פעם לא הייתה פנינה) ו"גביעי גלידה" לבנים זעירים. תמיד אפשר לדעת איפה הצדפים הכי טובים – בשוליו של הגל האחרון, המסומנים במסקרה של זפת. הרמתי, קפואה, כוכב ים ורוד נוקשה. הוא היה מונח בלב כף ידי, חיקוי מבדח של אצבעותיי. לפעמים טיפלתי בכוכבי ים חיים בתוך צנצנות ריבה מלאות במי ים וראיתי אותם מצמיחים זרועות אבודות. ביום הזה, ביום ההולדת הנורא הזה של אחרוּתי, של יריבי, של מישהו שאינו אני, הטחתי את כוכב הים באבן. שייכחד. אין לו שכל.

אצבעות רגליי נתקלו באבנים העגולות, העיוורות. הן לא נתנו את דעתן. לא אכפת להן. הנחתי שהן מרוצות. הים נסוג בריקוד אל הלא כלום, אל השמים – הקו המפריד ביום שלֵו זה כמעט בלתי נראה. ידעתי מבית-הספר שהים חופן את בליטת העולם כמעיל כחול, אך הידע משום מה לא התחבר עם מה שראיתי – מים משוכים עד אמצע האוויר, פרגוד שטוח וזכוכיתי; שובלי החלזונות של ספינות קיטור לאורך השפה. ככל שהיה ידוע לי, הן הקיפו את הקו הזה לנצח. מה נמצא מאחוריו? "ספרד" אמר הארי בִּין בעל עיני הינשוף, החבר שלי. אך מפת מוחי הקרתנית התקשתה לקלוט. ספרד. רדידי תחרה וטירות זהב ושוורים. בתולות ים על סלעים, תיבות תכשיטים, פנטזיה. חלק מזה עשוי הים, האוכל ומערבל ללא הרף, לפלוט לרגליי בכל רגע. כאות.           

אות למה?

אות לנבחרוּת ולייחודיוּת. אות לכך שלא לעד אהיה דחויה. ואכן ראיתי אות. מתוך עיסת אצות שעדיין הבריקה, שריחה היה רטוב ורענן, הושטה יד חומה קטנה. מה היא תהיה? מה רציתי שתהיה? בתולת ים? נסיכה ספרדייה?

אבל היה זה קוף.

לא קוף אמיתי אלא קוף מעץ. הוא רבץ על הכן שלו, כבד מן המים שבלע ומצולק מזפת, מרוחק וקדוש, ארוך זרבובית ומשונה בנוכריותו. הברשתי אותו וייבשתי אותו והתפעלתי משערו המגולף בעדינות. הוא לא נראה כמו אותם הקופים שראיתים אוכלים בוטנים וחושפים שת בטיפשות. הוא ניצב בתנוחה אצילית של "האדם החושב" הקופי. כעת אני מבינה כי הטוטם שהתרתי באהבה רבה כל-כך משליית האצה (ומאז, לצערי, אבד עם מטעני ילדות אחרים) היה "בבון מקודש".[i]

הים, אם כן, הבחין שאני נזקקת והרעיף ברכה. באותו היום תפס אחי התינוק את מקומו בבית, אך כמוהו גם הבבון הנפלא ואפילו היקר מפז (מי ידע?) שלי.

האם נוף הים שלי העניק לי אפוא את אהבתי לתמורה ולפראיות? הרים מפחידים אותי – הם רק רובצים במקום, הם גאים כל-כך. דממת גבעות מחניקה אותי כמו כריות שמנות. כשלא טיילתי לאורך הים הייתי עליו או בתוכו. דודי הצעיר, שהיה אתלטי וזריז ידיים, התקין לנו נדנדה על החוף. בזמן מתאים בגאות אפשר היה לבעוט ולהתרומם אל שיאה של הקשת, להרפות ולצנוח אל תוך המים.

איש לא לימד אותי לשחות. זה פשוט קרה. עמדתי במעגל של חברים למשחק במימי המפרץ השקט שהגיעו עד בתי שחיי, ואדוות ערסלו אותי. ילד מפונק אחד ישב בגלגל גומי ובעט, אף כי לא ידע לשחות. אמי לא הרשתה לאחי ולי לשאול מצופים, גלגלי ים וכריות שחייה, שמא הם יסחפו אותנו למים עמוקים שיגיעו מעל ראשינו ויטילו אותנו אל מוות מוקדם. "קודם תלמדו לשחות" היה המוטו כבד הראש שלה. הילד ירד מהגלגל שלו, ניתר מעלה-מטה, נאחז, ולא הניח לילדים אחרים לשחק בו. "זה שלי", אמר בהיגיון. פתאום הברישה רוח קלה את המים והכהתה אותם, הוא הרפה מהגלגל, והגלגל הוורוד שצורתו צורת גלגל הצלה צף והתרחק מאחיזתו. האובדן פקח לרווחה את עיניו, הוא החל לבכות. "אני אביא אותו", אמרתי בהתרברבות שחיפתה על תשוקה בוערת "לעשות סיבוב" על הגלגל. זינקתי בנפנוף הצדה של הידיים; רגליי חדלו לגעת. הייתי בארץ האסורה – "מעל הראש". אם להאמין לאמא, הייתי אמורה לצלול כמו אבן, אך לא צללתי. סנטרי היה מורם, הידיים והרגליים טחנו את הירוק הצונן. תפסתי את הגלגל הדוהר ושחיתי איתו. שחיתי. ידעתי לשחות.

שדה התעופה מעבר למפרץ שחרר צפלין. הוא התרומם כבועת כסף, כהצדעה.

בקיץ ההוא בנו דודי וארוסתו זעירת הממדים סירה. אחי ואני החזקנו מסמרים מבריקים. התעוררנו לתך-תך של הפטיש. גון הדבש של העץ החדש, השבבים הלבנים (שהפכו לטבעות לענוד על האצבע) והאבק המתקתק של הנסורת יצרו צֶלם מעורר הערצה, דבר יפהפה – סירת מפרש אמיתית. מן הים הביא דודי מקרלים. במעטה ברוקד כחול-שחור-ירקרק שלא דהה הם הובאו לשולחן. ואכן מצאנו את מחייתנו בים. מראשו ומזנבו של דג בקלה הכינה סבתי נזיד אשר לאחר קירורו התקרש בקריש שחגג את ניצחונו שלו. הכנו ארוחות ערב מרכיכות מאודות בחמאה והנחנו שורות של מלכודות לובסטרים. אך מעודי לא יכולתי להביט בסבתי ששמטה את הלובסטרים הירוקים הכהים, על צבתותיהם המנפנפות החסומות בכפיסי עץ, אל הסיר הרותח שממנו נשלו כעבור דקה – אדומים, מתים ואכילים. חשתי את הצריבה הנוראה של המים על עורי בחריפות רבה מדיי.

הים היה הבידור העיקרי שלנו. כשבאו אלינו אורחים הושבנו אותם לפניו על מחצלות עם תרמוסים וסנדוויצ'ים ושמשיות צבעוניות, כאילו די להתבונן במים – בין אם יהיו תכולים, ירוקים, אפורים, כחולים כהים או כסופים. המבוגרים בימים ההם עדיין לבשו בגדי ים שחורים צנועים שהפכו את אלבום התמונות המשפחתיות שלנו לארכאי כל-כך.

הזיכרון הסופי שלי מהים הוא זיכרון של אלימות – יום דומם, צהוב חולני ב-1939, הים מותך, חלקלק כפלדה, מתנשף ברצועתו כבעל חיים עגמומי, סיגליות רשע בעיניו. שיחות טלפון מודאגות עשו את הדרך מסבתי על שפת אוקיינוס חשופה אל אמי, במפרץ. אחי ואני, עדיין בגובה ברך, גמענו את השיחות על נחשולי ענק, גובה פני השטח, חלונות חסומים בקרשים וסירות צפות, כאילו היו שיקוי פלאים. ההוריקן היה צפוי להגיע עם לילה. בימים ההם ההוריקנים לא הנצו מדי סתיו בפלורידה ופרחו מעל קייפ קוד כמו היום – בום, בום, בום, תדירים כזיקוקים בארבעה ביולי ומכונים בבדיחות הדעת בשמות נשים. הוא היה חידוש אימתני, מפלצת ימית. עולמנו עלול להיאכל, להתפוצץ לרסיסים. רצינו להיות בעניינים.

אחר הצהריים השחירה הגופריתיות מוקדם מן הרגיל, כאילו לא ייתכן שהעתיד לבוא יהיה מואר בכוכבים, מואר בפנסים, ייראה לעין. הגשם החל, שטיפת נוח ענקית. אחריו הרוח. העולם נעשה תוף. מוּכֶּה, הוא צווח והיטלטל. חיוורים וצוהלים במיטותינו לגמנו אחי ואני את שתיית הלילה החמה. מובן מאליו שלא נישן. הזדחלנו אל התריס והרמנו אותו כדי חרך. בראי של שחור נוהר התחבטו פנינו כעש המנסה להידחק פנימה. לא ניתן לראות דבר. הרעש היחיד היה יללה ששולהבה בדפיקות, טריקות, גניחות והתפצחויות של חפצים שהועפו ככלי חרס בעת מריבת ענק. הבית התערסל על שורשיו. הוא התערסל, התערסל והתערסל עד שהרדים את שני שומריו הקטנים.

עיי החורבות למחרת הגשימו את כל המשאלות – עצים ועמודי טלפון עקורים, בתי נופש רעועים שהתנדנדו מעלה-מטה על יד המגדלור ופסולת צלעותיהן של ספינות קטנות. ביתה של סבתי החזיק מעמד, בגבורה – אף שהגלים נשברו על הכביש ואל תוך המפרץ. הדֵּק של סבי הציל אותו, אמרו השכנים. חול קבר את תנור ההסקה בסלילים זהובים; מלח הכתים את הספה המרופדת וכריש מת מילא את מה שהיה ערוגת גרניום אך סבתי הוציאה את המטאטא, חיש יבוא הכל על מקומו בשלום.

וכך הוא מתאבן, מראֶה ילדותי על חוף הים. אבי מת, עברנו לגור במרחק מן החוף. מכאן ואילך חתמו את עצמן תשע שנות חיי הראשונות כספינה בבקבוק – יפות, בלתי נגישות, לא שמישות, מיתוס מעודן מעופף ולבן".

1962

[i] הוא מכונה גם "בבון המִצרים" ועל פי המיתולוגיה המצרית היה משרתו המקודש של תות אל החוכמה, הלימוד והכשפים, שהיה לו, לפי אחת הגרסאות, ראש בבון.

The post Ocean 1212-W | מאת: סילביה פלאת' appeared first on פה ושם.