"חכם ואני נכנסים לביתן הגן, שנינו עירומים אך מכוסים בסדין, ואין מגע בין הגופים. חכם שואל על עברי. אני מספרת שהגעתי ממשפחה ענייה (שהתרוששה) ואז התחתנתי עם בחור עני משכונה ענייה. יש קשב מופלא בינינו באותו זמן. הוא מצר על עברי, אבל יודע שצפוי שנגיע להמשך טוב יותר, שיוֹרה על כך שנחלצתי. עתה גופי כבר גלוי, והוא רואה אותי בכל מיני מצבים, למשל כורעת על ארבע, למשל שדיים וכוח כבידתם. לבסוף הוא מרים את גופי לתנוחת 'אווירון' ואומר, 'אל תדאגי, התקבלת כבר (לכאן) ולאט־לאט, בהתאם למחזורי המלגות, תקבלי גם' ויוצא לאורחיו."

אישה יוצאת למסע בעיר. מבטה מתעכב על חסרי הבית ועל האבודים; בזכותם תוכל לבחון מחדש זיכרון משפחתי כמוס. המסע מסתעף כשנשזרים בו קרעי חלום וּוידויים, המסכנים את הסדר הקיים.

בספרה החמישי של עדי שורק האני נעשה גמיש, ואנו נעים עמו: מעיין פלאי נהפך לגל כביר, צמד שדיים נהפך לשלושה, דוב קוטב מאיים לטרוף את הבת הקטנה, הנה אנחנו בערימה של חסרי בית, האם אלה שברי עברנו, או שמא פיסות מעתידנו? אנחנו מתוודעים למתים, מנסים למצוא מרפא לשלושה ילדים קבצנים ובעיקר מבקשים שלא לשכוח בעֵרוּת את מה שכתב הלילה בחפצים.

נכתב בחפצים: סיפורי חלום וּוידויים משתלב במסורת של טקסטים מיניאטוריים מוקפדים המחויבים להתבוננות בשלל מופעיה של המציאות. חוטי עצב נשזרים בהומור פרוע כאשר שׂורק מתיכה את היומיומי בנשגב ופוסעת בסקרנות אל אזורי תפר קיומיים.

"עדי שורק היא חלק מקבוצה מצומצמת של כותבי פרוזה ישראלים שהכישרון, ההשכלה והטכניקה הספרותית שלהם שייכים בבירור לסקאלה אחרת." יוני ליבנה, "ידיעות אחרונות" 2018

הספר מלווה בשמונה איורים מודפסים מאת הציירת שרון פוליאקין. הדימוי על העטיפה: "חושבת על קסנדו", שרון פוליאקין, צילום הדימוי: אברהם חי, עיצוב עטיפה: נורית וידר קידרון.

להזמנת הספר >> 

לקריאת פרק ראשון >>

מבחר סיפורים מתוך "נכתב בחפצים" >>

The post נכתב בחפצים – סיפורי חלום ווידויים appeared first on פה ושם.

The post פגיעה מגדרית במלחמה, סופרות וחוקרות קוראות יחד - הזמנה appeared first on פה ושם.

"אז נכנסו נערים שהגיעו מבתיהם המרוקנים, מבתי רפאים, מבתים קטנים עשויי אבן שהטבע מחק והחורבן השכיח וכך גם האכסניה העליזה שהוקמה עליהם. הם ירדו יחדיו בריצה מן הגבעות, כמי שגילו אוצר"

בנעורינו נכנסנו לים באזור החוף הצפוני, הקרוב לראש הנקרה. אל הים ירדנו מן החוף, מן החוף המוגבה מעט, מן הגבעה שמעליו, מן האכסניה שבנויה על הגבעה ירדנו אל החולות הרכים הצחים, אל המפרץ, אל הבדידות.

נכנסנו עירומים, נערה ונער. חדשים בגוף המתפרץ, גדלים בתוכו, מתגפפים בו, זרים, חומקים ממנו, נעטפי אוויר וחול ומים. שׂערי החום ארוך, שערו השחור הארוך או להפך, שערי הקצר שערו גם כן או להפך, שערי קצר שערו ארוך.

לרגע קל היינו לבדנו. עם השמיים, עם העור, עם המים הצחים השקטים הצלולים התכולים עד זעקה, עם אזור החבירה של הגופים לכל הזורם והמשתומם, ועם חוקי כבידה אחרים, אחרים לגמרי. למרות המלח פקחנו עיניים לראות את איברינו מתנודדים כמו אצות, רפים וזקורים, רפים וזקורים, שחורים ולבנים, מתנועעים מתנודדים מתבדרים כדגיגים. התבוננתי ביפי הגוף עד שנעתקה נשימתי ונזקקתי להוציא את הראש במהרה כפקק ולהודות. לשמיים, למים, לכל מה שמעבר לי ולו, לכל מה שנתכנסנו בו כמין חלקיק זעיר, נפזר.

אך אז נכנסו נערים שהגיעו מבתיהם המרוקנים, מבתי רפאים, מבתים קטנים עשויי אבן שהטבע מחק והחורבן השכיח וכך גם האכסניה העליזה שהוקמה עליהם. הם ירדו יחדיו בריצה מן הגבעות, כמי שגילו אוצר, פורעים את הבדידות שבדינו כדי להיות רק אנו עצמנו והשמיים, רק אנו עצמנו והים, רק אנו עצמנו והחול החם והחול הרטוב והחול המכסה שלדים. רק השדיים הקלים במים, המתנועעים אחרת, והשיער הרך. רק אנו והכחול הנפרץ.

גופיהם נכנסו באיטיות אבל בבת אחת, ובשקט. הכול היה שקט כל כך. הם נעמדו בחצי מעגל סביבנו ושמרו על מרחק מדוד. מודע למתיחות נמתח הזמן והלך, כאילו עמדה בינינו ישות מסדר אחר והאריכה אותו כדי שלא יפקע וייסגר באחת.

בלחש חד נתתי לנערי הוראות: לצאת מבלי להביט באיש, מבלי ליצור כל קשר, לאט, לא במנוסה. העיניים נאחזו בגבעה ששלשלה לעברנו חבל בלתי נראה, מסלול נסיגה. בעזרתו יצאנו אל עבר החוף והם נסוגו לצדדים, לנוכח נסיגתנו. וכך, למול החול המתגבה והעשבים שצמחו עליו והאבנים הקטנות והצדפים, כשהם נסוגים והולכים נסוגים והולכים, ניצלו הגופים.

גופינו יצאו מן המים וחזרו אל האכסניה וגופיהם התקבצו במים והחלו להתיז בהקלה זה על זה בקולות רמים. כמה נותרו מתבוננים באשר נגלה, עודם שקטים, מתוחים מהתפעמות, לוגמים את האוויר. אולי הודו לאל על היופי, על הנשגב שנגלה, שדיים ושיער ארוך ורך ואיבר ומותניים. אולי הודו לאל על המרחק.

עתה התגלתה בפנינו האכסניה השוקקת כמחוז רפאים, מוצא של חסר. האבנים הגדולות, הקשתות, דברי האנשים. גופינו רפו, צנחו על ספה שנותרה פנויה למרות הצפיפות. ביקשנו משקה. אט־אט הפך היין לאד שנספג בקירות העבים, עֵד לדברים שקשה לספרם, שקשה לדובב השתלשלויותיהם.

תודה: למערכת הַמּוּסָךְ – מוסף מקוון לשירה, לסיפורת, לביקורת ולמסה שמשמשת מודל של כתב-עת ספרותי שיש בו ריבוי. תודה במיוחד לדורית שילה, מיכל זכריה ויעל אברבוך שעזרו בדרכו של הסיפור. ממליצה בחום להרשם לניוז-לטר שנשלח פעם בשבועיים בימי חמישי.
עוד על המוסך >>

משתתפות.ים נוספים בגיליון הסיפור הקצר: מיכל בן-נפתלי, דרור בורשטיין, נועה מנהיים, מעין איתן, אודי שרבני, מעין גולדמן.
לגיליון כולו >>

"נכנסנו אל הים" יראה אור בשנה הקרובה כחלק מהספר "נכתב בחפצים – סיפורי חלום ווידויים", בידיעות ספרים, בסדרה "ניירות ערך" בעריכת סלין אסייג. עורכת הספר: מעין איתן.

The post נכנסנו אל הים appeared first on פה ושם.

הם היו שתיים על גבעת הדשא בפארק השכונתי הקטן, האחת בשער ארוך מתולתל קלות, גלי הייתם אומרים, ישובה על ברכיה. השנייה בתנוחה אגבית, רגליה פרושות לפנים, ידיה נשענות לאחור, כבחור מלכותי, בתסרוקת חלקה קצרה ובלחיים שפורחת בהן אדמומיות מלהט הנעורים והתשוקה ותחתן שמיכת פיקניק דקה. הן שתו משקה כלשהו, אלכוהולי, בשתי כוסות פלסטיק, הוא-היא ישב עם חולצת כפתורים פתוחה מעל חולצת טריקו קצרה ומכנסי ג'ינס, היה ערב, ערב היה נמהלו השמים בדשא ובגוונים המשתנים.

טיילתי עם הגורים שלי לראשונה, דבשיים ושחרחרים, חוששים, סקרנים, זיכרונות המואזין הקרוב לצער-בעלי-החיים בירושלים עוד בתוך אפרכסותיהם, כך גם נביחות הכלבים המייחלים למגע אדם או לטיול בין הגדרות. הגדרות המפרידות בין החיים.

 ^{פסל ראש (ונוס), שרון פוליאקין, שמן על קנוואס, 2021.}

הנערה בשיער הארוך החום (כמה ארוך היה שערה, כמה חיות נעורים הייתה בו), כמהה אליהם ופתחה בפניהם את זרועותיה, והם הגיעו אל שתיהן, קופצים בין האחת לשנייה, בין האחת לשנייה.

"תשאירי אותם כאן לנצח" אמרה לי הנסיך, ובין השמים, השדיים, השקיעה, הדשא, כוסות המשקה, הגבעה, היא הביטה מעלה.

נשארנו לנצח, אני, הן והכלבים (הכלבים נערמו בצד, עייפים) מתגוששות על מיטה גדולה, גופים ערומים בשלישיה, לנצח נשארנו נשארתי איתן, עם המילה נצח עצמה, עם החיוּת הגורית נערית הזו מחליפת המינים, כפקעות גדושות דייקנות הגוף נטול הקפלים והקמט, המתקמט ומתקפל אל התשוקה, רגל נוגעת ביד במרפק ב... לא ידענו את קצותינו.

כמענה חייכתי אל הנסיך חיוך קטן ולאחר שהכלבים הגזימו (הם קפצו בהתרגשות ונשכו לשער הארוך את האף) משכתי אותם מהן והלכתי לכוון בריכת הדגים המבויתים שם הציפור העצומה המשחרת להם כל היום, פורשת כנף מכנסת כנף, פוערת מקור, עומדת על עומדה בקלסתר חמור-מכונס כמי שאינו יכול לעוף הרחק וכבר יודע יותר מדי, ובכל זאת נצרתי את נצח הישארותנו זו בזו.

The post לָנֶצַח appeared first on פה ושם.

~ הספר האוליפיאני (OuLiPo) הראשון בעברית מודרנית ~

בשלושה פרקים - "אלף-בית תל-אביב", "אלף-בית אשה" ו"אלף-בית חיפה" - ממפה עדי שורק נופי חוץ ופנים. במעין לקסיקון אלף-ביתי היא עוברת בין רחובות, מושגים ומצבי תודעה, ומבעד לערכים השרירותיים לכאורה של מילון פרטי, נוצרת ארכיטקטורה אינטימית המערבלת עיר וגוף.

בתוך מפה זו נרקם סיפור חיים אינטימי וציבורי כאחד, אשר נוצר בפרוזה הכבולה בחוקים ומגבלות - כהד ליצירה של ז'ורז' פרק וחבורת OuLiPo. בשורות מדודות (בדיוק עשר מילים לשורה), ובמילים ספורות (מקטע לקטע בסדר עולה - עד עשר מילים, עד עשרים, עד שלושים וכן הלאה), מסמנת שורק גבולות שרירותיים למרחב יצירתה ומתוך כך מתגלים מרחבים חדשים ובלתי צפויים.

בין הפרקים הראשיים משולבים סיפורים קצרים הכתובים אף הם בסגנון ייחודי ומובילים בדרכים אישיות אל מקומות וזמנים שהנם נחלת הכלל.

עוד על ומתוך תיירות פנים:
דף הספר במגדלור
אתר טקסט קטעים מתוך "אלף-בית תל אביב"

בין הנוף הפיזי לנפשי מסה על "תיירות פנים" מאת מיכל בן-נפתלי
לדלג בין הרחובות עם האומגה הדמיונית של הקריאה מסה מאת דרור בורשטיין

איור העטיפה: אירית חמו. עיצוב העטיפה: מיכל סהר.

The post תיירות פנים appeared first on פה ושם.