נקודת מוצא: בתי בת השמונה ואני נוסעות למצפה אמירים בגליל, לנפוש קצת. כאשר חיכינו לבעלת הצימר החזקתי אותה בידיי משום שהיא קָטְנָה – שבה להיות תינוקת כבת שנה שעדיין איננה מדברת. והיא רכה, והיא רכה, אני שמה לב לכך בהפתעה ורוצה לשהות עם הרוך כשבעלת הצימר מפנה אותנו אל החדר.

שיבוש: עגלה נוסעת עמוסה בילדים. האם גם בתי עליה? אנשים רבים מצויים סביב. הצפיפות אילצה אותי לזוז וכשחזרתי כבר לא הייתה. הרבה אנשים סביב ואני הולכת וקוראת אחריה, הולכת וקוראת

(בראשי: הנה, ככה זה קורה. עד עכשיו חשבת לעצמך "איך דברים כאלו יכולים לקרות?" והנחת שלפחות תוכלי ללחוש מילות פרידה שילוו כל החיים ויעזרו להינצל או להחלים אחר כך, לאחר התופת, והנה זה קרה ככה במהירות, בבלגן)

המשכתי ללכת במרוצה. את החצאית משכתי מעט מעלה, להקל את ההליכה, ואת שערי הארוך האסוף בקוקו נמוך הזזתי מפניי (מן הצד זה נראה כמו סרט שחור־לבן על אישה בעת מלחמה, בעת המלחמה) והמשכתי ללכת וללכת, לבדי כל כך, איש אינו יכול להצטרף, אין אפילו אפשרות להעלות זאת על הדעת שכן כולם שורדים ונשארו שם בצפיפות, ולקרוא במין ייאוש במתחמים הנטושים, ולהרחיק למקומות שאין סיבה שבתי תהיה דווקא בהם, רק להמשיך לצעוד ולחפש

נקודת סיום: התקדמתי אל דרך תלולה שבה עליתי ועליתי. היא הזכירה את העלייה מבית סבי אל גן הילדים בברושים שליוו אותה, בריחם החריף, באספלט שנסלל בחוסר קפידה, בחום הקופח הנושק לערביים.

(היא הזכירה את העלייה ההיא לא כפי שחוויתי אותה לאחר שנים כאשר הגעתי לסביבה כבוגרת – עלייה מתונה וקצרה – אלא כפי שנחוותה אז, בילדות המוקדמת, תלולה ואינסופית. המפגש בין השכלי הריאלי לבין הילדי החושי נתלה שם בהולכי כמין פנס משונה הנמזג באור היום ההולך ומתמעט.)

קיוויתי שבסוף העלייה אחזור אל המישורת היפה מתחת לצימר בגליל. שהנה, זה ייגמר ואשוב לנקודת המוצא. ואכן, תוואי הנוף הפך למטופח מאוד, ארוג ערוגות אקולוגיות מעוגלות משתלבות בסביבה, אבל במקום לגליל הגעתי לירושלים. ככל שהתקדמתי ראיתי שיותר ויותר בודד ובפארק שהשתרע תחתיי הסתובבה חבורת נערים וירדתי כדי לחפש את ביתי, המשכתי באותו דחף חיפוש שיש להמשיך, שאין להפסיק לעולם, ללכת וללכת ולבשתי לבן.

הם היו ילדי שמנת משועממים והיה ברור שמסוכן וכבר הייתי באמצע הפארק וקרובה מדי אך המנהיג שלהם אמר במבטא אנגלוסקסי כבד "אל תגעו בווייט מן" (הייתי לבושה לבן מכף רגל עד ראש וראיתי את עצמי מבחוץ, כמי שמבינה שעליה להיפרד מנפשה). למרות דברי המנהיג, בחור אחד שכבר היה באמצע התנועה לעברי, קרב. הוא לבש חולצה שחורה ושיער בתספורת עגולה לא מסודרת כמו זמר רוק עד הכתפיים שהסתירה את תווי פניו העדינים החזקים, הוא היה גבוה וגדול והגיש את ידו לכיווני ובחור נוסף חילק הוראות, כאילו זהו נוהל רגיל אצלם כאשר מישהי מגיעה לפארק – לקשור לה את הידיים – והם התחילו. ופחדתי פחד מוות וניסיתי להבין מה תהיה הטקטיקה הכי טובה וחשבתי להתחנן (אני אמא לשניים בבקשה תנו לי ללכת) ובינתיים המנהיג שלהם חזר ואמר "אל תגעו בה", "אל תגעו בווייט מן". הם התרחקו ונתנו לי לעבור הלאה, מכותרת, וירדתי וליבי דפק.

[פורסם ב"המוסך", 14.4.22]

           ^{יהודה ארמוני, רוצקי פוצקי, שמן על בד, 40X30 ס"מ, 2015}

The post אם ובת (ומלחמה) appeared first on פה ושם.

• ריקי כהן, על השעות השבורות, הקיבוץ המאוחד (אדום-דק), 2022.
• דנה אריאלי, "הפנטום הציוני: לקסיקון מושגים (אישי)", הפנטום הציוני, חלק מ"פרוייקט הפנטומים", 2021.
• רועי כהן, "הקבוצה", כתב העת הצריף, מאי 2021, גיליון 8.
• רועי כהן, "מאז אוקטובר 2000 אני שותק על מותך, אסיל", מגזין-מקוון שיחה מקומית, 28.9.2021 // גרסה אנגלית בעיתון The Guardian, ינואר 2022 >>

בתהליך עבודה – מתוך סדנאות "מסה וממואר" ו"מרחב כתיבה" 2020-2022

ענת אור מגל | קול מגיע מרחוק
(מתוך כתב-יד בפרוזה)

הסגר נמשך כבר שבועיים. באופן מוזר אני מרגיש שאני חוזר לנשום. ההרים הירוקים מולי, האוויר הצלול, הארוחות הקטנות. רק הנפש בוכה. זה חדש לי, אני בוכה כל יום. דמעות חמות שוטפות את הפנים. העיניים נפוחות ואדומות. לגואהן המודאג סיפרתי שיש לי דלקת. אני חושב שהוא מבין. אתמול הוא וכאמל הקריאו לי שירים. בכל מילה שמעתי געגוע. הם סיפרו שזה משורר שכותב על האהבה לאדמה, לטורקיה שלו. המילים החמות מלאות הרגש, גרמו לי להרגיש שאני צף על קרחון. בלילה חלמתי שאני שוכב על האדמה. העצים הגבוהים שעומדים מעליי, הפכו לצללים בירוק כהה, כמעט שחור, וחזרו בהדהוד צווחני על המילים.  מצליפים בי מצמרותיהם ממטרי מילים.

בתוך העצים ניצנץ מבט מוכר. העיניים האלה. זאת שירה. המבט שלה כמו נתן פקודה לאדמה תחתי, וגופי נסחף לנהר. אני צף לבוש בפיג'מה בתוך זרם מים. יש ליל ירח מלא ומשני גדות הנהר מלוות אותי אותן צמרות עצים כהות וצווחניות. מטפטפות עליי עוד גשם של מילים. ברגע הירח התחלף במבט של שירה, בוהק בחשכה בתיעוב ובריחוק. הגוף שלי הופך להיות כבד. בבת אחת אני מרפה את כיווץ השרירים ולרגע שוקע. מים רבים ממלאים אותי מבפנים. ממלאים את ידיי, את רגליי, את חלל הבטן ואת הפנים. נשפכים חזרה למי הנהר דרך חורי העיניים, האוזניים, האף, הפה. מאלחשים את זרם המחשבות, שוטפים הכל והשקט חוזר אליי. הגוף שלי קל, צף במים, הפנים שלי היו יפות ושקטות.

אסתי רידר אינדורסקי | לוויה בערב פסח
(מתוך מסה בכתובים)

לוויות בערב פסח הן עצובות מאד. טיימינג איז אבריסינג ולאנשים האלה שנפטרים בערב פסח יש טיימינג אומלל. לא רק כי כל דקה בשבוע הזה של ו' ז' ח' ט' י' יא' יב' יג' בניסן יש לה ייעוד קבוע מראש. אין מקום לבלת"מים. אין זמן. גם לא לאלה שמת להם המת. גם לא למנחמים. אלא בעיקר בגלל העניין הזה שבניסן לא מספידים. ניסן הוא חודש הגאולה. לפני 3700 שנה יצאנו ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה אבל בלי זמן לאפות פיתות, אז ארבעה מילניומים אחרי רצים כמו משוגעים, אוכלים מצות וקוברים אנשים שכל כך הגיעו להם הספדים צ'יק צ'אק עם איזו מילה של מישהו. הספד שמתחיל ב "למרות שחודש הגאולה ולא מספידים בכל זאת אי אפשר... " וככה, גם כשהמת שוכב על הרצפה לא רואים כמה גבוה הוא היה. במקרה של אבא שלי דווקא בדיוק אז נזכרו כמה גבוה הוא היה. טכנית. בעשור האחרון לחייו הוא היה בכיסא גלגלים. מטר וחצי של בן אדם מסכן, ופתאום שכב על הרצפה ענק, כבר לא בגובה 2 מטר אבל גם אורך 2 מטר קשה לפספס. אז מישהו עשה טובה ואמר משהו...

כשראיתי את המיטה של אמא שלך הבנתי שהנס הזה לא יקרה. היא הייתה אשה קטנה, וככה בתוך הטנדר של החברה קדישא ליד הגברים האלה, שכל כך זרים לתבנית נוף הולדתה היא נראתה עוד יותר קטנה ועוד יותר צנומה. אבל היא הייתה אשה גדולה. פעם סיפרת לי קצת עליה. כשאחיך האחר נפטר בטיימינג קצת יותר טוב בשיא הקיץ, והספידו אותו, או הו! כמה הספידו אותו בהמון עם שנמסו בחום המוטרף של ירושלים. ועליה – שום מילה. כל הסיפורים עליה עלו אצלי, טריים כל כך אז בליל שבת כשאכלנו אצל משפחת פקטר יחד עם האיזקים סיפרתי איך חיתנו אותה עם דוד שלה. איך ברחה ממנו עם ילדים חולים (כמה קשה להתגרש מי כמוני יודעת, וככה להתגרש מדוד). והיא מצאה מישהו יעזור לה.

כשהגיעה לישראל לא הסכימה להגיע לשום מקום שאינו ירושלים. היא התיישבה עם הילדים על הרצפה ולא זזה. גם כשנגמר לה האוכל והמים. המפא"יניקים היו בטוחים שתתייאש. אבל אחרי יומיים הם התייאשו והחליטו שאם תמות להם עולה ממרוקו על הרצפה זה יראה רע מאד. וככה היא קיבלה את ירושלים. ככה היא הכירה את אבא שלך. ההולנדי. שבמקום פרחים הלך בשוק וקנה 2 סלים של עוף וירקות והגיע לדייט הראשון בידיים מלאות ושבה את ליבה. נזכרתי בסיפור הזה כשהספידו בקטנה ככה. כי חודש ניסן חודש הגאולה. וחשבתי שכן-ידעה-לקרוא לא-ידעה-לקרוא היא בטוח תקבל למעלה את המקום הכי טוב. היא פשוט תעשה שביתה בכניסה עד שיתנו לה מקום קרוב קרוב לקב"ה. בירושלים. של מעלה.

זמירה פורן-ציון | מתוך "אנא סוּהָם"
(קטעים מתוך רומן בכתובים)

המקום שממנו באתי הוא האם שתופרת זיכרונות. האם שתופרת פיג'מה שיש בה אור שבלילה מאיר את החלומות. אמא תופרת פיג'מה שהיא בגד מלכות שעוטף את הגוף באהבה. בגד שנוגע בבשר ונותן הרגשה חזקה של חיבוק שמביא שמחה ללב. תופרת את רגעי הקסם. מגע הבד הרך על גוף הילדים רגע לפני שהן נרדמות ושומעות דילילולו אל וו'אלאד דילילול, ערסלו  את הילד ערסלו, בשיר ערש שיר ערש, אלף לילה ועוד לילה בשיר ערש שיר ערש.

במקום שממנו באתי סבתא מקופלת כמו תרנגולת קטנה. במקום שממנו באתי סבתא מתה ומכוסה בבד לבן ונרות סביבה. במקום שממנו באתי שרות לה בנותיה דילילולה אל אמי דילילולוה...

במקום שממנו באתי תינוק לבן נעלם לאמא שרק ילדה שרק הגיעה לכאן, והחלב שלה נשפך מר ורותח יחד עם הדמעות המלוחות. 

במקום שממנו באתי יושבות שבעה שלוש אחיות ואח וקינה על ראשם. שרה האם לתינוק הנעלם. דילילול אל וו'אלאד...

***

באמצע הלילה קמה סוהם-סימה לעשות פיפי בשירותים, שהיו מול הסלון בבית של דודה נזימה. כולם ישנים יחד כי נאנא לולו מתה והיא מונחת באמצע הסלון וסביבה נרות. בבוקר יקברו אותה... חבילה קטנה לבנה עטופה... זאתי סבתא שלה, נאנא לולו.

מול החבילה יושבות על הרצפה אימא שלה נג'את ושתי הדודות, סביחה ונזימה. צעיפים מכסים אותן כמו שלוש מכשפות גדולות וצללים גדולים מתנדנדים על הקיר מאחוריהן. נזימה נאנחת אנחה כבדה. היא קטנה, מכווצת ורזה, פניה מקומטים, שתי צמות דקות עוטפות את מצחה ומעליהן המטפחת הגדולה, עיניה שקועות עמוק ומתרוצצות והיא מתחילה לייבב בשקט. עאמה-נזימה נשארה ביישנית שמפחדת מכל דבר חדש. בבית שלה בישלה רק מעט ואם הייתה מוכרחה, בישלה תמיד אותו תבשיל ותמיד שרפה אותו. נזימה לא תפרה וגם לא הלכה לאסיפות הורים של הילדים. אפילו קניות פחדה לעשות. המצב שלה הפך גרוע אחרי האסון שלה, שאמרו לה שהילד שילדה וצעק בלידה וינק ממנה מת. לא היה קבר. היא לא יכולה להאמין לאף אחד.

אייל ברטוב | כפיל
(קטע מתוך סיפור בכתובים)

מהלך בשקט בשביל על שפת התהום. תחתי סלעי ענק חכמים ועתיקים, חזקים מכל יצור חי, רק המים יכולים להם. אני מגביר את הקצב ומתחיל לרוץ לעומק הוואדי והוא אחרי, כמעט ומדביק אותי. אני מגביר את הקצב עוד, רוצה-לא-רוצה שיגיע אליי, חייב להיזהר ממעידה. מספיקה אבן אחת מעוגלת חלקלקה שתמצא את עצמה מתחת לסנדל העלוב שלי ואני עף לתהום, למנוחת עולמים. מהסס קצת בקפיצות מעל הסלעים המשוננים שחוסמים את הדרך אל מעמקי הנחל. מקשיב לנהמת הרוח בין ענפי הצפצפה ולפכפוך המים הטובים, שם למטה.

הוא עוקב אחראי – נדבק לצל שלי, מביט בי בעקשנות בעיניים עתיקות שיודעות את מהלך הדברים, הרי הוא היה פה לפניי וכבר ראה את הגרוע מכל, את תהפוכות הזמנים. אני מנסה להתעלם מהגורל הצפוי, מהארעיות הזאת מול ההוד הקדום, מול פעמי ההיסטוריה שנוקשת ומעכלת את ההווה והעתיד לבוא.

הוא זה אני, לפני עידנים. האיש הקדום, הבחור שהייתי פעם, בן המקום, בן המדבר. שנינו יודעים להריח מים מרחוק, להיזהר מהאפעה ומהפתן השחור, לראות אויב מתגנב מעבר לעיקול הוואדי, לשמוע קולות מלחמה מהרים רחוקים, להסתתר במערה הנחבאת בראש הצוק וגם לרדת לאותו מקום שממנו בוקעים תמיד מסדק בסלע המים הטובים ביותר.

לשכב ערומים לבד מבלי שאיש יצפה בנו, על סלע קר רטוב וחלק שכולו כגוף חי, מת חי, מחיה נפש בחום הצהרים.

אני מתרומם מהסלע ומביט סביב, הוא נזהר מהרומאי ואני מעצמי. פוסע לאותו כיוון גורלי, מנסה להיזהר. משברון לב, מחרדה קיומית, מקמטים ראשונים, מזמניותו הנצחית של אדם קדום ועכשווי בארץ קשה טרופה ומתמוטטת.

איריס רונן | ובחלוני עץ
(פרגמנט)

אפשר לומר פיקוס. הנה פיקוס ועוד אחים ואחיות לו ברחוב, והנה עלוותו ירוקת-העד, ענפיו האפורים ופירותיו המושכים אליהם עטלפים, והנה קקי על הקטנוע שלי החונה.
ולכי תנקי כל פעם, לכי.

אבל אפשר גם לומר "הנה עץ" ולהרגיש כמעט סגידה. מילה גדולה ומחייבת כזו לא הייתי מניחה על ראשם של אף איש או אישה, אבל על ראשו של עץ הייתי מניחה. ולא על עץ אחד אלא על העצים כולם, כמעט על כולם, כי מעטים אינני מחבבת.
בכל זאת, אני חייבת לשמור לעצמי את זכות האי-חיבוב גם כשמדובר בעצים.

ואפשר גם לספר שפעם לקחתי פטריות הזייה ועליתי לגג דירתנו הישנה ברחוב מאנה וגם שם צמח לו לתפארת פיקוס ענק, שגובהו מספר קומות מעל הגג וראיתי אותו נושם, כן, כן, נושם.
חי יותר מכולכם.

חיה גלמן | משמרת אחרונה
(קטעים מתוך סיפור בכתובים)

יום ראשון, 2 בספטמבר, פותחים שבוע שלישי בהוספיס... היא ניגשת לעבר שידת הברזל הלבנה. לצד שקית קפה, כוסות חד פעמיות מתכלות וקופסה עם פירות מרקיבים, עומד עציצון מעוצב עם פרחי פלסטיק וחריטה בתחתית "לצוות מחלקה 9 המסור", עדות למשפחה אחרת שישבה כאן. תוך החלקה על מסך הטלפון הנייד, מציצה בחטף על המיטה שלצידה, בה מוטלת כותונת דהויה ובתוכה, שארית האשה שנחשבה בעיניה להכל. היא חוזרת למכשיר, הספרות 07:10 מפתיעות אותה, כבר חודשיים שלא ישנה שלוש שעות רצופות. היא מתקשרת לעמרי. זו פעם ראשונה שלא היא מלווה את ילדיה ביום הראשון לגן.

בלילה חיפשה את חיים, הבן של השכנה מהחדר הסמוך. בעולמה המקביל, לא היה מקום לחיים כזה, אבל כאן, הוא החמצן שלה בלילות. בלילות שהיא שם, הם יושבים על הספסל בפטיו של המחלקה, מרעילים את עצמם בקפאין, סיגריות והרבה הומור שחור. הלילה, הוא לא הגיע.  עכשיו היא הולכת לברר אצל האחיות אם הכל בסדר אצלו. "בטח בסדר, אומרת התורנית, אשתו ילדה בלילה." היא חוזרת נבוכה לחדרה, הוא לא סיפר שאשתו בהריון.

השעון מראה חמישה לשמונה. שקית המורפיום עומדת להתרוקן. כאן אין גיליון חולה לבהות בו ואין מסך מוניטור להעביר מולו את הזמן. היא נזכרת במילותיה של האחות האחראית, כשרק הגיעו לכאן,  "אנחנו רק דואגים שלא יכאב, לא קובעים את הגורל, לא מנסים לתקן בכוח." היא מקרבת לעצמה את הכיסא עד שהוא נוגע במיטת הברזל. יושבת ובוהה בטפטוף השקוף הזה שעושה שלא יכאב. הדברים החשובים באמת הם תמיד שקופים.

ורד רפאלי | הטשטוש עושה אותו יפה

(משתתפת "מרחב כתיבה" והנחיה אישית עם עדי שורק; מתוך ספר בכתובים)

בעדשת המאקרו אני מכוונת את הזום על העֱלִי. אני רוצה לראות את מה שהעין שלי לא רואה. הנקודה מתחדדת ונעלמת חליפות. תהיי יציבה אני מבקשת ומתקנת את התמיכה תחת העדשה. לרגע מתבהר קצה העלי – שעיר, לח, ועלי הכותרת הופכים לו רקע, כתם צבע מרוח ושקט כמו פני ים מגובה חלון מטוס. כמו שאת קמה באמצע הלילה מחלום ואין לך כוח לכתוב אותו ואת חוזרת לישון ובבוקר נותר רטט שאין לו מילים, עוד מעט גם הוא ייעלם. את יודעת-לא יודעת. והשחזור – בלתי אפשרי. מראה אפשר להעלות בזיכרון, אולי גם מגע של גוף בגוף, ומנגינה יכולה לחזור בהמהום קולך שלך, אך קול דיבורך? והריח? האם אפשר להיזכר בריח מבלי שיבוא ברגע הזה באפך?
בתוך מגירת השידה אני שומרת קופסה. בתוכה הטבעת שלך, מוחזקת בחריצה של כרית קטיפה. ובקטיפה – עדיין עטוף בה הריח. אני מקרבת את פנים הקופסה אל האף. הנה, ככה זה בדיוק. והפחד שיום אחד ייעלם. אני מוציאה את הטבעת ומשחילה אותה על אצבעי. אני רואה אותך עומדת ליד הדלפק בחנות התכשיטים ומודדת אותה על הקמיצה. אבן אליפטית תכולה, יהלומים זעירים מקיפים אותה. אולי היה זה על כף יד ימין, זו שאצבעותיה העובדות מחוספסות וטרוטות. אני זוכרת שחשבתי אז שגם אצבעות עייפות וקמוטות כשלך עדיין מבקשות להיות יפות. כשחזרנו הביתה מהחנות אספת אליך את יונתן והושבת אותו על השיש במטבח. אחר כך ניגשת למקרר, שברת פס שוקולד חלב מהחבילה והנחת בידו. עמדתי בפתח המטבח והסתכלתי עליכם. אני זוכרת שעלה בי אז מותך שעוד לא קרה. תזכרי את זה, אמרתי לעצמי, את התמונה הזו, תזכרי.

הקבוצה | רועי כהן
(מסה, פורסמה בכתב העת "הצריף", מאי 2021, גיליון 8)

הקבוצה היא קבוצה של אוהבי מכורים. היא נפגשת במסגרת התארגנות בין־לאומית שנקראת Gam Anon. בפעם הראשונה שהגעתי למרתף הכנסייה במרכז לונדון, שבה נפגשת הקבוצה, נכנסתי לאחד החדרים ושאלתי אם זה המפגש של בני המשפחה של המהמרים. אחד מהם, שהזכיר את אבי, אמר לי בנימוס שהמפגש של אוהבי המהמרים מתקיים בחדר השני, בחדר הזה יושבים המהמרים עצמם.
קורבנות הימורים חיים בהכחשה מודעת: אנחנו שמים לב בדאגה להתנהגות של האדם שקרוב אלינו. לא הגיוני שהוא עוד פעם צריך כסף. זה כמו ילד שאומר לך שהוא רוצה עוד פיתה עם שוקולד, רק בלי החן. אבל לרובנו קשה להסתכל לאדם אהוב בעיניים ולהגיד לו שהוא שקרן. במקום לאפשר לך להתעמת איתו, המהמר מקבע בך את ההבנה שתצטרך לטפל בו.
חזרתי לארץ לאחר כמה שנים בארצות הברית. זה היה לפני לונדון, לפני Gam Anon. . אבא שלי מעולם לא למד איך להתקשר אליי כשהייתי סטודנט בארצות הברית, אבל כשחייתי בארץ ניסיתי להיות איתו, להכיר אותו. הלכנו לאכול בתל אביב פעם בשבוע. הוא שילם. הייתה שתיקה כמעט כל הארוחה. ניסיתי לשאול אותו על היום שלו, הוא ענה "מה כבר יכול להיות". כך היה כל שבוע. חשבתי שאני עושה משהו טוב עבורו. לפעמים הייתי נוסע במונית שלו, והוא היה אומר בטלפון דברים כמו "שים לי שני משושים". אמרתי לאחיות שלי שהוא מהמר בטלפון לידי. שתיים מהן ממש הופתעו: אחרי כל מה שעברנו, איך הוא מעז?
אחיות זה דם, אין דבר יותר קבוע מזה בחיים, אבל זה כבד לדבר על אבא מהמר כל הזמן. הכוח של הקבוצה הוא שהיא מאפשרת לחברים שלה לחזור ולהיאסף ולדבר על האהבה שלהם למכורים. במשפחה, כשמישהו חולק איתך את הסבל שלו, אתה מרגיש את הכאב, המצוקה שלו מציקה לך. בין זרים, פחות.
היה בקבוצה גבר בריטי מבוגר שהיה מאוהב במהגר רומני שהיה צעיר ממנו בשלושים שנה בערך. הרומני ביקש מהבריטי כסף, נעלם, וחוזר עם חבורות ממכות שחטף מהנושים שלו. התנהגות שהכרתי. יום אחד הרומני הדו־מיני ירצה ילדים ויתחתן עם אישה, אמר הבריטי. אני רוצה שיזכור שהייתי טוב אליו, ושייתן לי להיות חלק מהחיים של המשפחה שלו. "כמו דוד", הוא אמר. אם הייתי קרוב משפחה של הבן אדם הזה, הייתי עושה לו אינטרוונשן, מתקשר לחברים, מנסה לפקוח לו את העיניים. אבל הכוח של הקבוצה הוא שבן אדם כמוהו יכול לחזור אליה ולהגיד את מה שיש לו להגיד ואף אחד לא יחשוב להגיד לו, "תעזוב את הבחור הצעיר ותגמור את הסבל הזה." הקבוצה מצפה שתחזור אליה. היא מניחה שלא תעזוב את המהמר בחיים שלך. היא מוכנה לקבל זאת.

על הקצה | איילת השחר כהן
(מתוך פרוייקט בהתהוות: טקסט, צילום)

עמדתי על הקצה ואחזתי בעצמי בשתי ידיים. אם לא אאחוז היטב ואאסוף את עצמי ואת כל חלקיי השונים העשויים זהב, בוץ  ומים  הרי שאצטרך לקפוץ אל התהום או לסגת אל המערה השחורה של האימה.

ומה אעשה אם אשאר על הקצה ואלחם ברוחות הרעות הבוחשות בשערי ולוחשות באוזניי מילים מושחזות על רקע שמיים קודרים ואפצע למוות ואזיל דם עד שאלבין כחלב , ומה אעשה  אם לא אשלוט במחשבות המרחפות סביבי כיבחושים ובגוף הבשרי שיפנה לי גב ויתפורר באחת לאבק, ומה אעשה אם על הקצה הזה יתרחב ויהפוך לבית , ושם הקצה של על הקצה  יהפוך למעגל ולמוקד של אש ותוהו.

ומה יהיה אם על הקצה הזה יחתור אל תוך העולם כסכין חדה וישא אותי בהבלח אחד  אל מקום לא ידוע שיהפוך לריק ושם אעלם לתוך שכחה ואינסוף של קצוות והגוף שלי והנפש שלי יתרחבו יחדיו ויהפכו לעולם, וזכרון הקצה יהפוך לעולמי בתוך העולם ואהיה קטנה מאד בעומדי על הקצה אוחזת בעצמי בשתי ידיים, עד הרגע שבו אחמול על עצמי וארפה מהקצה הזה ואתן אותו לכל הרוחות שיעשו בו כרצונן. וקצה הקצה יבליח מתוך הערפל  שעל ההר ויתנוסס לרגע כדגל , וישמט ויהפוך לקו מתמעט והולך נרפה ודהוי, שכוח , תלוש ועלום. ורועה צאן ימצא אותו בעשב, ויאחוז בו ויכרוך אותו סביב צוואר העז שלו, ושם יטמע בתוך תלתליה הרכים הנפוחים מאוויר הרים צלול כיין.

לבקר את אתי הילסום | תמי ברקאי
(מסה, עבודה בתהליך)

בקיץ ההוא היה שרב ארוך, שהצהיב את הדשאים והלהיט את הבתים, החשמליות והחנויות, שלא ידעו איך להתמודד אתו, עם כל החלונות הסגורים וכל אמצעי החימום שהפכו מיותרים.

עמדתי מול ביתו של ס' ברח' קורבה. גרם מדרגות קטן הוביל אל שתי דלתות, כל אחת מהן מובילה לשתי דירות שונות. לא היה אף שלט בחוץ, אפילו לא אחד שמסתיר יותר מאשר הוא מגלה, כמו זה שעל חזית ביתה של אתי (בהולנדית בלבד: "בבית זה כתבה אתי הילסום את יומנה, 1943-1941").

רציתי לדעת כמה זמן לקח לאתי להגיע אליו מביתה. תהיתי, איך זה לצעוד בחום, עם שלפוחיות ברגליים, לדאוג לאיש מבוגר ואהוב שלא יכול כבר ללכת בעצמו ("שפתיו רעדו כשאמר: "ואדרי ודיקי לא יהיו רשאיות להביא לי אוכל")* כשהעיר מלאה באנשים שחייהם מתנהלים כמעט כרגיל?

אולי זה דומה לתחושה שישנה אחרי שמישהו יקר מת, והעולם ממשיך וזה עדיין בלתי נתפס, בלתי הוגן, בלתי סביר שהכל קורה: אוטובוסים נוסעים, אנשים מדברים בטלפון, עומדים בתור, צוחקים או זועפים בגלל משהו שאיננו מותה או מותו, שאת יודעת ואבלה עליהם.

אבל כאן לא היה שום סימן לאיש הזה שחי כאן ומת במיטתו ביום בו הגיעו אנשי הגסטפו לקחת אותו.

*

זה לקח קצת יותר מחצי שעה. עמדתי מול הדלת ברחוב גבריאל מצו 6. חיכיתי שתבוא מי שגרה עכשיו בבית של אתי. אישה הופיעה מעבר לפינה, אוחזת בידו של ילד. זו היא, חשבתי, והתכוננתי לפנות אליה – טרם הספקתי פנתה היא אלי, האם אני יודעת היכן רחוב דה-לארס? היא לא היתה הולנדית, ומיהרה.

צלצלתי בפעמון העליון. לא היה מענה. צלצלתי בזה של הדירה התחתונה. מיהרתי להתנצל על ההפרעה, אמרתי שאני "עושה מחקר על אתי הילסום" וביקשתי לעלות לרגע לראות את המקום שבו גרה.

גבר אמריקאי ענה שאני יכולה להיכנס לחדר המדרגות. הדלת נפתחה, התחלתי לטפס. האיש עמד בפתח דירתו שבקומה הראשונה. "הדירה למעלה נעולה, השכנים אינם, הם בחופשה בצרפת. אי אפשר לדעת מתי יחזרו", הוסיף בגלגול עיניים: "הם הולנדים".

*אתי הילסום, יולי 1942. מתוך 'השמיים שבתוכי', הוצאת כתר, תרגום: שולמית במברגר, עמ' 106.

מתוך סדנת "בגוף ראשון"

הטקסטים נוצרו בידי משתתפי הסדנה, המבחר מטה נוצר ביחס למפגשים "זיכרון", "יומיום", "יומן ומכתב". הטקסטים לאחר עריכה ראשונית, חלקם מצוי בתהליך עבודה. עודכן ב-19/12/2011.

מחנה יהודה ואהבה מודרנית, שישי בצהריים | גילה זמיר
["בגוף ראשון", מפגש יומיום; תיאור מקום בזמן אמת. קטע מתוך הטקסט השלם]

שוק מחנה יהודה, יום שישי בצהרים, השעה קרוב לשתיים. מעודי לא הייתי כאן קודם, הכניסה לשוק מעוררת חרדה, דחוסה, לחוצה, צפופה, מזמינה קטסטרופה. משעול צר בין דוכני הירקות הבשר והדגים [...] נדרש לי זמן כדי להתאושש מחרדת ההמון.
כולם עושים הכל כדי לקנות ולמכור לקראת השבת ואני עוברת ליד לוח זיכרון מהפיגוע שהיה כאן ב-1997. שמות קורבנות הפיגוע לא נוטעים בי ביטחון יתר.

אמנון ואני מחפשים כמה דברים: לראות, לאכול, לקנות. שמענו על אודות חנות גבינות שאין כמותה בארץ ואנו חייבים להגיע אליה. מדוכן החלבות מכוונים אותנו לחנות של באשר, זהו היכל הגבינות; גבינות צרפתיות בשלות וארומטיות גודשות את מדפיו כבמקדש אירוטי, גלגלי פרמזן עצומים מונחים זה על זה כמו מגדל שבקדקודו גלגל אחד מבוקע. המרקם הכתום-צהוב, הטקסטורה, מובילים אותי לחשוב מה הייתי רוצה לעשות עם נתח שכזה. בינתיים אני מצלמת ומקווה שאצליח לתפוס את יופיו של החומר.
[...] קבצנים, נגני רחוב, דלת העם וטיפוסים מפורכסים, סוגים שונים של לבוש חרדי ודתי, אנגלית צרפתית, ערבית, עברית ואידיש, צעקות של סוחרים, בדחנות ירושלמית אופיינית, כאילו ערבבו את ג’קי לוי עם יוסי בנאי, אהוד בנאי, רחוב האגס 1, אני וסימון ומואיז הקטן, להקת שבע וחנוך לוין.
אני עומדת במרכז הרחוב וצופה, מסביב עפים מיליוני מטאורים ואטומים של מציאות מקומית. אי אפשר לקלוט ולצרף את הכל למיקשה אחת. הכל מופרד ושונה, הכל שייך למקום הזה.
[...] השבת עמדה לצנוח עלינו במלוא כובדה, כמו מטאור בארמגדון. אנו החלטנו כי מוטב שנסתלק מהעיר לפני שהכל הופך קדוש מדי עבורנו.

בדרך החוצה התעכבנו ליד דוכן שהיה עדיין פתוח. מכרו שם קופסאות סרדינים, טחינה, תבלינים וגושי סבון כביסה מרובעים צהבהבים.  קניתי כמה כאלה כדי להניח על מדף האמבטיה [...]  במאפיה ליד הדוכן המשיכו כמה בחורים לקרצף את הרצפה בעברית ובערבית והלכו מכות בצחוק. ברקע התנגן השיר של דיוויד בואי modern love בביצועו של גבע אלון.

........................................................................................................................

דובים | רחל
["בגוף ראשון", מפגש זיכרון]

דובון קטן לבן שסרט חום כרוך סביב לצווארו ואזניו העגולות טובות לב. אותו דובון שבני קיבל כמתנת ברית-מילה מחברה, בגיל שמונה ימים.

כשרק נפגשנו אהבתי את מבנה פניו העגולות, בעלות הלחיים המלאות, הילדותיות. עיניו השחורות והכתם תחת לחיו השמאלית שיוו לו מראה של דובי פגוע ופצוע, ונגעו ללבי.

הדובי, שכונה בידי בני "דובים", ליווה אותו לכל מקום. הוא ברח איתנו מהארץ לפריז כשבני היה בן שישה חדשים, נסע עימנו לחופשה נעימה בעיירת החוף קסיס, שבדרום צרפת, ליווה את בני ביום הראשון בפעוטון - שם התבקשו הילדים להיפרד לראשונה מדוביהם, ולהניחם בקופסא עד סוף היום.

כשהיה מחבק אותי בחום, כגבר וכילד כאחת, חשתי מוקפת ברוך וביטחון (ועכשיו, בשעת הכתיבה, כתבתי בטעות "בְּרֹךְ" – מלשון "אוי א-ברוך" – במקום "רוך"…).

הדובון הלבן אבד בשלג בלילה קר. לאחר שחזרנו הביתה הבחנתי בכך השדובי לא נמצא ויצאתי לבדי, אל הקור החשוך, כדי לחפשו.

כשנה לאחר פרידתנו, כשהגיע לפריז לבקר את הילד בננו וזרק את דובים לפח האשפה באומרו שהוא ישן ומלוכלך, נראה היה כדב פראי.

בעודי הולכת בשביל שבו חזרנו הביתה, מאירה את דרכי בפנס כיס, חשבתי לעצמי עד כמה הסיכוי למצוא דובון לבן בשלג, קלוש.

למחרת, כאשר הגיע למפגש, החזיק בידיו שני דובוני פרווה חדשים.

חשתי מחויבת ואמיצה, מעין "אמא קוראז" במחזה שלא קראתי. המשכתי ללכת בשביל הלבן השקט, מיואשת, כשלפתע התגלה בפני לאור הפנס, כבמעין נס, הדובי המונח בשלג.

........................................................................................................................

ללכת | י"ר
["בגוף ראשון", מפגש "יומן ומכתב"; דף מיומן עתידי]

08-06-2025
שנים רבות הולכת על האדמה. באה בימים ועדיין הולכת. את יום ההולדת אחגוג בצעידה על "שביל ישראל".  יצאתי עם שחר מתל-דן והמשכתי לפסל הארי השואג בכפר גלעדי. אני היא homo viator;  ההלך, הנזיר הנודד, הצליינית, עולת הרגל, מחפשת הגאולה המשוטטת, שהמרחב הפתוח והמסע בו הם דרך חיים עבורה.  כיום, קשה עלי ההליכה מבעבר,  איטית יותר, מצריכה כוחות נפש והכנות... לא לשכוח את תיק התרופות, נעליים מתאימות,  מקל הליכה, פלאפון, תרמיל שיש בו הכול אך לא כבד מידי...  ועדיין יש בה בהליכה כדי לעורר את החושים  לדהור קדימה. יש בה שכרון ריחות וצבעים, מראות שהופכים את התודעה על פיה. החוץ תובע ערנות, דריכות, וקשב. לעולם במרחב הפתוח אצור איום. אינני לבד. באשר אפנה נמצא אתי מורי הגדול מצואו באשו, ששנים רבות עשה בדרכים ובמסע סיים את חייו, כפי שפילל וייחל, homo viator  בכל מאודו.

עד מתי אמשיך ללכת? רבים מחברי  אינם יכולים עוד. ישובים ספונים בחדריהם. ובבוא יומי לחדול מן המסע? אשב. אסקל רגליים ונפשי תצא למרחבים. אחלץ מדמיוני את השבילים שכה אהבתי. אפסע עם בוקר, אתהלך ברחובה של עיר, ולא אמצא דרכי בה. אותה תאווה להגיע לערים  זרות. בבוא יומי לחדול מללכת  -  אהיה לקובלאי חאן הקיסר הגדול ואת דמיוני אשלח לסייר במרחבים כמו מרקו פולו; הנוסע המתמיד שחוזר לארמון לספר לקיסר את שראה.

ממרומי הרכס משקיפה דרומה, אל חיי. תולה מבט באופק, מעבר לאגם החולה, מעבר לשדות החרושים, המוריקים, הזהובים, המסודרים כמו על בד של אורי ריזמן.  ועל כנפי  חסד  נישאת למושבה הגרמנית, למחוזות ילדותי בחיפה.  חשוכת סבים וסבתות גדלתי בבית הורי, וזקנים וזקנות סיקרנו אותי ואת קירבתן ביקשתי. עורן דק, חיוור, כמעט שקוף, עיניהן מנחמות, חכמות, חומלות – נוכחותן עוטפת. הזקנות דיברו בליל שפות; אידיש,רוסית, פולנית, רומנית, ערבית  ו"הותיקות" עברית. ואולי הן היו אז צעירות משאני היום,  וכבר מוכנות לסכם ולברך על המוגמר.

ימי תום, כשזיקנה נראתה לא פעם כמחוז חפץ. לנוע לאט, להתפייס, לעצור. הייתה לנו שכנה, סבתא של  לאה ובלה, בריינה שמה. את ימיה הייתה עושה בקיטון צר, מנקה ובוררת אורז ועדשים ושעועית.  גופה השפוף עטוף סינר ירוק שהדיף ריחות בישול שדבקו בו כמו  בתחתית המחבת השחור. אצלה בפינה אהבתי לשבת, לעקוב  אחר פעולותיה בעת שניקתה עופות וקרפיונים. בוצעת לפלחים וחותכת לרצועות, שולפת הקרביים בעיניים עצומות, ואני רתוקה לשרפרף, שקטה . משתאה בפעם המי יודע כמה. רוצה לגעת באברים הפנימיים החלקים, בשלפוחיות, בדם.

עם שחר נפלטת מתוך שרעפים אל האור

בוקר חיי נוכח בכול

ראשוני בספירת הימים

ואני מברכת על המוגמר

היום אני בריינה

........................................................................................................................

העונג החדש | מיכל הכט
["בגוף ראשון", מפגש יומיום; תיאור מקום בזמן אמת. קטע מתוך הטקסט השלם]

מקום: מסעדה חדשה במרכז תל-אביב.השעה: 17:15. יום רביעי, 30.11.11
כרגע יש יותר עובדים מאשר אורחים וסועדים. אישה אחת במעיל אדום שכבר סיימה לאכול ועסוקה מול הלפטופ שלה ועוד שני שולחנות מאוישים בקומה העליונה - בשולחן אחד שתי נשים צעירות, באחר גבר קירח צעיר בבגדים שחורים ומולו שתי נשים. הוא רוכן קדימה ומסביר להן כמה דברים.

מלצר בסינר אדום ארוך וחולצה שחורה. גם המכנסיים השחורים והנעליים עם סוליית גומי לבנה.

אף אחד לא יושב בבר. הוא לא נראה נחמד מספיק בשביל להעדיפו על פני שולחן. שניים מהאנשים שישבו למעלה הם לא שתי נשים, הם גבר ואישה בני ששים בערך. הם ירדו במדרגות עם האיש הקרח ויצאו. הוא נשאר.

המטבח מאחורי הבר. הקירח נמצא שם עכשיו. אחת המלצריות עלתה אל הבנות עם 3 צלחות. הן שלוש בנות ולא שתיים ולא כולן צעירות.

המקום מעוצב בקפידה. נראה שחשבו על כל פרט. יש מוטיבים חוזרים של קווים ישרים ושילוב הצבע האדום בשביל החום וגם מתאים לעיצוב הסינמטק האפור-אדום.

בבר יש תנור לבנים עם מדורה גדולה בתוכו.  האש מכשפת ומושכת אבל רק לאחר חצי שעה הבחנתי בה.
[...]

כשאני מבקשת חשבון מחשיכים את האורות ועוברים לאווירה רומנטית.

............................................................................................................................................................
להלן מבחר טקסטים נוסף, תאריך עדכון: 30/11/2011..............................................................................................

המבחר שלהלן נוצר ביחס למפגשים "חלום" ו"יומיום". קריאה מהנה:

טיסה נעימה | ארכנה
["בגוף ראשון", מפגש "חלום"', עבודה עם זיכרון]

כבר עם כניסתי למטוס הרגשתי סחרחורת ותחילתה של בחילה. לאחר שנדחסתי למושבי הבחנתי כי סביבי משפחה מרובת ילדים – שני תינוקות בוכיים על ברכי הוריהם ועוד שלושה ילדים רעשניים שהיו עסוקים בלהציק זה לזה. ההורים היו קצרי סבלנות כלפי ילדיהם וגערו בהם שוב ושוב.

כשהמטוס המריא עצמתי את עיני. כשהתייצבנו, בזמן שהילדים היו עסוקים במשחק הסטירות, ביקשתי סליחה מהילד שישב לצדי, פתחתי את התריס הקטן והשתחלתי דרך החלון החוצה. העננים עטפו אותי כשמיכה רכה ונרדמתי.

יהלומים | יהודית אשד
["בגוף ראשון", מפגש "חלום"; לעבודה עם זיכרון]

אני פוגשת את ענת בתיאטרון. זמן רב חלף מאז שהתרחקנו אבל היא מנשקת כאילו כלום. היא עמוסה יהלומים ומתחבקת בשורה שלפניי עם הבעל החדש שלה, במיוחד כדי שאראה, ואז מתרוממת לפתע באוויר מעל כל הכסאות. אין לה חוטים - זה טריק שעושים רק עבור הלקוחות הנבחרים של התיאטרון. היא מנופפת אלי מלמעלה בחביבות. היא מתרחקת. אני שואלת את עצמי כיצד תחזור הביתה עכשיו, המכונית שלהם ודאי בחניון והרי סוגרים בחצות.

אירלנד | עדי מיכל ששון
["בגוף ראשון", מפגש "חלום"; עבודה עם חלום]

במהלך הכימותרפיה הייתי רגישה לקולות. למעשה לא יכולתי לסבול את קיומם כלל – לא קולות של אנשים, לא של טלוויזיה, אפילו לא מוסיקה ואפילו לא סלסה; אפילו לא מוסיקה קלטית. הצליל היחיד שיכולתי לסבול היה קולם של פעמוני הרוח במרפסת.

נהגתי לשכב במשך שעות על מזרן, מכורבלת בשמיכות כי היה לי קר, כל הזמן, ונרגעת לצלילי הפעמונים עד אירלנד.

■

גילי נע בין 5 ל-20. אני בת. רצה מחוץ לטירה, שהיא ביתי, דרך הדלת האחורית של המטבח. יש שם אבנים גדולות שאבא סידר לי כדי שלא אחליק בבוץ. אני יוצאת את החצר לכר דשא רחב ורצה, מקפצת-מדלגת. אין עליצות, למרות הפעולות שמעידות על שמחה מסויימת. יש לי מקום מיוחד שהוא רק שלי – אגם קטן, בריכונת, שעל גדותיה עץ רחב מאוד.

למרגלות העץ, בין שורשיו העבים, אני מתיישבת ומחכה. לעיתים משכשכת רגליים יחפות, ומחכה. הבריכונת תמיד נראית מעושנת – כמו בביצה שבה טבע הסוס של אוטריו והמים בה חסרי טמפרטורה. בכל פעם נדמה שאני מחכה נצח, עם כל שניה שעוברת הגיל שלי הולך ויורד ואני הופכת חסרת סבלנות, כמו בכל פעם. כשאני מגיעה לגיל 3, היא מגיעה. האמא שמעולם לא הייתה לי. היא בגילי, נראית כמו לאה, על אף שלאה היא טיפוס בלתי אימהי ביותר. היא נעימה ורכה, מביאה שמיכה ומתיישבת לצידי ומכרבלת אותי בתוכה. סוף סוף אני רגועה. אני נרדמת.

טיילת | רות איל
["בגוף ראשון", מפגש יומיום; תיאור מקום בזמן אמת. קטע מתוך הטקסט השלם]

השמים שוב מתבהרים במקום שבו שקעה השמש. הבהיר הופך כתמתם, הים נענה ומקבל את הצבע החדש אל אפורו, רוגע. לקולות איכות שונה, רגע של חסד. זוג עובר, ידה בידו, צועדים את צעדת הערב. מורגלים. צעדיהם מתואמים. [...] מטוס קל חוצה, זוג עם ילד ותינוק בעגלה עובר לידי. הילד משתרך אחר הוריו. האיש כועס "מי אמר? תגידי את מי". תגובתה נבלעת ברעש מכונית עוברת. והוא בשלו "תגידי שאני שקרן, עידני! עידני בוא כבר! תגידי שאני נחש! דיברנו על זה ב...". מאחור נראו ככל זוג היוצא עם ערב בחברת ילדיו אל הטיילת. רוח פורעת עלי דקלים המרכינים ראש כממתיקים סוד. ושוב שקט. הכתום הולך ודוהה, מצפון ומדרום האפור הופך לסגול עמוק, פנס של ספינה מנצנץ באופק, קול הים גובר עם הרוח, עוד ועוד רצועות עננים עולות. יום שנגמר.

בית קפה | יהודית אשד
["בגוף ראשון", מפגש יומיום; תיאור מקום בזמן אמת. קטע מתוך הטקסט השלם]

בערב מגיעות לכאן בעיקר נשים לא צעירות, המחייכות זו אל זו, נינוחות, בראשן מתרוצצת ביקורת הדדית ואני כמעט רואה את המחשבות בבלון מעל לראשן. הן מבקרות את הבגדים, את האיפור, את מצב הקמטים, את הדיבור, את התכנים, אבל מחייכות זו אל זו בחביבות, במעין אינטימיות.

האחת מרגישה שליבה שוקע. השנייה שניצחה.

מן התקרה משתלשלות מנורות, ברווחים של שני מטר בערך. מנורות פשוטות, שלוש נורות בכל אחת. אור צהוב, שום דבר מיוחד, השיחות מתערבבות זו בזו.

המבוא לגהנום | ארכנה
["בגוף ראשון", מפגש יומיום; תיאור מקום בזמן אמת. קטע מתוך הטקסט השלם]

לקראת הצהריים היה מגרש החנייה שליד בית העלמין הומה אדם. איים של ירק מפרידים בין השורות וקווים ברורים מסמנים את מקומות החנייה הרבים. [...] המשפחה יושבת מחובקת, בודדה ביגונה. האורחים עוטים לרגע ארשת נוגה על פניהם כשהם ניגשים ללחיצת יד, חיבוק ארוך או נשיקה על הלחי, הכול לפי רמת הקרבה ומזג המנחם. אחר כך נפנים להמשיך את שהופסק או לחפש יעדים חדשים בקהל.

מסע ההלוויה מגיע אל פי בור הקבר. זעקות שבר נשמעות מכיוון המשפחה. הצופים מנמיכים את מפלס קולם. הבן הצעיר מקריא בקול חנוק מכתב לאבא. יש המזילים דמעה עמו ויש הממשיכים בלהגם, אטומים למתרחש.

■

למחרת בבוקר מגרש החנייה ריק. בפתח בית העלמין משאית של גריוולד גזית ובנו בע"מ ושני פועלים.

למצוא בעל ואז לא להכנס להריון | עדי מיכל ששון
["בגוף ראשון", מפגש "יומיום"; עבודה עם רשימת משימות]

-          להוריד תמונות של תצוגת אופנה למחשב

-          לפרסם את פלסטיק שוק בפייסבוק

-          לוודא שאנשים יגיעו לפלסטיק שוק

-          לוודא שהלב שלי לא עשוי מפלסטיק

-          להיות נחמדה ל-X במידה ואראה אותו שוב

-          לקיים סטוצים רק עם אנשים שלא אפגוש שוב

-          לעשות בדיקות דם

-          לקחת גלולות אחרי הבדיקות דם

-          לא להיכנס להריון כי אסור במשך 3 שנים

-          לספר ליואב שנדחה את ההריון לעוד 3 שנים

-          למצוא בעל ואז לא להיכנס להריון מיואב

-          או מטיירי

-          או מקובי

-          להעביר לגל הצעת מחיר לכדורעף לפני שליחה לגרי

-          למצוא עוד מותגים לפרסם בפייסבוק

-          לכתוב

-          לכתוב

-          לכתוב

לחם | גילה זמיר
["בגוף ראשון", מפגש "יומיום"; עבודה עם רשימת משימות]

-          לקחת את הכלבים והחתולים לחיסון

-          להכין בצק ללחם של מחר

-          להפקיד את הצ'ק של שרש ולשלם מע"מ

-          לקנות תרופות להגר

-          לסדר את החדר של ליאור

-          לחבק את איתמר

-          לחבק את אמנון

-          להכין את המצגת הסופית להתאחדות התעשיינים

-          לבדוק אם השבת הקרובה תהיה מתאימה לארוחת חמין

The post טקסטים מסדנאות כתיבה appeared first on פה ושם.

"העיר מתפרקת לפניו לקטביה הדיאלקטיים", תיאר בנימין את דמותו של המשוטט בעקבות ספרו של פרנץ הסל "לטייל בברלין". "היא נפתחת לפניו כנוף, היא סוגרת עליו כחדר". ניתן לשאול מה בין משוטט לתייר, או לטייל, או להוזה הפילוסופי; יתר על כן, מה בין משוטט למשוטטת או לתיירת-של-פנים? אך כל כמה שהפיגורות הללו אינן זהות, דומה שחלקן לפחות מיישבות לשעה, על הסף, בצמתים, במעברים, את הקטבים הדיאלקטיים שבין יציאה למגורים, בין הנוף הפיזי לנפשי, בין עירנות לחלימה. ובעדות הטיפוגרפית שרושם ספרה של עדי על תיירות-התבוננות-חקירה זו דומה שהפיגורות הללו שורות גם בחללים הריקים בין הערכים ובין השורות.

תיירות פנים מתפרשת בין שלושה מחוזות, שלוש זהויות. לכל מחוז-זהות יש שפה משלו, אלף-בית משלו, צופן משלו. אף מחוז-זהות אינו משמש מפתח לאחר, למרות שהם מהדהדים זה את זה דרך חזרה קצובה של ערכים, מוטיבים, דמויות. הפואטיקה של המרחב בתל אביב חוברת אזי לפואטיקה של הזמן החיפאי, ערים חילוניות שאינן ערי הולדת, לא המוקדמת ולא המאוחרת, כדי לכונן קואורדינטות לדיבור של אשה. מכלול הקומפוזיציה כמו מתפרק אפוא לפיסות ערכים מילוניים, אך מפצה בה בעת על הפרגמנטריות שלו בתנועה מחזורית של תהודה פנים-טקסטואלית. "תיירות הפנים" נאמנה כך לשבירת הרציפות ולריבוי שהיא מתארת בחיי הממשות, אך בה במידה לכמיהה ליצירת לכידות, יצירתה כמו בפעם הראשונה בתוך אלמנט שאכנהו בהמשך שפת אם. שפת אם כשפה של העתיד. הסיפורים הקצרים שמשולבים בספר מגבירים ומעצימים את המהלך הזה. שכן הם חורגים מן המילונים למקומות של אילמות גמורה, של תהומות של אין-קול ואין-מלה המהווים מעבדה אחרונה ליצירת שפה. ובתווך הסיפור "טריפטיכון", מעין מטונימיה לשלושת המילונים. הוא מתחיל במחבואים ומסתיים במחבואים, ספירה רתמית שכמוה כספירת מלים, השואלת את שאלת הספר כולו: היכן אני נמצאת? לרגע נדמה לי כי התנועה מאחורי או מלפני או מצדדי, בכל אך לא בי. אני העומדת. אבל עוד מעט קט אפקח את עיני, ואזי יש לי כוח, אפשר להגיד מדוזה, אני יכולה להצמית, אני כל-יכולה. אני רואה לצדדים, לאחור, לפָנים, חוצה ופנימה. אני היא המשחקת עם עצמי מחבואים עם ועל דעת המקום והקהל. בנימין מצטט מהסל: "רק את מי שמסתכל בנו אנו רואים. אנו מסוגלים לעשות רק את מה שאינו בשליטתנו", ומוסיף: "מעולם לא העמיקו לתפוס את הפילוסופיה של המשוטט משעשה זאת הסל במלים אלו" (עמ' 103).

אלף-בית תל אביב. אלנבי. פתח הספר. "רחוב לח, עמוס אספלט, חלונות ראווה; ציר לילה מרכזי". משפט קצר, ממוספר, המתנהל ביותר מרגיסטר אחד. "ציר לילה מרכזי" עשוי אמנם להיות ביטוי השאול ממדריך תיירים, תיירות חוץ כפנים במובן הנוהג. גם פרטי העומס – האספלט, הפיח, חלונות הראווה – עשויים להופיע במדריך מעין זה, או לפני עוברי אורח לא אטנטיביים ביותר. אבל הפרט הראשון, הפרטי מכולם, הוא שמכתיב את הטון והוא שמבשר את הבאות. הוא הרגע הראשון שבו נפגשת תיירות החוץ בפנים ונעשית תיירות פנים. אלנבי הוא רחוב לח. עדי אינה מדברת על עונה מסוימת או על מזג האוויר. ולח עשוי לסמן את אופק הרטיבות, הזיעה, הרקב כמו גם הרעננות. בשוּרה זו מכוּנן מבטה של המתיירת, מבט מסוים שאנסה לאפיינו, מבטה של מי שהחליטה, לאחר תקופת התכנסות, אט-אט "לצאת ולתור אחר יופי" (עמ' 21). בנדיר נוקבת עדי, המבועתת עוד כילדה מן ה"מדי" (אלף-בית אשה: קרקס), בשמם המפורש של מושגים, אידיאות, מלים חזקות, מפורשות מדי. עלינו לנצור אפוא רגעים חריגים מעין אלה. המבט עצמו הוא מניה וביה מבט לח, מבט של פליאה, של חמלה, מבט אטי הנכון לספוג לתוכו את המרחב העירוני. "ככל דירה, שיקפה גם דירתי בצ'לנוב מצב חיים". תיירות פנים אינה התרוצצות. בחיסין מדובר ב"רוח אטית".

הכותבת מתארת את עצמה כ"נערה מהפריפריה". המכוּנה "פריפריה" היא, למעשה, עיר אחרת. היא אינה עיר הולדת, ומשום כך אין למבט הפריפרלי כל נוסטלגיה או פאתוס או היקסמות ממקורות. הללו – שפה, עיר ואם הם כאמור פרוייקטים של העתיד. איפיון העצמי במונחים אלה מכריע להבנת העמדה הכותבת, יחסה לסביבה הפנימית והחיצונית, לעולם הממשי ולבסוף גם לקול ולשפה. ברי כי מה שקובע את ההבחנה בין מרכז לפריפריה אינו הגיאוגרפיה האורבנית. זוהי תיירות הפנים עצמה, הנעשית בהדרגה מקום סולידי גם אם שברירי. הפריפריה נשמרת כמצב תודעתי ביחס לכל נופי הפנים והחוץ הנפרשים בספר. ועדי מקפידה עליה כשם שהיא מקפידה על שימור הפיגורה של הנערה בכתיבתה, וכשם שהיא נשמרת מן הפח של האדולסנטיות. פריפריה היא שאילה מתמדת על מיקום, על יחס, על זכות וזכאות. היא עומדת ביסוד המבט המבוהל והמכיל, מבט שהוא אפוא חברתי-פוליטי מניה וביה, מבט הקולט מתחים ופערים כמעט לא מורגשים ("קרבה חשופה שמסתמא איש אינו רואה"/ קפלן), אנומליות זעירות, דיסוננסים, מחוות לא מדויקות הנחתמות בגופה של אשה-עיר, גוף או עור פגיע, דק ועבה לסירוגין, שמנסה לשמור על עצמו, לשמור על שפיותו. תיירות פנים אינה זקוקה להיסטוריה ולדקדוק (אלף-בית אשה: לימודים), מאחר שהיא מכוננת ממילא דקדוק היסטורי ופנימי, ללא ניסיון מלאכותי של האחדה. מתי מרימים את העיניים, ממקדים את המבט, או שקועים עמוק במדרכה לבל ייחצו הקווים. החיישנים הפריפרליים עשויים לייצר מרחק או אירוניה, תמיד מתונה, וגם מסכים ואפילו סירוב. כל המנעד לפנינו. תיירות פנים היא אפשרות לתור בעוד איזורים וגם לחדול מלתור אותם ("לא העזתי להישיר מבט", בטרומפלדור קרי מונטיפיורי). תיירות פנים יכולה להרחיב אך גם להצר גבולותיה. להרשות לעצמה ולמנוע מעצמה. "מלהגת ליהוגי בוקר וזוכה לשטיפה נעימה של תפקוד סתמי" (זמנהוף). המבט הפריפרלי מגלה להוותו לעתים שהוא מצועף, "קדרות שנבעה כנראה מחוסר הראות שבמישור ובלחות", או חמור מזה שהוא עלול להוות חלק מקולקטיב, המון אנונימי, רשויות, כמו שותף לדבר עבירה. את מכאן, ככלות הכל, את גרה כאן, עוברת כאן, עוצרת כאן, או מחישה צעדייך. את לא תתריסי, לא בהכרח, נבואות זעם או נקם על מה שקרוי מרכז. אבל על פי רוב, על כל הכמיהה לשייכות, מבטך יתנער, יסרב או יחרוג. המבט הפריפרלי תופש אפוא משהו אחר, שובה עין או סמוי, פְנים גמור או חוץ מובהק. המקומות הללו, מקומות הפדות, יסומנו בטקסט על ידי חריגה מלשון הפרוזה המילונית, למעין יסוד על-שפתי. ההמראה תיוותר אמנם הבלח, עצירת הנשמה לא תזעזע מדי את הלשון. ההזדהרות תיוותר פתאומית וקצרת טווח, אבל תאפשר גם בין תל אביב לחיפה את מה שבנימין כינה "השניוֹת הקדושות של החיים הזעירים ... הנראות לפעמים, במבט ראשון, כה נטולות קדושה". רחוב הקונגרס. "אשה מבוגרת מאכילה את חתולי הרחוב". התכנסות החתולים, קונגרס נוסח ע. הלל, יוצר בחטף משהו אחר במרחב. הרחוב הדחוק והצר נעשה בלשונה של עדי עודף, בלתי צפוי. ערירי, ודאי, אבל הרה בחסד. "בטנם החשופה [של החתולים] מעוררת השתאות". עין הנערה, העין הפריפרלית, לכדה את הגורל האפשרי תמיד של אין-בית ושל הנקת חתולים על ידי אשה מבוגרת. מה יש לה, מה היה לה, מה אין לה, האם אני אימתי, והאם אז אחשוב על כך, אמשיך לחשוב על כך במונחים הללו של חסד וחמלה. מתי וכיצד ומדוע אאבד, מתי וכיצד ומדוע אובד המבט הזה, ונעשה אכזרי, שיפוטי. כל זה תיירות פנים. כאן אין אירוניה, אין לה מקום זולתי אולי בשם הרחוב, פירות הקונגרס ההוא. המבט הפריפרלי קשוב לרגעי הזנחה ולמרחבי הזנחה, ובתוך כך הוא משגיח עליהם השגחה יתרה, השגחה פרטית. תיירת היופי נשבעה לעצמה, בזמן מן הזמנים, חפצת חיים, לאהוב ימים, לראות טוב. אין פירושו לייפות או להשגיב את ההזנחה. לכל אורך השוטטות האטית הזו אין אקס-טזה, אין שיכרון, והאפקט המוגבר של הספר הוא אפוא פרי הלחן המינורי, הפלגה שהיא סך כל של התאפקויות.

המבט הפריפרלי של הנערה הוא במובן-מה המשך של המבט הילדי, שהוא מטבעו פריפרלי, ריכוזי אבל אקס-צנטרי. הוא חווה מינקות מחוות זוטא של הדרה, חש את עצמו כמו צללית או יוצא ממעגל חברתי, יהא סימונו אשר יהא, בית קפה, דרך מלך, ספסל. ילדה פריפרלית מזהה למשל את הפרשי הגובה בחיפה כאותות לפריבילגיה ולאין-פריבילגיה. זהו רגע הנץ התודעה. היקיצה המאוחרת לימים לנוכח דמויות פריפרליות אחרות אינה מבקשת להיכנס לתוכן או לדבר מתוכן. היחס בין הקרובים אינו מלנכולי. היא נשארת צופה, מן הצד, והבדלי הטמפרטורה הקיצוניים בטקסט בין חום לקור, מאפיינים תמיד את מבטה של הצופה. לעתים היא מתלכדת במבט אחר, לעתים במבט מופנם, מרשיע (הקבצן העיוור בהדר) או משחרר (רפיק הפועל הערבי). תמיד ישנה אפשרות שניתפס ברגעי תיירות הפנים שלנו, בקלקלתנו, בכלכלתנו, בעיניים קפוצות או מתגרות או אטומות. אבל גם בעיניים שיודעות, יודעות ממקום אחר, ספיגה מהי. בטריפטיכון היא כותבת: "מבטיה מהירים כאילו היא חוששת להיתפס בקלקלתה, ובכל פעם שחוצֶה את דרכה אדם נוסף היא מסיטה את עיניה בחדות" (עמ' 71) .

צדה השני של החמלה הוא כאמור האירוניה. הללו הם רגעים שבהם המבט מתרומם אל הלמעלה המופלג, כזה של אנטנה צבאית ברחוב קפלן, כדי לסקור פרוייקטים ספקטקולריים, פיגורות ומוסדות קולקטיביים, המון אלמוני, חזונות אורבניים. אך כמו שרשם בנימין, "הזכרונות הגדולים, הצמרמורות ההיסטוריות – הם, למשוטט האמיתי, בבחינת פסולת שהוא מותיר אותה ברצון לתייר. ואת כל בקיאותו בקיטוני אמנים, במקומות הולדת או במשכני נסיכים מוכן הוא לתת תמורת ריחו של מפתן יחיד או מגעו של אריח אחד, שכל כלב בית נושא עמו" (עמ' 101). החיה, גם אצל עדי, היא השותפה האינטימית בתיירות הפנים. פסיעתה של התיירת קרובה לאדמה כמו זו של החיה. אני הולכת אלי, שורתה של לאה גולדברג שמצטטת עדי בשדרות רוטשילד, מורה כאן על הליכה ממש, כמו על המרצפת ליד גן מניה שוחט (עמ' 79), המזהה בסוליותיה את סוג העפר המסרבל אותה או מאפשר לה לנוע. גופה של התיירת, כגוף חיה, הוא סייסמוגרף. גוף אשה-חיה משתנה, מטמורפי, נעזב ובוגדני. אבל כאמור הוא גם גופה של העיר. בראיה החומרית לעילא של הכותבת העיר עשויה מחומרי החיים, העיר היא ישות אורגנית. אותו מנעד של מצבי צבירה ורוח; אותם מצבי גוף. חיה-אשה-עיר, שקירותיה עשויים אפוא מהפרשות הגוף, עיר שרק תיירות גופנית, תיירות גוף, יכולה לתפוס את קרעיה ושבריה. המבט הסוציולוגי הנוקב של עדי נעוץ בחומריות הפסיעה שלה ובחומרתה. היא יודעת מה סולידי בעיר, מה היא מפגינה לראווה ומה היא מסתירה או מבקשת להסתיר. היא מכירה בפער הבלתי נסבל בין תוחלותיה הרוחניות המופשטות לבין הווייתה.

"תיירות פנים"  אינה מהווה ערך בפני עצמו במי מבין שלושת המילונים בספר. היא מעין אידאת-על הנבנית והולכת במרווח שבין המילונים לסיפורים, בשפה שבין הלשון לבין השתיקה. הציר השולט בטקסט הוא ללא ספק סדרת המילונים, המתנהלת לפי היגיון לקסיקלי שאינו היגיון כרונולוגי או עלילתי. להוציא מקרים ביזריים או פאתולוגיים דוגמת האוטודידקט בהבחילה של סארטר או מר רמזי באל המגדלור, אנשים אינם נוהגים לקרוא במילון ברצף עוקב, אות באות, מאלף ועד תו. הם קוראים לפי הערך שהם מחפשים, בגמיעות קטנות, בתנועה פרגמנטרית, מפוסקת, תלושה אפילו, המשתהה למול כל הגדרה. אך אפשר שעדי חיפשה את שתי התנועות הללו גם יחד, את הפיסתיות המקוטעת, מחד גיסא, הנענית לפירוק ולמיפוי המילוני, ואת הקריאה המצטברת לכדי דיוקן, מאידך גיסא, האפשרית לנוכח הקף המילונים, הגם שאין מדובר בסיפור אוטוביוגרפי במובן הנוהג. יתר על כן, דרך ברירתו של שם עצם פרטי או כללי אחד ויחידי עבור כל אות, נעשה כל מילון ומילון כללי ביותר – כמו העניק ערך קיומי תרתי משמע לבחירה אחת בלבד – ובתוך כך, מאותה סיבה ממש, אידיומטי בתכלית. האפקט האידיומטי הוא פרי של מה שז'ורז' פרק היה מכנה עבודת הכתיבה והחיבור שלה לממשי. וגם אצל עדי, כמו אצל פרק, יש בעצם החיבור הזה בין כתיבה לממשות משום מחויבות אסתטית ומוסרית. עבודת הכתיבה או המלים אינה מתרגמת תחושות. ההפרדה בין הרגיסטרים ניכרת משעדי בוחרת למלל במשורה כל ערך, כלומר להשתמש בכל פעם במספר מלים מדוד. ישנו אפוא פער פורמלי בין תחושות למלים. המשמוע פירושו שאל להן למלים לנסות לסגור את הפער. נהפוך הוא, עליהן לשמור על מסך, על חיץ. יתרה מזו, מונח מקבל הגברה או הבלעה לפי מיקומו באלף בית ללא כל קשר לערכו הסגולי, גם לא עבור התיירת. המילון כמו כופה משמעת חמורה המאפקת במכוון את התכנים הדרמתיים הרגשיים והתפישתיים. באופן מעניין הוא מעדן אותם, ללא כל אינטלקטואליזציה שלהם. עדי בוחרת כחומרי גלם מלות תשתית במובן הארכיטקטוני והיומיומי, מלים מן השפה ולחוץ אם אפשר לנסח זאת כך, מלים מוכרות, שימושיות, אקטואליות, הנתונות על פני השטח, אלמנט שבו היא חיה, שאינו שלה אפוא, לא מניה וביה, שכן עמו עליה לשוב ולנהל משא ומתן. תיירות פנים אינה מתרחשת במרחב שקוף. היא מתנסחת, פועלת ומפעילה מרחב לשוני נגיש של מלים הרות משמעות אבל גם מרוקנות ממשמעות, של לקסיקון המכיל מלות תרמית ומלים וולגריות ולשון סגי נהור. כשם שאין עיר הולדת אין שפת הולדת, אין שפה עדנית. מרחב השפה שהתיירת פוסעת בו כרוך בכיעורה, השחתתה המועדת ונוולותה של שפת הדיבור. הללו הם חומרי בניין במלוא מובן המלה מהם, מהם בלבד, עשוי להרקם פנים מובחן, אפילו בית, בית שפה. מודל העבודה שיצרה עדי, על כל גמישותו – שכן הערכים מהווים ערב רב של סגנונות, של מנעד טונלי ושל עמדות סובייקט, כל הגדרה כמו דורשת היערכות אחרת ביחס לסביבה, למושא, לדמויות; יש הגדרות שנכתבו בגוף ראשון, יש פיסות זיכרון, יש השומרות על מרחק, יש הממענות לערך בגוף שני, אף בהתרסה, כמו לכיכר רבין, יש שמדווחות על עצם כתיבת הערך, או כמו ברחוב תרס"ט – על אסטרטגיית כתיבת המילון כולו – מודל זה מאפשר לה לגלות דברים שלא שיערה. המשמעת המגוננת, אם נוהגים בה בעקביות ובכובד ראש, מצמיחה בתורה, בשוליה, שפה חוץ-מילונית.

"אנו מסוגלים לעשות את מה שאינו בשליטתנו", אמר פרנץ הסל, המשוטט. לצד החיה והעיר, האם היא הפיגורה הבולטת הנוספת בתיירות פנים. הכותבת נמצאת עמה בהידברות בלתי פוסקת, הגם שאת קולה של האם, מלותיה, תחבירה, איננו מכירים זולתי בפעולות, בהרמוניה ובדיס-הרמוניה, בסימטריה ובשבירתה, בפעולות ובאימפליקציה שלהן בגוף, בבטן. הסצנה הקרובה ביותר לדיבור מצויה תחת הערך "ספרים" באלף-בית אשה. הערך עומד בסימן היעלמות. עטיפת הספר, עורו, נעלמת. האם עצמה שבה מטיול עלום בתל אביב. היא נעלמת וחוזרת עם הספר. ואזי הספר עצמו נעלם במעברים ועתיד להימצא לימים בתל אביב ברחוב יהודה הלוי. האסופית. הספר של הילדות. המרחב העירוני מאפשר לאחות את שברי הזיכרון הלא מרחבי. יתר על כן, העיר גופא, דירה בעיר, באותו רחוב, אגב, עשויה להיות כמו "רחם בוגר". "תקרה גבוהה שהגנה מלמעלה". בנימין כתב כי "דמות הבראשית של המגורים היא הרחם". העדר בית/רחם הוא כאן המניע האחרון לשוטטות. בבית חוזים מבחוץ כמו בניו ג'רזי בסיפור "אמריקה", בית ללא חזית, או מותחים אותו לאופציה אחרת שלו, מפלצתית או קריקטורית, מעין נגטיב כמו בערך "טירה" בחיפה. שוהים בו, ככלות הכל, לפרק זמן מועט, גם אם תחילה מבקשים אחרת. הרציפות היחידה שקיימת היא רציפות האריזה והפריקה. בהעדר עיר הולדת או שפת עדן, הפרידה והעקירה כבר תמיד החלו, והן שמבנות את מרקם הטקסט כתיירות פנים. העדר שפת אם ובית מקבל כאמור את ביטויו הרדיקלי בסיפורים, המחברים אפוא בין המילונים כמו חוליות חסרות תרתי משמע. שם חווה המספרת את "הפער שבין תחושת הגוף לבין ידיעתו". באין-מילון, בקדם- או בעל-מלולי נרשמת מדיטציה לא שיחנית דרך תחושות, מגע, צבעים, צלילים, תיירות פנים חושית, סמיוטית, שבה עינוגו של העצמי הוא כמעט בד בבד הכאבה עצמית: "נושכת קלות את השפה התחתונה כדי להיות בטוחה בקיומה", כך, ישובה בקונצרט בבית ביכורי העתים בסיפור "שושנים". המוזיקה אינה מעוררת לאלתר את מוזיקת הפנים. היא מעוררת דווקא התגרות מתוחה, חושנית בגוף. באלף-בית אשה כתבה, תחת הערך "עגילים": "היתה מסובבת את העגילים כפעולה מענגת המהולה בשמץ של הכאבה עצמית". ובערך "צופים בריאלי-אחוזה" באלף-בית חיפה: "אני זוכרת שבפעולות האלו נהגתי להמס שעווה מן הנרות על גב כפות ידי, כמעט עד הציפורניים. אינני יודעת משום-מה עשיתי זאת, נדמה לי שזו היתה דרכי להיות ולהיחסר באותה עת, מבלי לפגוע באיש". בערך "גדילה" באלף-בית אשה עולה שאלת גוני הקול. היכולת לדבר על הקול ומנעדיו הוא אחת הפעולות האמיצות בספר הזה. פרק אמר פעם בראיון כי שעה שאנו מדברים על כותב או כותבת אנו שואלים כלום יש להם קול, אנו אומרים שהוא או היא טרם מצאו את קולם הייחודי או שיש להם נהפוך הוא קול ייחודי במקומותינו. בשורות הללו על הקול הרועד התר את עצמו, את גמישותו, סתגלנותו, הרטט שלו, עדי מביאה אותו למקום הפגיע ביותר, לאילמות גמורה, למיתרים "דבקים למעין גדם מעוצה ... חרחור חלש" (אמריקה). בסולם הזה אי אפשר לסבול כאמור תנועות חדות, מוגזמות, לא בממשי ולא בדימיוני, לא בילדות ולא בבחרות. "המוגזמות, זו שיוצרת את הטרגיות הקרקסית, זו שנבנית על הצחוק, על היופי, על העונג, המוגזמות מוגזמת מדי או חיוורת מדי או פחות מדי", כותבת עדי תחת הערך "קרקס". זה לא שמחוזותינו זהים, אולי אפילו אינם דומים. האינטנסיביות של מגעה של תיירות הפנים קשורה בתורת המידות של שפת האם שפיתחה. בקול ובקצב. לא בחיפזון ובדי עמל.

משום כך אולי לא התפנינו מעולם לשיחת תיירות לשמה. כל הזמן היה לי בראש לשאול אותך איפה זה לעזאזל רחוב הקונגרס וגרוזנברג ונג'ארה. אבל היינו במרחב אחר, שבו אף לא עלתה השאלה האם מישהו שיושב בבית כל היום או מצטמצם למרווח הלא היסטורי שבין הבית לחצר ראוי או יכול לערוך ספר דיאלקטי ויוצא דופן ומקסים שכזה.

כעת בָשלה השעה. אני חשה לרחוב, מונית לגרוזנברג. ואזי עם דילוגים מאלף עד תו. בתרס"ח אפנה לאחד העם, האלף שלי, נדמה לי, ביותר ממובן אחד. עדי ואני נוהגות להיפגש שם, בקפה נוח.

שורה מדידרו לסיום: "יש מנוחה של הנפש ... ויש מנוחה של הצבעים ושל הצללים, של הצבעים העמומים ושל הצבעים הבוהקים, מנוחתה של העין" (כתבים אסתטיים, עמ' 219).

-   -   -   -   -

The post בין הנוף הפיזי לנפשי, בין עירנות לחלימה | מיכל בן נפתלי appeared first on פה ושם.

גליה קמה משנתה ומיד נעמדת וצועדת הישר ניכחה, כאילו יצאה מחלום אל תוך משימה דחופה – להסיע את העגלה מהמסדרון עד המרפסת ולהעביר מעל המשוכה של מסילת דלת ההזזה, להשלים סיבוב סביב המטבח עם הבימבה, לקחת ארבע או חמש בובות בבת אחת מהחדר שלה לספה בסלון, להושיב ולהחזיר חזרה בשתי ידיים קטנות-מארגנות-מחזיקות-את-הקבוצה.

■

היום קרה המקרה הנדיר שהצלחתי לישון זמן ניכר בצהריים, שינה עבה שיוצאת משליטה ויודעת בשלב מסויים שעליה להיפסק אבל לא מצליחה ושוקעת עוד עוד בחלום והחלום עסוק ביקיצה.
וכש-ע. העיר אותי הלשון הייתה קצת בחוץ וחששתי שלכן צחק בחיבה וחשתי לא בנוח שנחצה הגבול בין הפנים לחוץ והחלק הרטוב יצא קצת, והרווח הזה בין השיניים, ואפילו שהוא אוהב זה הרגיש כמו נפילה.

וקמתי ומיד מה לעשות באחר-הצהריים ולסדר את הזמנים ולתאם את השעות ומיד ללכת להליכה לצאת לכתיבה להתארגן ליציאה

>> מתוך ספרי "לפעמים מאבדים אנשים" 

>> הציור של מיכל אורגיל הנו חלק מתערוכת המכירה "לחם ושושנים" של מגזין אתגר 

The post גליה קמה משנתה ומיד נעמדת appeared first on פה ושם.