אני גאה לספר שספרו השני בעברית של הסופר האיראני הפליט, פיאם פיילי, המתגורר בתל אביב, ראה אור בסדרת "ושתי" בעריכתי (הוצאת רסלינג, מפרסית אורלי נוי).

זה אינו ספר קל משום שמסופרים בו חומרי חיים קשים, ובכל זאת, הוא מעיד על כוחה של האמנות, על אף ולמרות ובתוך. במיוחד בימים הללו, כמה משמעות יש לקרוא ספרות שנכתבת בפרסית, ולזכור שיש לנו חברים רחוקים וקרובים, אוהבי ספר, אוהבי חופש, סרבני קיום מהסוג שמסוגר בדלת אמות.

הנה עוד כמה פרטים על הספר, מוזמנות ומוזמנים לקרוא בו.

--------------------------------
מאדאם זונה, גב כריכה
--------------------------------

הממואר הפואטי מאדאם זונה משרטט את רישומי הבריחה של המשורר פיאם פיילי מטהראן על רקע רדיפתו כהומוסקסואל ומתנגד שלטון – את מציאת המקלט בישראל ואת חיי השוליים בדרום תל אביב. ליבת הספר היא פרידה רגישה מחיה, חברה שהתאבדה, וסביבה נכרכים ההתמכרות להרואין, אשפוזים בבתי חולים לחולי נפש, יחסי זוגיות, התאהבות, ידידות וגם הטרדה, עם ישראלים שונים.

"החיים בישראל אינם קלים. לא מול חומותיה של ירושלים ולא בתוך האושר המעושה של תל אביב המדיף ריח של אומללות ושל ענפים טחובים, שאריות של אותה שמחה שאנשים עוטים על פניהם בשובם מאסון. כשנה לאחר שנמלטתי לישראל מטהראן הייתי לבדי כמעט כל הלילות והימים. כל אחד ברח ממני בצורה כלשהי, או שברחתי מפני הכול באופן כזה או אחר. אני חושב שאורח חיי מעורר באנשים פחד. זה רק טבעי; אחרי הכול, גם אני פוחד מפניהם לעתים קרובות".

מאדאם זונה הוא פורטרט של מי שנקלע לדיקטטורה ונידון לחיי פליטות בארץ שאיננה מקבלת אותו לחיקה. בו-בזמן זהו פורטרט מפעים של תל אביב, ירושלים וישראל. בידינו טקסט אשר רק זר ופליט יכול היה לכתוב, ואשר זכינו לאיכותו יוצאת הדופן בשל הגדוּלה הספרותית של פיאם פיילי. אם יש סופר ייחודי ואמיץ בקרבנו, הרי הוא טמון בְידיים כותבות פרסית, כאן ברחובות תל אביב – בין מסכת השמחה ותהומות העצב, בינות שגרת היומיום והמלחמה.

 

"מבט שונה על אחֵֵרות, שהיא לא רק אחרות מינית אלא גם אחרות נפשית ופואטית".

תמר מרין, "הארץ", 2015.

 

פיאם פיילי הוא סופר ומשורר איראני שספרי השירה שלו נאסרו לפרסום בארצו. הוא נמלט מטהראן והגיע לישראל בשנת 2015 בעקבות פרסום ספרו הראשון בפרוזה, "אני אצמח ואניב פירות; תאנים" (ושתי-רסלינג, 2015). הפרסום בעברית היה פרסום עולמי ראשון. פיילי ממתין מזה עשור להסדרת מעמדו כפליט בישראל. "מאדאם זונה" מובא בתרגומה המופתי מפרסית של אורלי נוי.

לדף הספר בהוצאת רסלינג >>

בצילום על הכריכה: פיאם פיילי.
צילום: סלין נייזוור

רקע הכריכה: ורה קורמן, פרט מתוך "לומדת איך לרשום", 2010

The post מאדאם זונה, פיאם פיילי appeared first on פה ושם.

"חכם ואני נכנסים לביתן הגן, שנינו עירומים אך מכוסים בסדין, ואין מגע בין הגופים. חכם שואל על עברי. אני מספרת שהגעתי ממשפחה ענייה (שהתרוששה) ואז התחתנתי עם בחור עני משכונה ענייה. יש קשב מופלא בינינו באותו זמן. הוא מצר על עברי, אבל יודע שצפוי שנגיע להמשך טוב יותר, שיוֹרה על כך שנחלצתי. עתה גופי כבר גלוי, והוא רואה אותי בכל מיני מצבים, למשל כורעת על ארבע, למשל שדיים וכוח כבידתם. לבסוף הוא מרים את גופי לתנוחת 'אווירון' ואומר, 'אל תדאגי, התקבלת כבר (לכאן) ולאט־לאט, בהתאם למחזורי המלגות, תקבלי גם' ויוצא לאורחיו."

אישה יוצאת למסע בעיר. מבטה מתעכב על חסרי הבית ועל האבודים; בזכותם תוכל לבחון מחדש זיכרון משפחתי כמוס. המסע מסתעף כשנשזרים בו קרעי חלום וּוידויים, המסכנים את הסדר הקיים.

בספרה החמישי של עדי שורק האני נעשה גמיש, ואנו נעים עמו: מעיין פלאי נהפך לגל כביר, צמד שדיים נהפך לשלושה, דוב קוטב מאיים לטרוף את הבת הקטנה, הנה אנחנו בערימה של חסרי בית, האם אלה שברי עברנו, או שמא פיסות מעתידנו? אנחנו מתוודעים למתים, מנסים למצוא מרפא לשלושה ילדים קבצנים ובעיקר מבקשים שלא לשכוח בעֵרוּת את מה שכתב הלילה בחפצים.

נכתב בחפצים: סיפורי חלום וּוידויים משתלב במסורת של טקסטים מיניאטוריים מוקפדים המחויבים להתבוננות בשלל מופעיה של המציאות. חוטי עצב נשזרים בהומור פרוע כאשר שׂורק מתיכה את היומיומי בנשגב ופוסעת בסקרנות אל אזורי תפר קיומיים.

"עדי שורק היא חלק מקבוצה מצומצמת של כותבי פרוזה ישראלים שהכישרון, ההשכלה והטכניקה הספרותית שלהם שייכים בבירור לסקאלה אחרת." יוני ליבנה, "ידיעות אחרונות" 2018

הספר מלווה בשמונה איורים מודפסים מאת הציירת שרון פוליאקין. הדימוי על העטיפה: "חושבת על קסנדו", שרון פוליאקין, צילום הדימוי: אברהם חי, עיצוב עטיפה: נורית וידר קידרון.

להזמנת הספר >> 

לקריאת פרק ראשון >>

מבחר סיפורים מתוך "נכתב בחפצים" >>

The post נכתב בחפצים – סיפורי חלום ווידויים appeared first on פה ושם.

אפשר לדבר על הממואר בפשטות כעל סיפורם של זכרונות... אבל הממואר המורכב, שנדמה לי שאנני ארנו שייכת אליו, שואל: "למה לספר?", כלומר יש שאלה ומחשבה ביחס לעצם הסיפור. הרבה פעמים מדובר בטקסטים שנוגעים בטאבו, בדברים שאין להם ז'אנר, שאין להם הסדר בשפה ובספרות, והם מייצרים סוגים חדשים של כתיבה. במקרא אפשר לחשוב על חנה. חנה שמדברת אל ליבה ועלי הכהן חושב שהיא שיכורה.

"אצל אנטון שמאס, ז'ורז' פרק ואחרים המשחק בין אמת ובדיה שייך לתקופה שבה אין את הזכות פשוט לגולל את זיכרונותיך, את זיכרונותייך. אבל זה קשור גם לעדויות על דברים קשים מנשוא, פשוט קשים מנשוא, שיש לשאת אותם אל תוך השפה. המרחק והקירבה שיש בין הבדיה והממואר הם בעיניי סוג של מוליכים, חיכוך של דבר והיפוכו שמאפשר לדברים להאמר".

 קישור לשיחה אחת + 5, הספרות והממואר >>

סרטון וידאו קריאה מתוך "האירוע" לאנני ארנו >>

The post אחת + 5, הספרות והממואר appeared first on פה ושם.

• ריקי כהן, על השעות השבורות, הקיבוץ המאוחד (אדום-דק), 2022.
• דנה אריאלי, "הפנטום הציוני: לקסיקון מושגים (אישי)", הפנטום הציוני, חלק מ"פרוייקט הפנטומים", 2021.
• רועי כהן, "הקבוצה", כתב העת הצריף, מאי 2021, גיליון 8.
• רועי כהן, "מאז אוקטובר 2000 אני שותק על מותך, אסיל", מגזין-מקוון שיחה מקומית, 28.9.2021 // גרסה אנגלית בעיתון The Guardian, ינואר 2022 >>

בתהליך עבודה – מתוך סדנאות "מסה וממואר" ו"מרחב כתיבה" 2020-2022

ענת אור מגל | קול מגיע מרחוק
(מתוך כתב-יד בפרוזה)

הסגר נמשך כבר שבועיים. באופן מוזר אני מרגיש שאני חוזר לנשום. ההרים הירוקים מולי, האוויר הצלול, הארוחות הקטנות. רק הנפש בוכה. זה חדש לי, אני בוכה כל יום. דמעות חמות שוטפות את הפנים. העיניים נפוחות ואדומות. לגואהן המודאג סיפרתי שיש לי דלקת. אני חושב שהוא מבין. אתמול הוא וכאמל הקריאו לי שירים. בכל מילה שמעתי געגוע. הם סיפרו שזה משורר שכותב על האהבה לאדמה, לטורקיה שלו. המילים החמות מלאות הרגש, גרמו לי להרגיש שאני צף על קרחון. בלילה חלמתי שאני שוכב על האדמה. העצים הגבוהים שעומדים מעליי, הפכו לצללים בירוק כהה, כמעט שחור, וחזרו בהדהוד צווחני על המילים.  מצליפים בי מצמרותיהם ממטרי מילים.

בתוך העצים ניצנץ מבט מוכר. העיניים האלה. זאת שירה. המבט שלה כמו נתן פקודה לאדמה תחתי, וגופי נסחף לנהר. אני צף לבוש בפיג'מה בתוך זרם מים. יש ליל ירח מלא ומשני גדות הנהר מלוות אותי אותן צמרות עצים כהות וצווחניות. מטפטפות עליי עוד גשם של מילים. ברגע הירח התחלף במבט של שירה, בוהק בחשכה בתיעוב ובריחוק. הגוף שלי הופך להיות כבד. בבת אחת אני מרפה את כיווץ השרירים ולרגע שוקע. מים רבים ממלאים אותי מבפנים. ממלאים את ידיי, את רגליי, את חלל הבטן ואת הפנים. נשפכים חזרה למי הנהר דרך חורי העיניים, האוזניים, האף, הפה. מאלחשים את זרם המחשבות, שוטפים הכל והשקט חוזר אליי. הגוף שלי קל, צף במים, הפנים שלי היו יפות ושקטות.

אסתי רידר אינדורסקי | לוויה בערב פסח
(מתוך מסה בכתובים)

לוויות בערב פסח הן עצובות מאד. טיימינג איז אבריסינג ולאנשים האלה שנפטרים בערב פסח יש טיימינג אומלל. לא רק כי כל דקה בשבוע הזה של ו' ז' ח' ט' י' יא' יב' יג' בניסן יש לה ייעוד קבוע מראש. אין מקום לבלת"מים. אין זמן. גם לא לאלה שמת להם המת. גם לא למנחמים. אלא בעיקר בגלל העניין הזה שבניסן לא מספידים. ניסן הוא חודש הגאולה. לפני 3700 שנה יצאנו ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה אבל בלי זמן לאפות פיתות, אז ארבעה מילניומים אחרי רצים כמו משוגעים, אוכלים מצות וקוברים אנשים שכל כך הגיעו להם הספדים צ'יק צ'אק עם איזו מילה של מישהו. הספד שמתחיל ב "למרות שחודש הגאולה ולא מספידים בכל זאת אי אפשר... " וככה, גם כשהמת שוכב על הרצפה לא רואים כמה גבוה הוא היה. במקרה של אבא שלי דווקא בדיוק אז נזכרו כמה גבוה הוא היה. טכנית. בעשור האחרון לחייו הוא היה בכיסא גלגלים. מטר וחצי של בן אדם מסכן, ופתאום שכב על הרצפה ענק, כבר לא בגובה 2 מטר אבל גם אורך 2 מטר קשה לפספס. אז מישהו עשה טובה ואמר משהו...

כשראיתי את המיטה של אמא שלך הבנתי שהנס הזה לא יקרה. היא הייתה אשה קטנה, וככה בתוך הטנדר של החברה קדישא ליד הגברים האלה, שכל כך זרים לתבנית נוף הולדתה היא נראתה עוד יותר קטנה ועוד יותר צנומה. אבל היא הייתה אשה גדולה. פעם סיפרת לי קצת עליה. כשאחיך האחר נפטר בטיימינג קצת יותר טוב בשיא הקיץ, והספידו אותו, או הו! כמה הספידו אותו בהמון עם שנמסו בחום המוטרף של ירושלים. ועליה – שום מילה. כל הסיפורים עליה עלו אצלי, טריים כל כך אז בליל שבת כשאכלנו אצל משפחת פקטר יחד עם האיזקים סיפרתי איך חיתנו אותה עם דוד שלה. איך ברחה ממנו עם ילדים חולים (כמה קשה להתגרש מי כמוני יודעת, וככה להתגרש מדוד). והיא מצאה מישהו יעזור לה.

כשהגיעה לישראל לא הסכימה להגיע לשום מקום שאינו ירושלים. היא התיישבה עם הילדים על הרצפה ולא זזה. גם כשנגמר לה האוכל והמים. המפא"יניקים היו בטוחים שתתייאש. אבל אחרי יומיים הם התייאשו והחליטו שאם תמות להם עולה ממרוקו על הרצפה זה יראה רע מאד. וככה היא קיבלה את ירושלים. ככה היא הכירה את אבא שלך. ההולנדי. שבמקום פרחים הלך בשוק וקנה 2 סלים של עוף וירקות והגיע לדייט הראשון בידיים מלאות ושבה את ליבה. נזכרתי בסיפור הזה כשהספידו בקטנה ככה. כי חודש ניסן חודש הגאולה. וחשבתי שכן-ידעה-לקרוא לא-ידעה-לקרוא היא בטוח תקבל למעלה את המקום הכי טוב. היא פשוט תעשה שביתה בכניסה עד שיתנו לה מקום קרוב קרוב לקב"ה. בירושלים. של מעלה.

זמירה פורן-ציון | מתוך "אנא סוּהָם"
(קטעים מתוך רומן בכתובים)

המקום שממנו באתי הוא האם שתופרת זיכרונות. האם שתופרת פיג'מה שיש בה אור שבלילה מאיר את החלומות. אמא תופרת פיג'מה שהיא בגד מלכות שעוטף את הגוף באהבה. בגד שנוגע בבשר ונותן הרגשה חזקה של חיבוק שמביא שמחה ללב. תופרת את רגעי הקסם. מגע הבד הרך על גוף הילדים רגע לפני שהן נרדמות ושומעות דילילולו אל וו'אלאד דילילול, ערסלו  את הילד ערסלו, בשיר ערש שיר ערש, אלף לילה ועוד לילה בשיר ערש שיר ערש.

במקום שממנו באתי סבתא מקופלת כמו תרנגולת קטנה. במקום שממנו באתי סבתא מתה ומכוסה בבד לבן ונרות סביבה. במקום שממנו באתי שרות לה בנותיה דילילולה אל אמי דילילולוה...

במקום שממנו באתי תינוק לבן נעלם לאמא שרק ילדה שרק הגיעה לכאן, והחלב שלה נשפך מר ורותח יחד עם הדמעות המלוחות. 

במקום שממנו באתי יושבות שבעה שלוש אחיות ואח וקינה על ראשם. שרה האם לתינוק הנעלם. דילילול אל וו'אלאד...

***

באמצע הלילה קמה סוהם-סימה לעשות פיפי בשירותים, שהיו מול הסלון בבית של דודה נזימה. כולם ישנים יחד כי נאנא לולו מתה והיא מונחת באמצע הסלון וסביבה נרות. בבוקר יקברו אותה... חבילה קטנה לבנה עטופה... זאתי סבתא שלה, נאנא לולו.

מול החבילה יושבות על הרצפה אימא שלה נג'את ושתי הדודות, סביחה ונזימה. צעיפים מכסים אותן כמו שלוש מכשפות גדולות וצללים גדולים מתנדנדים על הקיר מאחוריהן. נזימה נאנחת אנחה כבדה. היא קטנה, מכווצת ורזה, פניה מקומטים, שתי צמות דקות עוטפות את מצחה ומעליהן המטפחת הגדולה, עיניה שקועות עמוק ומתרוצצות והיא מתחילה לייבב בשקט. עאמה-נזימה נשארה ביישנית שמפחדת מכל דבר חדש. בבית שלה בישלה רק מעט ואם הייתה מוכרחה, בישלה תמיד אותו תבשיל ותמיד שרפה אותו. נזימה לא תפרה וגם לא הלכה לאסיפות הורים של הילדים. אפילו קניות פחדה לעשות. המצב שלה הפך גרוע אחרי האסון שלה, שאמרו לה שהילד שילדה וצעק בלידה וינק ממנה מת. לא היה קבר. היא לא יכולה להאמין לאף אחד.

אייל ברטוב | כפיל
(קטע מתוך סיפור בכתובים)

מהלך בשקט בשביל על שפת התהום. תחתי סלעי ענק חכמים ועתיקים, חזקים מכל יצור חי, רק המים יכולים להם. אני מגביר את הקצב ומתחיל לרוץ לעומק הוואדי והוא אחרי, כמעט ומדביק אותי. אני מגביר את הקצב עוד, רוצה-לא-רוצה שיגיע אליי, חייב להיזהר ממעידה. מספיקה אבן אחת מעוגלת חלקלקה שתמצא את עצמה מתחת לסנדל העלוב שלי ואני עף לתהום, למנוחת עולמים. מהסס קצת בקפיצות מעל הסלעים המשוננים שחוסמים את הדרך אל מעמקי הנחל. מקשיב לנהמת הרוח בין ענפי הצפצפה ולפכפוך המים הטובים, שם למטה.

הוא עוקב אחראי – נדבק לצל שלי, מביט בי בעקשנות בעיניים עתיקות שיודעות את מהלך הדברים, הרי הוא היה פה לפניי וכבר ראה את הגרוע מכל, את תהפוכות הזמנים. אני מנסה להתעלם מהגורל הצפוי, מהארעיות הזאת מול ההוד הקדום, מול פעמי ההיסטוריה שנוקשת ומעכלת את ההווה והעתיד לבוא.

הוא זה אני, לפני עידנים. האיש הקדום, הבחור שהייתי פעם, בן המקום, בן המדבר. שנינו יודעים להריח מים מרחוק, להיזהר מהאפעה ומהפתן השחור, לראות אויב מתגנב מעבר לעיקול הוואדי, לשמוע קולות מלחמה מהרים רחוקים, להסתתר במערה הנחבאת בראש הצוק וגם לרדת לאותו מקום שממנו בוקעים תמיד מסדק בסלע המים הטובים ביותר.

לשכב ערומים לבד מבלי שאיש יצפה בנו, על סלע קר רטוב וחלק שכולו כגוף חי, מת חי, מחיה נפש בחום הצהרים.

אני מתרומם מהסלע ומביט סביב, הוא נזהר מהרומאי ואני מעצמי. פוסע לאותו כיוון גורלי, מנסה להיזהר. משברון לב, מחרדה קיומית, מקמטים ראשונים, מזמניותו הנצחית של אדם קדום ועכשווי בארץ קשה טרופה ומתמוטטת.

איריס רונן | ובחלוני עץ
(פרגמנט)

אפשר לומר פיקוס. הנה פיקוס ועוד אחים ואחיות לו ברחוב, והנה עלוותו ירוקת-העד, ענפיו האפורים ופירותיו המושכים אליהם עטלפים, והנה קקי על הקטנוע שלי החונה.
ולכי תנקי כל פעם, לכי.

אבל אפשר גם לומר "הנה עץ" ולהרגיש כמעט סגידה. מילה גדולה ומחייבת כזו לא הייתי מניחה על ראשם של אף איש או אישה, אבל על ראשו של עץ הייתי מניחה. ולא על עץ אחד אלא על העצים כולם, כמעט על כולם, כי מעטים אינני מחבבת.
בכל זאת, אני חייבת לשמור לעצמי את זכות האי-חיבוב גם כשמדובר בעצים.

ואפשר גם לספר שפעם לקחתי פטריות הזייה ועליתי לגג דירתנו הישנה ברחוב מאנה וגם שם צמח לו לתפארת פיקוס ענק, שגובהו מספר קומות מעל הגג וראיתי אותו נושם, כן, כן, נושם.
חי יותר מכולכם.

חיה גלמן | משמרת אחרונה
(קטעים מתוך סיפור בכתובים)

יום ראשון, 2 בספטמבר, פותחים שבוע שלישי בהוספיס... היא ניגשת לעבר שידת הברזל הלבנה. לצד שקית קפה, כוסות חד פעמיות מתכלות וקופסה עם פירות מרקיבים, עומד עציצון מעוצב עם פרחי פלסטיק וחריטה בתחתית "לצוות מחלקה 9 המסור", עדות למשפחה אחרת שישבה כאן. תוך החלקה על מסך הטלפון הנייד, מציצה בחטף על המיטה שלצידה, בה מוטלת כותונת דהויה ובתוכה, שארית האשה שנחשבה בעיניה להכל. היא חוזרת למכשיר, הספרות 07:10 מפתיעות אותה, כבר חודשיים שלא ישנה שלוש שעות רצופות. היא מתקשרת לעמרי. זו פעם ראשונה שלא היא מלווה את ילדיה ביום הראשון לגן.

בלילה חיפשה את חיים, הבן של השכנה מהחדר הסמוך. בעולמה המקביל, לא היה מקום לחיים כזה, אבל כאן, הוא החמצן שלה בלילות. בלילות שהיא שם, הם יושבים על הספסל בפטיו של המחלקה, מרעילים את עצמם בקפאין, סיגריות והרבה הומור שחור. הלילה, הוא לא הגיע.  עכשיו היא הולכת לברר אצל האחיות אם הכל בסדר אצלו. "בטח בסדר, אומרת התורנית, אשתו ילדה בלילה." היא חוזרת נבוכה לחדרה, הוא לא סיפר שאשתו בהריון.

השעון מראה חמישה לשמונה. שקית המורפיום עומדת להתרוקן. כאן אין גיליון חולה לבהות בו ואין מסך מוניטור להעביר מולו את הזמן. היא נזכרת במילותיה של האחות האחראית, כשרק הגיעו לכאן,  "אנחנו רק דואגים שלא יכאב, לא קובעים את הגורל, לא מנסים לתקן בכוח." היא מקרבת לעצמה את הכיסא עד שהוא נוגע במיטת הברזל. יושבת ובוהה בטפטוף השקוף הזה שעושה שלא יכאב. הדברים החשובים באמת הם תמיד שקופים.

ורד רפאלי | הטשטוש עושה אותו יפה

(משתתפת "מרחב כתיבה" והנחיה אישית עם עדי שורק; מתוך ספר בכתובים)

בעדשת המאקרו אני מכוונת את הזום על העֱלִי. אני רוצה לראות את מה שהעין שלי לא רואה. הנקודה מתחדדת ונעלמת חליפות. תהיי יציבה אני מבקשת ומתקנת את התמיכה תחת העדשה. לרגע מתבהר קצה העלי – שעיר, לח, ועלי הכותרת הופכים לו רקע, כתם צבע מרוח ושקט כמו פני ים מגובה חלון מטוס. כמו שאת קמה באמצע הלילה מחלום ואין לך כוח לכתוב אותו ואת חוזרת לישון ובבוקר נותר רטט שאין לו מילים, עוד מעט גם הוא ייעלם. את יודעת-לא יודעת. והשחזור – בלתי אפשרי. מראה אפשר להעלות בזיכרון, אולי גם מגע של גוף בגוף, ומנגינה יכולה לחזור בהמהום קולך שלך, אך קול דיבורך? והריח? האם אפשר להיזכר בריח מבלי שיבוא ברגע הזה באפך?
בתוך מגירת השידה אני שומרת קופסה. בתוכה הטבעת שלך, מוחזקת בחריצה של כרית קטיפה. ובקטיפה – עדיין עטוף בה הריח. אני מקרבת את פנים הקופסה אל האף. הנה, ככה זה בדיוק. והפחד שיום אחד ייעלם. אני מוציאה את הטבעת ומשחילה אותה על אצבעי. אני רואה אותך עומדת ליד הדלפק בחנות התכשיטים ומודדת אותה על הקמיצה. אבן אליפטית תכולה, יהלומים זעירים מקיפים אותה. אולי היה זה על כף יד ימין, זו שאצבעותיה העובדות מחוספסות וטרוטות. אני זוכרת שחשבתי אז שגם אצבעות עייפות וקמוטות כשלך עדיין מבקשות להיות יפות. כשחזרנו הביתה מהחנות אספת אליך את יונתן והושבת אותו על השיש במטבח. אחר כך ניגשת למקרר, שברת פס שוקולד חלב מהחבילה והנחת בידו. עמדתי בפתח המטבח והסתכלתי עליכם. אני זוכרת שעלה בי אז מותך שעוד לא קרה. תזכרי את זה, אמרתי לעצמי, את התמונה הזו, תזכרי.

הקבוצה | רועי כהן
(מסה, פורסמה בכתב העת "הצריף", מאי 2021, גיליון 8)

הקבוצה היא קבוצה של אוהבי מכורים. היא נפגשת במסגרת התארגנות בין־לאומית שנקראת Gam Anon. בפעם הראשונה שהגעתי למרתף הכנסייה במרכז לונדון, שבה נפגשת הקבוצה, נכנסתי לאחד החדרים ושאלתי אם זה המפגש של בני המשפחה של המהמרים. אחד מהם, שהזכיר את אבי, אמר לי בנימוס שהמפגש של אוהבי המהמרים מתקיים בחדר השני, בחדר הזה יושבים המהמרים עצמם.
קורבנות הימורים חיים בהכחשה מודעת: אנחנו שמים לב בדאגה להתנהגות של האדם שקרוב אלינו. לא הגיוני שהוא עוד פעם צריך כסף. זה כמו ילד שאומר לך שהוא רוצה עוד פיתה עם שוקולד, רק בלי החן. אבל לרובנו קשה להסתכל לאדם אהוב בעיניים ולהגיד לו שהוא שקרן. במקום לאפשר לך להתעמת איתו, המהמר מקבע בך את ההבנה שתצטרך לטפל בו.
חזרתי לארץ לאחר כמה שנים בארצות הברית. זה היה לפני לונדון, לפני Gam Anon. . אבא שלי מעולם לא למד איך להתקשר אליי כשהייתי סטודנט בארצות הברית, אבל כשחייתי בארץ ניסיתי להיות איתו, להכיר אותו. הלכנו לאכול בתל אביב פעם בשבוע. הוא שילם. הייתה שתיקה כמעט כל הארוחה. ניסיתי לשאול אותו על היום שלו, הוא ענה "מה כבר יכול להיות". כך היה כל שבוע. חשבתי שאני עושה משהו טוב עבורו. לפעמים הייתי נוסע במונית שלו, והוא היה אומר בטלפון דברים כמו "שים לי שני משושים". אמרתי לאחיות שלי שהוא מהמר בטלפון לידי. שתיים מהן ממש הופתעו: אחרי כל מה שעברנו, איך הוא מעז?
אחיות זה דם, אין דבר יותר קבוע מזה בחיים, אבל זה כבד לדבר על אבא מהמר כל הזמן. הכוח של הקבוצה הוא שהיא מאפשרת לחברים שלה לחזור ולהיאסף ולדבר על האהבה שלהם למכורים. במשפחה, כשמישהו חולק איתך את הסבל שלו, אתה מרגיש את הכאב, המצוקה שלו מציקה לך. בין זרים, פחות.
היה בקבוצה גבר בריטי מבוגר שהיה מאוהב במהגר רומני שהיה צעיר ממנו בשלושים שנה בערך. הרומני ביקש מהבריטי כסף, נעלם, וחוזר עם חבורות ממכות שחטף מהנושים שלו. התנהגות שהכרתי. יום אחד הרומני הדו־מיני ירצה ילדים ויתחתן עם אישה, אמר הבריטי. אני רוצה שיזכור שהייתי טוב אליו, ושייתן לי להיות חלק מהחיים של המשפחה שלו. "כמו דוד", הוא אמר. אם הייתי קרוב משפחה של הבן אדם הזה, הייתי עושה לו אינטרוונשן, מתקשר לחברים, מנסה לפקוח לו את העיניים. אבל הכוח של הקבוצה הוא שבן אדם כמוהו יכול לחזור אליה ולהגיד את מה שיש לו להגיד ואף אחד לא יחשוב להגיד לו, "תעזוב את הבחור הצעיר ותגמור את הסבל הזה." הקבוצה מצפה שתחזור אליה. היא מניחה שלא תעזוב את המהמר בחיים שלך. היא מוכנה לקבל זאת.

על הקצה | איילת השחר כהן
(מתוך פרוייקט בהתהוות: טקסט, צילום)

עמדתי על הקצה ואחזתי בעצמי בשתי ידיים. אם לא אאחוז היטב ואאסוף את עצמי ואת כל חלקיי השונים העשויים זהב, בוץ  ומים  הרי שאצטרך לקפוץ אל התהום או לסגת אל המערה השחורה של האימה.

ומה אעשה אם אשאר על הקצה ואלחם ברוחות הרעות הבוחשות בשערי ולוחשות באוזניי מילים מושחזות על רקע שמיים קודרים ואפצע למוות ואזיל דם עד שאלבין כחלב , ומה אעשה  אם לא אשלוט במחשבות המרחפות סביבי כיבחושים ובגוף הבשרי שיפנה לי גב ויתפורר באחת לאבק, ומה אעשה אם על הקצה הזה יתרחב ויהפוך לבית , ושם הקצה של על הקצה  יהפוך למעגל ולמוקד של אש ותוהו.

ומה יהיה אם על הקצה הזה יחתור אל תוך העולם כסכין חדה וישא אותי בהבלח אחד  אל מקום לא ידוע שיהפוך לריק ושם אעלם לתוך שכחה ואינסוף של קצוות והגוף שלי והנפש שלי יתרחבו יחדיו ויהפכו לעולם, וזכרון הקצה יהפוך לעולמי בתוך העולם ואהיה קטנה מאד בעומדי על הקצה אוחזת בעצמי בשתי ידיים, עד הרגע שבו אחמול על עצמי וארפה מהקצה הזה ואתן אותו לכל הרוחות שיעשו בו כרצונן. וקצה הקצה יבליח מתוך הערפל  שעל ההר ויתנוסס לרגע כדגל , וישמט ויהפוך לקו מתמעט והולך נרפה ודהוי, שכוח , תלוש ועלום. ורועה צאן ימצא אותו בעשב, ויאחוז בו ויכרוך אותו סביב צוואר העז שלו, ושם יטמע בתוך תלתליה הרכים הנפוחים מאוויר הרים צלול כיין.

לבקר את אתי הילסום | תמי ברקאי
(מסה, עבודה בתהליך)

בקיץ ההוא היה שרב ארוך, שהצהיב את הדשאים והלהיט את הבתים, החשמליות והחנויות, שלא ידעו איך להתמודד אתו, עם כל החלונות הסגורים וכל אמצעי החימום שהפכו מיותרים.

עמדתי מול ביתו של ס' ברח' קורבה. גרם מדרגות קטן הוביל אל שתי דלתות, כל אחת מהן מובילה לשתי דירות שונות. לא היה אף שלט בחוץ, אפילו לא אחד שמסתיר יותר מאשר הוא מגלה, כמו זה שעל חזית ביתה של אתי (בהולנדית בלבד: "בבית זה כתבה אתי הילסום את יומנה, 1943-1941").

רציתי לדעת כמה זמן לקח לאתי להגיע אליו מביתה. תהיתי, איך זה לצעוד בחום, עם שלפוחיות ברגליים, לדאוג לאיש מבוגר ואהוב שלא יכול כבר ללכת בעצמו ("שפתיו רעדו כשאמר: "ואדרי ודיקי לא יהיו רשאיות להביא לי אוכל")* כשהעיר מלאה באנשים שחייהם מתנהלים כמעט כרגיל?

אולי זה דומה לתחושה שישנה אחרי שמישהו יקר מת, והעולם ממשיך וזה עדיין בלתי נתפס, בלתי הוגן, בלתי סביר שהכל קורה: אוטובוסים נוסעים, אנשים מדברים בטלפון, עומדים בתור, צוחקים או זועפים בגלל משהו שאיננו מותה או מותו, שאת יודעת ואבלה עליהם.

אבל כאן לא היה שום סימן לאיש הזה שחי כאן ומת במיטתו ביום בו הגיעו אנשי הגסטפו לקחת אותו.

*

זה לקח קצת יותר מחצי שעה. עמדתי מול הדלת ברחוב גבריאל מצו 6. חיכיתי שתבוא מי שגרה עכשיו בבית של אתי. אישה הופיעה מעבר לפינה, אוחזת בידו של ילד. זו היא, חשבתי, והתכוננתי לפנות אליה – טרם הספקתי פנתה היא אלי, האם אני יודעת היכן רחוב דה-לארס? היא לא היתה הולנדית, ומיהרה.

צלצלתי בפעמון העליון. לא היה מענה. צלצלתי בזה של הדירה התחתונה. מיהרתי להתנצל על ההפרעה, אמרתי שאני "עושה מחקר על אתי הילסום" וביקשתי לעלות לרגע לראות את המקום שבו גרה.

גבר אמריקאי ענה שאני יכולה להיכנס לחדר המדרגות. הדלת נפתחה, התחלתי לטפס. האיש עמד בפתח דירתו שבקומה הראשונה. "הדירה למעלה נעולה, השכנים אינם, הם בחופשה בצרפת. אי אפשר לדעת מתי יחזרו", הוסיף בגלגול עיניים: "הם הולנדים".

*אתי הילסום, יולי 1942. מתוך 'השמיים שבתוכי', הוצאת כתר, תרגום: שולמית במברגר, עמ' 106.

מתוך סדנת "בגוף ראשון"

הטקסטים נוצרו בידי משתתפי הסדנה, המבחר מטה נוצר ביחס למפגשים "זיכרון", "יומיום", "יומן ומכתב". הטקסטים לאחר עריכה ראשונית, חלקם מצוי בתהליך עבודה. עודכן ב-19/12/2011.

מחנה יהודה ואהבה מודרנית, שישי בצהריים | גילה זמיר
["בגוף ראשון", מפגש יומיום; תיאור מקום בזמן אמת. קטע מתוך הטקסט השלם]

שוק מחנה יהודה, יום שישי בצהרים, השעה קרוב לשתיים. מעודי לא הייתי כאן קודם, הכניסה לשוק מעוררת חרדה, דחוסה, לחוצה, צפופה, מזמינה קטסטרופה. משעול צר בין דוכני הירקות הבשר והדגים [...] נדרש לי זמן כדי להתאושש מחרדת ההמון.
כולם עושים הכל כדי לקנות ולמכור לקראת השבת ואני עוברת ליד לוח זיכרון מהפיגוע שהיה כאן ב-1997. שמות קורבנות הפיגוע לא נוטעים בי ביטחון יתר.

אמנון ואני מחפשים כמה דברים: לראות, לאכול, לקנות. שמענו על אודות חנות גבינות שאין כמותה בארץ ואנו חייבים להגיע אליה. מדוכן החלבות מכוונים אותנו לחנות של באשר, זהו היכל הגבינות; גבינות צרפתיות בשלות וארומטיות גודשות את מדפיו כבמקדש אירוטי, גלגלי פרמזן עצומים מונחים זה על זה כמו מגדל שבקדקודו גלגל אחד מבוקע. המרקם הכתום-צהוב, הטקסטורה, מובילים אותי לחשוב מה הייתי רוצה לעשות עם נתח שכזה. בינתיים אני מצלמת ומקווה שאצליח לתפוס את יופיו של החומר.
[...] קבצנים, נגני רחוב, דלת העם וטיפוסים מפורכסים, סוגים שונים של לבוש חרדי ודתי, אנגלית צרפתית, ערבית, עברית ואידיש, צעקות של סוחרים, בדחנות ירושלמית אופיינית, כאילו ערבבו את ג’קי לוי עם יוסי בנאי, אהוד בנאי, רחוב האגס 1, אני וסימון ומואיז הקטן, להקת שבע וחנוך לוין.
אני עומדת במרכז הרחוב וצופה, מסביב עפים מיליוני מטאורים ואטומים של מציאות מקומית. אי אפשר לקלוט ולצרף את הכל למיקשה אחת. הכל מופרד ושונה, הכל שייך למקום הזה.
[...] השבת עמדה לצנוח עלינו במלוא כובדה, כמו מטאור בארמגדון. אנו החלטנו כי מוטב שנסתלק מהעיר לפני שהכל הופך קדוש מדי עבורנו.

בדרך החוצה התעכבנו ליד דוכן שהיה עדיין פתוח. מכרו שם קופסאות סרדינים, טחינה, תבלינים וגושי סבון כביסה מרובעים צהבהבים.  קניתי כמה כאלה כדי להניח על מדף האמבטיה [...]  במאפיה ליד הדוכן המשיכו כמה בחורים לקרצף את הרצפה בעברית ובערבית והלכו מכות בצחוק. ברקע התנגן השיר של דיוויד בואי modern love בביצועו של גבע אלון.

........................................................................................................................

דובים | רחל
["בגוף ראשון", מפגש זיכרון]

דובון קטן לבן שסרט חום כרוך סביב לצווארו ואזניו העגולות טובות לב. אותו דובון שבני קיבל כמתנת ברית-מילה מחברה, בגיל שמונה ימים.

כשרק נפגשנו אהבתי את מבנה פניו העגולות, בעלות הלחיים המלאות, הילדותיות. עיניו השחורות והכתם תחת לחיו השמאלית שיוו לו מראה של דובי פגוע ופצוע, ונגעו ללבי.

הדובי, שכונה בידי בני "דובים", ליווה אותו לכל מקום. הוא ברח איתנו מהארץ לפריז כשבני היה בן שישה חדשים, נסע עימנו לחופשה נעימה בעיירת החוף קסיס, שבדרום צרפת, ליווה את בני ביום הראשון בפעוטון - שם התבקשו הילדים להיפרד לראשונה מדוביהם, ולהניחם בקופסא עד סוף היום.

כשהיה מחבק אותי בחום, כגבר וכילד כאחת, חשתי מוקפת ברוך וביטחון (ועכשיו, בשעת הכתיבה, כתבתי בטעות "בְּרֹךְ" – מלשון "אוי א-ברוך" – במקום "רוך"…).

הדובון הלבן אבד בשלג בלילה קר. לאחר שחזרנו הביתה הבחנתי בכך השדובי לא נמצא ויצאתי לבדי, אל הקור החשוך, כדי לחפשו.

כשנה לאחר פרידתנו, כשהגיע לפריז לבקר את הילד בננו וזרק את דובים לפח האשפה באומרו שהוא ישן ומלוכלך, נראה היה כדב פראי.

בעודי הולכת בשביל שבו חזרנו הביתה, מאירה את דרכי בפנס כיס, חשבתי לעצמי עד כמה הסיכוי למצוא דובון לבן בשלג, קלוש.

למחרת, כאשר הגיע למפגש, החזיק בידיו שני דובוני פרווה חדשים.

חשתי מחויבת ואמיצה, מעין "אמא קוראז" במחזה שלא קראתי. המשכתי ללכת בשביל הלבן השקט, מיואשת, כשלפתע התגלה בפני לאור הפנס, כבמעין נס, הדובי המונח בשלג.

........................................................................................................................

ללכת | י"ר
["בגוף ראשון", מפגש "יומן ומכתב"; דף מיומן עתידי]

08-06-2025
שנים רבות הולכת על האדמה. באה בימים ועדיין הולכת. את יום ההולדת אחגוג בצעידה על "שביל ישראל".  יצאתי עם שחר מתל-דן והמשכתי לפסל הארי השואג בכפר גלעדי. אני היא homo viator;  ההלך, הנזיר הנודד, הצליינית, עולת הרגל, מחפשת הגאולה המשוטטת, שהמרחב הפתוח והמסע בו הם דרך חיים עבורה.  כיום, קשה עלי ההליכה מבעבר,  איטית יותר, מצריכה כוחות נפש והכנות... לא לשכוח את תיק התרופות, נעליים מתאימות,  מקל הליכה, פלאפון, תרמיל שיש בו הכול אך לא כבד מידי...  ועדיין יש בה בהליכה כדי לעורר את החושים  לדהור קדימה. יש בה שכרון ריחות וצבעים, מראות שהופכים את התודעה על פיה. החוץ תובע ערנות, דריכות, וקשב. לעולם במרחב הפתוח אצור איום. אינני לבד. באשר אפנה נמצא אתי מורי הגדול מצואו באשו, ששנים רבות עשה בדרכים ובמסע סיים את חייו, כפי שפילל וייחל, homo viator  בכל מאודו.

עד מתי אמשיך ללכת? רבים מחברי  אינם יכולים עוד. ישובים ספונים בחדריהם. ובבוא יומי לחדול מן המסע? אשב. אסקל רגליים ונפשי תצא למרחבים. אחלץ מדמיוני את השבילים שכה אהבתי. אפסע עם בוקר, אתהלך ברחובה של עיר, ולא אמצא דרכי בה. אותה תאווה להגיע לערים  זרות. בבוא יומי לחדול מללכת  -  אהיה לקובלאי חאן הקיסר הגדול ואת דמיוני אשלח לסייר במרחבים כמו מרקו פולו; הנוסע המתמיד שחוזר לארמון לספר לקיסר את שראה.

ממרומי הרכס משקיפה דרומה, אל חיי. תולה מבט באופק, מעבר לאגם החולה, מעבר לשדות החרושים, המוריקים, הזהובים, המסודרים כמו על בד של אורי ריזמן.  ועל כנפי  חסד  נישאת למושבה הגרמנית, למחוזות ילדותי בחיפה.  חשוכת סבים וסבתות גדלתי בבית הורי, וזקנים וזקנות סיקרנו אותי ואת קירבתן ביקשתי. עורן דק, חיוור, כמעט שקוף, עיניהן מנחמות, חכמות, חומלות – נוכחותן עוטפת. הזקנות דיברו בליל שפות; אידיש,רוסית, פולנית, רומנית, ערבית  ו"הותיקות" עברית. ואולי הן היו אז צעירות משאני היום,  וכבר מוכנות לסכם ולברך על המוגמר.

ימי תום, כשזיקנה נראתה לא פעם כמחוז חפץ. לנוע לאט, להתפייס, לעצור. הייתה לנו שכנה, סבתא של  לאה ובלה, בריינה שמה. את ימיה הייתה עושה בקיטון צר, מנקה ובוררת אורז ועדשים ושעועית.  גופה השפוף עטוף סינר ירוק שהדיף ריחות בישול שדבקו בו כמו  בתחתית המחבת השחור. אצלה בפינה אהבתי לשבת, לעקוב  אחר פעולותיה בעת שניקתה עופות וקרפיונים. בוצעת לפלחים וחותכת לרצועות, שולפת הקרביים בעיניים עצומות, ואני רתוקה לשרפרף, שקטה . משתאה בפעם המי יודע כמה. רוצה לגעת באברים הפנימיים החלקים, בשלפוחיות, בדם.

עם שחר נפלטת מתוך שרעפים אל האור

בוקר חיי נוכח בכול

ראשוני בספירת הימים

ואני מברכת על המוגמר

היום אני בריינה

........................................................................................................................

העונג החדש | מיכל הכט
["בגוף ראשון", מפגש יומיום; תיאור מקום בזמן אמת. קטע מתוך הטקסט השלם]

מקום: מסעדה חדשה במרכז תל-אביב.השעה: 17:15. יום רביעי, 30.11.11
כרגע יש יותר עובדים מאשר אורחים וסועדים. אישה אחת במעיל אדום שכבר סיימה לאכול ועסוקה מול הלפטופ שלה ועוד שני שולחנות מאוישים בקומה העליונה - בשולחן אחד שתי נשים צעירות, באחר גבר קירח צעיר בבגדים שחורים ומולו שתי נשים. הוא רוכן קדימה ומסביר להן כמה דברים.

מלצר בסינר אדום ארוך וחולצה שחורה. גם המכנסיים השחורים והנעליים עם סוליית גומי לבנה.

אף אחד לא יושב בבר. הוא לא נראה נחמד מספיק בשביל להעדיפו על פני שולחן. שניים מהאנשים שישבו למעלה הם לא שתי נשים, הם גבר ואישה בני ששים בערך. הם ירדו במדרגות עם האיש הקרח ויצאו. הוא נשאר.

המטבח מאחורי הבר. הקירח נמצא שם עכשיו. אחת המלצריות עלתה אל הבנות עם 3 צלחות. הן שלוש בנות ולא שתיים ולא כולן צעירות.

המקום מעוצב בקפידה. נראה שחשבו על כל פרט. יש מוטיבים חוזרים של קווים ישרים ושילוב הצבע האדום בשביל החום וגם מתאים לעיצוב הסינמטק האפור-אדום.

בבר יש תנור לבנים עם מדורה גדולה בתוכו.  האש מכשפת ומושכת אבל רק לאחר חצי שעה הבחנתי בה.
[...]

כשאני מבקשת חשבון מחשיכים את האורות ועוברים לאווירה רומנטית.

............................................................................................................................................................
להלן מבחר טקסטים נוסף, תאריך עדכון: 30/11/2011..............................................................................................

המבחר שלהלן נוצר ביחס למפגשים "חלום" ו"יומיום". קריאה מהנה:

טיסה נעימה | ארכנה
["בגוף ראשון", מפגש "חלום"', עבודה עם זיכרון]

כבר עם כניסתי למטוס הרגשתי סחרחורת ותחילתה של בחילה. לאחר שנדחסתי למושבי הבחנתי כי סביבי משפחה מרובת ילדים – שני תינוקות בוכיים על ברכי הוריהם ועוד שלושה ילדים רעשניים שהיו עסוקים בלהציק זה לזה. ההורים היו קצרי סבלנות כלפי ילדיהם וגערו בהם שוב ושוב.

כשהמטוס המריא עצמתי את עיני. כשהתייצבנו, בזמן שהילדים היו עסוקים במשחק הסטירות, ביקשתי סליחה מהילד שישב לצדי, פתחתי את התריס הקטן והשתחלתי דרך החלון החוצה. העננים עטפו אותי כשמיכה רכה ונרדמתי.

יהלומים | יהודית אשד
["בגוף ראשון", מפגש "חלום"; לעבודה עם זיכרון]

אני פוגשת את ענת בתיאטרון. זמן רב חלף מאז שהתרחקנו אבל היא מנשקת כאילו כלום. היא עמוסה יהלומים ומתחבקת בשורה שלפניי עם הבעל החדש שלה, במיוחד כדי שאראה, ואז מתרוממת לפתע באוויר מעל כל הכסאות. אין לה חוטים - זה טריק שעושים רק עבור הלקוחות הנבחרים של התיאטרון. היא מנופפת אלי מלמעלה בחביבות. היא מתרחקת. אני שואלת את עצמי כיצד תחזור הביתה עכשיו, המכונית שלהם ודאי בחניון והרי סוגרים בחצות.

אירלנד | עדי מיכל ששון
["בגוף ראשון", מפגש "חלום"; עבודה עם חלום]

במהלך הכימותרפיה הייתי רגישה לקולות. למעשה לא יכולתי לסבול את קיומם כלל – לא קולות של אנשים, לא של טלוויזיה, אפילו לא מוסיקה ואפילו לא סלסה; אפילו לא מוסיקה קלטית. הצליל היחיד שיכולתי לסבול היה קולם של פעמוני הרוח במרפסת.

נהגתי לשכב במשך שעות על מזרן, מכורבלת בשמיכות כי היה לי קר, כל הזמן, ונרגעת לצלילי הפעמונים עד אירלנד.

■

גילי נע בין 5 ל-20. אני בת. רצה מחוץ לטירה, שהיא ביתי, דרך הדלת האחורית של המטבח. יש שם אבנים גדולות שאבא סידר לי כדי שלא אחליק בבוץ. אני יוצאת את החצר לכר דשא רחב ורצה, מקפצת-מדלגת. אין עליצות, למרות הפעולות שמעידות על שמחה מסויימת. יש לי מקום מיוחד שהוא רק שלי – אגם קטן, בריכונת, שעל גדותיה עץ רחב מאוד.

למרגלות העץ, בין שורשיו העבים, אני מתיישבת ומחכה. לעיתים משכשכת רגליים יחפות, ומחכה. הבריכונת תמיד נראית מעושנת – כמו בביצה שבה טבע הסוס של אוטריו והמים בה חסרי טמפרטורה. בכל פעם נדמה שאני מחכה נצח, עם כל שניה שעוברת הגיל שלי הולך ויורד ואני הופכת חסרת סבלנות, כמו בכל פעם. כשאני מגיעה לגיל 3, היא מגיעה. האמא שמעולם לא הייתה לי. היא בגילי, נראית כמו לאה, על אף שלאה היא טיפוס בלתי אימהי ביותר. היא נעימה ורכה, מביאה שמיכה ומתיישבת לצידי ומכרבלת אותי בתוכה. סוף סוף אני רגועה. אני נרדמת.

טיילת | רות איל
["בגוף ראשון", מפגש יומיום; תיאור מקום בזמן אמת. קטע מתוך הטקסט השלם]

השמים שוב מתבהרים במקום שבו שקעה השמש. הבהיר הופך כתמתם, הים נענה ומקבל את הצבע החדש אל אפורו, רוגע. לקולות איכות שונה, רגע של חסד. זוג עובר, ידה בידו, צועדים את צעדת הערב. מורגלים. צעדיהם מתואמים. [...] מטוס קל חוצה, זוג עם ילד ותינוק בעגלה עובר לידי. הילד משתרך אחר הוריו. האיש כועס "מי אמר? תגידי את מי". תגובתה נבלעת ברעש מכונית עוברת. והוא בשלו "תגידי שאני שקרן, עידני! עידני בוא כבר! תגידי שאני נחש! דיברנו על זה ב...". מאחור נראו ככל זוג היוצא עם ערב בחברת ילדיו אל הטיילת. רוח פורעת עלי דקלים המרכינים ראש כממתיקים סוד. ושוב שקט. הכתום הולך ודוהה, מצפון ומדרום האפור הופך לסגול עמוק, פנס של ספינה מנצנץ באופק, קול הים גובר עם הרוח, עוד ועוד רצועות עננים עולות. יום שנגמר.

בית קפה | יהודית אשד
["בגוף ראשון", מפגש יומיום; תיאור מקום בזמן אמת. קטע מתוך הטקסט השלם]

בערב מגיעות לכאן בעיקר נשים לא צעירות, המחייכות זו אל זו, נינוחות, בראשן מתרוצצת ביקורת הדדית ואני כמעט רואה את המחשבות בבלון מעל לראשן. הן מבקרות את הבגדים, את האיפור, את מצב הקמטים, את הדיבור, את התכנים, אבל מחייכות זו אל זו בחביבות, במעין אינטימיות.

האחת מרגישה שליבה שוקע. השנייה שניצחה.

מן התקרה משתלשלות מנורות, ברווחים של שני מטר בערך. מנורות פשוטות, שלוש נורות בכל אחת. אור צהוב, שום דבר מיוחד, השיחות מתערבבות זו בזו.

המבוא לגהנום | ארכנה
["בגוף ראשון", מפגש יומיום; תיאור מקום בזמן אמת. קטע מתוך הטקסט השלם]

לקראת הצהריים היה מגרש החנייה שליד בית העלמין הומה אדם. איים של ירק מפרידים בין השורות וקווים ברורים מסמנים את מקומות החנייה הרבים. [...] המשפחה יושבת מחובקת, בודדה ביגונה. האורחים עוטים לרגע ארשת נוגה על פניהם כשהם ניגשים ללחיצת יד, חיבוק ארוך או נשיקה על הלחי, הכול לפי רמת הקרבה ומזג המנחם. אחר כך נפנים להמשיך את שהופסק או לחפש יעדים חדשים בקהל.

מסע ההלוויה מגיע אל פי בור הקבר. זעקות שבר נשמעות מכיוון המשפחה. הצופים מנמיכים את מפלס קולם. הבן הצעיר מקריא בקול חנוק מכתב לאבא. יש המזילים דמעה עמו ויש הממשיכים בלהגם, אטומים למתרחש.

■

למחרת בבוקר מגרש החנייה ריק. בפתח בית העלמין משאית של גריוולד גזית ובנו בע"מ ושני פועלים.

למצוא בעל ואז לא להכנס להריון | עדי מיכל ששון
["בגוף ראשון", מפגש "יומיום"; עבודה עם רשימת משימות]

-          להוריד תמונות של תצוגת אופנה למחשב

-          לפרסם את פלסטיק שוק בפייסבוק

-          לוודא שאנשים יגיעו לפלסטיק שוק

-          לוודא שהלב שלי לא עשוי מפלסטיק

-          להיות נחמדה ל-X במידה ואראה אותו שוב

-          לקיים סטוצים רק עם אנשים שלא אפגוש שוב

-          לעשות בדיקות דם

-          לקחת גלולות אחרי הבדיקות דם

-          לא להיכנס להריון כי אסור במשך 3 שנים

-          לספר ליואב שנדחה את ההריון לעוד 3 שנים

-          למצוא בעל ואז לא להיכנס להריון מיואב

-          או מטיירי

-          או מקובי

-          להעביר לגל הצעת מחיר לכדורעף לפני שליחה לגרי

-          למצוא עוד מותגים לפרסם בפייסבוק

-          לכתוב

-          לכתוב

-          לכתוב

לחם | גילה זמיר
["בגוף ראשון", מפגש "יומיום"; עבודה עם רשימת משימות]

-          לקחת את הכלבים והחתולים לחיסון

-          להכין בצק ללחם של מחר

-          להפקיד את הצ'ק של שרש ולשלם מע"מ

-          לקנות תרופות להגר

-          לסדר את החדר של ליאור

-          לחבק את איתמר

-          לחבק את אמנון

-          להכין את המצגת הסופית להתאחדות התעשיינים

-          לבדוק אם השבת הקרובה תהיה מתאימה לארוחת חמין

The post טקסטים מסדנאות כתיבה appeared first on פה ושם.

"איך רוקנתי את בית הוריי" – ממואר של הפסיכואנליטיקאית והביוגרפית לידיה פלם, הוא אחד הספרים האהובים (ואולי השימושיים?) שראו אור בסדרת "ושתי". אנשים מסרו אותו זה לזה ברגעי אמת – רגעים של אבלות, שבהם פוגע הגודש האינסופי של הריק, מה שנותר ונוכח באופן מטלטל, לאחר מות. הספר מתאר בצלילות נוגעת ללב את התמודדותה של פלם עם מות הוריה, עם ריקון ביתם המזמן מפגש מחודש עמם דרך חפציהם ומכתביהם שמעלים רגשות סותרים.

לאחרונה הספר הודפס מחדש ואני שמחה ליידע ולצרף פרק מתוכו:

מובן מבולגן
סטופ! די! בסטה קוזי! לזרוק, לזרוק, בעיקר בלי להסתכל, מספיק עם רגשות בגרוש! לתחוב באושר לשקי אשפה גדולים, באצבעות שחורות מאבק ובגרון מגורה, ערמות על גבי ערמות של ניירות ישנים. לזרוק את הקופסאות שאין להן שימוש מוגדר, את הספרים המתפוררים, את מכשירי החשמל הישנים, את החפצים המשומשים, הנבולים, המיובשים, הרקובים, שאין בהם שום עניין לחלוטין, את כל הערמה הזאת של כל מיני חפצים חסרי שימוש! להוציא את העבר שלנו לחופשה! כל אותם דברים מוכרים שאהבנו, יום אחד אינם אלא גרוטאות שמעמיסות עלינו. צריך להיפרד מהם, בשמחה. לחגוג את ניצחון החיים על המוות.

תפיסת הבעלות על האוצרות הדלים או המפוארים של הורינו הופכת אותנו לשודדי ים מאוסים, לעופות דורסים חסרי רחמים. עדיין, צריך שהבית יתרוקן. ככל הנראה.

פחדתי מאוד לטבוע בזרם הרהיטים, החפצים והתעודות, שבשום פנים לא נראה היה שהם הולכים ומתמעטים, להפך. במהלך חייהם של הוריי מעולם לא היה הבית מבולגן כל-כך. היו בו, מכל עבריי, ערמות מתנודדות של חפצים שונים, על הכיסאות, על הרצפה, בקופסאות, על מפלסי המדרגות, אדני החלון, מיטות, שולחנות, כיור המטבח, לחלוטין בכל מקום. שוק פשפשים אמיתי, פינוי כללי.

לא יכולתי להישאר יותר משעה, שעה וחצי, באנדרלמוסיה הזאת. לא פעלתי לפי הסדר, התפזרתי, פעמים רבות עברתי מחדר אחד לאחר, רגע נרתמת למדף ספרייה בסלון ורגע למשטח אחד או שניים של ארון במטבח או למגירה של שולחן הכתיבה, כאילו היה מתיש פחות לא לכפות על עצמי נוהל שיטתי. מה שהביא כל ביקור לסיומו הייתה התחושה המעיקה יותר ויותר שמיציתי את מלאי האנרגיה הרגשית שעמדה לרשותי כדי לסובב את הסכין בפצע הזיכרונות.

לפני שעזבתי את המקום, כשמכרסמת בי התחושה שלעולם לא אגיע לסופו של שדה קרב שכזה, הסתכלתי לכל הכיוונים מסביבי בחיפוש אחר אוסף חפצים שיהיה קל להחליט על גורלם המשותף. לא משהו אחד בלבד בכל פעם, משהו ששוקלים, מעריכים, מסובבים והופכים באריכות בידיים, אלא לא פחות ממגירה שלמה, מדף של ספרייה, מכלול לא ממוין. בטח נעים כל-כך לחרוץ במילה אחת, קצרה ומוחלטת: לצלב האדום! לזרוק! להעמיד באולם המכירות הפומביות! לקחת אליי הביתה!

האם לרשת אינו אלא לבחור, להחליט מתוך ריבונות?

במצב רוח זה אהבתי במיוחד לתת. לתת בתנופה, בלי לחשוב, בוטחת באינטואיציה שלי, להרגיש שאגרטל שחור מסוים מקושט בפרחים זהובים יתאים לאחד ושגביע זה, בעל הקווים הנקיים, לאחר... לקרב בין הדברים לאנשים. לשחק בשדכנית. אהבתי לתת במתנה ואהבתי את פיסת הריק הקטנה שבאה בעקבות זאת. אסור היה להתמהמה, להסס. הכל נחרץ ברגע אחד. היה זה רגע של חסד, סחר חליפין יוצא דופן: כשנתתי קיבלתי בעצמי. נתתי כדי לקבל. הייתי אני והייתי האחר. הפכתי את הירושה שלי להרבה מאוד מענקים.

מכונת קפה, זכוכית מגדלת, מכשיר טלפון, בדים, מפצח אגוזים, אוסף מקטרות, כובע מקסיקני, עציץ, מקדחה קטנה, מסור חשמלי, סדרה של מחדדים, טוסטר, קופסה שלמה של כוסות שמפניה מקריסטל חרוט!

כשנתתי לא הייתי זו שנותנת אלא האדם שמקבל את המענק: מצלמה ראשונה לנערה צעירה מאוד, מעיל פרווה לגיסתי, לוח שנה גדול שעליו רפרודוקציות של מגריט לחבר שעמד להיכנס לדירה חדשה. הודיתי לו על שהסכים באותה הזדמנות לקחת את השולחן העגול ואת ששת הכיסאות הכחולים של חדר האוכל, את הספה הכתומה, את המיטה והארון מעץ בהיר, את שתי שידות המיטה מאותו העץ ועוד אלפי אביזרים ביתיים וביניהם עציץ גדול ויחידות מטבח שהותאמו מחדש על פי מידה! כך יהיה לי יום אחד העונג לראות שוב את החפצים המוכרים האלה בחייהם השניים או השלישיים.

לפעמים מצאו הדברים בני זוג חדשים מפתיעים: כך למשל הטלוויזיה הגדולה, שלאחר שנפלה הפכה התמונה שלה לכחולה בצד ימין ואיש לא רצה בה יותר, ניתנה לאשה מבוגרת עיוורת שלא צפתה בטלוויזיה אלא הקשיבה לה והייתה שבעת רצון ביותר ממנה. שולחן האיפור בעל המראה הגדולה זכה למקום חדש בחדרה של משפחה הודית מוסלמית שמיד כיסתה, באופן אמנותי, את המראה שלו.

לתת זה אושר גדול. הדבר שהענקתי לא היה חפץ. החפץ הוא אמצעי, תירוץ, הוא מעביר ביטחון, תחושת הגנה, אמון. נתתי את מה שלא קיבלתי: מעולם לא הפקידו בידיי הוריי משהו מבלי להזהיר אותי: "היזהרי! אל תשברי! אל תקלקלי! אל תזרקי! בעיקר, אל תשתמשי בדבר כרצונך! זה לא ממש שלך, זה עדיין שלנו! אנחנו לא נותנים לך אותו, חפץ זה הוא בהשאלה, קצת בניגוד לרצוננו, אל תנהגי בו כדרכך אלא כפי שהיינו עושים אנחנו, דבר שאת כמובן לא מסוגלת לו משום שיש לך שתי ידיים שמאליות!"

האם היו החפצים חשובים בעיניהם יותר מאשר בתם? היחס הקנאי שהקדישו להם גרם לי להגיב בצורה הפוכה, ובכך, בניגוד לרצוני, הצדקתי אותם. כל-כך רציתי שיציעו לי להשתמש בהם באופן חופשי, שיעניקו לי לא את החפץ אלא את החזקה עליו: "זה שלך, תנהגי בו כטוב בעינייך, עשי כרצונך, אין לנו שום חשדנות כלפייך, שום הגבלה, אין לנו ספק שתעשי בו את מה שראוי בשבילך (את החשובה ולא החפץ), בצעי את ניסיונותייך! את יכולה ללכלך, לשבור, לזרוק, לאבד, אין לכך כל חשיבות! התענגי עליו!"

התחלתי לחפש אחר סטודנטים שעדיין אין להם כמעט דבר ושזקוקים פחות או יותר לכל. הצעתי להם לקחת את כל מה שרצו לקחת. המומים אך מאושרים, הם העמיסו באי-סדר כורסאות, ספות, כיסאות, שרפרפים, קערות לפונץ', מגשי גבינה, בומרנג אוסטרלי, מזרנים, כריות, מפות שולחן, פמוטים, מנורות עומדות, כידון אפריקאי, מייבש חסה וספרים להסחת דעת, "אמנות קיפול המפיות לקישוט השולחן", "איך לקרוא את עתידך בקלפים" או "1,000 שיטות להקל על חייך, בלי לשכוח כמה דביבונים".

הם עזבו עמוסים ושמחים. אני נותרתי קלה.

דף הספר באתר של סדרת ושתי, רסלינג >>

The post איך רוקנתי את בית הוריי | לידיה פלם appeared first on פה ושם.

הספר חללים | שדות תעופה | קניון מאגד שלוש פריזמות המתמודדות,כל אחת בדרכה, עם מרחבי השיטוט והצריכה בחיי היומיום, בספרות, בקולנוע ובתיאוריה העכשווית.

חללים, סיפור מאת עדי שורק, יוצר צירוף קליידוסקופי בין מגדלי עזריאלי בזמן בנייתם לבין וילות בעת שיפוצן; במרחבים הנבנים והולכים נפגשת-נתקלת הדוברת בפועלים ובעלות בית, בארכיטקט ובידיעה חדשותית לאקונית, כמו גם בעוצמתו הקתדרלית של קניון עזריאלי המצוי בהתהוות, בזמן שבטרם. כל אלה אורגים תמונה של ישראל בגבול מאורעות אוקטובר 2000 ומעלים דיון ארכיטקטוני בחללי היופי, הבושה והסליחה.

שדות תעופה, מסה מאת עידן צבעוני, מאפשרת הצצה מלנכולית-משחקית על ההוויה המערבית החוגגת את שיכרונה מאז שנות ה-60 ואילך. סרטי קולנוע הוליוודיים משנות ה-40, מגדלי פיקוח, טייסים ודיילות, חברת שפע גן-עדנית,תיעובה לצד התשוקה אליה ובתוכה–זהו הרקע למסה טקסטואלי בשדות התעופה באשר הם, במרחביה של הנוסטלגיה לעתיד.

קניון, מסה מאת עודד מנדה-לוי, מתארת את אופי המרחב הקניוני, את ייצוגיו בספרות ואת הדילמות שמעלה הקניון: התשוקה לבית מול המחיר שאנו משלמים במוסד הצריכה האולטימטיבי של תקופתנו, הפיצוי–לכאורה והאבדן. מנדה-לוי עושה שימוש בתיאוריות מרכזיות מתחום הארכיטקטורה האורבנית ומשרטט  את קווי המתאר של הפרבור הפנימי ואת אופי השיטוט בעיר ניאון ללא שמים.

עדי שורק, מחברת הרומן "שבע מטרוניתות" (2001), עורכת "ושתי" – מחלקה ספרותית ברסלינג.
עידן צבעוני, עורך הוצאת רסלינג; ערך את הספר "עבד התענגות אדון: על סאדיזם ומזוכיזם בפסיכואנליזה ובביקורת התרבות" בשיתוף עם יצחק בנימיני (2002).
ד"ר עודד מנדה-לוי עוסק בחקר החוויה האורבנית בספרות; מלמד בחוג לספרות עברית באוניברסיטת תל אביב וביחידה להיסטוריה ותיאוריה באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל.

The post חללים appeared first on פה ושם.

שבע מטרוניתות הינו פאזל מיוחד במינו. המבנה החריג של הספר יוצר שילוב בין קולות, זוויות ראייה, השתקפויות של דמויות, תיאורי חפצים ושברי זכרונות. זהו מארג רגיש, ספק פנטסטי, ספק היפר - ריאליסטי, של תודעתה של אשה צעירה.
הגיבורה מנסה ליצור סרט על מקום מגוריה הנוכחי. היא מוצאת בתוך התיחום האורבני האפור והדחוס, דמויות ציוריות, מלאות חיים, לא שייכות למקום ועם זאת מהוות אותו שבע המטרוניתות, אחותו של מקסים, הגמד ועוד.
בין העלילה והדמויות בסרט, עולות תמונות ילדותה של ע. המספרות סיפור מפורק שהולך ונקשר לגיבורה. הכתיבה מענגת החושים, יוצרת תצריף של קטעי פרוזה קצרים המרכיבים עלילה מרובדת, שכמו קוראת לנוע אל צדדיה ולא אל סופה.

פרופ' טובה רוזן כתבה על ספר ביכורים זה של עדי שורק: "ניכר שהכותבת הצעירה קראה, ספגה והטמיעה ספרות עשירה ותובענית, ובבואה לעשות בה שימוש לא התקשטה בה כנוצות אלא הניחה לה לפעול כמשקעים מן העומק, במרומז ובעדינות. זוהי כתיבה חכמה ולא מתחכמת, בלשון דיבורית פשוטה אך בשום אופן לא רזה ושרופה."

The post שבע מטרוניתות appeared first on פה ושם.