הספר "מכתבים מנסיעה מדומה" של לאה גולדברג מלווה אותי המון שנים. אני מנהלת איתו שיחות ומפענחת את מסתריו או מותירה אותם להעלות בי שאלות. לאחרונה קראתי שוב את אחרית הדבר בהוצאה המחודשת של הספר (אחרית הדבר נכתבה בידי גדעון טיקוצקי שגם הוסיף הערות והתקין את הספר לדפוס המחודש). שם, מצוטט קטע מתוך ריאיון שנערך עם לאה גולברג בשנת 1951 בעיתון "על המשמר".
ניתן לראות בקטע הזה סיפור קצרצר שסופר בעל פה ויש ללקטו ולכתבו, כפי שנהגו לעשות בסיפורי חסידים. הנה הוא כפי שהועתק, בשמו החדש

גלויות לכתובות רפאים

פעם, בימי נעורי עשיתי מעשה משונה, שגרם מן הסתם, טרחות וטרדות לא מעטות לנושאי-מכתבים פרוסיים. על הפרוסיים, אם נושאי מכתבים היו אם אחרים, אין לבבי נוקפני היום. הם שילמו לי על אותו מעשה כפל-כפליים.
אבל עצם העניין משונה בעיני עד מאוד. המעשה שהיה כך היה: יום אחד ישבתי על ספסל בעיר בק... הוצרכתי לחכות למישהו שלא בא ושעתי ארכה מאוד.
בארנקי היו כמה גלויות דואר. פתאום הוצאתי אותן וכתבתי עליהן איגרות לאנשים, שלא היו ולא נבראו. במקום המיועד לכתובת כתבתי כתובות עם שמות ערים ורחובות ומספרי בית ושמות אנשים המתקבלים על הדעת, אך אינם קיימים. את כל הגלויות הללו – חמש או שש במספרן – שלשלתי בתיבת-הדואר הקרובה.
מכיוון שאת מעני החוזר לא כתבתי עליהן, אינני יודעת מה היה גורלן.

למה זה נזכרתי היום באותו מעשה שטות, שכל אדם הגון היה מתבייש בו?
אולי משום שכמעט בכל כתיבה היום יש משהו ממעשה זה בגלויות שנשלחו לכתובות של רפאים?

ב"גלויות לרוחות רפאים" מגולמת רוח משחק המייחדת את לאה גולדברג בנוף של (הפרוזה) העברית ולצידה, ובמקביל, ומתוכה - "רוחות זמן" ספרותיות והסטוריות. ניתן לסמן את "רוחות הזמן" הללו בקווי מתאר גסים כמתנועעות בין מורשת הדאדא, מלחמות העולם וגורלם של יהודי-אירופה, לבין ספרות משחקית שתפרוץ בשנות ה-60 בצרפת, נטועה בתוך מסורות קדומות שאותן היא גם פורצת (בהן, אגב, גם מסורות חצרוניות שלאה גולדברג הייתה שרויה עמן ביחסי תרגום וכתיבה).
ניתן אפילו להעז ולזהות כאן רחרוח מוקדם של הסיטואציוניסטים בפריז של שנות ה-60, כאילו חברה לאה גולדברג לגי דאבור, והם פורעים יחדיו מפות וסדרי דוורים.

ה"רחרוח" המקדים הזה, שמבשר ופורץ דרך, יכול להיות מובן (גם) מתוך דבריו של ולטר בנימין על אודות סופרים גדולים, שהרי "הסופרים הגדולים" על פי בנימין, "ללא יוצא מן הכלל, שוזרים את עלילותיהם בעולם שנוצר אחריהם".

עוד ניתן לראות כאן אישה הכותבת בעקבות-איש-שלא-בא, דפוס שאינו זר ליצירתה של גולדברג וחובר כאן להקשר נוסף, התמודדותם של יוצר ויצירה עם האין; נושא שיש להביט בו גם כקשור בזמן שבו נוצר הטקסט (שנת 1951) אבל גם כמצוי מקדמת הימים בכתיבה, ושעמו מתכתבת לאה גולדברג בכתיבתה.

מלבד זאת, ניתן להאזין ל"גלויות לכתובות רפאים" גם כקונכיה המהדהדת הקשרים בין "מכתבים מנסיעה מדומה" המוקדם (1937) למחזור הסונטות "אהבתה של תרזה דימון" שהחל, כפי הנראה, להכתב בשנת 1951 – שנת הריאיון. ומתוך כך, צליליו של "גלויות לכתובות רפאים" מוכפלים ומנגנים במעין קאנון מאופק דברים מרתקים.

בספר הפרוזה "מכתבים מנסיעה מדומה", שעוסק במכתבים מדומים וכתוב באופן משחקי שעליו לא ארחיב כאן, מתואר מסע באירופה – ברלין, קלן, אמסטרדם, פריז, מרסיי  – מסע שוטטות שהוא גם מסע פרידה ואלגיה של יהודיה-אירופית המביטה, רגעים לפני פרוץ מלחמת העולם השניה, (מעין) מבט אחרון בערש תרבותה.
מעניין כי בדומה ל"גלויות לכתובות רפאים", מעוצבת "מכתבים מנסיעה מדומה" כיצירה שמצויה במתח שבין "הראוי להיות מסופר" לבין זה הנערי, ש"ראוי לשכוח, להתבייש בו" ובמתח שבין הכתיבה לדיבור בעל פה.

הספר התקבל באותם ימים כיציר כילאיים מביך מעט, ולמעשה נדחה. כפי הנראה הקוראים הארץ-ישראליים בני הזמן, המעט קרתניים, לא היו הקוראים הנכונים לספר הזה. אפילו אנשי הספרות המקומיים, ידידיה של לאה גולדברג, נהגו במובן מסויים כאותם דוורים פרוסיים. לכן, "גלויות לכתובות רפאים" מהדהד רפאיות נוספת, שליחה של טקסט קודם שאף הוא שלא הגיע ליעדו.
בעקבות זאת נדמה שכדאי לקרוא בשום לב כיצד ב"גלויות לכתובות רפאים" - רגע לפני שהיא מותירה את הטקסט המעוצב כאנקדוטה בתהום "מעשה השטות" מזכירה לנו לאה גולדברג, במעין אגביות, מדוע יש בו חשיבות רבת משמעות – עד כדי כך שהוא נוגע (כמעט) בכל הכתיבה היום.

"בכל כתיבה היום יש משהו ממעשה זה בגלויות שנשלחו לכתובות של רפאים"
בינתיים נותיר זאת כך, מקופל בריבוי הקשריו; נשהה עם הפריבילגיה להביט בו לרגע כפרגמנט מועתק מתוך פרגמנט מסופר.

כמה מילים על העתקת "גלויות לכתובות רפאים"

מהלך ההעתקה השני שאני עורכת זימן הזדמנות מיוחדת שלא חשבתי עליה בשעה שבחרתי להעתיק את "גלויות לכתובות רפאים". הרי זו העתקה של דבר מה שנכתב, למעשה, בידי אדם שאינו לאה גולדברג עצמה – היינו המראיין של "על המשמר" ש"העתיקו" מפיה ו"תרגמו" לכדי ריאיון בעיתון. והנה, הוא מועתק ומותקן לכדי סיפור.

היו כמה נקודות במהלך העשייה שהרגישו בעלות חשיבות: א. עצם ההכרעה כי למעשה בידינו סיפור קצרצר שסופר בעל פה בידי לאה גולדברג וכי ראוי לפרסמו ככזה. ב. עריכת שינוי במשפט הלפני אחרון, שבו פונה גולדברג אל המראיין ונראה היה לי שרצוי לוותר עליו לצורך הפיכתו לטקסט העומד בפני עצמו ג. עצם בחירת השם לקטע.
אלו רגעים שאותם עברתי במהלך ההעתקה מתוך מודעות למחצה לגודל העניין - סוג של עיכוב נתינת הדעת, שאולי מוכר לכל מתרגם של טקסט משמעותי, כדי שיוכל להמשיך ולתרגם. כדי שיוכל למשוך אות.
ברגעים אחרים מצאתי את עצמי בתוך החומר, כמקבלת רשות, כמשוחחת עם אחרים, שהרי בתוך מסורת אנו נמצאים – האם להרחיק עד תורה שבעל פה שנכתבה ונאספה והותקה והועתקה ובתוכה (גם) אוצר אגדה שנאסף בתורו בידי ביאליק-רבניצקי,האם למנות סיפורי חסידים שנרשמו בגרסאות רבות, את פרוייקט האיסוף המרשים שערך ש"י עגנון (האנתולוגיה "ספר סופר וסיפור" היא רק חלק מכך)?
האם לכלול את תלמידיהם של דה-סוסיר ושל לאקאן שכתבו הרצאות מפי הגדולים וטרחו לאחר מכן לפרסמן? ומה עם דוגמה קטנה, כגון מעשה בבתו של יוסל בירשטיין, שכתבה מפיו את הפרגמנטים האחרונים שחיבר, ומופיעים בספרו "סיפורים מאזור השלווה" (ספר שבעצמו מהווה מהלך מעניין של איסוף ועריכה, של הכרעות כתיבה שנעשו בידי מנחם פרי).
כל אלו מזכירים את המתח בין דיבור לבין כתיבה, שמעלה לאה גולדברג עצמה ב"מכתבים מנסיעה מדומה" ועולה מתוך מהלך ההעתקה הזה. ומזכירים או מציפים כשאלה את הקשר בין סיפור שבעל-פה לסיפור שבכתב, ואולי אף בין מחבר לכתביו.

* "גלויות לכתובות רפאים" הועתק אות אחר אות כפי שהתחייבתי במהלך ההעתקה, מלבד השינוי שפורט מעלה

אינפורמציה או, המלצות קריאה

מכתבים מנסיעה מדומה >>

גדעון טיקוצקי על פריעת הסדר בתוך הסדר של "אהבתה של תרזה דימון"  (שם ניתן למצוא הפניה גם למחקרה של עפרה יגלין) כאן >>

הציטוט של ולטר בנימין מתוך "המספר"; הרהורים כרך ב, מבחר כתבים, תרגם דוד זינגר, הקיבוץ המאוחד, 1996.
במסה זו של בנימין, אגב, מדובר באופן מעניין בהעלמות הסיפור שבעל-פה מן הספרות.

The post גלויות לכתובות רפאים | לאה גולדברג appeared first on פה ושם.

זה היה יום גדוש מאוד שלא אפשר לי להגיע אלא לסופו של האירוע, הישר לדברי החתימה והתודה של פרופסור ישראל לוין, ואולי משום כך, משום שלא הייתי עמוסה בדברי אחרים, יכולתי לשמוע אותו אומר דברים שכבר אמורים היו להיות ידועים (שהרי נכחתי בעבר בלא מעט שיעורים שעסקו בשירת ימי-הביניים) כאילו היו טריים, כמעט ראשוניים. יכול להיות שגם עייפותי תרמה למצב הריכוז המיוחד הזה.

ואולי הדברים היו כך משום שפרופסור לוין, איש שעבר את גיל תשעים, עמד בפנים מאירות וסיפר על העת שבה הפיח חיים בכתבי יד עתיקים, ששרדו קיפולים וקריעות ושבירות. והיה מעניין לראות את האיש הזה, שכבר אינו צעיר, מספר כאילו היה זה עכשיו, על אותם ניירות קמוטים ועל האופן שבו הפיח בהם חיים באוקספורד, שם הם מאוכסנים.
ובמעמד היה מן המתח שבין קץ ושחרית.

בין השאר הזכיר פרופסור לוין כיצד משורר נהג לכתוב את שירו על נייר בחצרו של נדיב ואז להראותו לשניים מידידיו. השניים ביקשו את רשותו להעתיק את השיר ולהראותו לידידיהם. כל אחד הראה את השיר לשני ידידים נוספים, שבתורם ביקשו רשות להעתיק ולהראותו לידידים אחרים. וכך הופץ באותם הימים שיר.
יום אחד נדד אחד הידידים לעיר אחרת והביא דבר-מה חדש לעיר, סיפר פרופסור לוין  – שיר מועתק שכתב משורר דגול, כמו למשל  "ציון הלא תשאלי", אמר, ואלו חדשות גדולות אלו היו הוסיף,
ועיניו הביטו אל הקהל.
אחר כך סיפר וסיפר שוב בווריאציות, על כתבים עתיקים של שירי ימי הביניים שבהם טיפל, שמהם העתיק ושאותם ההדיר (יש לישר דף מקופל, לחבר דף שבור [דף שבור, אמר] להשלים אות מחוקה, מילה חסרה. יש לשורר, יש להשוות למקורות אחרים, יש לסמן מקומות שנותרו לא ברורים, יש לכנס – הדברים הרי כה פזורים).

לאחר שנחתם האירוע המשיכו דבריו לפעול בתוכי, וכאותם דברים שפוגשים קצה מחשבה שנותר לשוטט במצולות – משו דבריו של פרופסור לוין, לאחר זמן, את אותו קצה מחשבה שעמד לחמוק, דווקא ברגע של תובנה שקשורה הייתה בדבר-מה אחר.
*

כבר זמן מה שאני תוהה כיצד לתת ביטוי לטיולים טקסטואליים שאני עורכת. לא פרשנות מקיפה, לא תזה גדולה, אלא מעין תצלום של קריאה, של שהיה לרגע. של ביקור מחודש. מפגש.
והנה, בקראי לפני כמה ימים את אחרית הדבר של גידעון טיקוצקי ל"מכתבים מנסיעה מדומה", ובתוכה ציטוט מרתק מתוך ריאיון עם לאה גולדברג, עלה בדעתי רעיון – אעתיק את הקטע (ששבה את ליבי ונדמה היה לי ככזה שעליו לעמוד בפני עצמו) ואייחד לו רשומה.
אכתוב אותו כמו מחדש, במיקום אחר ולשם כך אחזור אל פעולת היד האוספת אות לאות ומעבירה הלאה. לא אצלם בטלפון חכם, לא אפעיל כפתורי copy-paste, אלא אלחץ על המקש המוביל לעוד מקש, אחוש בטקסט המועתק מן הדף המודפס אל הקובץ המוקלד. אהיה, באופן משונה מעט, בגובה האותיות עצמן, אהלך בנתיבן.

לידיה פלם מספרת כיצד פעלה לפני שכתבה על אודות צרור המכתבים של הוריה, כשבע מאות וחמישים מכתבים, שהיווה את התשתית לספרה "מכתבי אהבה בירושה"; היא כותבת כך: "התקדמתי לאט. פתחתי וקיפלתי את מכתביהם בזה אחר זה, נזהרת שלא לערבב ביניהם. הנחתי כל מכתב בקופסתו המקורית, לפי סדר כרונולוגי. פעלתי לאט ובזהירות, כמו בטקס תה. העתקתי בנאמנות את דבריהם במשך חודשים רבים" (עמ' 33).

דבר מה קורה בזמן שאנו מעתיקים, כבטקס תה. דבר מה שקשה לשערו במדוייק ואשר הדיוק, למעשה, זר לו, על אף שהוא מתייחד בדיוק בכך: לעקוב אחר אותיות שמישהו אחר כתב, ולהעתיקן בקפדנות. דבר-מה שניתן אולי לקרוא לו הפנמה, או הכנעה וגם, כיבוש - הפיכה לשלך במובן  מסויים, פעולה פיזית הנוגעת ברוחני ומעתיקה מן השדה האחד אל השני ולהפך (כמו אהבה?).

אעתיק אם כן במהלך החודשים הקרובים כמה קטעים מתוך טקסטים שאני קוראת או חוזרת לבקרם ואומר דבר-מה, לא באריכות [הפוסט הזה יהיה הארוך שבדברי].
מדי פעם אדווח דבר-מה מפעולת ההעתקה. כך אהיה לפרקים גם מציגה של טקסטים מועתקים (כלומר ידידה של כותביהם), וגם מעין אנתרופולוגית של פעולת ההעתקה.

ומעניין מה ניתן יהיה לגלות ממעשה ההשהיה הזה – הנעשה בעידן טכנולוגי. האם יתגלה, למשל, כי דבר-מה קורה כאשר נוצרות טעויות הדפסה, או כי כתיבה פורצת לפתע ממה שמועתק ומוסט אחרת? דברים שיהיה עליהם, כמובן, להמחק לשם שימור פעולת ההעתקה. ומה על זה שנמחק? האם יוותר מרחף, כבמעין חדר המתנה - ממתין להכתב באופן אחר או להדחק למצולות, הרחק, כאילו לא התרחש מעולם?

*

משסיים פרופסור ישראל לוין את דבריו, ניסיתי לדמיין את הזמן שבו שיר כמו "ציון הלא תשאלי" יכול היה לנדוד מיד ליד, מעיר אחת לאחרת, כמו חדשה המביאה עמה חידוש וידיעה, תחילה ליחידים, לידידים, ואז לרבים, מתיידדים.

עתה, עבור סופה של הרשומה, העתקתי אוֹת אחר אות שני בתים מתוך השיר.
הנה, אם כן, קטע משירו של יהודה הלוי שהוכנס לסדר קינות תשעה באב, לעיונכם, כראשית העתקה:

מתוך צִיּוֹן הֲלֹא תִשְאֲלִי | יהודה הלוי

אֵיךְ יֶעֱרַב לִי אֲכוֹל וּשְׁתוֹת בְּעֵת אֶחֱזֶה | כִּי יִסְחֲבוּ הַכְּלָבִים אֶת כְּפִירָיִךְ?

אוֹ אֵיךְ מְאוֹר יוֹם יְהִי מָתוֹק לְעֵינַי בְּעוֹד | אֶרְאֶה בְּפִי עֹרְבִים פּגְרֵי נְשָרָיִךְ?

כּוֹס הַיְגוֹנִים, לְאַט. הַרְפִּי מְעַט, כִּי כְּבָר | מָלְאוּ כְסָלַי וְנַפְשִי מַמְּרוֹרָיִךְ

עֵת אֶזְכְּרָה אָהֳלָה – אֶשְׁתֶּה חֲמָתֵךְ, וְאֶזְ | כֹּר אָהֳלִיבָה – וְאֶמְצֶה אֶת שְׁמָרָיִךְ

צִיּוֹן כְּלִילַת יֳפִי, אַהְבָה וְחֵן תִּקְשְׁרִי | מֵאָז וּבָךְ נִקְשְׁרוּ נַפְשׁוֹת חֲבֵרָיִךְ

הֵם הַשְֹמֵחִים לְשַׁלְוָתֵךְ וְהַכּוֹאֲבִים | עַל שֹוֹמֲמוּתֵךְ וּבוֹכִים עַל שְׁבָרָיִךְ

>> רשומת ההעתקה הבאה תיוחד לאנקדוטה שסיפרה לאה גולדברג בריאיון, ונדמתה לי כסיפור >>

The post מהלך של העתקה appeared first on פה ושם.