אני גאה לספר שספרו השני בעברית של הסופר האיראני הפליט, פיאם פיילי, המתגורר בתל אביב, ראה אור בסדרת "ושתי" בעריכתי (הוצאת רסלינג, מפרסית אורלי נוי).

זה אינו ספר קל משום שמסופרים בו חומרי חיים קשים, ובכל זאת, הוא מעיד על כוחה של האמנות, על אף ולמרות ובתוך. במיוחד בימים הללו, כמה משמעות יש לקרוא ספרות שנכתבת בפרסית, ולזכור שיש לנו חברים רחוקים וקרובים, אוהבי ספר, אוהבי חופש, סרבני קיום מהסוג שמסוגר בדלת אמות.

הנה עוד כמה פרטים על הספר, מוזמנות ומוזמנים לקרוא בו.

--------------------------------
מאדאם זונה, גב כריכה
--------------------------------

הממואר הפואטי מאדאם זונה משרטט את רישומי הבריחה של המשורר פיאם פיילי מטהראן על רקע רדיפתו כהומוסקסואל ומתנגד שלטון – את מציאת המקלט בישראל ואת חיי השוליים בדרום תל אביב. ליבת הספר היא פרידה רגישה מחיה, חברה שהתאבדה, וסביבה נכרכים ההתמכרות להרואין, אשפוזים בבתי חולים לחולי נפש, יחסי זוגיות, התאהבות, ידידות וגם הטרדה, עם ישראלים שונים.

"החיים בישראל אינם קלים. לא מול חומותיה של ירושלים ולא בתוך האושר המעושה של תל אביב המדיף ריח של אומללות ושל ענפים טחובים, שאריות של אותה שמחה שאנשים עוטים על פניהם בשובם מאסון. כשנה לאחר שנמלטתי לישראל מטהראן הייתי לבדי כמעט כל הלילות והימים. כל אחד ברח ממני בצורה כלשהי, או שברחתי מפני הכול באופן כזה או אחר. אני חושב שאורח חיי מעורר באנשים פחד. זה רק טבעי; אחרי הכול, גם אני פוחד מפניהם לעתים קרובות".

מאדאם זונה הוא פורטרט של מי שנקלע לדיקטטורה ונידון לחיי פליטות בארץ שאיננה מקבלת אותו לחיקה. בו-בזמן זהו פורטרט מפעים של תל אביב, ירושלים וישראל. בידינו טקסט אשר רק זר ופליט יכול היה לכתוב, ואשר זכינו לאיכותו יוצאת הדופן בשל הגדוּלה הספרותית של פיאם פיילי. אם יש סופר ייחודי ואמיץ בקרבנו, הרי הוא טמון בְידיים כותבות פרסית, כאן ברחובות תל אביב – בין מסכת השמחה ותהומות העצב, בינות שגרת היומיום והמלחמה.

 

"מבט שונה על אחֵֵרות, שהיא לא רק אחרות מינית אלא גם אחרות נפשית ופואטית".

תמר מרין, "הארץ", 2015.

 

פיאם פיילי הוא סופר ומשורר איראני שספרי השירה שלו נאסרו לפרסום בארצו. הוא נמלט מטהראן והגיע לישראל בשנת 2015 בעקבות פרסום ספרו הראשון בפרוזה, "אני אצמח ואניב פירות; תאנים" (ושתי-רסלינג, 2015). הפרסום בעברית היה פרסום עולמי ראשון. פיילי ממתין מזה עשור להסדרת מעמדו כפליט בישראל. "מאדאם זונה" מובא בתרגומה המופתי מפרסית של אורלי נוי.

לדף הספר בהוצאת רסלינג >>

בצילום על הכריכה: פיאם פיילי.
צילום: סלין נייזוור

רקע הכריכה: ורה קורמן, פרט מתוך "לומדת איך לרשום", 2010

The post מאדאם זונה, פיאם פיילי appeared first on פה ושם.

באחד הטיולים האחרונים עם בתי בת ה-12, מתוך שיטוט ברחובות הקטנים היפים הסמויים שבין רחוב סוקולוב ודיזנגוף בתל אביב, התבוננו בעצים הגבוהים. העצים שזוכרים את הלמותו הנדיבה של המרחב, הרבה מעבר לנו. נהנינו מן הרחוב היפה וסיפרתי לה ששמו זנגוויל.

בתי התבוננה באחד השלטים ותהתה בחקרנות חמורה "למה כתוב 'ישראל' ו'זנגוויל' אבל אומרים רק זנגוויל?" הסברתי שישראל זנגוויל הוא השם המלא של האדם שעל שמו נקרא הרחוב, אבל בדרך כלל מכנים את הרחוב בשם המשפחה. למשל ארלוזורוב, סוקולוב, ז'בוטינסקי.

היא הנהנה בהבנה, חשבה קצת ושאלה מה זה אבן גבירול, רחוב סמוך לביתנו הקודם שאת חלקו הדרומי הכירה באינטימיות ועתה הוא מלווה אותה גם כאן, באזור הצפוני יותר. "הו, הוא היה משורר נהדר. שלמה אבן גבירול... חי לפני הרבה זמן... לפני אלף שנים", עניתי. "הוא חי בין ערבים באופן מיוחד מאוד. למדתי הרבה שירים שלו בתואר הראשון באוניברסיטה...". היא הרגישה את ההנאה שלי מהדיבור על אבן גבירול ושטנו על מילות השיר שהמהמו בתוכי, זכורות ולא זכורות: "לְאַט עָלַי וְתֵן פּוּגָה לְלִבִּי / הֲיָם אֲנִי וְאִם כֹּחִי אֲבָנִים?". רציתי לנצור את הרגע, לזכור את נחת שיחתנו, את עונג ההליכה בצוותא כאילו דבר אינו מטריד. כן, היה בי צד שרצה שזה ייוותר כך סתם: טיול בשבת נעימה אחר הצהריים. לתת לרוח ללטף, לצל להצל, לשיחה להתקיים במין תנועת נענוע קלה, שמזכירה את דנדון העלים.

ובכל זאת, התקשיתי להעמיד פנים שהאזכור הכמו-טבעי של שמות של גברים בלבד (בזה אחר זה, כאילו אנו מצויים בלב ליבו של מקדש מזן קדום המפריד גברים מנשים, נשים מגברים, ובעצם, נשים מנשים, אישה מעצמה), אינו צורם.

התקשיתי להעמיד פנים שההליכה בשפתה החד ממדית של העיר איננה מכווצת את בטני ואיננה חוסמת את גרוני בעלבון חמסנותה. התקשיתי להעמיד פנים שאינני מבחינה באופן שבו משתרשר אליי יחס כוחות נורא דרך הטיול בעירי, וכיצד הוא קונה שבת בבתי ומשתרר עליה, עלינו, הופך עצמו נוכח בטיולנו כאילו אינו אלא חלק טבעי ופשוט מאביב ירקרק ומופז, חייכני ונרחב, שייך למחזור החיים ולמופעיו. התקשיתי להתכחש לאופן שיחסי הכוחות נוכחים סביבנו כאילו כך הדברים מאז ולעולם, בדיוק כמו צלילי החיות שעליהם סיפרתי לה בהיותה תינוקת: הפרה גועה מוּ, הכבשה פועה מֶה, הכלב נובח הב הב; ושם הרחוב הזה "סוקולוב", וזה "זנגוויל", וזה "מנדלשטם".

לבסוף לא עמד לי כוחי. "רק גברים. איך יכול להיות שעדיין שמות הרחוב חד ממדיים כל כך, שעדיין לא נותנים להם שמות של נשים". "מעניין מה כל כך קשה להם...", הוספתי, יודעת שבתי כורה אוזן, מלקטת את תשומת ליבי. "לא יאמן שעדיין... אחרי כל המחקרים... ומה הסיבה, בעצם? הרי שינוי של שם רחוב הוא דבר פשוט באופן יחסי, פשוט בהרבה מפינוי יישוב שבו אנשים חיים, למשל. למה בכל זאת זה סבוך עד כדי כך? לא ייאמן", סגרתי את הדברים בנפנוף ידיים ובן זוגי הנהן בהסכמה "באמת לא ייאמן".

העלבון קטע את יכולתי לדבר. הכעס קטע את השיחה. בטני התכווצה כמי שחשה התקוממות שקשה להביעה, כמי שמקומה במרחב עדיין מניח אותה בזרותה, בחוסר שייכותה, ויותר מכך, בחוסר משמעותה. מקבע את תקרת הזכוכית, שקובעת שמה שתעשי יישמע פחות, ייחשב פחות, ובעיקר, יובחן, ייושם, ייראה וייזכר פחות. אין זה סתמי שבעברית המילים זֵכֶר וזָכָר שלובות. אז מה ניתן לעשות? המשיכו ידיי להתנפנף בתוכי, מה בכלל אפשר לעשות אם אנחנו הולכות על השפה כך, אם העברית קבועה בפינו כך וקבועה בעירנו כך, שלובה בלשונות הכביש, הבניין, הסימטה; משולבת באבני המדרכת?

יחד עם הכיווץ בבטן חשתי בנוכחות חוסמת בגרוני – השריר שמתעבה ונדחף אל עבר הענבל בכל פעם שאני חשה עלבון, תוצר לוואי של אובדן המילים.

אל תכעסי כל כך, חשבתי, חוששת מכאב גרון שיוביל לדלקת, נזכרת בדבריה של וירג'יניה וולף על כעס וכתיבה, על כעס וספרות גרועה, נזכרת גם בכל הפעמים שבהם ההיעתרות לזעם הובילה אותי לכתיבת טקסטים שלא אהבתי, כלומר הובילה אותי שוב ושוב, כמו במעגל ללא מוצא, לאובדן שפה.

ובכל זאת, איך לכתוב מבלי להפסיק להקשיב להתנגדות? מבלי למסמס את הרצון לתקן עולם אחר?

*

מאוחר יותר, כששבנו הביתה, בעודי ישובה עם כוס תה ריחנית, מבקשת נשימה ומוצא, מוללתי את השאלה שנותרה פתוחה. חשבתי על הפעמים שבהן כן הצלחתי למצוא קול בסבך. שמתי לב שהקול הזה היה כרוך לא פעם בשאלה, כלומר לאו דווקא במציאת פתרון לדרך הכתיבה, אלא בהיעזרות במצב הביניים של התהייה כמרחב לשוני בפני עצמו.

אחת הפעמים הללו הייתה בספרי "תיירות פנים", שמורכב משלושה פרקים לקסיקאליים: "אלף-בית תל-אביב", "אלף-בית אישה" ו"אלף-בית חיפה". בכל אחד מהם מצויים 22 ערכים ואלו מערבים עיר וגוף, סוגיות אינטימיות וציבוריות. הלקסיקון, בדרכו הנמנעת מהשתרשרות לוגית או עלילתית, מאפשר תנועה מיוחדת. ערכים כגון "אלנבי", "ברנר", "גרוזנברג" ו"דובנוב" מתקיימים בו בזיקה מרומזת לערכים "אהבה", "בית", "גדילה" ו"דיאטה". הערכים "שדיים" ו"תחתונים" מתכתבים במובלע עם "שדרות רוטשילד" ו"תרס"ט". הרשתות שנוצרות בין הערכים אפשרו לי להעלות תהיות. לא אחת נשאלות בספר שאלות נוקבות, קשות אפילו, אך מתוך מצב של סקרנות פתוחה, כחלק מאימוץ השפה ובנייה בלבניה באופן משחקי, כמעט נערי. ואומנם, כתבתי את "תיירות פנים" סביב גיל שלושים, כמי שנפרדה מן הנעורים אך הם עדיין חלק ממנה, ברגע שלפני הפיכתי לאֵם.

הטון השואל שב אליי פעם נוספת כאשר נזקקתי לנסח דבר-מה על הצומת שבין נשיות, שפה ומרחב בפרוייקט שאני כותבת מזה כמה שנים ששמו "עיר מקלט, 963 מרצפות". כאן הדוברת איננה נערה אלא אישה, אם לילדים קטנים שיושבת בכיכר הבימה בתל אביב, כותבת "יומן-מקום" ומהרהרת "מהו מקלט?", "מהו ביטחון?", ובשאלות גדולות נוספות של שלום ומלחמה.

בטקסט נשמרים קשרים בין קולה של דוברת בעלת תוקף (חוקרת, מסאית), ובין קולה המהסס של אם צעירה, שזה עתה הביאה את בתה לגן הילדים והיא עודנה שלובה בשאלות בוקר קטנות: כתמי אוכל, דרמת ההלבשה, התבוננות באבן קטנה, פחד מחתול, אימת הפרידה בגן והבּזוּת הנלוות לכך (הפרשות נזלת, דמעות, עיניים טרוטות). ברשת הקואורדינטות שנוצרת בין השדות ("הציבורי", "הפרטי") אני שואלת כיצד המקום הסמוי של היומיום יכול להיטוות במרחב ולהשפיע עליו. בודקת מה משמעותה של אם שולית אחת בכיכר גדולה בלב העיר. וגם, מה חשיבות הזיכרון של אותה פעם שבה היא רצה למקלט החפור מתחת לכיכר הבימה, בתה בת הארבע בין ידיה, והיא רועדת מפחד ומכעס ואיננה רוצה להפחיד את בתה, ובראשה צצות שאלות קשות על הגנה, ועל שיחה שאיננה, ועל כוח.

בקישור בין העמדות (בין החוקרת שמדברת על עיר המקלט בתלמוד, שמשוחחת עם אומנים ואנשי רוח, ובין האם ההיא הרועדת) אני מתעקשת על מקומו של ההיסוס. על חשיבותה של אי-הידיעה. על הקול המעניין הבוקע מתוך השוליות של בכיות הבוקר וכתמיו ומאיר אחרת את המרכז, את המובן-מאליו והשגור. אני מתעקשת על מצב השאלה.

בשני המקרים, ב"תיירות פנים" וב"עיר מקלט", אני כותבת בכפילות: במובן מסוים אני מאמצת תוקף, מאמצת את השפה כאילו היא שלי מאז ומתמיד ו"משחקת בעלוּת"; במובן אחר אני שומרת על מעמד השוליים מתוך סירוב לתוקף – סירוב לדבר בשם אמת אובייקטיבית לכאורה, ולטקסט אחיד, עלילתי ומתפתח. כחלק מכך אני מערבבת שאלות מתחומים שונים. למשל את השאלה: "מדוע קשה כל כך לכתוב דווקא את הערך 'שדיים'?", עם השאלה "מדוע האֵם משנה את גופה בעת ההיריון והאב לא?", לצד "איזו צורת מבט משתיתה האנטנה של הקריה על מוסדות התרבות והחוק שמצויים תחתיה"? או "מדוע מסווים את העובדה שמקלט עצום, ענק, חפור תחת הגינה היפה בכיכר הבימה, ותחת הילדים המשחקים בחול, ותחת צמחים ועצים ושבילים, כמין תהום?"

עירוב התחומים יוצר זיקות חדשות בין אלמנטים ובה בעת מחולל פרגמנטציה, פיזור שמשחרר את האלמנטים להוויה מרובת פנים, בעלת סתירות.

כתיבה מתוך שאלה מאפשרת לשמור על איכות יוצרת. כמו שהיא טוענת לשילוב ולשוויון, היא גם שומרת על מרחק והומור ביחס למרכזי הכוח. היא שומרת על שונות וריבוי. בשאלה יש מורכבות שמשלבת כמה משלבים: תמימות (תקווה) של משאלה ובקשה (אני שואלת, אני מפללת); אמירה נוקבת התובעת פתרון; סימון בעיה, הפניית תשומת לב לנושא שאיננו מובן וכדאי לדבר בו, לחקור אותו ולבררו. היא מסוגלת ליצור אדוות של שיח, סקרנות, חבירה.

לכן הכתיבה מתוך תהיה ושאלה נכונה מבחינתי למרחב-זמן הביניים שאנו מצויות בו עתה: המרחב העכשווי שהוא כבר לאחר כ-150 שנים של שותפות נשים שלא הייתה כדוגמתה בתרבות המערב ובפני 300 שנים נוספות, כפי שחוזה ההוגה והסופרת הלן סיקסו, עד שהשינוי יהיה מבוסס באורך תשתיתי במרחב הזה, בעריו, בגופיו, בשפתו. אך לא תמיד מופיע סימן השאלה בריש גלי, אלא במרבית המקרים מצוי בטון של הטקסט.

*

לקראת הכנתה של המסה הזו, במקראה שעניינה סופרות שמספרות על מלאכת הכתיבה, פעם בי מחדש הטיול הקטן שטיילתי עם בתי ברחובות תל אביב. לא ידעתי אם אוכל לכתוב על כך מבלי לגרום לכעס להכריע, ואיך לעשות זאת. הכעס תובע עיבוד, עידון והמרה. אחרת, כמו שהזהירה וולף ב"חדר משלך", כתיבת הנשים תשקע בבינוניות: "מעוקמים ומפותלים יהיו ספריה. היא תכתוב בחמת זעם במקום שהיא צריכה לכתוב בשקט. היא תכתוב בסכלות במקום שבו היא צריכה לכתוב בחכמה... מלחמה לה עם מנת גורלה".

גם ש"י עגנון, שממנו אני לומדת, מתאר תהליכים של מעבר מזעם לסיפור. כך קורה כאשר מִיטְל, משכיל יהודי-גרמני ממוצא מזרח-אירופי בנובלה "עד הנה", נוכח בחורבן שחוו יהודי פולין ומצליח, במאמץ אדיר, כנגד זיעה ודמעות ורצון נקם, לעבור אל היכולת לספר. כלומר להעיד, ליצור שיחה שאיננה רק פנימית אלא גם כללית, לתבוע ולהסביר ולפלל לתיקון עולם. לשם כך הוא נוטש את האירוניה – הסוגה היפה לזעם – ועובר אל מעשה הסיפר.

כך גם מרים, אשת הסופר ב"אגדת הסופר", שהפכה למעין דמות-צל שהחיים הרעו לה במישורים רבים. כדי לספר היא מתנגדת לא רק למציאות הקשה, אלא גם לרגשות הזעם ולרצון להטיח את כאבה. היא תופרת מדרשים ומעשיות, כמי שמצפינה את סיפורה בתוך הסיפור שאיננו לה, בתוך הערך הלשוני "סופר" ומרחיבה אותו. עד שכאשר מעמיקים במעשיה מבינים שאנו קוראות לא רק את "אגדת הסופר" אלא גם את "אגדת הסופרת" שהיא "אגדת הספרות".

אם אשוב אל אותו טיול עם בתי בין רחוב זנגוויל לאבן גבירול, לאחר המסע המחשבתי שערכתי כאן, אני עדיין שואלת "כיצד?" וגם "האם?" אוכל לכתוב על השאלות הקשות שעלו בו: "איך גוף נכנס לעיר?", "איך גוף נכנס לשפה?", "איך שפה נכתבת מחדש ואחרת בידי הגופים?"

אינני יודעת אם מצאתי פתרון, אך אני מקווה שהפניתי את תשומת הלב לכוחה של השאלה – כוח חלש ובה בעת חזק, שמאפשר לכותבת תנועה במציאות, מתוך אימוץ בלתי פשטני של השפה. נדמה לי שתנועה כזו מסוגלת להעניק נשימה ואפילו שמחת יצירה ל(300?) השנים הבאות; כלומר לכתיבה בצומת הקשה ביותר, ובכל זאת מסקרן ומזמן, שאנו נמצאות בו עתה.

• עורכות הספר דיו לבנה, דיו שחורה: דורית זילברמן וד"ר שלומית אהרוני ליר, הוצאת כתב, מנדלי.

The post רחובות תל אביב, כפי שסיפרתי לבתי appeared first on פה ושם.

מוזמנות ומוזמנים לשיחה שאקיים בסלון הספרותי של בית אריאלה עם תמר מרין ותהל פרוש.

נגע בעוני בלב השפע, בכסף שמתעכב ואוזל – משבש הורות ומשפחה, וגם דורש אומץ בתוכן.
נקרא על פחדים וחלומות טרופים ואפילו על שיחות עם המתים. נעקוב אחר חוטי כסף ששוזרים יחסי זוגיות, וגם יחסי הפרדות, גירושין ואבלות.

תמר מרין, סופרת, עורכת, מרצה לספרות וכתיבה. ספרה השלישי "הדיירת", ראה אור בהוצאת אחוזת בית, 2022.

תהל פרוש, משוררת וסופרת, מסאית, פובליציסטית, עורכת, חוקרת ספרות ופסיכולוגית. ספר מסות פרי עטה, "סיבות להישאר", יראה אור השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד ספריית הפועלים.

מתוך "הדיירת" מאת תמר מרין:

 

------------

מתוך "בצע" מאת תהל פרוש:

אַבָּא, הָעֲבוֹדָה שֶׁלְּךָ, אֲנִי חוֹשֶׁבֶת שֶׁהָרְגָה אוֹתְךָ, כְּשֶׁהָיִיתִי יַלְדָּה יָצָאתָ בְּכָל בֹּקֶר מֵהַבַּיִת בְּשָׁעוֹת לֹא סְבִירוֹת וְהַלֵּב שֶׁלִּי דָּפַק כְּשֶׁשָּׁכַבְתִּי בַּמִּטָּה וְרָצִיתִי לַהֲרֹג אֶת כֻּלָּם וְאֶת עַצְמִי בִּגְלַל שֶׁנֶּאֱלַצְתָּ לָקוּם מֻקְדָּם וְלִנְסֹעַ וְלִנְסֹעַ, הָעֵינַיִם שֶׁלְּךָ הָרְגוּ אוֹתְךָ, הִרְכַּבְתָּ מִשְׁקָפַיִם מיוחדים,

הַשֶּׁמֶשׁ סִנְוְרָה אוֹתְךָ וּבַלַּיְלָה לֹא רָאִיתָ כְּלוּם, וּבְכָל זֹאת נָסַעְתָּ בְּמִין נֶאֱמָנוּת כַּלְבִּית לַמָּקוֹם הַזֶּה, תָּמִיד הָיִיתָ נֶאֱמָן לִמְקוֹם הָעֲבוֹדָה, כָּל מְקוֹם עֲבוֹדָה: פַּעַם בְּ"הַסְּנֶה" שָׁם הָיִיתָ מַנְכַּ"ל חֶבְרַת הַהַשְׁקָעוֹת וְאָז הִיא הֻפְרְטָה, הִתְמוֹטְטָה וְנִסְגְּרָה וְהַלֵּב שֶׁלְּךָ נִשְׁבַּר, אַחַר כָּךְ נִסִּיתָ לִהְיוֹת עַצְמָאִי וְהָלַכְתָּ לַעֲבֹד בְּאֵיזֶה בַּנְק פּוֹלָנִי וְאַחַר כָּךְ הֶחְלַטְתָּ לַחְזֹר לִהְיוֹת שָׂכִיר וְהָלַכְתָּ לַעֲבֹד בְּ"כּוּר" שֶׁגַּם הִיא הֻפְרְטָה וּפֻטַּרְתָּ וְאָז נָסַעְתָּ לְאַפְרִיקָה לַעֲבֹד בְּ"סוֹלֵל בּוֹנֶה" וְחָטַפְתָּ הִתְמוֹטְטוּת עֲצַבִּים בִּגְלַל הַלַּרְיַאם שֶׁנָּתְנוּ לְךָ כְּדֵי לְחַסֵּן אוֹתְךָ מֵהַמַּחֲלוֹת שֶׁל אַפְרִיקָה, הִתְקַשַּׁרְתָּ אֵלֵינוּ בּוֹכֶה מִשָׁם, אָבוּד וְחַלָּשׁ וְקָטָן,

דף האירוע בבית אריאלה >>

ציור: זויה צ'רקסקי, "לנה ואסתר", שמן על בד 90X70 ס"מ, 2013

צילומים: סיון שחור, דירק סקיבה.

The post מדברות על כסף appeared first on פה ושם.

"אז נכנסו נערים שהגיעו מבתיהם המרוקנים, מבתי רפאים, מבתים קטנים עשויי אבן שהטבע מחק והחורבן השכיח וכך גם האכסניה העליזה שהוקמה עליהם. הם ירדו יחדיו בריצה מן הגבעות, כמי שגילו אוצר"

בנעורינו נכנסנו לים באזור החוף הצפוני, הקרוב לראש הנקרה. אל הים ירדנו מן החוף, מן החוף המוגבה מעט, מן הגבעה שמעליו, מן האכסניה שבנויה על הגבעה ירדנו אל החולות הרכים הצחים, אל המפרץ, אל הבדידות.

נכנסנו עירומים, נערה ונער. חדשים בגוף המתפרץ, גדלים בתוכו, מתגפפים בו, זרים, חומקים ממנו, נעטפי אוויר וחול ומים. שׂערי החום ארוך, שערו השחור הארוך או להפך, שערי הקצר שערו גם כן או להפך, שערי קצר שערו ארוך.

לרגע קל היינו לבדנו. עם השמיים, עם העור, עם המים הצחים השקטים הצלולים התכולים עד זעקה, עם אזור החבירה של הגופים לכל הזורם והמשתומם, ועם חוקי כבידה אחרים, אחרים לגמרי. למרות המלח פקחנו עיניים לראות את איברינו מתנודדים כמו אצות, רפים וזקורים, רפים וזקורים, שחורים ולבנים, מתנועעים מתנודדים מתבדרים כדגיגים. התבוננתי ביפי הגוף עד שנעתקה נשימתי ונזקקתי להוציא את הראש במהרה כפקק ולהודות. לשמיים, למים, לכל מה שמעבר לי ולו, לכל מה שנתכנסנו בו כמין חלקיק זעיר, נפזר.

אך אז נכנסו נערים שהגיעו מבתיהם המרוקנים, מבתי רפאים, מבתים קטנים עשויי אבן שהטבע מחק והחורבן השכיח וכך גם האכסניה העליזה שהוקמה עליהם. הם ירדו יחדיו בריצה מן הגבעות, כמי שגילו אוצר, פורעים את הבדידות שבדינו כדי להיות רק אנו עצמנו והשמיים, רק אנו עצמנו והים, רק אנו עצמנו והחול החם והחול הרטוב והחול המכסה שלדים. רק השדיים הקלים במים, המתנועעים אחרת, והשיער הרך. רק אנו והכחול הנפרץ.

גופיהם נכנסו באיטיות אבל בבת אחת, ובשקט. הכול היה שקט כל כך. הם נעמדו בחצי מעגל סביבנו ושמרו על מרחק מדוד. מודע למתיחות נמתח הזמן והלך, כאילו עמדה בינינו ישות מסדר אחר והאריכה אותו כדי שלא יפקע וייסגר באחת.

בלחש חד נתתי לנערי הוראות: לצאת מבלי להביט באיש, מבלי ליצור כל קשר, לאט, לא במנוסה. העיניים נאחזו בגבעה ששלשלה לעברנו חבל בלתי נראה, מסלול נסיגה. בעזרתו יצאנו אל עבר החוף והם נסוגו לצדדים, לנוכח נסיגתנו. וכך, למול החול המתגבה והעשבים שצמחו עליו והאבנים הקטנות והצדפים, כשהם נסוגים והולכים נסוגים והולכים, ניצלו הגופים.

גופינו יצאו מן המים וחזרו אל האכסניה וגופיהם התקבצו במים והחלו להתיז בהקלה זה על זה בקולות רמים. כמה נותרו מתבוננים באשר נגלה, עודם שקטים, מתוחים מהתפעמות, לוגמים את האוויר. אולי הודו לאל על היופי, על הנשגב שנגלה, שדיים ושיער ארוך ורך ואיבר ומותניים. אולי הודו לאל על המרחק.

עתה התגלתה בפנינו האכסניה השוקקת כמחוז רפאים, מוצא של חסר. האבנים הגדולות, הקשתות, דברי האנשים. גופינו רפו, צנחו על ספה שנותרה פנויה למרות הצפיפות. ביקשנו משקה. אט־אט הפך היין לאד שנספג בקירות העבים, עֵד לדברים שקשה לספרם, שקשה לדובב השתלשלויותיהם.

תודה: למערכת הַמּוּסָךְ – מוסף מקוון לשירה, לסיפורת, לביקורת ולמסה שמשמשת מודל של כתב-עת ספרותי שיש בו ריבוי. תודה במיוחד לדורית שילה, מיכל זכריה ויעל אברבוך שעזרו בדרכו של הסיפור. ממליצה בחום להרשם לניוז-לטר שנשלח פעם בשבועיים בימי חמישי.
עוד על המוסך >>

משתתפות.ים נוספים בגיליון הסיפור הקצר: מיכל בן-נפתלי, דרור בורשטיין, נועה מנהיים, מעין איתן, אודי שרבני, מעין גולדמן.
לגיליון כולו >>

"נכנסנו אל הים" יראה אור בשנה הקרובה כחלק מהספר "נכתב בחפצים – סיפורי חלום ווידויים", בידיעות ספרים, בסדרה "ניירות ערך" בעריכת סלין אסייג. עורכת הספר: מעין איתן.

The post נכנסנו אל הים appeared first on פה ושם.

"כיצד קרה ש"האירוע", ספר מאוחר של הסופרת אנני ארנו שראה אור בשנת 2000, ספר מוזר ומינורי, על ריבוא הסוגריים המצויים בו ומקטעיו הפרגמנטריים, התמסד כאחד הטקסטים המשמעותיים לדיון על חוקיות ההפלות בעולם המערבי כיום ונהפך לאירוע ספרותי גדול ואחד המוליכים של אנני ארנו אל פרס נובל"

[על האירוע מאת אנני ארנו, ראה אור בתרבות וספרות, הארץ, 20.10.2022]

לפני יותר מעשור, כאשר נהגתי לקרוא קטעים מתוך "האירוע" בפני תלמידי בסדנאות כתיבה, הייתי אחוזת כאב בטן. מישהו מהמשתתפים, ידעתי, ינוע בחוסר נוחות, יצקצק ויתלונן על הסדנה בעקבות הקריאה בקטעים האינטימיים, המבעיתים על הפלה. אך היכולת הוירטואוזית של ארנו לשלב כתיבה יומנאית מתקופת היותה סטודנטית עניה וצעירה בשנות ה-60 בצרפת, יחד עם רפלקסיה על עצם הכתיבה על אירוע מושתק – הניעו אותי להמשיך ולקרוא.

כמעט עשור לאחר מכן, בשנת 2017, הזמינה אותי פרופ' מישל קאהן לארגן במשותף כנס דו-לשוני לכבוד ארנו בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב. רונית מטלון השתתפה אז באחת מהופעותיה הפומביות האחרונות, לצד עירן דורפמן, מיכל בן-נפתלי ועוד רבים וטובים. במהלך הכנס חשתי חוויה מיוחדת – כיצד "האירוע" התרחב ומדברים בו בפומבי, כבחוויה שמעוררת סקרנות, אמפתיה ועניין. ובכל זאת, חלק מאורחי הכבוד הצרפתים שאל אותי מדוע בחרתי לפרסם בעברית כספר ראשון של ארנו דווקא את הספר הזה, הצנום, העוסק בדבר שולי כל כך לכאורה. הם תהו מדוע לא בחרתי למשל את ספרה הידוע של ארנו על אביה, "המקום" (La Place). מדוע דווקא "האירוע", ספר מאוחר של ארנו שראה אור בשנת 2000, ספר מוזר ומינורי  – על ריבוא הסוגריים המצויים בו, על מקטעיו הפרגמנטריים. עניתי ש"האירוע" עניין אותי מבחינת הצורה והתוכן, הוא התאים לסדרת "ושתי", שמתמחה בספרות שנוגעת בקצוות הז'אנר וקשובה לאשר מודר מהשיחה.

והנה לאחרונה, אותו "האירוע" הנידח הפך לסרט Happening (בבימוי אודרי דיוואן, 2021) והחל מופץ כך בצורות פופולריות ומתמסד כאחד הטקסטים המשמעותיים לדיון על חוקיות ההפלות בעולם המערבי כיום. עתה, כמין התרחשות פלאית נוכחנו לראות כיצד דווקא הוא, הספר המינורי שהונח כמין מצבה קטנה למה שאין-לו-שם, ויצר זכרון לאירועים נטולי תאריך, נטולי היסטוריה – הפך באופן הממשי ביותר לאירוע ספרותי גדול, כאחד המוליכים של אנני ארנו אל פרס הנובל.

אך האין זהו כוחה של ספרות מאז ומתמיד? לשרוד בין תקופות, להפוך לענבל המהדהד התרחשויות, שקטה ובלתי צעקנית, זולה לייצור, שומרת על אמת פנימית של האמנית והאמן היוצרים אותה? האין זאת דרישת שלום חיונית מאמנות הכתב, ששוב ושוב מבכים את קמילתה, את התפוגגות כוחה?

***

בעברית, מכונה רחם שעבר הפלה "רחם משׁכיל" (הושע ט' יד), זה הנושא את נסיון השכול. לאחר קריאת "האירוע" המתרחש בתקופת לימודיה של ארנו כסטודנטית צעירה ומאיים על המשכם, אפשר לומר גם "רחם משֹכיל" – שיש בכוחו להוות מקור להשֹכלה, ניסיון ודעת באשר למה שנפל ולא הושלם, מה שאבד ונשכל, מה שהושתק ונתבע להשכח, לחלוף ללא ציון ולהיוותר שתוק.

ואמנם, עבודת הלשון של אנני ארנו הכותבת ברפלקסיה של אישה מבוגרת, בחלוף ארבעים שנה, על ההפלה הלא חוקית ומסכנת החיים שעברה – מאתגרת מערכות השֹכלה נורמטיביות כמו גם את מערכי הספרות הישנה. במודרניזם רזה ולאקוני המאפיין את כתיבתה, מכונס הניסיון השתוק דווקא בעודפות, בחזרה של סימן הסוגריים. הסוגריים פוערים ביצירה סימנים עגולים-שסועים, מבנה לשוני הרה ומופל, שמשקלו מוזר. אלו הם אזורי הקינה המודרניסטית, השואלת מן הדאדא את נוכחותו הסתומה של סימן ריק ובתוכו אוצרת נהי ותהיה קדומים וחדשים. כך עולה למשל בתיאור אחד מן הרגעים המבעיתים – שהוא רגע ריאלי המשוטח לחלוטין על פני השטח של המתרחש ובה בעת סור-ריאלי (מה שמצוי מעל-המציאות sur-réalisme) של ההפלה:

"רצתי לשירותים [...] זה פרץ כמו רימון [...] ראיתי מתרחץ קטן תלוי מהנרתיק שלי בקצהו של חבל אדמדם. לא דמיינתי לעצמי שזה מה שהיה בתוכי. הייתי חייבת ללכת עם זה עד החדר. החזקתי אותו ביד אחת (היה לזה משקל מוזר). התקדמתי לאורך המסדרון אוחזת בו בין רגליי. הייתי חיה".

"הייתי חיה". "היה לזה משקל מוזר". רגע הפלה הוא רגע של חריגה לשונית, שאותו מיחס ז'אן-לוק ננסי לפריצת הגוף אל הכתב: גוף הפורע את השיח בסירובו למשמוע, שהסוגריים אצל ארנו מדגישות את משקלו המשונה, שלא מאפשר לכתבו באורח מוכר.

בתוך הסוגריים מטמינה ארנו הרהורים על קטעי היומן ועל תהליך הכתיבה המאוחרת, של הספר. כך היא יוצרת מרחב טקסטואלי שהצורה העגלגלה של הסוגריים עצמם, כסימן צורני עגול המזכיר בטן, מסוגל להרות אל הלשון. שם, במאמר מוסגר (כסוגר וכרחם) שומרת ארנו בקנאות על מרחב ריק, מופל, הפורע את סדרי הלשון ופוער בהם פער. זהו גם מרחב אבֵל ביחס לגוף, הגוף הפורץ באופנים שונים כאסון מתרחש אל התחום המושֹכל.

"(אני מרגישה שסיפור האירועים סוחף אותי, וכופה, ללא ידיעתי, משמעות, את משמעות האסון המתרחש ללא הפרעה. אני מכריחה את עצמי להתנגד לרצון לשעוט על פני הימים והשבועות, מנסה לשמור בכל דרך אפשרית – החיפוש אחר פרטים ורשימתם, התיאורים הסטאטיים, ניתוח ההתרחשויות – על האיטיות  הבלתי נגמרת של הזמן שהתעבה בלי להתקדם, כמו הזמן שבחלומות)".

הזמן הממוסגר בתחום הסוגריים שמתאר את האירוע עצמו, הוא זמן משונה ובעל נפח. הזמן המעובה, המבוטן, הרחמי, מעניק מתווה משֹכיל לניסיון שקשה להגיע לעומקו, ובה בעת ניסיון זה חקוק כמין זיכרון תהומי ועתיק בגוף. וכך כותבת ארנו במקום אחר:

"(רושם [...] שאיני חוקרת את הדברים לעומקם, כאילו מחזיק בי דבר מה עתיק יומין, שקשור לעולם עובדי עבודות הכפיים שממנו באתי [...] שקשור לגוף שלי, לזיכרון הזה בגוף שלי)".

המעמד הכפול, העכשווי והעתיק, תובע המצאה של מילים, דרך להשיח את המציאות הקונקרטית המתרחשת בהווה היסטורי ובה בעת מזמנת מפגש מיתי בין חיים ומוות:

"אנחנו מתבוננות בגוף הזערורי בעל הראש הגדול, ומתחת לעפעפיים השקופים העיניים הן כמו שני כתמים כחולים. כמו בובה אינדיאנית. אנחנו בודקות את המין, ונראה כאילו יש התחלה של פין. ככה הייתי מסוגלת לייצר דבר כזה [...] אנחנו בוכות בשקט. זה מעמד ללא שם, החיים והמוות בכפיפה אחת. מעמד העלאת קורבן [...] אני חוזרת עם השקית לשרותים. זה כמו תפילה מבפנים. אני הופכת את השקית מעל לאסלה ומושכת בידית.
ביפן קוראים לעוברים מופלים "מיזוּקוֹ", ילדי-המים".

המצב הלימינלי שמתארת ארנו כמי שמצויה עם החיים והמוות בכפיפה אחת משיב אותנו למקורות העברית ומעלה על הדעת את מדרש קהלת רבה: "שבשעה שהאשה יושבת על המשבר [...] היא מתה וחיה". הסיטואציה של ההפלה (המזכירה לעיתים לידה) היא רוויית סתירות. היא מעמידה את האישה כחלק מקיום יצורי וחומרי רחב הרבה יותר מזה המכונה אנושי, כמי שנעה בין צורות של חיות (חיים/מוות), ובין מצבי חייתיות (אישה/חיה). הרפלקסיביות שמפעילה ארנו ביחס לכך יכולה להביא ניסיון זה ללשון ולדיבור, לעשותו מושֹכל. כחלק מכך מוזכרת בטקסט מילה יפנית: "מיזוּקו" – כינוי לנפלים מהפלה מכוונת או מקרית שאותם קוברות נשים יפניות בטקס קבורה שנוצר בשנות ה-60. ההפלה מפגישה עם גדיעה מבעיתה. פצע שותת שהמילה היפנית המשולבת בטקסט בעדינות מעניקה לו מחסה זעיר. אפשר לומר שהמילה "מיזוקו" פותחת פתח אחר מן הדרכים המערביות ומעבה אותן. היא כמו מאפשרת תפילה חסרה, תצורה של רפלקסיה ושל עיבוד, ההופכת ברבות הימים לספר – "האירוע" – ההופך בפני עצמו לנגד עיננו, בזכות סרט, בזכות פרס הנובל, בזכות עוצמתו השקטה, לחלק ממשי ומוכר בהיסטוריה של התרבות והספרות.

[1] האירוע, מאת אנני ארנו, תירגמה מצרפתית: נורה בונה, ייעוץ מדעי: מיכל בן נפתלי, סדרת "ושתי" בעריכת עדי שורק, הוצאת רסלינג, 2008. הציטוטים המובאים כאן, מתוך התרגום מצרפתית של נורה בונה. 

The post רושם שקשור לגוף שלי, לזיכרון הזה בגוף שלי appeared first on פה ושם.

אינני יודעת מדוע, הקטע הזה, מתוך ספרי הקודם שראה אור בשנת 2005, שב אלי לאחרונה, כמו קרוב שמתדפק על הדלת בפתאומיות.
ואולי שב אלי כי ראיתי אתמול מישהו מתופף ברחוב, ונזכרתי כמה אני אוהבת. ורציתי לרקוד ככה, באמצע, אבל כולם עמדו כל כך יפה ובשקט ומאופקים. איך זה שכולם  עומדים כל כך, אפילו הצעירים, למה עומדים חתומי פנים לצד כל הקצב הזה; והייתי עם האופניים וממהרת ומה פתאום שאתחיל להניע את כל הגוף ולרקוד ככה באמצע היום?

התדפק, ופתחתי את הדלת - הנה, מחשבות על רעש, שקט, זהוּת ובולטות.

*כמו כל הערכים במחזורי האלף-בית ב"תיירות פנים", הקטע הבא מורכב ממספר מילים קבוע בכל שורה (10) כשהשורה התחתונה חורגת מהכלל ויכולה להכיל עד 10 מילים. מכיוון שזוהי האות ר' - האות ה-20 באלף בית, יש בערך "רעש" 20 שורות. 

רעש

באופן עקרוני, דרך אגב, אין זה מומלץ להיות קולנית. זאת

ניתן ללמוד מנורמות החיים האמיתיות, המדומיינות, המוצגות, המושרות ומהערות אגב.

לכן, דרך אגב, עד היום אני מרגישה שלפעמים אני תופסת

יותר מדי את השיחה ושזה לא נחשב יפה כאשר אני

בסביבה שאינה שלי. אומנם למדתי עם השנים להשתמש בקולי באופן

חזק יותר, עד שלפעמים הוא נשמע ממש בוטח. אבל דרך

אגב, גם היום רועד לי הקול לפעמים. אגב, לפעמים אנשים

יאמרו שאני דברנית ולפעמים שאני שתקנית, תלוי מי מספר. פעמים

רבות אני מחליטה שכאשר אגיע שוב למרחב מסוים, כמו כיתה

או חוג אנשים, לא אדבר הרבה, מפני שבפעם הקודמת הייתי

מדי בולטת. אגב, לא לדבר נחשב למשהו אצילי, בייחוד כאשר

מדובר בבחורות. אני לא מספרת עכשיו על דברים שמישהו אמר

לי פעם במפורש. אלו תחושות פנימיות, קווים מסרסים לדמותי. אולי

לכן אני אוהבת רעש חזק שמוציא את השליטה מהידיים כמו

רעשם של תופים המלוּוים בצרימות שאובדות ושבות למצוא את קצבן.

אולי לכן אני אוהבת שקט מוחלט, כמו זה שמתחת למים.

או רעש ביניים, רעש המכוניות בעיר שדומה לקול גלי הים,

רעשם של נסיעות, עצירות וצפצופים החודר מרוחק אל חלוני. רעש

מנמנם, אפור ומערסל שעוזר לי לשכוח רעשים אחרים, ראויים ושאינם

ראויים.

לקריאת כל "אלף בית אישה" באתר בננות >>

The post רעש appeared first on פה ושם.