מועמד פרס ספיר 2019, זוכה פרס ראש הממשלה ע"ש לוי אשכול ליצירה ספרותית 2018

נתן, איש עסקים מצליח שאיבד את פרנסתו והסתבך בחובות כבדים, משאיר את משפחתו בישראל ונוסע לאמריקה לחפש עבודה. הוא ישן אצל ידיד בברוקלין וחולם להתקבל לריאיון אצל איל ההון האל גריפית', שבכוחו – כך מספרים לו – לשנות הכל.

אבל הדרך ללשכתו של האל גריפית מסתבכת והולכת. ובינתיים נתן, שלא היו לו מילים בלוויית אביו, משוטט ברחבי ניו יורק, הזוכה בספר זה לדיוקן בלתי נשכח, והיא ממציאה לו מילים שלא ידע מעולם.

מעט מעט מפליג נתן מכל אחיזותיו, ונאסף לזיכרונות שלא היו שלו, ובכל זאת הוא מכיר בהם את חותמן של השתיקות שאפפו אותו מאז ומעולם. מפינת רחוב אחת לאחרת, מספסל לספסל, נקרא נתן אל מפתחם של סיפורים עתיקים ומחדש אותם בעלילותיו שלו: האיש שרוּשש ממעשים וממעשיות, נעשה בבלי דעת למספר. העברית של עדי שֹורק מתחקה אחר הגלגול הזה ככל שהיא פושטת ולובשת אקלימים ונגינות שהורחקו אל שוליה של ההוויה הישראלית, ומתנבאת על תולדותיה הנשכחות במעשה-מרכבה קבצני נהדר.

"נתן" הוא ספרה הרביעי של עדי שֹורק. ספריה הקודמים – "לפעמים מאבדים אנשים", "תיירות פנים" ו"שבע מטרוניתות" (הוצאת ידיעות ספרים) - זכו לשבחי הביקורת והתקבלו כיצירות נועזות וייחודיות.

להזמנת הספר בדפוס / קובץ דיגיטלי >>

להזמנת ספר מוקלט >>

The post נתן appeared first on פה ושם.

יום שלישי, 20.6.23, אוניברסיטת תל-אביב, בנין גילמן חדר 496, הכניסה חופשית.
כנס NAPH לספרות ולתרבות עברית.

בשירתו המאוחרת החסיר אבות ישורון אימות קריאה משיריו והפך את השפה ל"חירבה של לשון" – שפה שחומריותה משבשת דרכי מסירה רגילות ומוסיפה נדבך חושי לטקסט. "הבית איננֻ", כותב ישורון ללא האות וו ומעיד על קריעה – הכרוכה באבדן משפחתו.

ברומן La Disparition ("העלמֻת") כתב הסופר הצרפתי ז'ורז' פרק סיפור עלילה מופרז העוסק במיתות משונות, ללא אחת מתנועות הלשון – האות E. בכך יצר מבנה שפרץ את הלשון הצרפתית ופתח אותה לחללי שפה – מחווה לתנועת האוויר בעת הדיבור, לנשימה ולהעדר הנשימה, למוות. באורח זה מעיד פרק על מות אמו באושוויץ – שמותה הוכרז בידי רשויות צרפת במילים "Acte de Disparition" - "תעודת העלמות".

ההרצאה תקרא קריאה השוואתית במגעם של שני בנים, ישורון ופרק, עם לשונות-אם הפורצות בשפה ויוצרות חיכוך בין 'קריא' ו'כתיב'. נעמוד על האופן שבו מהדהדות היצירות מסורות כתיבה נשית, לצד מסורות יהודיות הפונות אל חומריות השפה. מתוך-כך נשאל כיצד היצירות המודרניסטיות "מפעילות אהבה אמהית" בלשונה של ז'וליה קריסטבה (Stabat Mater). האם תשומת הלב לתנועה פונטית הוא גם קשב לשאלות הוויה? תשומת לב לעצם חיים, לתנועות ועיצורים הכרוכים תמיד בנשימה. ומה קורה כאשר זו איננה?

 

ההרצאה היא חלק מהמושב "קריא וכתיב: ח"ן ביאליק, אבות ישורון, ז'ורז' פרק"

יושבת ראש: ד"ר לילך לחמן.

מרצים נוספים שזכיתי להיות עמם במושב:

• ד"ר רועי גרינוולד "אותיות והגאים: על תפיסת הלשון של אבות ישורון" לתקציר ההרצאה לחצו כאן >>

 

• ד"ר ענת מסינג מרקוס "לשון-אם בלי מה, בעקבות ׳גילוי וכיסוי בלשון׳ לח״נ ביאליק" לתקציר ההרצאה לחצו כאן >>

 

לחצו כאן כדי להגיע אל מקור הדימוי >>

The post אי-מהות – כתיבת האמהי אצל אבות ישורון וז'ורז' פרק appeared first on פה ושם.

אפשר לדבר על הממואר בפשטות כעל סיפורם של זכרונות... אבל הממואר המורכב, שנדמה לי שאנני ארנו שייכת אליו, שואל: "למה לספר?", כלומר יש שאלה ומחשבה ביחס לעצם הסיפור. הרבה פעמים מדובר בטקסטים שנוגעים בטאבו, בדברים שאין להם ז'אנר, שאין להם הסדר בשפה ובספרות, והם מייצרים סוגים חדשים של כתיבה. במקרא אפשר לחשוב על חנה. חנה שמדברת אל ליבה ועלי הכהן חושב שהיא שיכורה.

"אצל אנטון שמאס, ז'ורז' פרק ואחרים המשחק בין אמת ובדיה שייך לתקופה שבה אין את הזכות פשוט לגולל את זיכרונותיך, את זיכרונותייך. אבל זה קשור גם לעדויות על דברים קשים מנשוא, פשוט קשים מנשוא, שיש לשאת אותם אל תוך השפה. המרחק והקירבה שיש בין הבדיה והממואר הם בעיניי סוג של מוליכים, חיכוך של דבר והיפוכו שמאפשר לדברים להאמר".

 קישור לשיחה אחת + 5, הספרות והממואר >>

סרטון וידאו קריאה מתוך "האירוע" לאנני ארנו >>

The post אחת + 5, הספרות והממואר appeared first on פה ושם.

לקריאת המחקר לחצו כאן >>

העבודה עוסקת בשתי יצירות של ש"י עגנון: "אגדת הסופר" ו"עד הנה". במהלכה נבדקים אופנים של איסוף ידע בספרות; ידע הנצבר בתצורות מורכבות, דחוסות, מעורבות, כגון פקעת חוטי תפירה, או ערימת ספרים.

דמות הצל של מרים, אשת הסופר ב"אגדת הסופר", מתבררת ככזו שתופרת מעשיות, אמירות מערערות, ומהווה מעין פקעת עשירה של ידע על-אודות כתיבה מוצפנת בגוף הידע הקאנוני בכלל, ובפרט כתיבה של נשים.

ערימת ספרים זניחה לכאורה ב"עד הנה", מגלה פרקטיקות של התנגדות להפרדה אלימה ולמלחמה, פו-אתיקה של כתיבה מודרניסטית מאתגרת, וגם תצורות מחשבה וסיפר המאפיינות את מחשבת המדרש היהודי.

את המחקר מלווה מחשבתו של הפילוסוף ז'אן-לוק ננסי על כתיבת הגוף, בספרו "קורפוס".
יצירת עגנון משווה במהלך המחקר ליצירתה של וירג'יניה וולף ולזו של ז'ורז' פרק.

המחקר זכה בהצטיינות יתרה. מלגות שונות תמכו בהתהווותו, כגון: קרן מינרבה, קרן מרתין גהל, מלגות החוג לספרות למחקר השוואתי.

The post ערימה ופקעת – גוף וכתב ביצירתו של ש"י עגנון appeared first on פה ושם.

כנס עשיר ומעניין על מעברים בין לשונות ומשלבים, ועל שיחות שנפתחות במעשה תרגום וקריאה.

שותפיי למושב הם גלילי שחר, איתן בולוקון ומנאר מח'ול, ואנו נדבר על קריאה השוואתית ביחס למקום. בדבריי אפגיש בין שני סופרים, ז'ורז' פרק וסלמאן נאטור: "פ' ו-ב' הן אותיות מתחלפות – שיחה מדומיינת על קריאה השוואתית בין סלמאן נאטור וז'ורז' פרק".

אדבר על היחס של פרק לשמו היהודי "פרץ" וקירבותיו לערבית, ועל הליכה מרגשת של נאטור לביתסן, בית-שאן כדי "למצוא את האדם" בין ערבית ועברית. אצל שני הסופרים השפה הופכת ל"לשון פליטוּת" וזו מוליכה אל קירבות בלתי מובנות מאליהן, מתוך קשב לשיבוש וכחלק מתנועה משחקית.
המושב שבו אשתתף יתקיים ביום שלישי 16.11, 10:00-11:00, חדר 496, בניין גילמן.

הכנס יתקיים בקמפוס של אוניברסיטת תל-אביב ובערבים ב"סיפור פשוט" בנווה צדק. פתוח לקהל הרחב ומומלץ בחום.

The post משפה לשפה: מהו תרגום? מהי קריאה השוואתית? appeared first on פה ושם.

[פורסם בתוך: הו! 20, "מהי ספרות?", ספטמבר 2020]

* הקדמה * את תחילת התהוותו של הגיליון המיוחד של "הו!" ראיתי בתחילה בקול, בכנס בנושא "מהי ספרות?" שהתקיים בחוג לספרות באוניברסיטת תל-אביב – יוזמה של עירן דורפמן, עם כניסתו לכהן כראש חוג. דורי מנור לקח את זה הלאה וגלגל את השאלה הגדולה גם אל ההקשר החוץ אקדמי – סופרות, סופרים, משוררות ומשוררים, מסאיות, עורכות ועורכים מתרגמים ומתרגמות שנענו בריבוא תשובות וכתבו מהי הספרות לדעתם. עצם המהלך הזה – מהאקדמיה אל שדה הספרות ולהפך הוא חשוב ומיוחד בפני עצמו. 

אחד הדברים העוצמתיים ביותר שעולים מתוך 95 המסות הוא האהבה לצורה החמקנית, הבלתי נתפשת להגדרה ברורה שהיא הספרות. מצויים בו גם ההתלבטות מהי האהבה הזו, הבטחון בערך שמתקבל מקריאה, בשונה למשל מצפיה בסרט או בסדרה, התחושה שכל זה עוצמתי מאוד אך גם קשה לדיבוב וכמו מתרושש ואובד ברגעים ההיסטוריים הנוכחיים. רגעים שבהם הקריאה אולי שבה לקדמותה המסוגרת האליטיסטית ואולי מתהווה לנגד עיננו לישות שונה, מגוונת ומעורבת במדיות נוספות ובז'אנרים גבוליים. יש שיאמרו שמתוך רגעי החמיקה הנוכחיים של הספרות היא נוכחת יותר. ויש שישֹאו את התהייה הקשה בשקט, בזהירות, כמי שנושאים על חזם, עטוף בבדים, תינוק זקן שאסור להראותו. 

אחד הדברים שנגעו בי ביותר היו דבריה של חנה פולין-גלאי: עד כמה הקריאה בספר, בספר ממש בעל דפים ריחניים מיוֹשן ואולי אפילו קרועים בשוליהם – אותה קריאה שבעבר נחשבה כמה שמאפשר לנו לנוד הרחק – מאפשרת בימים האלו רוויי המסכים והתנועה המרושתת להוות ברגע הנוכחי ובמרחב הקונקרטי. להיות בעצם הנוכחות. 
בגיליון כלולה גם המסה המופתית של נעמה צאל, זכרונה לברכה, שנכתבה לפני מותה ועוסקת בסיפיות השפה וביכולת לבטאה.

זהו באמת גיליון מיוחד שמבזר את המעשה השתלטני של סארטר וצורת מחשבתו על הספרות, ומעביר אותו לידיים מגוונות שמתכנסות כולן במסות קצרות על השאלה "מהי ספרות?". כלולים בו רבים וטובים מאוד – כאן אפשר להזמינו, למצוא תוכן עניינים ועוד >>

המסה שלי נכתבה מתוך קשב לפרוסט, ש"י עגנון וז'ורז' פרק, ביקשתי ללמוד מהם על האפשרות להרחיק כדי להתקרב.

* ספרות והזרה * "כולנו ניצבים לפני הסופר כמו עבדים לפני הקיסר", כותב פרוסט בספרו "תענוגות וימים". "די במילה אחת שלו כדי לקרוא לנו דרור. בדברו אנו מאבדים את גורלנו הקודם ומתוודעים לזה של הגנרל, האורג, הזמרת, האציל הכפרי, של החיים בכפר, ההימור, הציד, השנאה, האהבה, חיי הצבא. בדברו אנו נפוליאון, סאואנרולה, אכר – ואף יותר מזה: אנו מתנסים בחוויה שאפשר שלא היינו מתוודעים לה לעולם: הננו אנו עצמנו. הוא מעניק קול להמון, לבדידות, לאיש-הכנסיה הזקן, לפסל, לילד, לסוס, לנפש אשר בקרבנו. בדברו אנו נעשים לפרותיאוס אמיתי הלובש ופושט את צורות החיים בזו אחר זו. כשאנו מחליפים את הצורות הללו בזו אחר זו אנו חשים שלהווייתנו, שנעשתה כה גמישה וחסונה, צורות חיים אלו הן רק משחק, מסיכה המביעה כאב או הנאה [...] גורלנו הטוב או הרע מאבד לרגע את שליטתו העריצה עלינו, אנו משחקים בו ובגורלם של אחרים" (מצרפתית: יורם ברונובסקי).

לפי פרוסט הספרות היא מה שמאפשר התרחקות מעצמך, אך התרחקות זו היא דווקא שמאפשרת התקרבות לעצמך באופן מדוייק ונדיר בעוצמתו. בתהליך הקריאה נעשה האני לרחב, חופשי ומשחקי, וגם מחורר ומרושש מיציבות. עד שהוא – הגורל? קיומנו הרגיל? – מתרחב, צובר עוד מובנים ובה בעת מאבדם, נעשה לכברה שעשתונות המובן נוזלים דרכה והופכים לחלקיקים החומקים מההכרה ומתלכדים בה – מובילים אותה למיקומים חדשים וזרים, מעמתים אותה עם ריבוי אפשרויות פלאי ומבעית. הספרות היא אם כן יישות שהופכת את השפה למדיום של שהיה ותנועה שמאפשר מגע עם הגודש החומק ועם כפילו המתעתע – הריק. מרחב שבו אנו עצמנו נהיים לעצמנו דרך מסעותינו בזרוּת.

לעיתים מדובר בהתרחקות שנעשית דווקא מתוך התקרבות מוזרה שמפרטת את המוכר עד שהוא עצמו נהיה לזר, גמיש לממשקים בלתי צפויים. מקרה מעניין כזה מצוי בנובלה "עד הנה" לעגנון.

"עד הנה" היא יצירה ספרותית שמתנגדת לפתרונות של מלחמה ומגחיכה אותם. יש בה בוז עמוק וחכם להפרדות אלימות: בין לאומים, בין טקסטים מסורתיים לאמנות אוונגרד, בין "אויבים" ו"ידידים", בני-בית וזרים. המלחמה (מלחמת העולם הראשונה בגרמניה)  נבחנת בה דווקא בעורף מתוך תאור גורלם של פליטים וחיילים הלומי-קרב והתבוננויות מרתקות, כגון במתרחש באטליז השכונתי – המשווה לזירת קרב שאליה נשלחים אנשים לשחוט/להשחט למען תאוות ניצחון ותשוקת הכרעה. המספר – בן דמותו של עגנון – הוא סופר יהודי ממוצא מזרח אירופי שמתגורר בברלין ומסרב להתגייס לצבא הרוסי, נמלט משליחיו אך אינו יכול לשוב לביתו בארץ ישראל משום הסגר. למרות התרחשות העלילה סביב 1917, חבויות ביצירה התייחסויות גם למלחמת העולם השניה ומוראותיה. באופן חריג בנוף הספרות הישראלי, "עד הנה" מכילה אמפתיה לא רק לתרבות והאנושיות היהודית שנחרבו באירופה, אלא גם לתרבות והאנושיות הגרמנית-אירופית שנלכדו במעגלי מלחמה עד השחתת המידות והרוח, עד אבדן השירה. ועוד מעניין שעל אף היחס למדינת ישראל כיישות חיונית ונשאפת, מובלעת בנובלה דאגה גדולה ביחס להתכנסות הספריה היהודית במסגרת מדינית-לאומית. שולט בה הרהור טרוד מאוד על השפעת הלאום – הן על הידע ההומאני בכלל והן על זה היהודי שנוצר מתוך פזורה, וכחלק מפיתוח מחשבת-גלות המעמידה אלטרנטיבה לחשיבה ויצירה ממלכתיים. זהו אחד הספרים האנטי-מילטריסטיים המדהימים שנכתבו אי-פעם בעברית.

כמו כל יצירה משובחת שמתריסה באורח עמוק כנגד הסדרי כוח הגמוניים, גם מבחינה צורנית "עד הנה" מאתגר את גבולות הנורמה ואת הגיונותיה: טקסט "פרוטיאי" פרגמנטרי הפושט ולובש צורות שהעלה תמיהות עזות בקרב חוקרים שחלקם אף הציע לקצצו ו"לתקנו". עד מחציתה נוהגת הנובלה לפי הנורמות הספרותיות אולם היא מסרבת להסתיים ב"רגע הנכון" ובמקום זאת נפזרת אל פרקטיקות מודרניסטיות ומדרשיות רדיקליות. מתוך כך מהדהדות בה תביעות משני שדות רחוקים: התביעה הדאדאיסטית לפירוק השפה עד הגעה לאלכימיה הכמוסה של המילים, עד ויתור עליהן (הוגו באל), והתביעה התלמודית לקרוא מכל כיוון – כאילו לאותיות יש נפח במרחב וניתן לקראן לא רק מימין לשמאל ומשמאל לימין, אלא גם אם עומדים מאחריהן ומתבוננים בהן כבגוף מפוסל המאבד-מעבד מובן (רב חסדא). באופן זה נוצרת תנועה כפולה – הרחק מהעברית המסורתית, הרחק גם מהעברית הלאומית-ישראלית, והעמקה בה.

באחד הלילות מתקשה המספר הרעב של "עד הנה" להרדם. זה עתה הגיע לעיירת השדה גרימה ללא אישורי שהיה והבטן הריקה, טלטלות הדרך וחרדת המלחמה אינם מאפשרים מנוחה. אז הוא נוטל את השורש העברי בקר ומהפך בו (בקר, ברק, מרבק, ברקנים, קבר) תוך אזכור של מקורות מן המקרא והמשנה  "ונטלתי שורש עברי להפך באותיותיו, כמה תיבות מסתעפות מהן". האזכורים מובילים למשמעויות מרובות וסותרות תוך כדי תנודה צדית בין שורשים וקשב לקירבות מצלוליות. כך נחשפת המילה כעיבוי – יציר כלאיים רב צרופים – עד שאין דרך אחת להבינה והיא הופכת זרה ובכל זאת, כמין עיסה נילושה בפה היא גם קרובה לעצמה בצורה מיוחדת. במצב משחקי-ספרותי זה אשר בסף-חלום אנו חווים את הנעת האותיות, את פוטנציאל תנודתן האינסופי וכן את רגעי העצירה – רגעי אצירת המשמעות. המשמעות מובנת לכן כנוצרת במתח שבין פיזור ואיסוף, לא מדובר בישות קבועה אלא במין צעיף או מסכה. הזרת הלשון שנוצרת מתוך התנועה בכל כיווניה ומתוך קירוב שדות תרבותיים שהתרגלנו לראותם כרחוקים ונפרדים (אוונגרד ומסורת) יוצרת מרחב לשוני פרום ופתוח יותר. הוא המאפשר משחק חופשי ופורה יותר במסמנים ואת פוטנציאל השינוי מתוכם, כדברי ננסי בספרו Corpus. לכן את המצב המשחקי של הלשון (המסכה) לא רצוי להפסיק לשם גילוי האמת, שכן דווקא הוא (ההכרה בו? השחרור מן האני היציב שהוא מאפשר?) מזמן מגע עם אמת הריבוי החבויה כתהום שאותה השפה מגלה ומכסה.

בנים-לא-נים לשוני מנפה עגנון בעבורנו מזון (מזור) מזוהמת לשון המלחמה, המאופיינת בפשטנות. הוא נוטל שורשים נוספים שנקשרים במדרשים על צורת האות ועל פוטנציאל היצירה שלה (תלמוד בבלי, "שבת"; "ספר יצירה") – עד הגעתו אל המילה לחם שאותה הוא מותיר בעירומה המודרניסטי, ללא קישור למקור קדום שיעניק הקשר "אחר אותן אותיות נטלתי שורש אחר. אחר כך נטלתי כמה תיבות שנקראות ישר והפוך [...] על יד על יד התחילו עיני מתקשרות בשינה מתוך האותיות חלם, שהפכו עצמן ונעשו לחם מלשון מלחמה".

אך כיצד עלינו לקרוא את תנועת השורשים בין חלם ללחם, מבלי שעגנון ציין הפעם את ניקוד המילים וללא קישורן? על כך רצוי להתעכב, שכן השאלה הזו נותרה במכוון בלתי מוכרעת – האם עלינו לקרוא את המשפט באורח מוזר מעט (לֶחֶם מלשון מלחמה) או בצורה פשוטה ונורמטיבית (לָחַם מלשון מלחמה)? עתה, לאחר שלעסנו יחד עם עגנון את שורשי העברית מכל כיוון אפשרי, מוטלת עלינו עבודת הלישה והניפוי. כאילו ביקש להעניק לנו, קוראיו, את האחריות על פסיקת המשמעות – את הכוח שאותו פרוסט כינה "עוצמתו של הסופר". והרי לו היה עגנון מכריע, היה מפסיק את נשף המסכות המשחקי של הלשון שהוא – על יופיו ועל אימתו – המאפשר את התנועה. הוא שמאפשר את ההתמודדות עם תאוות ההכרעה המוחלטת והניצחון – המופיעים בנובלה כהרסניים ומגוחכים.  

האם נוכל, בעברית היום, להוציא לֶחֶם מלשון מלחמה? האם למצער נוכל לשאול מה הכוונה בכך? האם הקשב החלומי לשפה שעגנון זימן יוכל לאפשר גם חילוץ של חמלה והחלמה?

"כולנו ניצבים לפני הסופר כמו עבדים לפני הקיסר. די במילה אחת שלו כדי לקרוא לנו דרור. בדברו אנו מאבדים את גורלנו הקודם" (פרוסט, שם). עתה אנו ניצבים לפני עצמינו כעבדים בפני קיסר ואין לנו אלא לשאול את עצמינו האם נוכל לקרוא דרור, האם נעז לאבד את גורלנו.

המעשה הספרותי דורש לעבד את המובן מאליו באורח יצירתי כדי לכרות מרחב אחר ולפתוח אליו מפתחים. התנועה המרחיקה את השפה ממובניה הרגילים קשורה ב"עד הנה" בסירוב להפרדות נורמטיביות ולנרטיבים פשטניים המובילים למעגלי אלימות ולגיוס האדם לטובת איוּנוֹ. היא מוציאה את הבלתי-מובן מלשון המלחמה ומעניקה תנודתיות מחייה מתוך עצם התעיה התוהה בשפה: כמה תיבות תהודה יהדהדו, כמה מילים יסתעפו?

סרבנות הגיוס של המספר ב"עד הנה" אינה אם כן רק סרבנות להתגייס כחייל, אלא אף לגיוסה של השפה. אם נחשוב על דמותו של עגנון בשנות החמישים המוקדמות שבהן פורסם "עד הנה", ודאי הוטל על כתפיו משא כבד – לנסח בעבור קוראי העברית את "המצב היהודי" לאחר מלחמת העולם השניה, השואה והקמת מדינת ישראל. מרבית החוקרים בני זמנו חשבו שכשל במשימה הזו ושנשתתק קולו של הסופר הגדול שהחל לכתוב יצירות פרגמנטריות אניגמטיות ומוזרות, נטולות עלילה ברורה. אך בעיניי נפתח עגנון דווקא אז לאפשרויות ואמירות נועזות – נדירות עד היום בספרות העברית. לכן מעניין לחשוב על הזרות ועל הסרבנות של הגוף הרעב שאנו פוגשים ב"עד הנה" גם כזרות של סופר בתוך שפתו. אך מהי אותה זרות? האין זו שמירת לשון ההזרה שהיא לב ליבה של הספרות? האין דבר זה עצמו בבחינת מעשה ההלחמה החלומי הכרוך במגע סיפי בין חמלה ומלחמה שמאפשר את הוצאת הלֶחֶם מלשון מלחמה? זרות שיש בה תביעה – גם בעיתות מצוקה – למציאת דרכים משחקיות אל יסודות השפה, אל המוזיקה והצורה שחותרים תחת משמעות אך מעניקים את אפשרותה. 

המעשה הספרותי הרפלקסיבי של עגנון על אודות השפה, האלימות המודרנית והגוף הרעב, מעלה על הדעת יצירה אחרת שעוסקת במלחמת העולם השניה ובגורל היהודי והאירופי – "W או זכרון הילדות" לז'ורז' פרק. בסיום החלק האוטוביוגרפי של הספר מתאר פרק תערוכה מבעיתה על מחנות הריכוז שראה כילד, חודשים ספורים לאחר מות אמו באושויץ. הוא מציין שני דברים שנחרטו בזכרונו: את צילומי הכתלים השרוטים בידי קרבנות הכבשנים וגם "משחק-שח עשוי מכדוריות של לחם". המשחק העשוי משאריות אוכל שחסכו הכלואים מפיהם נועד לאפשר מזון מסדר גבוה. לא בכדי פרק חותם עמו את החיבור האינטימי – שכן המשחק העשוי מזון חסוך, שנעשה כנגד כל סיכוי מסמן קו דק של שפיות. קו שאותו מנסה לאפשר הספרות במשחקי ש(י)ח מורכבים ורציניים, הנעשים מתוך מגעה עם אזורי השפל, קו שבו מוצאים בני-האדם לגופם לחם בסף השפה.

The post ספרות והזרה appeared first on פה ושם.

המפגש יוקדש לשאלת עירוב הגוף והכתב ביצירת ש"י עגנון, מתוך עיון בנובלה "עד הנה", המתרחשת בגרמניה בעת מלחמת-העולם הראשונה.

משחקי המילים הסיפיים, הנכתבים באין-חומר – יקראו בידנו כרפלקסיה עמוקה על מערכיה של הספרות והשפה. אופני התקיימותם מאירים את הברית המיוחדת והמפתיעה שבין זרמי אוונגרד מודרניסטיים לבין מסורת המדרש היהודית. מתוך-כך מתחדדת הפיגורה המיתית/לשונית של היהודי באירופה – כ"סוכן שפה" הכרוי ליחס שבין תיקון ושיבוש, וכמי שנושא עימו מסורת של ערעור פורה על מצבי קיבוע טוטאליטריים ("אידאליים") של משמעות ומובן. פיגורה המשוקעת באורח חרב ונפזר (כזרע נידף) באפרטוס הספרותי של המערב.

היצירה "עד הנה", עוסקת ביחסי גרמנים ויהודים במחצית הראשונה של המאה ה-20 ובשאלת עזבונות הספרות היהודית. היא מהווה קינה על שעת השפל הקיצונית של שיח-המדינה המערבי ועל אלימותו. אך דווקא בה עולה הצעה פו-אתית מיוחדת. והיא נעשית מתוך קשב פוליריתמי – הן לשוועת גוף הבן המרוטש, שנשלח כבשר למלחמה ושב הלום-קרב והן לדמעות מתפללים יהודים שנרשמו בקורפוס הספרים הגזולים.

את הקריאה ילוו מקורות מן הכתבים היהודיים העתיקים ("תלמוד בבלי", "ספר יצירה") לצד מקורות מודרניסטיים (הדאדא והתגלגלותו ליצירת ז'ורז' פרק). ציר נוסף שילווה את הדברים הוא שאלת הגוף והכתב כפי שזו עולה בהגותו של הפילוסוף הצרפתי ז'אן-לוק ננסי, בספרו Corpus.

ההרצאה מתקיימת במסגרת מפגשי הסמינר ה-11 לפילוסופיה קונטיננטלית שנושאו: לחשוב את אירופה (מ) כאן ועכשיו
יום ו' | 24.2.17 | 10:30 | מוזיאון תל-אביב, הבניין החדש

The post ל.ח.ם: שפה, גוף ומלחמה באירופה [קריאה בעגנון] appeared first on פה ושם.

בתוך מקרר תת-קרקעי ענק שפג תוקפו, ואשר שימש את השוק הסיטונאי ברחוב קרליבך בתל אביב, יערכו התנסויות כתיבה מונחה, שישאבו השראה מין המבנה הייחודי ומעבודות האמנות המוצגות בו במסגרת ה'מקרר – אמנות מתחת לאדמה'.

מתוך שהיה בחלל התת-קרקעי נבדוק מרקמים, קיר סדוק, דבש (שתשפוך מיכל נאמן) נשימה מתחת לאדמה. בסקיצות-קצרות נכתוב חלל במעבר, כיצד הוא נכנס למילה? מה משאריות החיים שהיו, מה ממה שמתוכנן, מה מן ההזיה על המקום, על גולמיותו, על אפשרויותיו -  נתכוון אל נזילות בין סוגי חומרים, ונשרטט במילים את מה שבין כתיבה, תמונה, תהיה.

מתוך כך נקרא מעט מתוך ולטר בנימין, אבות ישורון, מרגריט דיראס, ז'ורז' פרק.

 ~ ההשתתפות מהווה תמיכה בפרוייקט "המקרר" ~

עדי שורק היא סופרת ועורכת סדרת "ושתי" בהוצאת רסלינג

'טיוטות בחלל אורבאני' הנו חלק מסדנאות הכתיבה והקריאה של "סיפור פשוט"

ומתוך אירוע 'מקרר – אמנות מתחת לאדמה', של איריס פשדצקי, גילי זיידמן ועמרי בן ארצי; כחלק מ'עושים אמנות – אוהבים אמנות'

שני מפגשים בני כשעה וחצי. ניתן להירשם לאחד מהם או לשניהם יחד. בכל מפגש נתמקד בזויות שונות ויתקיימו תרגילים שונים.

יום ו', 29/5/15 – 12:30-11:00; 15:00-13:30

עלות : 150 ש"ח למפגש אחד

280 ש"ח לשני המפגשים

 >> הרשמה ופרטים נוספים בהדסטארט של המקרר >>

לשאלות: "סיפור פשוט", טל' 03-5107040

The post כתיבה במקרר appeared first on פה ושם.

~ הספר האוליפיאני (OuLiPo) הראשון בעברית מודרנית ~

בשלושה פרקים - "אלף-בית תל-אביב", "אלף-בית אשה" ו"אלף-בית חיפה" - ממפה עדי שורק נופי חוץ ופנים. במעין לקסיקון אלף-ביתי היא עוברת בין רחובות, מושגים ומצבי תודעה, ומבעד לערכים השרירותיים לכאורה של מילון פרטי, נוצרת ארכיטקטורה אינטימית המערבלת עיר וגוף.

בתוך מפה זו נרקם סיפור חיים אינטימי וציבורי כאחד, אשר נוצר בפרוזה הכבולה בחוקים ומגבלות - כהד ליצירה של ז'ורז' פרק וחבורת OuLiPo. בשורות מדודות (בדיוק עשר מילים לשורה), ובמילים ספורות (מקטע לקטע בסדר עולה - עד עשר מילים, עד עשרים, עד שלושים וכן הלאה), מסמנת שורק גבולות שרירותיים למרחב יצירתה ומתוך כך מתגלים מרחבים חדשים ובלתי צפויים.

בין הפרקים הראשיים משולבים סיפורים קצרים הכתובים אף הם בסגנון ייחודי ומובילים בדרכים אישיות אל מקומות וזמנים שהנם נחלת הכלל.

עוד על ומתוך תיירות פנים:
דף הספר במגדלור
אתר טקסט קטעים מתוך "אלף-בית תל אביב"

בין הנוף הפיזי לנפשי מסה על "תיירות פנים" מאת מיכל בן-נפתלי
לדלג בין הרחובות עם האומגה הדמיונית של הקריאה מסה מאת דרור בורשטיין

איור העטיפה: אירית חמו. עיצוב העטיפה: מיכל סהר.

The post תיירות פנים appeared first on פה ושם.