"חכם ואני נכנסים לביתן הגן, שנינו עירומים אך מכוסים בסדין, ואין מגע בין הגופים. חכם שואל על עברי. אני מספרת שהגעתי ממשפחה ענייה (שהתרוששה) ואז התחתנתי עם בחור עני משכונה ענייה. יש קשב מופלא בינינו באותו זמן. הוא מצר על עברי, אבל יודע שצפוי שנגיע להמשך טוב יותר, שיוֹרה על כך שנחלצתי. עתה גופי כבר גלוי, והוא רואה אותי בכל מיני מצבים, למשל כורעת על ארבע, למשל שדיים וכוח כבידתם. לבסוף הוא מרים את גופי לתנוחת 'אווירון' ואומר, 'אל תדאגי, התקבלת כבר (לכאן) ולאט־לאט, בהתאם למחזורי המלגות, תקבלי גם' ויוצא לאורחיו."

אישה יוצאת למסע בעיר. מבטה מתעכב על חסרי הבית ועל האבודים; בזכותם תוכל לבחון מחדש זיכרון משפחתי כמוס. המסע מסתעף כשנשזרים בו קרעי חלום וּוידויים, המסכנים את הסדר הקיים.

בספרה החמישי של עדי שורק האני נעשה גמיש, ואנו נעים עמו: מעיין פלאי נהפך לגל כביר, צמד שדיים נהפך לשלושה, דוב קוטב מאיים לטרוף את הבת הקטנה, הנה אנחנו בערימה של חסרי בית, האם אלה שברי עברנו, או שמא פיסות מעתידנו? אנחנו מתוודעים למתים, מנסים למצוא מרפא לשלושה ילדים קבצנים ובעיקר מבקשים שלא לשכוח בעֵרוּת את מה שכתב הלילה בחפצים.

נכתב בחפצים: סיפורי חלום וּוידויים משתלב במסורת של טקסטים מיניאטוריים מוקפדים המחויבים להתבוננות בשלל מופעיה של המציאות. חוטי עצב נשזרים בהומור פרוע כאשר שׂורק מתיכה את היומיומי בנשגב ופוסעת בסקרנות אל אזורי תפר קיומיים.

"עדי שורק היא חלק מקבוצה מצומצמת של כותבי פרוזה ישראלים שהכישרון, ההשכלה והטכניקה הספרותית שלהם שייכים בבירור לסקאלה אחרת." יוני ליבנה, "ידיעות אחרונות" 2018

הספר מלווה בשמונה איורים מודפסים מאת הציירת שרון פוליאקין. הדימוי על העטיפה: "חושבת על קסנדו", שרון פוליאקין, צילום הדימוי: אברהם חי, עיצוב עטיפה: נורית וידר קידרון.

להזמנת הספר >> 

לקריאת פרק ראשון >>

מבחר סיפורים מתוך "נכתב בחפצים" >>

The post נכתב בחפצים – סיפורי חלום ווידויים appeared first on פה ושם.

מועמד פרס ספיר 2019, זוכה פרס ראש הממשלה ע"ש לוי אשכול ליצירה ספרותית 2018

נתן, איש עסקים מצליח שאיבד את פרנסתו והסתבך בחובות כבדים, משאיר את משפחתו בישראל ונוסע לאמריקה לחפש עבודה. הוא ישן אצל ידיד בברוקלין וחולם להתקבל לריאיון אצל איל ההון האל גריפית', שבכוחו – כך מספרים לו – לשנות הכל.

אבל הדרך ללשכתו של האל גריפית מסתבכת והולכת. ובינתיים נתן, שלא היו לו מילים בלוויית אביו, משוטט ברחבי ניו יורק, הזוכה בספר זה לדיוקן בלתי נשכח, והיא ממציאה לו מילים שלא ידע מעולם.

מעט מעט מפליג נתן מכל אחיזותיו, ונאסף לזיכרונות שלא היו שלו, ובכל זאת הוא מכיר בהם את חותמן של השתיקות שאפפו אותו מאז ומעולם. מפינת רחוב אחת לאחרת, מספסל לספסל, נקרא נתן אל מפתחם של סיפורים עתיקים ומחדש אותם בעלילותיו שלו: האיש שרוּשש ממעשים וממעשיות, נעשה בבלי דעת למספר. העברית של עדי שֹורק מתחקה אחר הגלגול הזה ככל שהיא פושטת ולובשת אקלימים ונגינות שהורחקו אל שוליה של ההוויה הישראלית, ומתנבאת על תולדותיה הנשכחות במעשה-מרכבה קבצני נהדר.

"נתן" הוא ספרה הרביעי של עדי שֹורק. ספריה הקודמים – "לפעמים מאבדים אנשים", "תיירות פנים" ו"שבע מטרוניתות" (הוצאת ידיעות ספרים) - זכו לשבחי הביקורת והתקבלו כיצירות נועזות וייחודיות.

להזמנת הספר בדפוס / קובץ דיגיטלי >>

להזמנת ספר מוקלט >>

The post נתן appeared first on פה ושם.

יש אנשים שהם שליחים לדבר מה. לפעמים קשה לדעת שליחים למה, ונדמה שיש בהם דבר נסתר. חסרי שם, חסרי בית, הם פוסעים. ואנו מתבוננים בהם כבמראה מזככת או מעציבה, אולי בסקרנות, בהערכה, ברחמים, או באיזו שותפות.

*

לקראת הכנס מלאכים בשמי תל אביב – צילום וההוויה הנסתרת אני נעה בין חסרי הבית בתל אביב לבין דמויות האנשים של מיכל רובנר.

אני שבה להרהר במיצב-הכתב המבקש לחם שהצגתי לפני כמה שנים בגלריית "המקרר", שכולל תיעוד חסרי בית ומשוטטי רחוב שאני מקיימת מזה שני עשורים. חסרי הבית הם דמויות ביניים בעיר. משהו בדמותם שאיבדה או ויתרה על שייכות, תנועתם המיוחדת במרחב, החשיפות שלהם הנותנת אמון באנושי, מזכירים לי לעתים מלאכים; במיוחד בשל מה שהם מעוררים בעיר. העובדה שתל אביב מתירה ללא מעט חסרי בית לשהות במרחב ואינה מסלקת אותם, חושפת ממד מלאכי בעיר עצמה. באנושיות שמתקיימת כאן.

בדברים רבים מאוד צריך להיות ביקורתיים לאנושיות הישראלית. אבל בהקשר הזה, דווקא כאן יש כוחות שמוכנים לשאת את האתגר שמעמידים משוטטי הרחוב וחסרי הבית לאנשים הרגילים. וזה תמיד נס בעיניי: הנה, האיש עם שתי-עגלות-הקניות-העמוסות-בשקיות-ריקות, עדיין כאן. וזו שתלתה כביסה בשדרות רוטשילד עברה עוד לילה בלא פגע. וזה שצועק ומבקש שקל מיושבי בתי הקפה בכיכר הבימה שב למעגלי צעקותיו.

לא רק בגלל ההקלה שהם ניצלו שוב, אני חשה את תחושת הנס. אלא שהימצאותם מגנה על העיר מפני אלימותה, מגנה על העיר מפני רצונה להיטהר טיהור מסוכן, מגנה על העיר מפני התייפייפות משכיחה, מבעיתה, השוכחת את האנושי בחולשותיו ודוחקת אותו הרחק ממנה.

בכנס המתקרב, חשבתי ללכת מחסרי הבית אל האנשים-מלאכים של מיכל רובנר, אותן פיגורות נטולות פנים "טרשיות" כלשונה של רובנר, שבכל זאת מותירות בנו רושם מיוחד ונוגעות ללב. הן מעלות תהיות ביחס לשייכות ולאנונימיות, להמוניות ולקירבה. אחשוב על צילום ועל כתב, מה מתירה לי ההתבוננות של הכותבת, הלא מצלמת? מה אוסרת על עצמה רובנר המצלמת? ולהפך, למה היא נעתרת?

הפיגורות של המלאך אצל ולטר בנימין יאירו דבר מה משלהן על צילום, כתיבה וזמן ובין כל הדברים, כך אני מקווה, תישזר העברית. שפה שיוצרת במושגים "איש", "מלאך", "שליח" וגם "אלוהים" – קשרים בין עליונים ותחתונים. בין הדברים הגלויים ביותר לעין, החומריים ביותר, הניתנים להרחה, למישוש ולצילום ובין מה שאינו גלוי – חסד נסתר, עוול סמוי – הנוכחים בקיומנו היומיומי.

יום שלישי הקרוב, 11.7.2023. אולם אתינגר, בניין גילמן, קומה 1, אוניברסיטת תל אביב. 9:00-15:00.

זהו הכנס השנתי של התכנית לפוטותרפיה, אני שמחה מאוד ליטול בו חלק לצד ראשת התכנית ענת בוצר, רות נצר, רפאל מלאך ואחרים. צפויות הרצאות בתחומים מגוונים כגון פסיכואנליזה, חקר המוח, עבודה סוציאלית וכמובן צילום.

הכנס בתשלום וכולל ארוחת צהריים. ויש להרשם אליו מראש.
מוזמנות ומוזמנים בחום, מאוד אשמח להפגש שם.

כאן כל הפרטים: מלאכים בשמי תל אביב - צילום וההוויה הנסתרת >>

The post אנשים ומלאכים, לקראת כנס "מלאכים בשמי תל אביב - צילום וההוויה הנסתרת" appeared first on פה ושם.

טקסט אוצרות

Adi Sorek
He who seeks bread

מיצב המזמין לעצור ולקרוא בתוכו. במרכז החלל עגלת-קניות גדושה בטיוטות ובניירות קמוטים. מיכל הקיבול של העגלה עבר שינוי והיא כבר אינה מתפקדת כרגיל. לצד העגלה תמונה ובה שורת שיר שהיתה חקוקה על קירות בית בדמשק. הבית פורק ונמכר בשנות ה-30. החדר הקטן שנוצר, מזמין את הסובבים להכנס אליו ולעיין בפתקים. בתוכם חבויים סיפורים קטועים, פסקאות הנקשרות בהווייתם של דרי-רחוב וקבצנים, פרגמנטים וציטוטים המתייחסים למצבי עוני וחוסר-בית במסורת ובספרות היהודית. הם מערבים מארג תרבותי שנוצר בהוויית גלות ייחודית, עם המתקיימים במרחב היום-יום כגולים ביחס לחברת הצריכה וערכיה. והם מבקשים לאפשר תשומת-לב ואחריות לאותן דמויות שדבר-מה בחייהן נעצר והחל לפעול אחרת. מן הצד עורב משקיף על שברי המילים וערֵב להן, דר-רחוב קדום וגם עכשווי. נוכחותו רומזת לקשר בין פעולת הליקוט של הפתקים, מעשה הכתיבה עצמו ואיסוף שאריות.

כולל: עגלת קניות חתוכה, קרטון, אזיקונים, ערימות נייר, טקסט, שקיות ומנורה שולחנית; עורב עשוי פלסטיק; תמונה-שיר המכונה "מגן". 

תודות: האמנית מודה לענבל הופמן על עזרתה במחשבה ועל השאלת עגלת הקניות החתוכה;  לרלי דה פריס על תיעוד המיצב; לד"ר חביבה ישי על עזרתה בתרגום השורות מערבית לעברית.

         

מתוך ערימת הכתב

איש לבוש במכנסיים מהוהים ובחולצה לבנה בוהקת מחפש בפחי הזבל. הוא עובר, החולצה מוכנסת למכנסיים, גופו יציב, רחב. הגוף לא נענה לתנועת הנפש. הוא הולך כמו מיכל תקין למראה, רק העור מלוכלך והשיער קצת, אבל הרוחב הזה והכוח. זהו כפי הנראה כוח למראית עין בלבד כי במבט הדוק יותר שמים לב להליכה משונה, מעט צדית, למעידה שעלולה להתרחש בכל רגע.

                                                                                            דרום רחוב אבן-גבירול, 2013

הבחור הצעיר ששותה ולפעמים יושב על הספסל ולפעמים מבקש כסף. בבוקר מוקדם הוא יוצא מביתו וקונה ששיית בירות. עיניו כחולות, שיערו מתולתל, הפנים עדינות והגוף רחב חזק וגבוה. מה הקשר בין המיכל לבין הריקנות הזו ששותה את עצמה?

                                                                                                            רחוב לסקוב, 2016

בגינה הזו, התמקם מישהוהי. היא בחרה כמקום מושבו את שולחן האבן היצוקה המזרחי, הרחוק מהכביש הסואן. היה לה גם אוהל בשלב מסויים. הואהיא ישבו שם במשך ימים על ימים עטופים במעין מסכת אב"כ עתיקה ופוררו משהו, הכל התפורר לה בין הידיים ונערם סביבו על הדשא אולי בשקיות, מפורק מפורק לגמרי ועסוק כל היום ליד שולחן האבן הזה והטריטוריה שיצר שם. אני מחפשת משהו שאולי כתבתי סמוך יותר לזמן המצאותו שם, כי בזמן ההתהוות של הממלכה הזו המורעלת שבה הוא ישב בשקט שלה ופורר (והשיער הקלוש עד הכתפיים השחור הזכיר את מייקל ג'קסון בסוף חייו וגם האף שנשר) ובזמן ההתהוות הזה אמרתי לעצמי שעלי לכתוב על זה שלא יעלם המהלך שנוצר שם, שלא יעלם מהראש כי מצאתי את עצמי מגוננת עליה, הלב נכמר אבל גם לומד ממנה דרך לפעול במרחב שאינו שלך כאילו הוא שלך, בלי שום שאלה והיא הייתה שם עם האוהל בהתחלה אחר כך רק עם השקיות כל הזמן עם המסיכה כל הזמן הרבה ימים, לבטח שבועיים...

שרונה, 2012
                                    [תקופת הביניים שבין הבסיס הצבאי וחניכת מתחם הבילוי והקניות]

על-פי תנועותיהם של בעלי עגלות-הקניות הרוויית שקיות ההולכות ומצטברות, השקיות חסרות הפשר, המלאות במה? ועל-פי הדגלים המונפים עליהן העשויים ממגב וחולצה סוף העולם הגיע; גם על-פי סבבי הרכבים הקטנים שהורכבו כשעטנז – תלת גלגליים ומעין קרון קטן מחובר להם מאחור וגגון, ואישה שהיא כבת שישים נוסעת באחד מהם, רכונה, אפורה והיא אוספת לתוכה עוד, עוד, מה יש שם? עוד של כלום שיש לו נוכחות כלשהי, בחירה שאינה יכולה להלקח והופכת לבעלת נפח, אלפי בחירות שלא נבחרו, שלא הוכרעו, מצטרפות שם לסבבי בעלי השקיות החגים סביב, מפעילים מנוע סמוי שקרס.

                                                                     בין הרחובות לסקוב, אבן-גבירול וקפלן, 2014

אישה יושבת וכותבת ללא הפסקה על מחברות הנערמות בארגז פלסטיק שקוף שמצוי תחת רגליה. כיצד היא סוחבת אותו ממקום למקום? פעם נהגה לעמוד על אי-התנועה הסמוך לרמזור ולומר דבר מה על הכסף ועוד כסף, כל המרוץ הזה לכסף שסביבנו באנגלית שחורה, רכה. קראנו לה דבורה. דבורה הנביאה. דבורה המביאה לקיומנו מילֶי מילים. לאחרונה נפצעה אוזנה והיא חבשה אותה וחדלה לכתוב. היא יושבת ימים על הספסל וממתינה. ראשה עטוף בכובע קורדרוי ירוק שבו פורחים פרחים צהובים-דהויים. גופה עטוף שמלות-בדים-טלואים בגוונים תואמים. למה היא ממתינה?
                                                           
                                                                        רחוב יהודה הלוי פינת רחוב קרליבך, 2017

העורבים כושלים תחת מעמסת זכרונם הקושר בין קצוות. לכן הם מתהלכים על משטחי האדמה בעודם משלבים את ידיהם מאחורי גבם, מרכינים ראש בידענות שמעטים מכירים בה וקוראים את קריאותיהם הנואשות.

                                                                                    קריית ספר, 2015

עורב, ניירות, עלי זהב ואדמה / צילום: מירב גביש

"המבקש לחם הוא קרוי נעזב"
                                                                                                רש"י על בראשית כח' כ

"ואין מיתה אלא עניות, ומיתה של עניות [...] לא תהיה בסתר [...] אלא בגלוי, לעיני העם, שעני חשוב כמת. ויש עניות בכיסוי מעיני בני אדם. ויש עניות לעיני הכל [...] והופכים ירוקים כמתים"
                                                                                   
                                                                                    זוהר, משפטים
                                                                                    תרגום לעברית מארמית זוהרית;                                                                                                 מהדורת "נהר שלום"

"אכל [...] במושג אכילה שני עניינים, העניין האחד הוא אבדן הדבר הנאכל וכליונו כלומר הפסד צורתו תחילה, והעניין השני גִּדּוּל החי במה שאוכל מן המזון, והתמדת קיומו בו, והמשכיות מציאותו, ותקינות כל כוחות הגוף בו. [...] ולפי העניין האחרון הושאל לשון אכילה למדע וללמוד, ובכלל להשגות השכליות אשר בהם יתמיד קיום הצורה האנושית באופן היותר שלם, כקיום הגוף במזון במצבו הטוב ביותר."

"אכל [...] ת'ם אן אללגה לחט'ת פי אלאכל מעניין, אלמעני אלואחד הו תלאף אלשי אלמאכול וד'האבה אעני פסוד צורתה אולה, ואלמעני אלאכ'ר נמי אלחיואן במא יתנואלה מן אלגד'ה ודואם בקאיה בה ואסתמראר וג'ודה וצלאחיה' קוי אלבדן כלהא בה. [...] ובחשב אלמעני אלאכ'יר אסתעיר לשון אכילה ללעלם ואלתעלם ובאלג'מלה ללאדראכאת אלעקליה אלתי ידום בהא בקא אלצורה אלאנסאניה עלי אכמל  אלחאלאת כדואם אלג'סם באלגד'א עלי אחסן חאלאתה."

                                                הרמב"ם, "אכל", מורה הנבוכים – דלאלה אלחאירין,
                                                מהדורה דו-לשונית; תרגום מערבית-יהודית בידי יוסף קאפח

דְּעָנֵי לַעֲנִיֵּי                      עֲנֵינָן

דְּעָנֵי לַעֲשִׁיקֵי                   עֲנֵינָן

דְּעָנֵי לִתְבִירֵי לִבָּא             עֲנֵינָן

דְּעָנֵי לְשִׁפְלֵי דַעְתָּא           עֲנֵינָן

דְּעָנֵי לְמַכִּיכֵי רוּחָא            עֲנֵינָן

                                                            פיוט ארמי; משורר אינו ידוע.

"מצאתי את עצמי פתאום בלא מזון ובלא מקום ללון. הייתי מהלך בלילות מגן לגן ומספסל לספסל וסומך ראשי על מסעד הספסל ומנמנם. לימים עזרתי עוז ונשתטחתי. כיוון שנתנמנמתי בא שוטר והקים אותי והתרה בי שאם ימצאני שנית שוכב על ספסל שבגן יביאני בית האסורים. תאוות השינה הייתה גדולה מאימת השוטר. כיון שהלך השוטר חזרתי ונשתטחתי".

                                                                        ש"י עגנון, "יום אחד", תכריך של סיפורים

מגן

טקסט אוצרות #2
פרגמנט מתוך שיר

שיח' מחמד רבע אלמכארם; המאה ה-10 [משוער]
עזרה בתרגום מערבית ד"ר חביבה ישי
התרגום מילולי, ללא המשקל והחריזה במקור

השיר נכתב על קירות חדר-אירוח בבית משפחה אמידה בדמשק, שנבנה במהלך המאה ה-17. לפני כמאה שנה פורק החדר למרכיביו ונמכר לידי סוחר אמנות שחי במנהטן. החדר – צבעי קירותיו דהים; נסיבות התפרקותו ושינועו מערבה אינו נמסר; שיריו אינם מתורגמים בחזית הדברים – מוצג כיום במוזיאון המטרופוליטן.

מילים:

بیت المحامد والمفاخر والندی
                               دامت بک الافراح تهتف سرمدا

شادتک اید المجد في شرف العلی
                                         للائذین حمي یصون من الردی

                                       *
                                         בֵּית  הַמַּעֲשִׂים  הָרְאוּיִים  לַשֶּׁבַח  וְלַהִתְפָּאֲרוּת

                               [מִי יִתֵּן וְ]לָנֶצַח  יִהְיוּ  בְּךָ  הַשְּׂמָחוֹת  וְהַהִלּוּלִים                          

יְדֵי  הָאֲצִילוּת  רוֹמְמוּךָ  לַמַּעֲמָד  הַנִּכְבָּד  בְּיוֹתֵר

                     לְאֵלֶּה  הַמְּחַפְּשִׂים  מִקְלַט  מְכְּלָיָה  תִּהְיֶה  [אַתָּה]  מָגֵן

The post המבקש לחם appeared first on פה ושם.

"לפעמים מאבדים אנשים שלא יודעים להעריך את חשיבותם, ולעתים, גם אם מכירים בחשיבותם אין דרך להכילם עוד ובאין הֶקשר רחב יותר שיאחז בהם הם נידפים, נעלמים מן הלב, מחדדים את קיומם בו. כאלה שחלקנו איתם איזו אינטימיות א-דיבורית, שצחקנו איתם בטבעיות, ששוטטנו ברחובות העיר, סתם כך. שנתַנו להם להיכנס פנימה בעוצמה, בנינוחות, כחלק מהחיים תמיד מאז ולעולם, מפעם עד אי-שם." 

לפעמים מאבדים אנשים משרטט רגעים אנושיים חמקמקים היוצרים את מפת עולמנו הפנימי. מאז היותה צעירה שמתמודדת עם פרידה כאובה ממשפחתה ועד שהקימה בית משלה – מייצרת גיבורת הספר עשרות תמונות כתובות, שהולכות ומצטרפות זו לזו ויוצרות מארג אישי וחברתי, פיוטי ושובר לב, נוקב וחד.

יחד עמה אנו מביטים ברחוב ובין קירות הבתים: בחסר בית שכמעט נדרס, באישה שנפלה בשדרה או רקדה עם הרוח, בחברה אהובה שהתרחקה. אנו מטים אוזן בשעה שהיא מנחמת את בנה – ואת עצמה – לאחר חלום בלהות, עוקבים אחר תודעתה של ילדה מחופשת לפיה המרחפת על כוכבים ונחשפים לסיפור חילוצה של אישה שדרכונה נלקח.

בדירות שעוברים מהן ונעלמים בהן, מתוך הכרה כואבת על בית ותקופה שאבדו, מבעד לרגעים שוליים לכאורה, נוצק לפעמים מאבדים אנשים – ספר שבמרכזו מבט על סיטואציות ממשיות ומדומיינות כאחת. ביד אמן ותוך דיוק קפדני, נוגעת עדי שורק בסוגיות המטרידות ביותר בחברה הישראלית כיום, ויוצרת ספר אינטימי ומטלטל.

קולה של עדי שורק, ילידת 1970, הוא אחד המעודנים והחדשניים בספרות העברית שלאחר שנת 2000. יצירתה מתכתבת באופן הדוק עם מסורת ספרותית עשירה הבודקת את גבולות הכתיבה והופכת את מעשה הסיפר עצמו לאחד מגיבוריה. ספריה הקודמים הם שבע מטרוניתות תיירות פנים.

לפעמים מאבדים אנשים זכה בפרס לייב-גולדברג ליצירה ספרותית.

הצילום על העטיפה: נועה צדקה

להזמנת הספר >>

The post לפעמים מאבדים אנשים appeared first on פה ושם.