שיחה שקיימתי עם גלעד שרביט על היצירה המאוחרת של עגנון, על היחס המורכב שלו לציונות בפרט ולשאלות של כוח, ריבונות וצבאיות במיוחד.

בין השאר שוחחנו על החשיבות של ידע הגלות היהודי לשם כינונה של מדינה, כך שזו לא תקרוס למעגלים של אלימות; על יכולת לשאול שאלות בזמנים קשים של אבדן ומלחמה; על הדרך של עגנון לבנות לנו ערי מקלט ספרותיות, ביניהן ברלין, ירושלים, יפו, בוצ'אץ' וגומלידתא הבדויה. יחד קראנו ב"עד הנה" וב"עד עולם".

מוזמנות ומוזמנים להקשיב כאן בספוטיפיי >>

(או בפלטפורמות אחרות)

* הדימוי הוא נחלת הכלל, לקוח מתוך הספר:

1837-9 ,P. Cranch, Illustrations of the New Philosophy 

אפשר לראותו כאן: https://pdimagearchive.org/images/ba54ecfa-6062-4937-b032-483f5b692369/

The post ש"י עגנון כותב (אחרת) ציונות appeared first on פה ושם.

ההרצאה התקיימה ב- 21.11.2024, כנס החוג לספרות בנושא "לעמוד בין החיים ובין המתים", בניין גילמן באוניברסיטת תל אביב

--------------
תקציר
--------------

מעשי אונס היו חלק מטבח ה-7 באוקטובר ועוררו רגשות קמאיים. בדומה לסיפורים מקראיים, למחרת האסון גברים "לקחו את הצדק לידיים" ויצאו לקרבות קשים, חלקם בעלי אופי נקמני, והוחרף העדרן של נשים מהשיח והזירה הציבורית.

אני מבקשת לבדוק דרך שונה, העולה מפיגורות נשיות-ספרותיות (אגדיות) שמופיעות בערי המקלט התלמודיות כמי שעומדות בין המתים והחיים. הן מונעות הרג נוסף ובו בזמן יוצרות תיבת תהודה לקורבנות שתוקים, ובייחוד קורבנות אונס, המדומות לא פעם למי שנרצחו.

כזכור, האישה החכמה מתקוע (שמואל ב') מופיעה בהקשר אונס תמר על מנת למנוע את הנקם באבשלום, רוצח אחיו. היא מטרימה את הופעתה של האישה החכמה מאבל בית מעכה, המצילה עיר שלמה, "עיר ואם". החכמות משוחחות עם בעלי סמכות גבריים (דוד המלך ויואב בן צרויה) ולכאורה אינן קשורות בתמר עצמה, שנותרה שתוקה ("ותשב תמר ושוממה") כמין מתה-בחיים – לאחר שהתבקשה להחריש. אך קריאה קרובה לאור פרשנות עיר המקלט בתלמוד, מראה כי הנשים החכמות משיבות אותנו אל קולה של תמר טרם השתקתה: דיבור צלול ואמיץ המאיר את המציאות נכוחה, זועק זעקה, מציע פשרה, מקונן ותובע הכרה.

הפרשנות התלמודית הדה-קונסטרוקטיבית קושרת ספרות בחוק (אגדה בהלכה), ומפליגה מן ההתנהלות האלימה של הממלכה אל אפשרות אלטרנטיבית. היא עשוייה לעורר השראה לקריאה אחרת של המציאות העכשווית על הטקסטים המכוננים שלה, מתוך קשב מיוחד לקולות נשיים.

ההרצאה היא מרצפת מתוך פרוייקט "עיר מקלט 963 מרצפות".

----------------------------------------------

The post נשים חכמות בצמתי הנקם – קריאה תלמודית appeared first on פה ושם.

יום ו', 12.7.24, 10:30, מוזיאון תל אביב
במסגרת "הסמינר ה-19 לפילוסופיה קונטיננטלית: פילוסופיה תחת מלחמה". 

אגדה תלמודית מספרת על דוד המלך שגרם למי התהום לצאת מאיזון, ולאיים בהחרבת העולם. על דוד, ששפך דם רב ועשה מלחמות גדולות, נאסר לבנות את הבית הרוחני, בית המקדש. למרות זאת הוא ניסה, והתוצאות היו הרות אסון. הדרך לאיזון מי התהום קשורה ברפלקסיה על מעברי-גבול אלימים, לצד למידה של פרקטיקות נסיגה מכוח – שמלמד האל עצמו. הוא, המופיע כאן כמי שנכון ששמו ימחק למען השכנת שלום.

הנסיגה-משם שמלמד האל, נלמדת ממצבן נטול-השם של נשים, והיא מתרגלת צורות שייכות וקניין שאינן תובעות בעלות, ומשחקות אחרת עם הותרת זכר.

אגדת מי התהום שופכת אור מיוחד על ימים אלו: אנשי דמים שאינם יודעים לפעול בדרכים שאינן כוחניות, ידע נשי שאיננו מעורב בתהליכי קבלת החלטות, השכנת שלום שטבעה בתהום הנשייה... מאידך, היא מזכירה את קיומה של יכולת פרשנית שמסוגלת להציל חיים.

האגדה מופיעה בתלמוד הבבלי במסכת "מכות", שבה נידונה סוגיית עיר המקלט והיא מהווה חלק מתשתיות העיר. אדון בה מתוך התייחסות לדבריהם של הלן סיקסו, עמנואל לוינס וז'אק דרידה על שאלות של שייכות, זכרון ושכחה.

~ ההרצאה היא מרצפת מספר 212 בפרוייקט: עיר מקלט 963 מרצפות ~

לצד הרצאתי תרצה גם ד"ר עדי אפעל. בתום ההרצאות יתקיים דיון עם הקהל.

להזמנת כרטיס (50 ש"ח) במוזיאון תל אביב >> 

.

צילום: גלגל רפאים (1) | עדי שורק 2021

The post צפה ועלתה התהום וביקשה לשטוף את העולם appeared first on פה ושם.

 

... אותו קיץ שבו התקיימה המלחמה היה קיץ נוסף שבו התקיימה מלחמה, שכן גם בקיץ הקודם, זה של 2013, התקיימה מלחמה. נדמה היה שכך יהיה תמיד, כאילו המלחמה הייתה לחלק מעונות השנה כמו שהשמים הפכו לברזל והאדמה לתהום כסויה. בראשי נוצרה מחשבה מאגית: אשב שנה בכיכר מעל המקלט, בגינה שמצויה בה. אכתוב מתוך נסיגה, במעין היעשות צמח, סלע או אריח, מגובה שיחי החולות והפרחים, הדשא וגזעי העצים, קרוב לקרקע החפורה. קיוויתי שאולי כך, מתוך העדות הזו, אגיע לקיץ הבא מוכנה יותר. תחילה שרטטתי במחברת את מתווה שמונה הדלתות החבויות ברחבת הכיכר. ספרתי את המרצפות שחיפו עליהן: כך וכך לרוחב; כך וכך לאורך; ומסגרת ברזל דקה סביבן. רציתי לכתוב משהו שיהדהד את המבנה הזה...

מרצפת זו, שהציטוט מעלה לקוח ממנה, זכתה להיות חלק מכתב עת מיוחד במינו בשם "רסן", שאפשר לה להתפרסם עם מבעים בין-תחומיים. אני מודה לעורכים על עזרתם – אלכס בן-ארי ואיל גרוס שפועלם קשור בכתיבה בין תחומית המהדהדת גם מרחבי אמנות פלסטיים ומרחבים מתמטיים-חישוביים. כתב העת "רסן" הוא של קבוצת אוליפה ישראלית, שלוקחת השראה מOuLiPo הצרפתית. קבוצה ספרותית שז'ורז' פרק, הסופר האהוב עליי שאני חוקרת ולומדת ממנו בלי הפסקה, היה חלק פעיל בה.

בזכות האירוח של "רסן" את המרצפת שלי – אפשר למצוא בה רבדים מוטמעים נסתרים: לחיצה על המילה "פיוט", למשל, מובילה אל פיוט מופלא ששרה מורין נהדר ונכתב בידי אברהם אבן עזרא; לחיצה על המילים "לא נשמעת" מובילה אל רישום מרגש וחכם של ספא קדח, שכתבה מילון עיר מקלט לקראת מפגשנו בתכנית של התואר השני לאמנות באוניברסיטת חיפה; לחיצה על מילים מודגשות נוספות תוביל לרישום שלי מתחילת הפרוייקט ולציטוטים מהתלמוד.

לקריאת המרצפת כולה ולשיטוט ברבדים המוטמעים בכתב העת "רסן" >>

עיצוב ופרשנות טיפוגרפית: רועי רגב.

מוזיקה: מורין נהדר, "אגדלך אלוהי כל נשמה", מתוך האלבום "ישנה בחיק ילדות"; מילים: אברהם אבן עזרא. עיבוד והלחנה לפי לחן עממי פרסי: מורין נהדר.
מורין נהדר היא זמרת, יוצרת, פייטנית, חוקרת, כלת פרס אורי אורבך לתרבות יהודית בתחום המוזיקה לשנת 2023.

רישום בין ערבית ועברית: ספא קדח, מתוך מחברת הסקיצות, 2020.
ספא קדח היא אמנית בוגרת התואר השני לאמנות באוניברסיטת חיפה. השתתפה בתערוכות כגון: "יסוד בודד", מרכז אדמונד דה רוטשילד, תל אביב 2021; "משובש.ת משותפ.ת", בית הגפן, 2022.

המחברת מודה ליוספה רז על עזרתה בתרגום לאנגלית ולאלמוג בהר על עזרתו בבחירת הפיוט.

This tile began to be written in 2014 as part of the interdisciplinary project "City of Refuge". This is one of the 963 pavements that will eventually be in the "City of Refuge", a number I determined based on the number of tiles in the Habima Square in Tel Aviv, which cover the doors embedded in the ground of the square and lead to the shelter beneath it.

The text consists of a reflection on daily life in Israel and Tel Aviv, following a diary I wrote during a year when I sat in the square in the mornings, before the start of the workday, and after I brought my little daughter to kindergarten. It corresponds with the question of the "city of refuge" in the Babylonian Talmud - in the Talmud, the text itself is a city of refuge, i.e. a special discussion space designed to break bloodshed. The shape of the pavement is influenced at the same time by the tiles covering the doors of the shelter in the square, and by the shape of the page of the Babylonian Talmud. It requires spatial writing/reading, meaning a fragmented, wandering movement that encounters both saturation and the loss of meanings.

So far, about 210 tiles have been created.

Now, when we have begun to re-count reality after October 7, something in the counting of the tiles continues - determined to maintain the close attention and investigation to which "City of Refuge" is commited. Yet, something is also muted, struck. And I'm still looking for a way of counting that will be correct now, a way of continuing as well as a way of stopping.

Typographic design and interpretation: Roei Regev.

Music: Composition and performance: Maureen Nehedar, "I Shall Praise You", from the album "Asleep in the Bosom of Childhood"; Lyrics: Abraham Ibn Ezra.

Drawing Between Arabic and Hebrew: Safa Kadah, from a sketchbook, 2020.

The author thanks Yosefa Raz for her help with the English translation of this passage, and Almog Behar for his help in choosing the liturgical hymn.

לפרוייקט עיר מקלט 963 מרצפות >>

The post כאילו המלחמה הייתה לחלק מעונות השנה appeared first on פה ושם.

The post פגיעה מגדרית במלחמה, סופרות וחוקרות קוראות יחד - הזמנה appeared first on פה ושם.

נקודת מוצא: בתי בת השמונה ואני נוסעות למצפה אמירים בגליל, לנפוש קצת. כאשר חיכינו לבעלת הצימר החזקתי אותה בידיי משום שהיא קָטְנָה – שבה להיות תינוקת כבת שנה שעדיין איננה מדברת. והיא רכה, והיא רכה, אני שמה לב לכך בהפתעה ורוצה לשהות עם הרוך כשבעלת הצימר מפנה אותנו אל החדר.

שיבוש: עגלה נוסעת עמוסה בילדים. האם גם בתי עליה? אנשים רבים מצויים סביב. הצפיפות אילצה אותי לזוז וכשחזרתי כבר לא הייתה. הרבה אנשים סביב ואני הולכת וקוראת אחריה, הולכת וקוראת

(בראשי: הנה, ככה זה קורה. עד עכשיו חשבת לעצמך "איך דברים כאלו יכולים לקרות?" והנחת שלפחות תוכלי ללחוש מילות פרידה שילוו כל החיים ויעזרו להינצל או להחלים אחר כך, לאחר התופת, והנה זה קרה ככה במהירות, בבלגן)

המשכתי ללכת במרוצה. את החצאית משכתי מעט מעלה, להקל את ההליכה, ואת שערי הארוך האסוף בקוקו נמוך הזזתי מפניי (מן הצד זה נראה כמו סרט שחור־לבן על אישה בעת מלחמה, בעת המלחמה) והמשכתי ללכת וללכת, לבדי כל כך, איש אינו יכול להצטרף, אין אפילו אפשרות להעלות זאת על הדעת שכן כולם שורדים ונשארו שם בצפיפות, ולקרוא במין ייאוש במתחמים הנטושים, ולהרחיק למקומות שאין סיבה שבתי תהיה דווקא בהם, רק להמשיך לצעוד ולחפש

נקודת סיום: התקדמתי אל דרך תלולה שבה עליתי ועליתי. היא הזכירה את העלייה מבית סבי אל גן הילדים בברושים שליוו אותה, בריחם החריף, באספלט שנסלל בחוסר קפידה, בחום הקופח הנושק לערביים.

(היא הזכירה את העלייה ההיא לא כפי שחוויתי אותה לאחר שנים כאשר הגעתי לסביבה כבוגרת – עלייה מתונה וקצרה – אלא כפי שנחוותה אז, בילדות המוקדמת, תלולה ואינסופית. המפגש בין השכלי הריאלי לבין הילדי החושי נתלה שם בהולכי כמין פנס משונה הנמזג באור היום ההולך ומתמעט.)

קיוויתי שבסוף העלייה אחזור אל המישורת היפה מתחת לצימר בגליל. שהנה, זה ייגמר ואשוב לנקודת המוצא. ואכן, תוואי הנוף הפך למטופח מאוד, ארוג ערוגות אקולוגיות מעוגלות משתלבות בסביבה, אבל במקום לגליל הגעתי לירושלים. ככל שהתקדמתי ראיתי שיותר ויותר בודד ובפארק שהשתרע תחתיי הסתובבה חבורת נערים וירדתי כדי לחפש את ביתי, המשכתי באותו דחף חיפוש שיש להמשיך, שאין להפסיק לעולם, ללכת וללכת ולבשתי לבן.

הם היו ילדי שמנת משועממים והיה ברור שמסוכן וכבר הייתי באמצע הפארק וקרובה מדי אך המנהיג שלהם אמר במבטא אנגלוסקסי כבד "אל תגעו בווייט מן" (הייתי לבושה לבן מכף רגל עד ראש וראיתי את עצמי מבחוץ, כמי שמבינה שעליה להיפרד מנפשה). למרות דברי המנהיג, בחור אחד שכבר היה באמצע התנועה לעברי, קרב. הוא לבש חולצה שחורה ושיער בתספורת עגולה לא מסודרת כמו זמר רוק עד הכתפיים שהסתירה את תווי פניו העדינים החזקים, הוא היה גבוה וגדול והגיש את ידו לכיווני ובחור נוסף חילק הוראות, כאילו זהו נוהל רגיל אצלם כאשר מישהי מגיעה לפארק – לקשור לה את הידיים – והם התחילו. ופחדתי פחד מוות וניסיתי להבין מה תהיה הטקטיקה הכי טובה וחשבתי להתחנן (אני אמא לשניים בבקשה תנו לי ללכת) ובינתיים המנהיג שלהם חזר ואמר "אל תגעו בה", "אל תגעו בווייט מן". הם התרחקו ונתנו לי לעבור הלאה, מכותרת, וירדתי וליבי דפק.

[פורסם ב"המוסך", 14.4.22]

           ^{יהודה ארמוני, רוצקי פוצקי, שמן על בד, 40X30 ס"מ, 2015}

The post אם ובת (ומלחמה) appeared first on פה ושם.

... בסתיו 2014, עם סיום מלחמת עזה, התיישבתי בכיכר להקשיב במובן הנמוך ביותר, לצלילי העשב, לרחשי המכוניות, לטון הדיבור של היושבים בגן ולזה של הסובבים אותו. למוזיקה שנשמעת ולזו שאיננה נשמעת. לצמיחת הצברים ולמחלותיהם ולגסיסתם. לשתילת הפרחים הנשנית בידי גננים, לשפתם הנלחשת, לעברית, לערבית ולהגייה המופשטת של הצעקה, ששמעתי באחת הפעמים. רציתי להיות קרובה ביותר להאזין כאבן או צמח.

זה לא קרה משלווה אלא מכאב.

בקיץ ההוא התבוננתי בבני שוכב על הספה. ציינתי לעצמי: “הוא בגודל חצי חייל”.
מאוחר יותר כתבתי זאת בתוך סוגריים שנטמנו בטקסט גדול, כמה שאסור לו להתגלות.

יש אנשים שמתעניינים בדרמה של החיילים והלוחמים. חלקים ניכרים של הספרות הקלאסית עוסקים בזה. הלוחמה היא חלק מן התרבויות כמו הלידה ומעגלי הפריון – העיר נפגעה וצריך ליישב משהו, ויוצאת משלחת של טובי הבנים, דמויי אלים ביופיים וחוכמתם, והם נקטלים ומישהו יודע לשורר זאת היטב ומעניק להם את הגבורה. גבורת הנצח. אבל אני אוהבת את אלו שאינם מתעניינים בה. כמו את היהודים הגולים שקראו לספרות הזו “מלחמות” והתכוונו בכך לדברי הבאי. והנה, למרות זאת אני מוצאת עצמי כאחת הנשים המקוננות בצדי הדרך של הקרב. כמי שמשתתפת במערכה.

עיר המקלט רוצה לדבר על הטעות. אולי לכן נמשכתי אליה כך, כאל מחוז שאיננו מפלט, אלא מחסה.

***

בספרה של סוזן סונטג "להתבונן בסבלם של אחרים", שבו היא חוקרת את ייצוגי הסבל בתרבות המערב, היא כותבת בתוך סוגריים: (“סבל שנגרם מתאונה, לחלוטין אינו מיוצג – כאילו אין בנמצא סבל שנגרם בשוגג או במקרה”). התרבות על פניה השונים מתעניינת יותר בסבל שנגרם מתוך חמת זעם ובמזיד, או מתוך אסון שהושת כפגע טבע – דבר שקשור גם בחיפוש אחר האלוהי. אך סבל שנגרם בטעות אינו זוכה לנראות. “לחלוטין” היא קובעת.

לאור זאת קשה שלא להתפעל עוד יותר מן המרחב שמקצה מחשבת עיר המקלט לשגגה....

לקריאת הרשימה המלאה בגרנטה >>

דימוי: "אדריכלות של שגגה", עדי שורק; עיצוב ופרשנות טיפוגרפית, רועי רגב.
תודה לאוהד פינצ'בסקי על עזרתו בבירור המושג "מלחמות". 

"אדריכלות של שגגה, מרצפת 3/10" הוא חלק ממיצב-הכתב "עיר מקלט, 10 מרצפות" >>
וכן חלק מפרוייקט "עיר מקלט 963 מרצפות" >>

The post אדריכלות של שגגה, מרצפת 3/10 appeared first on פה ושם.

לקריאת המחקר לחצו כאן >>

העבודה עוסקת בשתי יצירות של ש"י עגנון: "אגדת הסופר" ו"עד הנה". במהלכה נבדקים אופנים של איסוף ידע בספרות; ידע הנצבר בתצורות מורכבות, דחוסות, מעורבות, כגון פקעת חוטי תפירה, או ערימת ספרים.

דמות הצל של מרים, אשת הסופר ב"אגדת הסופר", מתבררת ככזו שתופרת מעשיות, אמירות מערערות, ומהווה מעין פקעת עשירה של ידע על-אודות כתיבה מוצפנת בגוף הידע הקאנוני בכלל, ובפרט כתיבה של נשים.

ערימת ספרים זניחה לכאורה ב"עד הנה", מגלה פרקטיקות של התנגדות להפרדה אלימה ולמלחמה, פו-אתיקה של כתיבה מודרניסטית מאתגרת, וגם תצורות מחשבה וסיפר המאפיינות את מחשבת המדרש היהודי.

את המחקר מלווה מחשבתו של הפילוסוף ז'אן-לוק ננסי על כתיבת הגוף, בספרו "קורפוס".
יצירת עגנון משווה במהלך המחקר ליצירתה של וירג'יניה וולף ולזו של ז'ורז' פרק.

המחקר זכה בהצטיינות יתרה. מלגות שונות תמכו בהתהווותו, כגון: קרן מינרבה, קרן מרתין גהל, מלגות החוג לספרות למחקר השוואתי.

The post ערימה ופקעת – גוף וכתב ביצירתו של ש"י עגנון appeared first on פה ושם.