הוצאת תרסט, קונטרס 11, עורך: עודד מנדה-לוי, 2024.

"איש אינו יודע כיצד החלה הקטטה המחרידה שקטלה את העיר וגרמה לה לשקוע לפני כחודש. כיצד נפלו מאות אנשים אל תוך התעלות, מתכתשים על הסירות, רומסים גונדוליירים חסונים, דוחסים עקבים, קצה מטרייה, תולשים שיער, בוטשים זה בפני זה, דוחקים ובועטים ומתיזים, נצמדים, מתנשמים. אך אמש עלה מן התהום פנקס רשימות השופך אור חדש על האירועים.

הפנקס שייך לסופרת A, אחת מהנעדרים הרבים שנעלמו עם ונציה. A הבחינה בהשפעה חדשה שאליה טרם התייחסו החוקרים: מוט הדיוקן-העצמי ('סלפי') כמקור לתקלות ולמעידות. המוט גרם כפי הנראה לפריצת הקטטה וליצירתה של מסת כבידה ממוקדת, ומשם כנראה הכול החל".

להזמנת הספרון >>

The post ונציה appeared first on פה ושם.

מילים מקדימות
לא פשוט לקרוא בכתבי הפרוזה של סילביה פלאת' שאוגדו בספר "ג'וני פניקה ותנ"ך החלומות" ובהם קטעי יומן, מסות, וסיפורים. רבים מהם מנבאים ומשקפים את התמוטטות הנפש, את תחושת האמהות החונקת, את הזוגיות הקשה שבה התהוותה כאישה צעירה ובה גזרה-נגזר דינה למות. אך המסה Ocean 1212-W, כולה יפי הנשימה של תחילת חיים וקיומם. פלאת' מתארת את שנות הילדות הראשונות לפני מות אביה האהוב, על חוף האוקיינוס המעתיר ובסמוך לבית סבתה. כל כולה תנודת גוף וטבע, תנועת חי ומי ים, מקצב החיים והגלים, שמצויים בהלימה מיוחדת עם מילות השירה שמלמדת אימה, המתגלה כ"צורה חדשה של אושר". יש בה גם התמודדות עם אחרוּת, אח שבוקע פתע אל חייה של ילדה בכורה "נבחרת". אני מחזיקה במסה הזו בליבי כמין כתב של זכות ועצב.
התרגום של עידית שורר נפלא ומאפשר לחופשיות של המשוררת להתקיים גם במעבר לעברית. לצערי הספר אזל במלאי, אך אני מקווה שהוא יודפס מחדש כבר השנה.

"נוף ילדותי לא היה ארץ אלא קצה הארץ – הגבעות הגולשות, הקרות והמלוחות של האוקיינוס. לפעמים נדמה לי שמראה הים שאני רואה הוא הדבר הכי ברור שיש לי. אני, הגולה, מרימה אותו כמו את 'אבני המזל' הארגמניות המוקפות טבעת לבנה שנהגתי לאסוף, וכמו את צדפות המוּלים הכחולות שחלקן הפנימי הוא ציפורן של מלאך בכל צבעי הקשת; ובשטף אחד של זיכרון הצבעים מעמיקים ומזדהרים, העולם המוקדם לוקח נשימה.

נשימה, זה הדבר הראשון. משהו נושם. הנשימה שלי? נשימתה של אמי? לא, משהו אחר, משהו נרחב יותר, רחוק יותר, שקול יותר, לאה יותר. לפיכך מאחורי עפעפיים עצומים אני צפה זמן-מה; אני רב חובל קטן שבוחן איזה מזג אוויר היום – אילים נוגחים בדֵק, רסס פגזים על הגרניום האמיץ של אמי או הפכפוך המרגיע של בריכה-מראָה מלאה. הבריכה הופכת את גרגרי הקוורץ שבשוליה בעצלות ובעדינות, גברת מהרהרת בעדיים. ייתכן שרחש גשם נשמע על השמשה, ייתכן שרוח נאנחת ומנסה את חרכי הבית כאילו היו מפתחות. אלה לא הוליכו אותי שולל. הדופק האמהי של הים שם לצחוק זיופים כאלה. כמו אשה עמוקה הוא הסתיר הרבה; היו לו פנים רבות, הינומות עדינות איומות רבות. הוא דיבר על נסים ומרחקים; אם חיזר, גם הרג. כשלמדתי לזחול הניחה אותי אמי על החוף כדי לראות מה דעתי עליו. זחלתי היישר אל הגל הקרב וכמעט עברתי בתוך חומת הירוק כשתפסה בעקבי.

תכופות אני שואלת את עצמי מה היה קורה אילו עלה בידי לנקב את המראה הזאת. האם זימי הינקות שלי היו נכנסים לפעולה, המלח בדמי? תקופת-מה לא האמנתי באלוהים, גם לא בסנטה קלאוס, אלא בבתולות ים. הן נראו לי הגיוניות ואפשריות כמו סוסון הים השביר כגבעול באקווריום שבגן החיות וכמו התריסניות שעלו בחכותיהם של דייגי יום ראשון מגדפים – תריסניות שצורתן צורת ציפיות כרים ישנות ושפתיהן שפתיים מלאות ומיתממות של נשים.

ואני נזכרת באמי, ילדת ים בעצמה, מקריאה לי ולאחי – שבא כעבור זמן – משירו של מת'יו ארנולד "בתול הים העזוב":

ניקרות מכוסות חול, עמוקות וקרירות,

שם הרוחות כולן שְׁנָתָן נָמוֹת;

מקום בו אורות דועכים ברעד מבליחים;

מקום בו צמחי-ים בזרם מתנועעים;

שם בהמות-הים בכל עֵבֶר רועות

מזון עסיס כר-מרעה לוחכות;

מקום בו נחשי-הים עקלקלוֹת מתפתלים

מעטה-קשקשים מייבשים, במי-מלח מתחממים;

שם לווייתני-ענק בשַׁיִט חולפים,

בעיניים פקוחות שָׁטִים ושָׁטִים,

ברחבי תבל לנצח נצחים.

ראיתי שעורי נעשה עור ברווז. לא ידעתי מה עשה אותו. לא היה לי קר. האם רוח רפאים חלפה מעל? לא, הייתה זו השירה. זיק ניתז מארנולד וטלטל אותי כמו צמרמורת. רציתי לבכות; הייתה לי הרגשה משונה מאוד. נפלה בחלקי דרך חדשה להיות מאושרת.

מדי פעם בפעם, כשאני מתמלאת געגועים אל ילדותי על שפת האוקיינוס – אל צווחת השחפים ואל ריח המלח, מישהו נכון לעזור אורז אותי במכונית ומסיע אותי אל אופק המלח הקרוב ביותר. באנגליה, בסופו של דבר, אין מקום שהוא – כמה? יותר ממאה קילומטר מהים? "הנה", ייאמר לי. "הנה הוא". כאילו הים הוא צדפה גדולה שמונחת על צלחת, שאפשר להגישה לאכילה, וטעמה יהיה זהה בכל מסעדה בעולם כולו. אני יוצאת מהמכונית, אני מותחת את הרגליים, אני מרחרחת. הים. אבל זה לא זה, זה בכלל לא זה.

קודם כול, הגיאוגרפיה לגמרי לא נכונה. איפה האגודל האפור של מגדל המים משמאל וסוללת החול בצורת חרמש (בעצם סוללת אבן) שמתחתיו, וכלא "דיר איילנד" בקצה הימני הקיצוני של הכף? הכביש שהכרתי התפתל אל תוך הגלים, מצד זה האוקיינוס, מצד זה המפרץ; ובית סבתי, באמצע הדרך, פניו מזרחה, מלא שמש אדומה ואורות ים.

עד היום אני זוכרת את מספר הטלפון שלה, OCEAN 1212-W. הייתי חוזרת עליו באוזניה של המרכזנית מביתי בחוף היותר שקט של המפרץ, לחש, פיוט, וכמעט צפיתי שהאפרכסת השחורה תחזיר אליי, כמו קונכייה, את המלמול המלחשש של הים המשתרע לו שם בדיוק כמו את ה"הלו" של סבתי.

נשימת הים אפוא. וכן אורותיו. האם היה מין חיה ענקית וקורנת? אפילו בעיניים עצומות חשתי בנצנוצים שניתזים ממראותיו המבריקות כעכבישים על שמורותיי. שכבתי בעריסה מימית, וריצודי ים מצאו את החרכים בתריס הירוק הכהה והשתעשעו וחוללו או נחו ורטטו קלות. בשעת המנוחה נקשתי בציפורני על מסגרת הנחושת החלולה של המיטה כדי לשמוע את המוזיקה, ופעם, בפרץ של גילוי ופתיעה, מצאתי את נקודת החיבור בטפט הוורדים החדש ובאותה ציפורן סקרנית חשפתי קרחת קיר גדולה. ננזפתי על כך, גם הוכיתי, ואז חילץ אותי סבי מידי ליליות הבית ולקח אותי לטיול של חיפוש "אוצרות" על הררים של אבנים ארגמניות, נוֹקשות ומקרקשות.

אמי נולדה וגדלה באותו בית נשוך ים. היא זכרה ימים של ספינות טרופות, כשתושבי העיר נברו בפליטות הגלים כמו בשוק חוצות – קומקומים, גלילי בד ספוגים במים, נעל בודדת ונוגה. אבל מעולם, עד כמה שזכרה, לא היה מַלח טבוע. הם ירדו היישר אל מצולות הים. ואף על פי כן, מה לא יכול הים להעניק? המשכתי לקוות. מכיתות זכוכית חומות וירוקות היו שכיחות, כחולות ואדומות – נדירות: פנסיהן של ספינות מנופצות? או לבבות מוכי ים של בקבוקי בירה וויסקי. אין לדעת.

אני סבורה שהים בלע עשרות מערכות תה – הושלכו מתוך הפקרות מאוניות נוסעים או שוגרו אל הגלים בידי כלות זנוחות. אספתי רסיסים של כלי חרסינה ששוליהם מעוטרים בדורבניות ובציפורים או במקלעת מרגניות.

לא היו שתי דוגמאות שתאמו זו לזו.

ואז יום אחד צרבו את עצמם מרקמי החוף על עדשת עיני לנצח. אפריל חם. חיממתי את ישבני על אבן הנציץ של מדרגות סבתי, בהיתי בקיר הטיח שהייתה עליו דוגמת עקעק עשוי מחלוקי אבן עגולים, צדפים וזכוכית צבעונית. אמי הייתה בבית החולים. היא נעדרה שלושה שבועות. הייתי נרגנת. לא הייתי מוכנה לעשות מאומה. נטישתה ניקבה חור יוקד בשמיי. כיצד יכלה היא, אוהבת ונאמנה שכמותה, לעזוב אותי בקלות כזאת? סבתי זמזמה וחבטה בבצק הלחם שהכינה בהתרגשות כבושה. בהיותה וינאית, ויקטוריאנית, שרבבה את שפתיה, לא סיפרה לי דבר. לבסוף הפשירה מעט. כשאמא תחזור תהיה לי הפתעה. הפתעה נעימה. והיא תהיה – תינוק.

תינוק.

שנאתי תינוקות. אני, שבמשך שנתיים וחצי עמדתי במרכזו של יקום מלא רוך, חשתי שהציר מתעקם וצינת קוטב משתקת את עצמותיי. אני אהיה צופה מן הצד, ממותה במוזיאון. תינוקות!

אפילו סבי, בגזוזטרה המזוגגת, לא הצליח לשדל אותי לצאת מן הקדרות העצומה. סירבתי להחביא את המקטרת שלו בצמח הגומי ולעשות ממנו עץ מקטרות. הוא הסתלק בצעד גאה בנעלי ההתעמלות שנעל, פגוע גם הוא, אבל בשריקה. המתנתי עד שדמותו הקיפה את גבעת מגדל המים והצטמצמה בכיוון טיילת החוף. דוכני הגלידה והנקניקיות היו עדיין אטומים בקרשים למרות מזג האוויר החמים שהקדים את זמנו. השריקה הלירית שלו אותתה לי הזמנה להרפתקה ולשִכחה. אך לא רציתי לשכוח. אימצתי אליי את הטינה, כעורה וסומרת, קיפודית ים עצובה, ודשדשתי לי לבדי בכיוון ההפוך לעבר בית הסוהר המרתיע. כמו מכוכב ראיתי, בקרירות ובפיקחון, את הנפרדות של הכל. חשתי בחומת עורי: אני היא אני. האבן ההיא היא אבן. ההתמזגות הנפלאה שלי עם הדברים בעולם הזה באה אל קצה.

הגאות שככה, שבה ונשאבה אל תוך עצמה. והנה אני, דבר דחוי, לצד האצות השחורות והמיובשות שאהבתי לפוצץ את חרוזיהן הקשים, החצאים החלולים של תפוזים ואשכוליות ופסולת של צדפים. לפתע פתאום, זקנה ובודדה, בחנתי את כל אלה – צדפות ארוכות, סירות של פיות, מוּלים עטופים באצות, התחרה האפורה המחוררת של הצדפה (אף פעם לא הייתה פנינה) ו"גביעי גלידה" לבנים זעירים. תמיד אפשר לדעת איפה הצדפים הכי טובים – בשוליו של הגל האחרון, המסומנים במסקרה של זפת. הרמתי, קפואה, כוכב ים ורוד נוקשה. הוא היה מונח בלב כף ידי, חיקוי מבדח של אצבעותיי. לפעמים טיפלתי בכוכבי ים חיים בתוך צנצנות ריבה מלאות במי ים וראיתי אותם מצמיחים זרועות אבודות. ביום הזה, ביום ההולדת הנורא הזה של אחרוּתי, של יריבי, של מישהו שאינו אני, הטחתי את כוכב הים באבן. שייכחד. אין לו שכל.

אצבעות רגליי נתקלו באבנים העגולות, העיוורות. הן לא נתנו את דעתן. לא אכפת להן. הנחתי שהן מרוצות. הים נסוג בריקוד אל הלא כלום, אל השמים – הקו המפריד ביום שלֵו זה כמעט בלתי נראה. ידעתי מבית-הספר שהים חופן את בליטת העולם כמעיל כחול, אך הידע משום מה לא התחבר עם מה שראיתי – מים משוכים עד אמצע האוויר, פרגוד שטוח וזכוכיתי; שובלי החלזונות של ספינות קיטור לאורך השפה. ככל שהיה ידוע לי, הן הקיפו את הקו הזה לנצח. מה נמצא מאחוריו? "ספרד" אמר הארי בִּין בעל עיני הינשוף, החבר שלי. אך מפת מוחי הקרתנית התקשתה לקלוט. ספרד. רדידי תחרה וטירות זהב ושוורים. בתולות ים על סלעים, תיבות תכשיטים, פנטזיה. חלק מזה עשוי הים, האוכל ומערבל ללא הרף, לפלוט לרגליי בכל רגע. כאות.           

אות למה?

אות לנבחרוּת ולייחודיוּת. אות לכך שלא לעד אהיה דחויה. ואכן ראיתי אות. מתוך עיסת אצות שעדיין הבריקה, שריחה היה רטוב ורענן, הושטה יד חומה קטנה. מה היא תהיה? מה רציתי שתהיה? בתולת ים? נסיכה ספרדייה?

אבל היה זה קוף.

לא קוף אמיתי אלא קוף מעץ. הוא רבץ על הכן שלו, כבד מן המים שבלע ומצולק מזפת, מרוחק וקדוש, ארוך זרבובית ומשונה בנוכריותו. הברשתי אותו וייבשתי אותו והתפעלתי משערו המגולף בעדינות. הוא לא נראה כמו אותם הקופים שראיתים אוכלים בוטנים וחושפים שת בטיפשות. הוא ניצב בתנוחה אצילית של "האדם החושב" הקופי. כעת אני מבינה כי הטוטם שהתרתי באהבה רבה כל-כך משליית האצה (ומאז, לצערי, אבד עם מטעני ילדות אחרים) היה "בבון מקודש".[i]

הים, אם כן, הבחין שאני נזקקת והרעיף ברכה. באותו היום תפס אחי התינוק את מקומו בבית, אך כמוהו גם הבבון הנפלא ואפילו היקר מפז (מי ידע?) שלי.

האם נוף הים שלי העניק לי אפוא את אהבתי לתמורה ולפראיות? הרים מפחידים אותי – הם רק רובצים במקום, הם גאים כל-כך. דממת גבעות מחניקה אותי כמו כריות שמנות. כשלא טיילתי לאורך הים הייתי עליו או בתוכו. דודי הצעיר, שהיה אתלטי וזריז ידיים, התקין לנו נדנדה על החוף. בזמן מתאים בגאות אפשר היה לבעוט ולהתרומם אל שיאה של הקשת, להרפות ולצנוח אל תוך המים.

איש לא לימד אותי לשחות. זה פשוט קרה. עמדתי במעגל של חברים למשחק במימי המפרץ השקט שהגיעו עד בתי שחיי, ואדוות ערסלו אותי. ילד מפונק אחד ישב בגלגל גומי ובעט, אף כי לא ידע לשחות. אמי לא הרשתה לאחי ולי לשאול מצופים, גלגלי ים וכריות שחייה, שמא הם יסחפו אותנו למים עמוקים שיגיעו מעל ראשינו ויטילו אותנו אל מוות מוקדם. "קודם תלמדו לשחות" היה המוטו כבד הראש שלה. הילד ירד מהגלגל שלו, ניתר מעלה-מטה, נאחז, ולא הניח לילדים אחרים לשחק בו. "זה שלי", אמר בהיגיון. פתאום הברישה רוח קלה את המים והכהתה אותם, הוא הרפה מהגלגל, והגלגל הוורוד שצורתו צורת גלגל הצלה צף והתרחק מאחיזתו. האובדן פקח לרווחה את עיניו, הוא החל לבכות. "אני אביא אותו", אמרתי בהתרברבות שחיפתה על תשוקה בוערת "לעשות סיבוב" על הגלגל. זינקתי בנפנוף הצדה של הידיים; רגליי חדלו לגעת. הייתי בארץ האסורה – "מעל הראש". אם להאמין לאמא, הייתי אמורה לצלול כמו אבן, אך לא צללתי. סנטרי היה מורם, הידיים והרגליים טחנו את הירוק הצונן. תפסתי את הגלגל הדוהר ושחיתי איתו. שחיתי. ידעתי לשחות.

שדה התעופה מעבר למפרץ שחרר צפלין. הוא התרומם כבועת כסף, כהצדעה.

בקיץ ההוא בנו דודי וארוסתו זעירת הממדים סירה. אחי ואני החזקנו מסמרים מבריקים. התעוררנו לתך-תך של הפטיש. גון הדבש של העץ החדש, השבבים הלבנים (שהפכו לטבעות לענוד על האצבע) והאבק המתקתק של הנסורת יצרו צֶלם מעורר הערצה, דבר יפהפה – סירת מפרש אמיתית. מן הים הביא דודי מקרלים. במעטה ברוקד כחול-שחור-ירקרק שלא דהה הם הובאו לשולחן. ואכן מצאנו את מחייתנו בים. מראשו ומזנבו של דג בקלה הכינה סבתי נזיד אשר לאחר קירורו התקרש בקריש שחגג את ניצחונו שלו. הכנו ארוחות ערב מרכיכות מאודות בחמאה והנחנו שורות של מלכודות לובסטרים. אך מעודי לא יכולתי להביט בסבתי ששמטה את הלובסטרים הירוקים הכהים, על צבתותיהם המנפנפות החסומות בכפיסי עץ, אל הסיר הרותח שממנו נשלו כעבור דקה – אדומים, מתים ואכילים. חשתי את הצריבה הנוראה של המים על עורי בחריפות רבה מדיי.

הים היה הבידור העיקרי שלנו. כשבאו אלינו אורחים הושבנו אותם לפניו על מחצלות עם תרמוסים וסנדוויצ'ים ושמשיות צבעוניות, כאילו די להתבונן במים – בין אם יהיו תכולים, ירוקים, אפורים, כחולים כהים או כסופים. המבוגרים בימים ההם עדיין לבשו בגדי ים שחורים צנועים שהפכו את אלבום התמונות המשפחתיות שלנו לארכאי כל-כך.

הזיכרון הסופי שלי מהים הוא זיכרון של אלימות – יום דומם, צהוב חולני ב-1939, הים מותך, חלקלק כפלדה, מתנשף ברצועתו כבעל חיים עגמומי, סיגליות רשע בעיניו. שיחות טלפון מודאגות עשו את הדרך מסבתי על שפת אוקיינוס חשופה אל אמי, במפרץ. אחי ואני, עדיין בגובה ברך, גמענו את השיחות על נחשולי ענק, גובה פני השטח, חלונות חסומים בקרשים וסירות צפות, כאילו היו שיקוי פלאים. ההוריקן היה צפוי להגיע עם לילה. בימים ההם ההוריקנים לא הנצו מדי סתיו בפלורידה ופרחו מעל קייפ קוד כמו היום – בום, בום, בום, תדירים כזיקוקים בארבעה ביולי ומכונים בבדיחות הדעת בשמות נשים. הוא היה חידוש אימתני, מפלצת ימית. עולמנו עלול להיאכל, להתפוצץ לרסיסים. רצינו להיות בעניינים.

אחר הצהריים השחירה הגופריתיות מוקדם מן הרגיל, כאילו לא ייתכן שהעתיד לבוא יהיה מואר בכוכבים, מואר בפנסים, ייראה לעין. הגשם החל, שטיפת נוח ענקית. אחריו הרוח. העולם נעשה תוף. מוּכֶּה, הוא צווח והיטלטל. חיוורים וצוהלים במיטותינו לגמנו אחי ואני את שתיית הלילה החמה. מובן מאליו שלא נישן. הזדחלנו אל התריס והרמנו אותו כדי חרך. בראי של שחור נוהר התחבטו פנינו כעש המנסה להידחק פנימה. לא ניתן לראות דבר. הרעש היחיד היה יללה ששולהבה בדפיקות, טריקות, גניחות והתפצחויות של חפצים שהועפו ככלי חרס בעת מריבת ענק. הבית התערסל על שורשיו. הוא התערסל, התערסל והתערסל עד שהרדים את שני שומריו הקטנים.

עיי החורבות למחרת הגשימו את כל המשאלות – עצים ועמודי טלפון עקורים, בתי נופש רעועים שהתנדנדו מעלה-מטה על יד המגדלור ופסולת צלעותיהן של ספינות קטנות. ביתה של סבתי החזיק מעמד, בגבורה – אף שהגלים נשברו על הכביש ואל תוך המפרץ. הדֵּק של סבי הציל אותו, אמרו השכנים. חול קבר את תנור ההסקה בסלילים זהובים; מלח הכתים את הספה המרופדת וכריש מת מילא את מה שהיה ערוגת גרניום אך סבתי הוציאה את המטאטא, חיש יבוא הכל על מקומו בשלום.

וכך הוא מתאבן, מראֶה ילדותי על חוף הים. אבי מת, עברנו לגור במרחק מן החוף. מכאן ואילך חתמו את עצמן תשע שנות חיי הראשונות כספינה בבקבוק – יפות, בלתי נגישות, לא שמישות, מיתוס מעודן מעופף ולבן".

1962

[i] הוא מכונה גם "בבון המִצרים" ועל פי המיתולוגיה המצרית היה משרתו המקודש של תות אל החוכמה, הלימוד והכשפים, שהיה לו, לפי אחת הגרסאות, ראש בבון.

The post Ocean 1212-W | מאת: סילביה פלאת' appeared first on פה ושם.

• ריקי כהן, על השעות השבורות, הקיבוץ המאוחד (אדום-דק), 2022.
• דנה אריאלי, "הפנטום הציוני: לקסיקון מושגים (אישי)", הפנטום הציוני, חלק מ"פרוייקט הפנטומים", 2021.
• רועי כהן, "הקבוצה", כתב העת הצריף, מאי 2021, גיליון 8.
• רועי כהן, "מאז אוקטובר 2000 אני שותק על מותך, אסיל", מגזין-מקוון שיחה מקומית, 28.9.2021 // גרסה אנגלית בעיתון The Guardian, ינואר 2022 >>

בתהליך עבודה – מתוך סדנאות "מסה וממואר" ו"מרחב כתיבה" 2020-2022

ענת אור מגל | קול מגיע מרחוק
(מתוך כתב-יד בפרוזה)

הסגר נמשך כבר שבועיים. באופן מוזר אני מרגיש שאני חוזר לנשום. ההרים הירוקים מולי, האוויר הצלול, הארוחות הקטנות. רק הנפש בוכה. זה חדש לי, אני בוכה כל יום. דמעות חמות שוטפות את הפנים. העיניים נפוחות ואדומות. לגואהן המודאג סיפרתי שיש לי דלקת. אני חושב שהוא מבין. אתמול הוא וכאמל הקריאו לי שירים. בכל מילה שמעתי געגוע. הם סיפרו שזה משורר שכותב על האהבה לאדמה, לטורקיה שלו. המילים החמות מלאות הרגש, גרמו לי להרגיש שאני צף על קרחון. בלילה חלמתי שאני שוכב על האדמה. העצים הגבוהים שעומדים מעליי, הפכו לצללים בירוק כהה, כמעט שחור, וחזרו בהדהוד צווחני על המילים.  מצליפים בי מצמרותיהם ממטרי מילים.

בתוך העצים ניצנץ מבט מוכר. העיניים האלה. זאת שירה. המבט שלה כמו נתן פקודה לאדמה תחתי, וגופי נסחף לנהר. אני צף לבוש בפיג'מה בתוך זרם מים. יש ליל ירח מלא ומשני גדות הנהר מלוות אותי אותן צמרות עצים כהות וצווחניות. מטפטפות עליי עוד גשם של מילים. ברגע הירח התחלף במבט של שירה, בוהק בחשכה בתיעוב ובריחוק. הגוף שלי הופך להיות כבד. בבת אחת אני מרפה את כיווץ השרירים ולרגע שוקע. מים רבים ממלאים אותי מבפנים. ממלאים את ידיי, את רגליי, את חלל הבטן ואת הפנים. נשפכים חזרה למי הנהר דרך חורי העיניים, האוזניים, האף, הפה. מאלחשים את זרם המחשבות, שוטפים הכל והשקט חוזר אליי. הגוף שלי קל, צף במים, הפנים שלי היו יפות ושקטות.

אסתי רידר אינדורסקי | לוויה בערב פסח
(מתוך מסה בכתובים)

לוויות בערב פסח הן עצובות מאד. טיימינג איז אבריסינג ולאנשים האלה שנפטרים בערב פסח יש טיימינג אומלל. לא רק כי כל דקה בשבוע הזה של ו' ז' ח' ט' י' יא' יב' יג' בניסן יש לה ייעוד קבוע מראש. אין מקום לבלת"מים. אין זמן. גם לא לאלה שמת להם המת. גם לא למנחמים. אלא בעיקר בגלל העניין הזה שבניסן לא מספידים. ניסן הוא חודש הגאולה. לפני 3700 שנה יצאנו ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה אבל בלי זמן לאפות פיתות, אז ארבעה מילניומים אחרי רצים כמו משוגעים, אוכלים מצות וקוברים אנשים שכל כך הגיעו להם הספדים צ'יק צ'אק עם איזו מילה של מישהו. הספד שמתחיל ב "למרות שחודש הגאולה ולא מספידים בכל זאת אי אפשר... " וככה, גם כשהמת שוכב על הרצפה לא רואים כמה גבוה הוא היה. במקרה של אבא שלי דווקא בדיוק אז נזכרו כמה גבוה הוא היה. טכנית. בעשור האחרון לחייו הוא היה בכיסא גלגלים. מטר וחצי של בן אדם מסכן, ופתאום שכב על הרצפה ענק, כבר לא בגובה 2 מטר אבל גם אורך 2 מטר קשה לפספס. אז מישהו עשה טובה ואמר משהו...

כשראיתי את המיטה של אמא שלך הבנתי שהנס הזה לא יקרה. היא הייתה אשה קטנה, וככה בתוך הטנדר של החברה קדישא ליד הגברים האלה, שכל כך זרים לתבנית נוף הולדתה היא נראתה עוד יותר קטנה ועוד יותר צנומה. אבל היא הייתה אשה גדולה. פעם סיפרת לי קצת עליה. כשאחיך האחר נפטר בטיימינג קצת יותר טוב בשיא הקיץ, והספידו אותו, או הו! כמה הספידו אותו בהמון עם שנמסו בחום המוטרף של ירושלים. ועליה – שום מילה. כל הסיפורים עליה עלו אצלי, טריים כל כך אז בליל שבת כשאכלנו אצל משפחת פקטר יחד עם האיזקים סיפרתי איך חיתנו אותה עם דוד שלה. איך ברחה ממנו עם ילדים חולים (כמה קשה להתגרש מי כמוני יודעת, וככה להתגרש מדוד). והיא מצאה מישהו יעזור לה.

כשהגיעה לישראל לא הסכימה להגיע לשום מקום שאינו ירושלים. היא התיישבה עם הילדים על הרצפה ולא זזה. גם כשנגמר לה האוכל והמים. המפא"יניקים היו בטוחים שתתייאש. אבל אחרי יומיים הם התייאשו והחליטו שאם תמות להם עולה ממרוקו על הרצפה זה יראה רע מאד. וככה היא קיבלה את ירושלים. ככה היא הכירה את אבא שלך. ההולנדי. שבמקום פרחים הלך בשוק וקנה 2 סלים של עוף וירקות והגיע לדייט הראשון בידיים מלאות ושבה את ליבה. נזכרתי בסיפור הזה כשהספידו בקטנה ככה. כי חודש ניסן חודש הגאולה. וחשבתי שכן-ידעה-לקרוא לא-ידעה-לקרוא היא בטוח תקבל למעלה את המקום הכי טוב. היא פשוט תעשה שביתה בכניסה עד שיתנו לה מקום קרוב קרוב לקב"ה. בירושלים. של מעלה.

זמירה פורן-ציון | מתוך "אנא סוּהָם"
(קטעים מתוך רומן בכתובים)

המקום שממנו באתי הוא האם שתופרת זיכרונות. האם שתופרת פיג'מה שיש בה אור שבלילה מאיר את החלומות. אמא תופרת פיג'מה שהיא בגד מלכות שעוטף את הגוף באהבה. בגד שנוגע בבשר ונותן הרגשה חזקה של חיבוק שמביא שמחה ללב. תופרת את רגעי הקסם. מגע הבד הרך על גוף הילדים רגע לפני שהן נרדמות ושומעות דילילולו אל וו'אלאד דילילול, ערסלו  את הילד ערסלו, בשיר ערש שיר ערש, אלף לילה ועוד לילה בשיר ערש שיר ערש.

במקום שממנו באתי סבתא מקופלת כמו תרנגולת קטנה. במקום שממנו באתי סבתא מתה ומכוסה בבד לבן ונרות סביבה. במקום שממנו באתי שרות לה בנותיה דילילולה אל אמי דילילולוה...

במקום שממנו באתי תינוק לבן נעלם לאמא שרק ילדה שרק הגיעה לכאן, והחלב שלה נשפך מר ורותח יחד עם הדמעות המלוחות. 

במקום שממנו באתי יושבות שבעה שלוש אחיות ואח וקינה על ראשם. שרה האם לתינוק הנעלם. דילילול אל וו'אלאד...

***

באמצע הלילה קמה סוהם-סימה לעשות פיפי בשירותים, שהיו מול הסלון בבית של דודה נזימה. כולם ישנים יחד כי נאנא לולו מתה והיא מונחת באמצע הסלון וסביבה נרות. בבוקר יקברו אותה... חבילה קטנה לבנה עטופה... זאתי סבתא שלה, נאנא לולו.

מול החבילה יושבות על הרצפה אימא שלה נג'את ושתי הדודות, סביחה ונזימה. צעיפים מכסים אותן כמו שלוש מכשפות גדולות וצללים גדולים מתנדנדים על הקיר מאחוריהן. נזימה נאנחת אנחה כבדה. היא קטנה, מכווצת ורזה, פניה מקומטים, שתי צמות דקות עוטפות את מצחה ומעליהן המטפחת הגדולה, עיניה שקועות עמוק ומתרוצצות והיא מתחילה לייבב בשקט. עאמה-נזימה נשארה ביישנית שמפחדת מכל דבר חדש. בבית שלה בישלה רק מעט ואם הייתה מוכרחה, בישלה תמיד אותו תבשיל ותמיד שרפה אותו. נזימה לא תפרה וגם לא הלכה לאסיפות הורים של הילדים. אפילו קניות פחדה לעשות. המצב שלה הפך גרוע אחרי האסון שלה, שאמרו לה שהילד שילדה וצעק בלידה וינק ממנה מת. לא היה קבר. היא לא יכולה להאמין לאף אחד.

אייל ברטוב | כפיל
(קטע מתוך סיפור בכתובים)

מהלך בשקט בשביל על שפת התהום. תחתי סלעי ענק חכמים ועתיקים, חזקים מכל יצור חי, רק המים יכולים להם. אני מגביר את הקצב ומתחיל לרוץ לעומק הוואדי והוא אחרי, כמעט ומדביק אותי. אני מגביר את הקצב עוד, רוצה-לא-רוצה שיגיע אליי, חייב להיזהר ממעידה. מספיקה אבן אחת מעוגלת חלקלקה שתמצא את עצמה מתחת לסנדל העלוב שלי ואני עף לתהום, למנוחת עולמים. מהסס קצת בקפיצות מעל הסלעים המשוננים שחוסמים את הדרך אל מעמקי הנחל. מקשיב לנהמת הרוח בין ענפי הצפצפה ולפכפוך המים הטובים, שם למטה.

הוא עוקב אחראי – נדבק לצל שלי, מביט בי בעקשנות בעיניים עתיקות שיודעות את מהלך הדברים, הרי הוא היה פה לפניי וכבר ראה את הגרוע מכל, את תהפוכות הזמנים. אני מנסה להתעלם מהגורל הצפוי, מהארעיות הזאת מול ההוד הקדום, מול פעמי ההיסטוריה שנוקשת ומעכלת את ההווה והעתיד לבוא.

הוא זה אני, לפני עידנים. האיש הקדום, הבחור שהייתי פעם, בן המקום, בן המדבר. שנינו יודעים להריח מים מרחוק, להיזהר מהאפעה ומהפתן השחור, לראות אויב מתגנב מעבר לעיקול הוואדי, לשמוע קולות מלחמה מהרים רחוקים, להסתתר במערה הנחבאת בראש הצוק וגם לרדת לאותו מקום שממנו בוקעים תמיד מסדק בסלע המים הטובים ביותר.

לשכב ערומים לבד מבלי שאיש יצפה בנו, על סלע קר רטוב וחלק שכולו כגוף חי, מת חי, מחיה נפש בחום הצהרים.

אני מתרומם מהסלע ומביט סביב, הוא נזהר מהרומאי ואני מעצמי. פוסע לאותו כיוון גורלי, מנסה להיזהר. משברון לב, מחרדה קיומית, מקמטים ראשונים, מזמניותו הנצחית של אדם קדום ועכשווי בארץ קשה טרופה ומתמוטטת.

איריס רונן | ובחלוני עץ
(פרגמנט)

אפשר לומר פיקוס. הנה פיקוס ועוד אחים ואחיות לו ברחוב, והנה עלוותו ירוקת-העד, ענפיו האפורים ופירותיו המושכים אליהם עטלפים, והנה קקי על הקטנוע שלי החונה.
ולכי תנקי כל פעם, לכי.

אבל אפשר גם לומר "הנה עץ" ולהרגיש כמעט סגידה. מילה גדולה ומחייבת כזו לא הייתי מניחה על ראשם של אף איש או אישה, אבל על ראשו של עץ הייתי מניחה. ולא על עץ אחד אלא על העצים כולם, כמעט על כולם, כי מעטים אינני מחבבת.
בכל זאת, אני חייבת לשמור לעצמי את זכות האי-חיבוב גם כשמדובר בעצים.

ואפשר גם לספר שפעם לקחתי פטריות הזייה ועליתי לגג דירתנו הישנה ברחוב מאנה וגם שם צמח לו לתפארת פיקוס ענק, שגובהו מספר קומות מעל הגג וראיתי אותו נושם, כן, כן, נושם.
חי יותר מכולכם.

חיה גלמן | משמרת אחרונה
(קטעים מתוך סיפור בכתובים)

יום ראשון, 2 בספטמבר, פותחים שבוע שלישי בהוספיס... היא ניגשת לעבר שידת הברזל הלבנה. לצד שקית קפה, כוסות חד פעמיות מתכלות וקופסה עם פירות מרקיבים, עומד עציצון מעוצב עם פרחי פלסטיק וחריטה בתחתית "לצוות מחלקה 9 המסור", עדות למשפחה אחרת שישבה כאן. תוך החלקה על מסך הטלפון הנייד, מציצה בחטף על המיטה שלצידה, בה מוטלת כותונת דהויה ובתוכה, שארית האשה שנחשבה בעיניה להכל. היא חוזרת למכשיר, הספרות 07:10 מפתיעות אותה, כבר חודשיים שלא ישנה שלוש שעות רצופות. היא מתקשרת לעמרי. זו פעם ראשונה שלא היא מלווה את ילדיה ביום הראשון לגן.

בלילה חיפשה את חיים, הבן של השכנה מהחדר הסמוך. בעולמה המקביל, לא היה מקום לחיים כזה, אבל כאן, הוא החמצן שלה בלילות. בלילות שהיא שם, הם יושבים על הספסל בפטיו של המחלקה, מרעילים את עצמם בקפאין, סיגריות והרבה הומור שחור. הלילה, הוא לא הגיע.  עכשיו היא הולכת לברר אצל האחיות אם הכל בסדר אצלו. "בטח בסדר, אומרת התורנית, אשתו ילדה בלילה." היא חוזרת נבוכה לחדרה, הוא לא סיפר שאשתו בהריון.

השעון מראה חמישה לשמונה. שקית המורפיום עומדת להתרוקן. כאן אין גיליון חולה לבהות בו ואין מסך מוניטור להעביר מולו את הזמן. היא נזכרת במילותיה של האחות האחראית, כשרק הגיעו לכאן,  "אנחנו רק דואגים שלא יכאב, לא קובעים את הגורל, לא מנסים לתקן בכוח." היא מקרבת לעצמה את הכיסא עד שהוא נוגע במיטת הברזל. יושבת ובוהה בטפטוף השקוף הזה שעושה שלא יכאב. הדברים החשובים באמת הם תמיד שקופים.

ורד רפאלי | הטשטוש עושה אותו יפה

(משתתפת "מרחב כתיבה" והנחיה אישית עם עדי שורק; מתוך ספר בכתובים)

בעדשת המאקרו אני מכוונת את הזום על העֱלִי. אני רוצה לראות את מה שהעין שלי לא רואה. הנקודה מתחדדת ונעלמת חליפות. תהיי יציבה אני מבקשת ומתקנת את התמיכה תחת העדשה. לרגע מתבהר קצה העלי – שעיר, לח, ועלי הכותרת הופכים לו רקע, כתם צבע מרוח ושקט כמו פני ים מגובה חלון מטוס. כמו שאת קמה באמצע הלילה מחלום ואין לך כוח לכתוב אותו ואת חוזרת לישון ובבוקר נותר רטט שאין לו מילים, עוד מעט גם הוא ייעלם. את יודעת-לא יודעת. והשחזור – בלתי אפשרי. מראה אפשר להעלות בזיכרון, אולי גם מגע של גוף בגוף, ומנגינה יכולה לחזור בהמהום קולך שלך, אך קול דיבורך? והריח? האם אפשר להיזכר בריח מבלי שיבוא ברגע הזה באפך?
בתוך מגירת השידה אני שומרת קופסה. בתוכה הטבעת שלך, מוחזקת בחריצה של כרית קטיפה. ובקטיפה – עדיין עטוף בה הריח. אני מקרבת את פנים הקופסה אל האף. הנה, ככה זה בדיוק. והפחד שיום אחד ייעלם. אני מוציאה את הטבעת ומשחילה אותה על אצבעי. אני רואה אותך עומדת ליד הדלפק בחנות התכשיטים ומודדת אותה על הקמיצה. אבן אליפטית תכולה, יהלומים זעירים מקיפים אותה. אולי היה זה על כף יד ימין, זו שאצבעותיה העובדות מחוספסות וטרוטות. אני זוכרת שחשבתי אז שגם אצבעות עייפות וקמוטות כשלך עדיין מבקשות להיות יפות. כשחזרנו הביתה מהחנות אספת אליך את יונתן והושבת אותו על השיש במטבח. אחר כך ניגשת למקרר, שברת פס שוקולד חלב מהחבילה והנחת בידו. עמדתי בפתח המטבח והסתכלתי עליכם. אני זוכרת שעלה בי אז מותך שעוד לא קרה. תזכרי את זה, אמרתי לעצמי, את התמונה הזו, תזכרי.

הקבוצה | רועי כהן
(מסה, פורסמה בכתב העת "הצריף", מאי 2021, גיליון 8)

הקבוצה היא קבוצה של אוהבי מכורים. היא נפגשת במסגרת התארגנות בין־לאומית שנקראת Gam Anon. בפעם הראשונה שהגעתי למרתף הכנסייה במרכז לונדון, שבה נפגשת הקבוצה, נכנסתי לאחד החדרים ושאלתי אם זה המפגש של בני המשפחה של המהמרים. אחד מהם, שהזכיר את אבי, אמר לי בנימוס שהמפגש של אוהבי המהמרים מתקיים בחדר השני, בחדר הזה יושבים המהמרים עצמם.
קורבנות הימורים חיים בהכחשה מודעת: אנחנו שמים לב בדאגה להתנהגות של האדם שקרוב אלינו. לא הגיוני שהוא עוד פעם צריך כסף. זה כמו ילד שאומר לך שהוא רוצה עוד פיתה עם שוקולד, רק בלי החן. אבל לרובנו קשה להסתכל לאדם אהוב בעיניים ולהגיד לו שהוא שקרן. במקום לאפשר לך להתעמת איתו, המהמר מקבע בך את ההבנה שתצטרך לטפל בו.
חזרתי לארץ לאחר כמה שנים בארצות הברית. זה היה לפני לונדון, לפני Gam Anon. . אבא שלי מעולם לא למד איך להתקשר אליי כשהייתי סטודנט בארצות הברית, אבל כשחייתי בארץ ניסיתי להיות איתו, להכיר אותו. הלכנו לאכול בתל אביב פעם בשבוע. הוא שילם. הייתה שתיקה כמעט כל הארוחה. ניסיתי לשאול אותו על היום שלו, הוא ענה "מה כבר יכול להיות". כך היה כל שבוע. חשבתי שאני עושה משהו טוב עבורו. לפעמים הייתי נוסע במונית שלו, והוא היה אומר בטלפון דברים כמו "שים לי שני משושים". אמרתי לאחיות שלי שהוא מהמר בטלפון לידי. שתיים מהן ממש הופתעו: אחרי כל מה שעברנו, איך הוא מעז?
אחיות זה דם, אין דבר יותר קבוע מזה בחיים, אבל זה כבד לדבר על אבא מהמר כל הזמן. הכוח של הקבוצה הוא שהיא מאפשרת לחברים שלה לחזור ולהיאסף ולדבר על האהבה שלהם למכורים. במשפחה, כשמישהו חולק איתך את הסבל שלו, אתה מרגיש את הכאב, המצוקה שלו מציקה לך. בין זרים, פחות.
היה בקבוצה גבר בריטי מבוגר שהיה מאוהב במהגר רומני שהיה צעיר ממנו בשלושים שנה בערך. הרומני ביקש מהבריטי כסף, נעלם, וחוזר עם חבורות ממכות שחטף מהנושים שלו. התנהגות שהכרתי. יום אחד הרומני הדו־מיני ירצה ילדים ויתחתן עם אישה, אמר הבריטי. אני רוצה שיזכור שהייתי טוב אליו, ושייתן לי להיות חלק מהחיים של המשפחה שלו. "כמו דוד", הוא אמר. אם הייתי קרוב משפחה של הבן אדם הזה, הייתי עושה לו אינטרוונשן, מתקשר לחברים, מנסה לפקוח לו את העיניים. אבל הכוח של הקבוצה הוא שבן אדם כמוהו יכול לחזור אליה ולהגיד את מה שיש לו להגיד ואף אחד לא יחשוב להגיד לו, "תעזוב את הבחור הצעיר ותגמור את הסבל הזה." הקבוצה מצפה שתחזור אליה. היא מניחה שלא תעזוב את המהמר בחיים שלך. היא מוכנה לקבל זאת.

על הקצה | איילת השחר כהן
(מתוך פרוייקט בהתהוות: טקסט, צילום)

עמדתי על הקצה ואחזתי בעצמי בשתי ידיים. אם לא אאחוז היטב ואאסוף את עצמי ואת כל חלקיי השונים העשויים זהב, בוץ  ומים  הרי שאצטרך לקפוץ אל התהום או לסגת אל המערה השחורה של האימה.

ומה אעשה אם אשאר על הקצה ואלחם ברוחות הרעות הבוחשות בשערי ולוחשות באוזניי מילים מושחזות על רקע שמיים קודרים ואפצע למוות ואזיל דם עד שאלבין כחלב , ומה אעשה  אם לא אשלוט במחשבות המרחפות סביבי כיבחושים ובגוף הבשרי שיפנה לי גב ויתפורר באחת לאבק, ומה אעשה אם על הקצה הזה יתרחב ויהפוך לבית , ושם הקצה של על הקצה  יהפוך למעגל ולמוקד של אש ותוהו.

ומה יהיה אם על הקצה הזה יחתור אל תוך העולם כסכין חדה וישא אותי בהבלח אחד  אל מקום לא ידוע שיהפוך לריק ושם אעלם לתוך שכחה ואינסוף של קצוות והגוף שלי והנפש שלי יתרחבו יחדיו ויהפכו לעולם, וזכרון הקצה יהפוך לעולמי בתוך העולם ואהיה קטנה מאד בעומדי על הקצה אוחזת בעצמי בשתי ידיים, עד הרגע שבו אחמול על עצמי וארפה מהקצה הזה ואתן אותו לכל הרוחות שיעשו בו כרצונן. וקצה הקצה יבליח מתוך הערפל  שעל ההר ויתנוסס לרגע כדגל , וישמט ויהפוך לקו מתמעט והולך נרפה ודהוי, שכוח , תלוש ועלום. ורועה צאן ימצא אותו בעשב, ויאחוז בו ויכרוך אותו סביב צוואר העז שלו, ושם יטמע בתוך תלתליה הרכים הנפוחים מאוויר הרים צלול כיין.

לבקר את אתי הילסום | תמי ברקאי
(מסה, עבודה בתהליך)

בקיץ ההוא היה שרב ארוך, שהצהיב את הדשאים והלהיט את הבתים, החשמליות והחנויות, שלא ידעו איך להתמודד אתו, עם כל החלונות הסגורים וכל אמצעי החימום שהפכו מיותרים.

עמדתי מול ביתו של ס' ברח' קורבה. גרם מדרגות קטן הוביל אל שתי דלתות, כל אחת מהן מובילה לשתי דירות שונות. לא היה אף שלט בחוץ, אפילו לא אחד שמסתיר יותר מאשר הוא מגלה, כמו זה שעל חזית ביתה של אתי (בהולנדית בלבד: "בבית זה כתבה אתי הילסום את יומנה, 1943-1941").

רציתי לדעת כמה זמן לקח לאתי להגיע אליו מביתה. תהיתי, איך זה לצעוד בחום, עם שלפוחיות ברגליים, לדאוג לאיש מבוגר ואהוב שלא יכול כבר ללכת בעצמו ("שפתיו רעדו כשאמר: "ואדרי ודיקי לא יהיו רשאיות להביא לי אוכל")* כשהעיר מלאה באנשים שחייהם מתנהלים כמעט כרגיל?

אולי זה דומה לתחושה שישנה אחרי שמישהו יקר מת, והעולם ממשיך וזה עדיין בלתי נתפס, בלתי הוגן, בלתי סביר שהכל קורה: אוטובוסים נוסעים, אנשים מדברים בטלפון, עומדים בתור, צוחקים או זועפים בגלל משהו שאיננו מותה או מותו, שאת יודעת ואבלה עליהם.

אבל כאן לא היה שום סימן לאיש הזה שחי כאן ומת במיטתו ביום בו הגיעו אנשי הגסטפו לקחת אותו.

*

זה לקח קצת יותר מחצי שעה. עמדתי מול הדלת ברחוב גבריאל מצו 6. חיכיתי שתבוא מי שגרה עכשיו בבית של אתי. אישה הופיעה מעבר לפינה, אוחזת בידו של ילד. זו היא, חשבתי, והתכוננתי לפנות אליה – טרם הספקתי פנתה היא אלי, האם אני יודעת היכן רחוב דה-לארס? היא לא היתה הולנדית, ומיהרה.

צלצלתי בפעמון העליון. לא היה מענה. צלצלתי בזה של הדירה התחתונה. מיהרתי להתנצל על ההפרעה, אמרתי שאני "עושה מחקר על אתי הילסום" וביקשתי לעלות לרגע לראות את המקום שבו גרה.

גבר אמריקאי ענה שאני יכולה להיכנס לחדר המדרגות. הדלת נפתחה, התחלתי לטפס. האיש עמד בפתח דירתו שבקומה הראשונה. "הדירה למעלה נעולה, השכנים אינם, הם בחופשה בצרפת. אי אפשר לדעת מתי יחזרו", הוסיף בגלגול עיניים: "הם הולנדים".

*אתי הילסום, יולי 1942. מתוך 'השמיים שבתוכי', הוצאת כתר, תרגום: שולמית במברגר, עמ' 106.

מתוך סדנת "בגוף ראשון"

הטקסטים נוצרו בידי משתתפי הסדנה, המבחר מטה נוצר ביחס למפגשים "זיכרון", "יומיום", "יומן ומכתב". הטקסטים לאחר עריכה ראשונית, חלקם מצוי בתהליך עבודה. עודכן ב-19/12/2011.

מחנה יהודה ואהבה מודרנית, שישי בצהריים | גילה זמיר
["בגוף ראשון", מפגש יומיום; תיאור מקום בזמן אמת. קטע מתוך הטקסט השלם]

שוק מחנה יהודה, יום שישי בצהרים, השעה קרוב לשתיים. מעודי לא הייתי כאן קודם, הכניסה לשוק מעוררת חרדה, דחוסה, לחוצה, צפופה, מזמינה קטסטרופה. משעול צר בין דוכני הירקות הבשר והדגים [...] נדרש לי זמן כדי להתאושש מחרדת ההמון.
כולם עושים הכל כדי לקנות ולמכור לקראת השבת ואני עוברת ליד לוח זיכרון מהפיגוע שהיה כאן ב-1997. שמות קורבנות הפיגוע לא נוטעים בי ביטחון יתר.

אמנון ואני מחפשים כמה דברים: לראות, לאכול, לקנות. שמענו על אודות חנות גבינות שאין כמותה בארץ ואנו חייבים להגיע אליה. מדוכן החלבות מכוונים אותנו לחנות של באשר, זהו היכל הגבינות; גבינות צרפתיות בשלות וארומטיות גודשות את מדפיו כבמקדש אירוטי, גלגלי פרמזן עצומים מונחים זה על זה כמו מגדל שבקדקודו גלגל אחד מבוקע. המרקם הכתום-צהוב, הטקסטורה, מובילים אותי לחשוב מה הייתי רוצה לעשות עם נתח שכזה. בינתיים אני מצלמת ומקווה שאצליח לתפוס את יופיו של החומר.
[...] קבצנים, נגני רחוב, דלת העם וטיפוסים מפורכסים, סוגים שונים של לבוש חרדי ודתי, אנגלית צרפתית, ערבית, עברית ואידיש, צעקות של סוחרים, בדחנות ירושלמית אופיינית, כאילו ערבבו את ג’קי לוי עם יוסי בנאי, אהוד בנאי, רחוב האגס 1, אני וסימון ומואיז הקטן, להקת שבע וחנוך לוין.
אני עומדת במרכז הרחוב וצופה, מסביב עפים מיליוני מטאורים ואטומים של מציאות מקומית. אי אפשר לקלוט ולצרף את הכל למיקשה אחת. הכל מופרד ושונה, הכל שייך למקום הזה.
[...] השבת עמדה לצנוח עלינו במלוא כובדה, כמו מטאור בארמגדון. אנו החלטנו כי מוטב שנסתלק מהעיר לפני שהכל הופך קדוש מדי עבורנו.

בדרך החוצה התעכבנו ליד דוכן שהיה עדיין פתוח. מכרו שם קופסאות סרדינים, טחינה, תבלינים וגושי סבון כביסה מרובעים צהבהבים.  קניתי כמה כאלה כדי להניח על מדף האמבטיה [...]  במאפיה ליד הדוכן המשיכו כמה בחורים לקרצף את הרצפה בעברית ובערבית והלכו מכות בצחוק. ברקע התנגן השיר של דיוויד בואי modern love בביצועו של גבע אלון.

........................................................................................................................

דובים | רחל
["בגוף ראשון", מפגש זיכרון]

דובון קטן לבן שסרט חום כרוך סביב לצווארו ואזניו העגולות טובות לב. אותו דובון שבני קיבל כמתנת ברית-מילה מחברה, בגיל שמונה ימים.

כשרק נפגשנו אהבתי את מבנה פניו העגולות, בעלות הלחיים המלאות, הילדותיות. עיניו השחורות והכתם תחת לחיו השמאלית שיוו לו מראה של דובי פגוע ופצוע, ונגעו ללבי.

הדובי, שכונה בידי בני "דובים", ליווה אותו לכל מקום. הוא ברח איתנו מהארץ לפריז כשבני היה בן שישה חדשים, נסע עימנו לחופשה נעימה בעיירת החוף קסיס, שבדרום צרפת, ליווה את בני ביום הראשון בפעוטון - שם התבקשו הילדים להיפרד לראשונה מדוביהם, ולהניחם בקופסא עד סוף היום.

כשהיה מחבק אותי בחום, כגבר וכילד כאחת, חשתי מוקפת ברוך וביטחון (ועכשיו, בשעת הכתיבה, כתבתי בטעות "בְּרֹךְ" – מלשון "אוי א-ברוך" – במקום "רוך"…).

הדובון הלבן אבד בשלג בלילה קר. לאחר שחזרנו הביתה הבחנתי בכך השדובי לא נמצא ויצאתי לבדי, אל הקור החשוך, כדי לחפשו.

כשנה לאחר פרידתנו, כשהגיע לפריז לבקר את הילד בננו וזרק את דובים לפח האשפה באומרו שהוא ישן ומלוכלך, נראה היה כדב פראי.

בעודי הולכת בשביל שבו חזרנו הביתה, מאירה את דרכי בפנס כיס, חשבתי לעצמי עד כמה הסיכוי למצוא דובון לבן בשלג, קלוש.

למחרת, כאשר הגיע למפגש, החזיק בידיו שני דובוני פרווה חדשים.

חשתי מחויבת ואמיצה, מעין "אמא קוראז" במחזה שלא קראתי. המשכתי ללכת בשביל הלבן השקט, מיואשת, כשלפתע התגלה בפני לאור הפנס, כבמעין נס, הדובי המונח בשלג.

........................................................................................................................

ללכת | י"ר
["בגוף ראשון", מפגש "יומן ומכתב"; דף מיומן עתידי]

08-06-2025
שנים רבות הולכת על האדמה. באה בימים ועדיין הולכת. את יום ההולדת אחגוג בצעידה על "שביל ישראל".  יצאתי עם שחר מתל-דן והמשכתי לפסל הארי השואג בכפר גלעדי. אני היא homo viator;  ההלך, הנזיר הנודד, הצליינית, עולת הרגל, מחפשת הגאולה המשוטטת, שהמרחב הפתוח והמסע בו הם דרך חיים עבורה.  כיום, קשה עלי ההליכה מבעבר,  איטית יותר, מצריכה כוחות נפש והכנות... לא לשכוח את תיק התרופות, נעליים מתאימות,  מקל הליכה, פלאפון, תרמיל שיש בו הכול אך לא כבד מידי...  ועדיין יש בה בהליכה כדי לעורר את החושים  לדהור קדימה. יש בה שכרון ריחות וצבעים, מראות שהופכים את התודעה על פיה. החוץ תובע ערנות, דריכות, וקשב. לעולם במרחב הפתוח אצור איום. אינני לבד. באשר אפנה נמצא אתי מורי הגדול מצואו באשו, ששנים רבות עשה בדרכים ובמסע סיים את חייו, כפי שפילל וייחל, homo viator  בכל מאודו.

עד מתי אמשיך ללכת? רבים מחברי  אינם יכולים עוד. ישובים ספונים בחדריהם. ובבוא יומי לחדול מן המסע? אשב. אסקל רגליים ונפשי תצא למרחבים. אחלץ מדמיוני את השבילים שכה אהבתי. אפסע עם בוקר, אתהלך ברחובה של עיר, ולא אמצא דרכי בה. אותה תאווה להגיע לערים  זרות. בבוא יומי לחדול מללכת  -  אהיה לקובלאי חאן הקיסר הגדול ואת דמיוני אשלח לסייר במרחבים כמו מרקו פולו; הנוסע המתמיד שחוזר לארמון לספר לקיסר את שראה.

ממרומי הרכס משקיפה דרומה, אל חיי. תולה מבט באופק, מעבר לאגם החולה, מעבר לשדות החרושים, המוריקים, הזהובים, המסודרים כמו על בד של אורי ריזמן.  ועל כנפי  חסד  נישאת למושבה הגרמנית, למחוזות ילדותי בחיפה.  חשוכת סבים וסבתות גדלתי בבית הורי, וזקנים וזקנות סיקרנו אותי ואת קירבתן ביקשתי. עורן דק, חיוור, כמעט שקוף, עיניהן מנחמות, חכמות, חומלות – נוכחותן עוטפת. הזקנות דיברו בליל שפות; אידיש,רוסית, פולנית, רומנית, ערבית  ו"הותיקות" עברית. ואולי הן היו אז צעירות משאני היום,  וכבר מוכנות לסכם ולברך על המוגמר.

ימי תום, כשזיקנה נראתה לא פעם כמחוז חפץ. לנוע לאט, להתפייס, לעצור. הייתה לנו שכנה, סבתא של  לאה ובלה, בריינה שמה. את ימיה הייתה עושה בקיטון צר, מנקה ובוררת אורז ועדשים ושעועית.  גופה השפוף עטוף סינר ירוק שהדיף ריחות בישול שדבקו בו כמו  בתחתית המחבת השחור. אצלה בפינה אהבתי לשבת, לעקוב  אחר פעולותיה בעת שניקתה עופות וקרפיונים. בוצעת לפלחים וחותכת לרצועות, שולפת הקרביים בעיניים עצומות, ואני רתוקה לשרפרף, שקטה . משתאה בפעם המי יודע כמה. רוצה לגעת באברים הפנימיים החלקים, בשלפוחיות, בדם.

עם שחר נפלטת מתוך שרעפים אל האור

בוקר חיי נוכח בכול

ראשוני בספירת הימים

ואני מברכת על המוגמר

היום אני בריינה

........................................................................................................................

העונג החדש | מיכל הכט
["בגוף ראשון", מפגש יומיום; תיאור מקום בזמן אמת. קטע מתוך הטקסט השלם]

מקום: מסעדה חדשה במרכז תל-אביב.השעה: 17:15. יום רביעי, 30.11.11
כרגע יש יותר עובדים מאשר אורחים וסועדים. אישה אחת במעיל אדום שכבר סיימה לאכול ועסוקה מול הלפטופ שלה ועוד שני שולחנות מאוישים בקומה העליונה - בשולחן אחד שתי נשים צעירות, באחר גבר קירח צעיר בבגדים שחורים ומולו שתי נשים. הוא רוכן קדימה ומסביר להן כמה דברים.

מלצר בסינר אדום ארוך וחולצה שחורה. גם המכנסיים השחורים והנעליים עם סוליית גומי לבנה.

אף אחד לא יושב בבר. הוא לא נראה נחמד מספיק בשביל להעדיפו על פני שולחן. שניים מהאנשים שישבו למעלה הם לא שתי נשים, הם גבר ואישה בני ששים בערך. הם ירדו במדרגות עם האיש הקרח ויצאו. הוא נשאר.

המטבח מאחורי הבר. הקירח נמצא שם עכשיו. אחת המלצריות עלתה אל הבנות עם 3 צלחות. הן שלוש בנות ולא שתיים ולא כולן צעירות.

המקום מעוצב בקפידה. נראה שחשבו על כל פרט. יש מוטיבים חוזרים של קווים ישרים ושילוב הצבע האדום בשביל החום וגם מתאים לעיצוב הסינמטק האפור-אדום.

בבר יש תנור לבנים עם מדורה גדולה בתוכו.  האש מכשפת ומושכת אבל רק לאחר חצי שעה הבחנתי בה.
[...]

כשאני מבקשת חשבון מחשיכים את האורות ועוברים לאווירה רומנטית.

............................................................................................................................................................
להלן מבחר טקסטים נוסף, תאריך עדכון: 30/11/2011..............................................................................................

המבחר שלהלן נוצר ביחס למפגשים "חלום" ו"יומיום". קריאה מהנה:

טיסה נעימה | ארכנה
["בגוף ראשון", מפגש "חלום"', עבודה עם זיכרון]

כבר עם כניסתי למטוס הרגשתי סחרחורת ותחילתה של בחילה. לאחר שנדחסתי למושבי הבחנתי כי סביבי משפחה מרובת ילדים – שני תינוקות בוכיים על ברכי הוריהם ועוד שלושה ילדים רעשניים שהיו עסוקים בלהציק זה לזה. ההורים היו קצרי סבלנות כלפי ילדיהם וגערו בהם שוב ושוב.

כשהמטוס המריא עצמתי את עיני. כשהתייצבנו, בזמן שהילדים היו עסוקים במשחק הסטירות, ביקשתי סליחה מהילד שישב לצדי, פתחתי את התריס הקטן והשתחלתי דרך החלון החוצה. העננים עטפו אותי כשמיכה רכה ונרדמתי.

יהלומים | יהודית אשד
["בגוף ראשון", מפגש "חלום"; לעבודה עם זיכרון]

אני פוגשת את ענת בתיאטרון. זמן רב חלף מאז שהתרחקנו אבל היא מנשקת כאילו כלום. היא עמוסה יהלומים ומתחבקת בשורה שלפניי עם הבעל החדש שלה, במיוחד כדי שאראה, ואז מתרוממת לפתע באוויר מעל כל הכסאות. אין לה חוטים - זה טריק שעושים רק עבור הלקוחות הנבחרים של התיאטרון. היא מנופפת אלי מלמעלה בחביבות. היא מתרחקת. אני שואלת את עצמי כיצד תחזור הביתה עכשיו, המכונית שלהם ודאי בחניון והרי סוגרים בחצות.

אירלנד | עדי מיכל ששון
["בגוף ראשון", מפגש "חלום"; עבודה עם חלום]

במהלך הכימותרפיה הייתי רגישה לקולות. למעשה לא יכולתי לסבול את קיומם כלל – לא קולות של אנשים, לא של טלוויזיה, אפילו לא מוסיקה ואפילו לא סלסה; אפילו לא מוסיקה קלטית. הצליל היחיד שיכולתי לסבול היה קולם של פעמוני הרוח במרפסת.

נהגתי לשכב במשך שעות על מזרן, מכורבלת בשמיכות כי היה לי קר, כל הזמן, ונרגעת לצלילי הפעמונים עד אירלנד.

■

גילי נע בין 5 ל-20. אני בת. רצה מחוץ לטירה, שהיא ביתי, דרך הדלת האחורית של המטבח. יש שם אבנים גדולות שאבא סידר לי כדי שלא אחליק בבוץ. אני יוצאת את החצר לכר דשא רחב ורצה, מקפצת-מדלגת. אין עליצות, למרות הפעולות שמעידות על שמחה מסויימת. יש לי מקום מיוחד שהוא רק שלי – אגם קטן, בריכונת, שעל גדותיה עץ רחב מאוד.

למרגלות העץ, בין שורשיו העבים, אני מתיישבת ומחכה. לעיתים משכשכת רגליים יחפות, ומחכה. הבריכונת תמיד נראית מעושנת – כמו בביצה שבה טבע הסוס של אוטריו והמים בה חסרי טמפרטורה. בכל פעם נדמה שאני מחכה נצח, עם כל שניה שעוברת הגיל שלי הולך ויורד ואני הופכת חסרת סבלנות, כמו בכל פעם. כשאני מגיעה לגיל 3, היא מגיעה. האמא שמעולם לא הייתה לי. היא בגילי, נראית כמו לאה, על אף שלאה היא טיפוס בלתי אימהי ביותר. היא נעימה ורכה, מביאה שמיכה ומתיישבת לצידי ומכרבלת אותי בתוכה. סוף סוף אני רגועה. אני נרדמת.

טיילת | רות איל
["בגוף ראשון", מפגש יומיום; תיאור מקום בזמן אמת. קטע מתוך הטקסט השלם]

השמים שוב מתבהרים במקום שבו שקעה השמש. הבהיר הופך כתמתם, הים נענה ומקבל את הצבע החדש אל אפורו, רוגע. לקולות איכות שונה, רגע של חסד. זוג עובר, ידה בידו, צועדים את צעדת הערב. מורגלים. צעדיהם מתואמים. [...] מטוס קל חוצה, זוג עם ילד ותינוק בעגלה עובר לידי. הילד משתרך אחר הוריו. האיש כועס "מי אמר? תגידי את מי". תגובתה נבלעת ברעש מכונית עוברת. והוא בשלו "תגידי שאני שקרן, עידני! עידני בוא כבר! תגידי שאני נחש! דיברנו על זה ב...". מאחור נראו ככל זוג היוצא עם ערב בחברת ילדיו אל הטיילת. רוח פורעת עלי דקלים המרכינים ראש כממתיקים סוד. ושוב שקט. הכתום הולך ודוהה, מצפון ומדרום האפור הופך לסגול עמוק, פנס של ספינה מנצנץ באופק, קול הים גובר עם הרוח, עוד ועוד רצועות עננים עולות. יום שנגמר.

בית קפה | יהודית אשד
["בגוף ראשון", מפגש יומיום; תיאור מקום בזמן אמת. קטע מתוך הטקסט השלם]

בערב מגיעות לכאן בעיקר נשים לא צעירות, המחייכות זו אל זו, נינוחות, בראשן מתרוצצת ביקורת הדדית ואני כמעט רואה את המחשבות בבלון מעל לראשן. הן מבקרות את הבגדים, את האיפור, את מצב הקמטים, את הדיבור, את התכנים, אבל מחייכות זו אל זו בחביבות, במעין אינטימיות.

האחת מרגישה שליבה שוקע. השנייה שניצחה.

מן התקרה משתלשלות מנורות, ברווחים של שני מטר בערך. מנורות פשוטות, שלוש נורות בכל אחת. אור צהוב, שום דבר מיוחד, השיחות מתערבבות זו בזו.

המבוא לגהנום | ארכנה
["בגוף ראשון", מפגש יומיום; תיאור מקום בזמן אמת. קטע מתוך הטקסט השלם]

לקראת הצהריים היה מגרש החנייה שליד בית העלמין הומה אדם. איים של ירק מפרידים בין השורות וקווים ברורים מסמנים את מקומות החנייה הרבים. [...] המשפחה יושבת מחובקת, בודדה ביגונה. האורחים עוטים לרגע ארשת נוגה על פניהם כשהם ניגשים ללחיצת יד, חיבוק ארוך או נשיקה על הלחי, הכול לפי רמת הקרבה ומזג המנחם. אחר כך נפנים להמשיך את שהופסק או לחפש יעדים חדשים בקהל.

מסע ההלוויה מגיע אל פי בור הקבר. זעקות שבר נשמעות מכיוון המשפחה. הצופים מנמיכים את מפלס קולם. הבן הצעיר מקריא בקול חנוק מכתב לאבא. יש המזילים דמעה עמו ויש הממשיכים בלהגם, אטומים למתרחש.

■

למחרת בבוקר מגרש החנייה ריק. בפתח בית העלמין משאית של גריוולד גזית ובנו בע"מ ושני פועלים.

למצוא בעל ואז לא להכנס להריון | עדי מיכל ששון
["בגוף ראשון", מפגש "יומיום"; עבודה עם רשימת משימות]

-          להוריד תמונות של תצוגת אופנה למחשב

-          לפרסם את פלסטיק שוק בפייסבוק

-          לוודא שאנשים יגיעו לפלסטיק שוק

-          לוודא שהלב שלי לא עשוי מפלסטיק

-          להיות נחמדה ל-X במידה ואראה אותו שוב

-          לקיים סטוצים רק עם אנשים שלא אפגוש שוב

-          לעשות בדיקות דם

-          לקחת גלולות אחרי הבדיקות דם

-          לא להיכנס להריון כי אסור במשך 3 שנים

-          לספר ליואב שנדחה את ההריון לעוד 3 שנים

-          למצוא בעל ואז לא להיכנס להריון מיואב

-          או מטיירי

-          או מקובי

-          להעביר לגל הצעת מחיר לכדורעף לפני שליחה לגרי

-          למצוא עוד מותגים לפרסם בפייסבוק

-          לכתוב

-          לכתוב

-          לכתוב

לחם | גילה זמיר
["בגוף ראשון", מפגש "יומיום"; עבודה עם רשימת משימות]

-          לקחת את הכלבים והחתולים לחיסון

-          להכין בצק ללחם של מחר

-          להפקיד את הצ'ק של שרש ולשלם מע"מ

-          לקנות תרופות להגר

-          לסדר את החדר של ליאור

-          לחבק את איתמר

-          לחבק את אמנון

-          להכין את המצגת הסופית להתאחדות התעשיינים

-          לבדוק אם השבת הקרובה תהיה מתאימה לארוחת חמין

The post טקסטים מסדנאות כתיבה appeared first on פה ושם.

אנא ראו מטה את פרטי ההשקה וכן את גב הכריכה של הספר,

אשמח מאוד להתראות,

שלכן-ם, עדי

ה-ז-מ-נ-ה 

יום א' 22/3 19:30, תולעת ספרים במזא"ה 7 תל אביב

סלמאן נאטור איך נראה מפתח של משורר העוזב את ביתו?

יהודה שנהב-שהרבני – מתרגם הספר מערבית הבזקים של זיכרון טראומתי

עדי שֹורק – עורכת סדרת ושתי פואטיקה של פליטוּת

יקראו מתוך הספר:

קובי מידן, יונית נעמן, יהודה שנהב-שהרבני

גב הכריכה של הספר:

הזיכרון שוחח איתי והסתלק - חייו ומותו של השיח' מחורץ הפנים
מאת סלמאן נאטור

"לעתים אני מוכיח את הזיכרון על כך שהוא בוגד בי. לעתים אני מוכיח את הזיכרון על כך שהוא ממאן לבגוד בי. לו רק ידעתי כיצד לנהוג בו: באהבה רבה או בשנאה יוקדת?"

כחרוזים בשרשרת נמסרים הסיפורים ב"הזיכרון שוחח איתי והסתלק" מאת סלמאן נאטור. שרשרת שנדמה שניתן להניע, למשש את חומריה, לשמוע את מה שאולי אנו יודעים בסיפי הכרתנו, את מה ששאל סופר אחד ואת מה שענו לו מספר לא מוגדר של זקנים. וכן, את מה שסיפר הוא לעצמו, כדי להבין, כדי לברר, כדי לזכור.

מיהו השיח' מחורץ הפנים? הוא נולד במספר כפרים, זכרונותיו מקיפים כול אך בה-בעת נותרים מקומיים; הוא זוכר פרטים שוליים לצד התרחשויות הרות גורל; הוא זוכר שמות של מקומות ושמות של נִספים; לפרקים איננו יודעים מדוע הוא מספר ולפרקים הוא עומד על כך שהסיפור הוא הירושה הגדולה שבידיו. ומהי הארץ הנפרשת בפנינו בספר? כיצד נוכל לחיות עם רפאיוּתה, כיצד נקשיב?

הזיכרון שוחח איתי והסתלק – חייו ומותו של השיח' מחורץ הפנים, ספרו של סלמאן נאטור, נושא בחובו סיפורים אינספור הסובבים את התהליך הטראומטי של העם הפלסטיני בשנת 1948 ובעקבותיה. זהו אחד מספרי הפרוזה הראשונים שהעזו להתמודד, עם סוגיית הסיפור על אודות הנכבה ועם סוגיית זכרונה – על פניה והקשריה המרובים. עתה, שלושים שנים לאחר שהחל להכתב כטור ספרותי בעיתון, מובא הטקסט גם בפני קוראי העברית, בתרגומו הקשוב של יהודה שנהב-שהרבני ובצרוף אחרית דבר מעמיקה פרי עטו.

סלמאן נאטור (נולד, 1949) הוא סופר ומחזאי. נולד וחי בדאלית אל-כרמל. פרסם עשרות ספרים בשפה הערבית. בספריו עסק בזיכרון, מרחב וזמן. כתב חמישה מחזות שהוצגו בארץ ובעולם הערבי. תרגם מעברית וערך ספרים רבים – ביניהם אנתולוגיה לסיפורת עברית ואנתולוגיה לשירה. זהו ספרו השלישי המופיע בעברית, קדמו לו הספרים "הולכים על הרוח" (בית ברל, 1992), "היא, אני והסתיו" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2011).

 לדף הספר בהוצאת רסלינג >>

The post הזמנה להשקת ספרו של סלמאן נאטור "הזיכרון שוחח איתי והסתלק" appeared first on פה ושם.

"לעתים אני מוכיח את הזיכרון על כך שהוא בוגד בי. לעתים אני מוכיח את הזיכרון על כך שהוא ממאן לבגוד בי. לו רק ידעתי כיצד לנהוג בו: באהבה רבה או בשנאה יוקדת?"

סלמאן נאטור, מתוך הספר

כחרוזים בשרשרת נמסרים הסיפורים ב"הזיכרון שוחח איתי והסתלק" מאת סלמאן נאטור. שרשרת שנדמה שניתן להניע, למשש את חומריה, לשמוע את מה שאולי אנו יודעים בסיפי הכרתנו, את מה ששאל סופר אחד ואת מה שענו לו מספר לא מוגדר של זקנים. וכן, את מה שסיפר הוא לעצמו, כדי להבין, כדי לברר, כדי לזכור.

מיהו השיח' מחורץ הפנים? הוא נולד במספר כפרים, זכרונותיו מקיפים כול אך בה-בעת נותרים מקומיים; הוא זוכר פרטים שוליים לצד התרחשויות הרות גורל; הוא זוכר שמות של מקומות ושמות של נִספים; לפרקים איננו יודעים מדוע הוא מספר ולפרקים הוא עומד על כך שהסיפור הוא הירושה הגדולה שבידיו. ומהי הארץ הנפרשת בפנינו בספר? כיצד נוכל לחיות עם רפאיוּתה, כיצד נקשיב?

הזיכרון שוחח איתי והסתלק – חייו ומותו של השיח' מחורץ הפנים, ספרו של סלמאן נאטור, נושא בחובו סיפורים אינספור הסובבים את התהליך הטראומטי של העם הפלסטיני בשנת 1948 ובעקבותיה. זהו אחד מספרי הפרוזה הראשונים שהעזו להתמודד, עם סוגיית הסיפור על אודות הנכבה ועם סוגיית זכרונה – על פניה והקשריה המרובים. עתה, שלושים שנים לאחר שהחל להכתב כטור ספרותי בעיתון, מובא הטקסט גם בפני קוראי העברית, בתרגומו הקשוב של יהודה שנהב-שהרבני ובצרוף אחרית דבר מעמיקה פרי עטו.

***

סלמאן נאטור (נולד, 1949) הוא סופר ומחזאי. נולד וחי בדאלית אל-כרמל. פרסם עשרות ספרים בשפה הערבית. בספריו עסק בזיכרון, מרחב וזמן. כתב חמישה מחזות שהוצגו בארץ ובעולם הערבי. תרגם מעברית וערך ספרים רבים – ביניהם אנתולוגיה לסיפורת עברית ואנתולוגיה לשירה. זהו ספרו השלישי המופיע בעברית, קדמו לו הספרים "הולכים על הרוח" (בית ברל, 1992), "היא, אני והסתיו" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2011).

לדף הספר באתר רסלינג >>

The post הזיכרון שוחח איתי והסתלק | מאת סלמאן נאטור appeared first on פה ושם.

----------
דֶניָה ב'
----------

אביה של חברתי, ארכיטקט, בנה את בית חלומותיו בשכונת דניה
ב'. היתה זו הגשמה מאוחרת שבמהלכה גדלו פתאום ילדיו, והוא
נותר בבית מידות משפחתי עטוף אורנים עם אשתו, עם בת
זקונים ועם קשיים כלכליים.

----------
הדר
----------

כילדה נאלצתי לרדת לפעמים לבדי אל מרכזה השוקק של שכונת
הדר ושם לקחת אוויר ולחצות את הדממה המצחינה של המנהרה
להולכי רגל, דממה שהופרה מכוס מלאת מטבעות של קבצן עיוור,
אשר טולטלה בעוצמות משתנות בהתאם לקרבתי. הוא היה לחלק מהמנהרה,
אפור מאוּבָּן, ולעתים פחדתי שיפקח עין אחת כדי לבדוק

------------
וילון בחלוני
------------

באחד הימים, לאחר מעבר דירה נוסף של משפחתי, הזדקקתי לווילון
שיפריד בין החוץ לבין חדרי שנראה מן הרחוב. לשם כך
הלכו עימי הורי לחנות וילונות ותיקה בהדר, בעלת מבחר דל.
לבסוף בחרתי בווילון היחיד שהוצע לילדים (או למטבח) שהיה בגוון
חום בהיר, מעוטר בפרחים קטנטנים ובסלסולים מדכדכים. בתור נחמה למורת
רוחי, ובהשראת האסופית, גייסתי את כל כוחות הדמיון לעודדני.

--------------------------------------------
זכרון מרצפת ליד גן מניה שוֹחט-וילבּוּשֵביץ
--------------------------------------------
עברו כמה שנים מאז נעקרתי לחיפה, בהיותי כבת עשר, בפתאומיות
שהצטרפה לשגרת הנדוֹד אשר טוו הורי. חשבתי שהצלחתי להימנע מלצבור
זכרונות באותן שנים, עד שנתקלתי במרצפת בטון בעלת קו שבר
דקיק בפינתה. בזמן שדרכתי עליה הוצפתי בדמותה של דריכה קדומה,
אשר הפכה את המרצפת לרכה ככרית מלאה מחטי אורן וקליפות
מתפצפצות של צנוברים. אז הבנתי שאני מתחילה להרגיש שייכת גם
לכאן, מסתכנת בעקירה נוספת.

The post 4 קטעים מתוך אלף-בית חיפה appeared first on פה ושם.

המרחב שנפתח בין מסך הקולנוע לבין האולם הקטן ודחוס האוויר
של הסינמטק הופר תכופות על-ידי "תקלה טכנית שתתוקן בהקדם". הפסקות
אלה יצרו – כנראה כמו בכל קולנוע שכונתי – הווי הנדמה כה
פרטי עד שהוא מעלה דמעות בעיני כול. כאן היו אלו
צעדיו המהירים והמכונסים בהלוך-ושוב של אברג'יל הכחוש (בכיסי חליפתו השחורה,
המהוהה, היו קוביות חשיש חומות לשימוש ולמכירה), אשר חצו את
במת העץ החורקת למרגלות המסך. הם גררו מייד צעקות השתתפות
מצד הקהל שכמו דיבּב את דמותו הדקה, כאילו יצאה מסרט
אילם שהוצג בתחילת המאה שעברה. כך, כפנטומימאי שלא ניצֵל את
כישרונו אלא על רקע השקופית האפורה רצוצה המודיעה על תקלה
(שצבעה את פניו בלבן והדגישה את רזונם בצללית שחורה), היה
נעמד מול האור ומנפנף בידיו, מתריס כנגד מסריט אלמוני שהתבצר
בכוך ההקרנה כמו בטירה מאובקת, דלת אמצעים. תווי פיו הקפוץ
היו כה ברורים באותו זמן, כה חדים, עד שנדמה כי
מייד יקפצו שפתיו ממושבן ויפצחו בנאום מינימליסטי מתארך ללא גוף.
אך כשהסרט חזר והוקרן מחדש נרתע "איש התקלות" בפתאומיות, וזה
שעל גופו הוקרנו אינספור סצינות מסרטים ידועי שם, נאלץ לפנות
את הבמה בבעתה נחרדת לאחר שהצופים, חסידי הרגע שעבר, גידפו
אותו לרדת. [182]

The post קולנוע בסינמטק חיפה [סיפור קצרצר] appeared first on פה ושם.

שכנה סקרנית נכנסה להציץ מה פשר רעשי החיים שחדרו פתאום את שלוותה. לבושה חלוק כותנה גס שפרחים קטנים מצוירים עליו בגווני אוקר-כתמתם, צמודים כל כך עד שקשה לזהות בהם צורה מובחנת מחברתה. כמעט כמו המרצפות של הדירה, חשבת, רק פחות גיאומטרי. נדמה שהיא סיפרה לך מה היה פה קודם. את לא זוכרת, במעומעם עולה בך תחושה שהיה שם בית מלאכה קטן, באחד מחלקי הדירה. מרפסת יצאה מן המטבח לכיוון חצר פנימית. עץ שטיפס ועלה פרש את ענפיו לעומתה. ובשעה שהיית שם נזרק אור על המתחם כולו, שלא הוגדר בקווי בנייה או צומח אלא אוחד לחטיבה בזכות האור שאפף אותו. לבנים ישנות, משקוף אכול וענפיו הירוקים, אם כי מאובקים, של עץ. משום מה החלל של הדירה נראה היה לך מתאים פתאום, למרות שחיפשת מרחב פתוח בקומת קרקע. כל כך מנוגד לשאר המבנים שהראו לך עד עכשיו, אולמות, מחסנים, חללים בלתי מחולקים. אולי התחושה שאם תיכנסי לכאן תיכנסי למידותיה של מסורת כלשהי, לשגרת חיים, שבתה את לבך. אולי גדלה כאן משפחה? משהו מאורחותיו של מי שישב כאן ודאי חקוק על הקירות, מבצבץ מתחת לטפט שהחל להתעגל, להתקפל בקו התפר המחבר בין שתי חתיכות.

[...]
ודאי לכל שעה יוחד מהלך מסוים בחלק אחר של הדירה. [...] בשעה שבע החלה עבודה מאומצת ליד שולחן העבודה במרפסת הפונה לרחוב. כשהעלו את השולחן בחרו במרפסת הזו גם בזכות האור הרב שנכנס מבעד לחלונותיה, וגם בגלל רעשי הרחוב אשר מקנים תחושה כי חוקיו של יום עבודה חלים גם על היושבים למעלה בתוך ביתם, כפי שחלו בחנות הקטנה שבקומת הקרקע, בזמן שעוד יכלו להחזיק בה. "שען" היה כתוב על השלט הקטן שנותר. במשך שנים לא הסכימו לצרף שֵם של חברה כלשהי לצד הציון התכליתי של החנות.
בחנת את הדירה מתוך ידיעה שלא תוכל לשמשך אך ללא המהירות והנחרצות הנגזרים מכך. כאילו הפכת למין מנסרה המשתוקקת להיות תלויה בין אור וצל ולהעביר את הצבעים המשתברים מתנדנדים על הקירות. נותרת נטועה שם, פוסעת בצעדים מדודים. והחלקיקים הקטנים המסודרים בקפדנות בקופסאות היו או לא היו שם, את ראית, כך גם המכשירים העדינים שהיו מוטלים בנינוחות במגרות רחבות-נמוכות בתחתית שולחן עץ גדול ממדים, שהשחיר בפינות מרוב מישוש ועבודה, מפוּסל מפתיחות חוזרות ונשנות של מגירות ומהנחתם של חפצים זהים במקומם על פני משטח העבודה הנקי לחלוטין מאבק, למרות הרחוב הסמוך. גם התזמון בין בני הזוג ריקד לעינייך כזכות נדירה, שקוף מעל האבק והרהיטים הזנוחים. זו מגישה לזה גלגל שיניים וזה מגיש לזו שעון מתקתק להתקנת רצועה חדשה שאותיות מוזהבות מוטבעות בחלקה הפנימי הנושק לעור היד.

[...]
פניה הסתורות של השכנה אותתו ללא הרף כי דברים אחרים היו כאן. זִקנה קשה ובודדה בבית דירות מט לנפול. אלא שהשמש שהציפה הכול ואותו מנגנון-שמחה שבתכנון דבר מה שיתגשם בעתיד, אפילו הידיעה שמדובר בתכנון שווא, אותו יצר שתוקף אותך לעתים כשאת נכנסת לחלל ריק שעדיין לא מוקמו בו חפצים, שקירותיו עדיין, לכאורה, אינם מגנים על דבר, אותה יכולת לדמיין במהירות ובפרטי פרטים, ללא מאמץ, היכן היית מניחה חפצים כמו למשל את ארוניות המתכת הגדולות, את אקדח הצבע, את ארגזי הפיגמנטים והלכּוֹת, היכן יהיה השולחן המשרדי, לוח השנה, הקומקום החשמלי, כיצד היית צובעת את משקוף הפרוזדור המוביל לשירותים – אלו לא התירו לך להביט בפניה ולנסות לתאר לעצמך עד כמה קשה היה בשנה האחרונה להצליח לקום מן המיטה, לשטוף פנים, לפתוח את הברז העקשן שבמטבח, למלא את פינג'אן האמייל האדום במים.

וכל הזמן הזה הקפדת לא לשאול מתי.

[...]
אולי הבת שלה הביאה אותו כמתנה מטיול שורשים ברומניה. מזכירה נשכחות שלא בטוח שרצתה להעיר. [...] כיצד זכרה הבת את הצבע האדום, את דוגמת הפרחים המרובעים-מעוינים שסביבם מין ענן חום שקוף שהולך ומתכהה ומתפוגג בערך בשליש התחתון, את הפס השחור בשולי השפה, שמחברים בין החוץ הבשל-לאש ובין הפנים שיכול להכיל מים [...] כאילו לא ידעה שהדוגמה השכיחה הזו משוכפלת כיום בקלות ונמצאת כמעט בכל מקום שמרה עליו מכל משמר, שהרי הוא נקי כל כך, למרות ששימש כנראה בכל יום ביומו להכנת קפה או ביצים רכות.
עכשיו היה זרוק בפינה, ליד המשקוף, מאובק.

ממליגה. אמר השכנה בפסקנות כשראתה אותך בוחנת אותו. כשהיה לה עוד כוח היא הייתה עושה ממליגה הכי טעימה בעיר, את רוצה תיקחי זה סיר טוף, כבר לא עושים כאלה, העמידה אותך על כמה טעויות בבת אחת.
במין התרסה שאלימותה לא הייתה ברורה לך שאלת מה השעה, מניין אני יודעת השעונים כבר לא עובדים פה מזמן אמרה ופתחה פה גדול וצחקה צחוק רועם של מי שכבר חי קצת בתוך המוות, מחכה בסבלנות, מה השעה באמת, הניפה את זרועה בביטול, המשיכה להדהד את הצחוק אל חדר המדרגות, משתעלת ברוחב לב אל תוך הדלת שסגרה מאחוריה, מותירה אותך להביט תחתייך.
פתחת את הפלאפון. כאילו שאינך יודעת מה השעה [...] מוללת בעינייך את האריחים, מעויני חום ובתוכם מעויני אוקר ובתוכם מעויני חרדל בהירים יותר ובתוכם מעוין לבן שחצוי לארבעה קווים אפורים ממפגש הבלטות. הולכים ונהרסים, צריך להכין פעם אלבום שלהם לפני שייעלמו בשיפוצים תכליתניים שמחלקים דירות לשלוש ומצפים אותן בקרמיקה, או סתם מהזנחה, כמו בבניין ההוא ברוטשילד פינת שינקין שעומד נטוש כבר שנים ואולץ להשתחזר על ידי העירייה, ללא אהבה, אולי יש שם מריבת ירושה שהוא עומד כך בלי חיים. פעם נכנסת אליו מאוחר בלילה עם ידידים וראית שגונבים לו את הבלטות היפות שלו עם הפרחים הצלבּניים הירוקים ומרכזם הבורדו, ודאגת שלא יישאר לשחזור.

[...]
לפני שיצאת ליטפת את שולחן העץ הגולמי המהוה. מבלי שציפית לכך זה הרגיש כלחיצת יד. גווני האוקר מילאו את עינייך במהירות, דמעות חלודות, האם הן שלך? שישים מדרגות עד הרחוב  [...] חלון קטן וסדוק של שען, שישים מדרגות זה הרבה, מלמלת.

אחרי כמה חודשים חלפת שם עם האוטו [...] סביב פתחו של הכוך הזערורי החשוך היו תלויים פינג'אני אמייל אדומים [...] אם מצליחים להפריד בין החושך שמילא את החנות לחפצים שהיו סדורים לאורך קירותיה רואים כי יש שם רק חפץ אחד, בגדלים שונים [...] כשלחצת על דוושת הדלק כדי לנסוע משם הראו מחוגי השעון המוארים מצב בלתי אפשרי, אולי של עשרים וחמש או עשרים ושש, אבל המכונית הגיבה כרגיל ונסעה הלאה בעלייה הקטנה-תלולה שמובילה מצ'לנוב לרחוב החשמל, ואת לא התווכחת איתה.

The post זיכרון דירה appeared first on פה ושם.