אני שמחה ליידע על סדנת קריאה של לילך לחמן ביצירתה של אמילי דיקנסון שתתקיים בבית אריאלה, בעקבות הספר "אולי הלב" שלילך תרגמה וערכה ופורסם בסדרת "ושתי" שלי.
ללמוד אצל לילך בכלל, ולקרוא עימה משוררת מסתורית ונפלאה כמו אמילי דיקנסון בפרט, זו חוויה משנת חיים. העומק של דיקנסון, ומגעיה הרפלקסיביים עם קצות הקיום, נראים לי נכונים עכשיו במיוחד. מוזמנות ומוזמנים בחום.

> מעבדת קריאה, בית אריאלה, ימי שני בבוקר, החל מ26.2.24. לפרטים >>

>> להזמנת הספר "אולי הלב" >>

--------------------------------------------

ציטוטים נבחרים מתוך "אולי הלב"
--------------------------------------------

אחרית הדבר, מאת לילך לחמן

קראו לכם לנפות עיזבון. בחדר השינה מצאתם תיבת עץ ובה מאות גיליונות תפורים וצרורים במחברות. דפים קשורים בסרט אדום, אחרים מאוגדים בשחור, מקופלים בקפידה. חלקם חתומים בשעווה. במגירות השולחן אניצי חוט, פיסות נייר, מעטפות גזורות. פרח מיובש על גב קבלה. דמעת דיו שחורה בשולי תעודת אחריות למנורה. רשימת מצרכים על קרטון. מתכון לאפיית לחם על פס שרוחבו 14 מ"מ. בפינה העליונה מלות ברכה מטפסות ועולות זו על גבי זו. על השולחן קסת דיו בצורת כלב פעור פה. בסמוך לה נייר מכתבים חתוך: מלים שנמחקו בקו, אותיות כתב נטויות, רווחים משתנים, מירכאות לא צפויות, מקצב של צלבים, מקפים וקווים מפרידים. מקבץ אותיות סביב בול של רכבת קיטור, שאליו צמודים קטעים שנגזרו מכתב עת ועליהם מודפס "אליזבת בָּרֶט בראונינג" ו"ג'ורג' אליוט". בהרף עין זיהיתם את הדפים הממוענים, הצרורות שאוגדו למחזורים, השורות המקוטעות; רשת פרומה של סימנים ומרווחים – כל זה שעדיין לא נמצא לו שֵׁם, האם יכולתם לומר כי היתה כאן שירה? יום קודם לכן שרפתם עשרות מכתבים שהיו חלק מן העיזבון הזה (מי יכול היה לדעת?). מה שמונח לפניכם חייב לראות אור.

הרגשתי שסע בהכרה

הִרְגַּשְׁתִּי שֶׁסַע בַּהַכָּרָה –

כְּאִלּוּ הַמֹּחַ נִבְקַע –

נִסִּיתִי לְחַבֵּר – תָּו לְתָו –

אַךְ כְּלוּם לֹא נִתְאַחָה –

 

הַמַּחְשָׁבָה שֶׁלִּפְנֵי, כִּוַּנְתִּי

לְצָרֵף אֶל הַמַּחְשָׁבָה שֶׁאַחֲרֵי –

אַךְ הָרֶצֶף פָּקְעוּ צְלִילָיו –

כְּמוֹ כַּדּוּרִים – אַַרְצָה –

 

[אמילי דיקנסון, "אולי הלב", מתוך פרק השירים, תרגום: לילך לחמן]

תני לי

תני לי

ללכת ראשונה

סו, היות ש

אני תמיד גרה

בים ומכירה

את הדרך –

פעמיים הייתי טובעת

להציל אותך

מִשְּׁקִיעָה, סוזי,

לו רק יכולתי

לכסות את עינייך

כך שלא תוכלי

לראות את המים –

[אמילי דיקנסון, "אולי הלב", מתוך פרק המכתבים והפתקים, תרגום: לילך לחמן]

• הדימוי על כריכת הספר, צבי לחמן.

The post אמילי דיקנסון, מבט מחדש appeared first on פה ושם.

"כיצד קרה ש"האירוע", ספר מאוחר של הסופרת אנני ארנו שראה אור בשנת 2000, ספר מוזר ומינורי, על ריבוא הסוגריים המצויים בו ומקטעיו הפרגמנטריים, התמסד כאחד הטקסטים המשמעותיים לדיון על חוקיות ההפלות בעולם המערבי כיום ונהפך לאירוע ספרותי גדול ואחד המוליכים של אנני ארנו אל פרס נובל"

[על האירוע מאת אנני ארנו, ראה אור בתרבות וספרות, הארץ, 20.10.2022]

לפני יותר מעשור, כאשר נהגתי לקרוא קטעים מתוך "האירוע" בפני תלמידי בסדנאות כתיבה, הייתי אחוזת כאב בטן. מישהו מהמשתתפים, ידעתי, ינוע בחוסר נוחות, יצקצק ויתלונן על הסדנה בעקבות הקריאה בקטעים האינטימיים, המבעיתים על הפלה. אך היכולת הוירטואוזית של ארנו לשלב כתיבה יומנאית מתקופת היותה סטודנטית עניה וצעירה בשנות ה-60 בצרפת, יחד עם רפלקסיה על עצם הכתיבה על אירוע מושתק – הניעו אותי להמשיך ולקרוא.

כמעט עשור לאחר מכן, בשנת 2017, הזמינה אותי פרופ' מישל קאהן לארגן במשותף כנס דו-לשוני לכבוד ארנו בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב. רונית מטלון השתתפה אז באחת מהופעותיה הפומביות האחרונות, לצד עירן דורפמן, מיכל בן-נפתלי ועוד רבים וטובים. במהלך הכנס חשתי חוויה מיוחדת – כיצד "האירוע" התרחב ומדברים בו בפומבי, כבחוויה שמעוררת סקרנות, אמפתיה ועניין. ובכל זאת, חלק מאורחי הכבוד הצרפתים שאל אותי מדוע בחרתי לפרסם בעברית כספר ראשון של ארנו דווקא את הספר הזה, הצנום, העוסק בדבר שולי כל כך לכאורה. הם תהו מדוע לא בחרתי למשל את ספרה הידוע של ארנו על אביה, "המקום" (La Place). מדוע דווקא "האירוע", ספר מאוחר של ארנו שראה אור בשנת 2000, ספר מוזר ומינורי  – על ריבוא הסוגריים המצויים בו, על מקטעיו הפרגמנטריים. עניתי ש"האירוע" עניין אותי מבחינת הצורה והתוכן, הוא התאים לסדרת "ושתי", שמתמחה בספרות שנוגעת בקצוות הז'אנר וקשובה לאשר מודר מהשיחה.

והנה לאחרונה, אותו "האירוע" הנידח הפך לסרט Happening (בבימוי אודרי דיוואן, 2021) והחל מופץ כך בצורות פופולריות ומתמסד כאחד הטקסטים המשמעותיים לדיון על חוקיות ההפלות בעולם המערבי כיום. עתה, כמין התרחשות פלאית נוכחנו לראות כיצד דווקא הוא, הספר המינורי שהונח כמין מצבה קטנה למה שאין-לו-שם, ויצר זכרון לאירועים נטולי תאריך, נטולי היסטוריה – הפך באופן הממשי ביותר לאירוע ספרותי גדול, כאחד המוליכים של אנני ארנו אל פרס הנובל.

אך האין זהו כוחה של ספרות מאז ומתמיד? לשרוד בין תקופות, להפוך לענבל המהדהד התרחשויות, שקטה ובלתי צעקנית, זולה לייצור, שומרת על אמת פנימית של האמנית והאמן היוצרים אותה? האין זאת דרישת שלום חיונית מאמנות הכתב, ששוב ושוב מבכים את קמילתה, את התפוגגות כוחה?

***

בעברית, מכונה רחם שעבר הפלה "רחם משׁכיל" (הושע ט' יד), זה הנושא את נסיון השכול. לאחר קריאת "האירוע" המתרחש בתקופת לימודיה של ארנו כסטודנטית צעירה ומאיים על המשכם, אפשר לומר גם "רחם משֹכיל" – שיש בכוחו להוות מקור להשֹכלה, ניסיון ודעת באשר למה שנפל ולא הושלם, מה שאבד ונשכל, מה שהושתק ונתבע להשכח, לחלוף ללא ציון ולהיוותר שתוק.

ואמנם, עבודת הלשון של אנני ארנו הכותבת ברפלקסיה של אישה מבוגרת, בחלוף ארבעים שנה, על ההפלה הלא חוקית ומסכנת החיים שעברה – מאתגרת מערכות השֹכלה נורמטיביות כמו גם את מערכי הספרות הישנה. במודרניזם רזה ולאקוני המאפיין את כתיבתה, מכונס הניסיון השתוק דווקא בעודפות, בחזרה של סימן הסוגריים. הסוגריים פוערים ביצירה סימנים עגולים-שסועים, מבנה לשוני הרה ומופל, שמשקלו מוזר. אלו הם אזורי הקינה המודרניסטית, השואלת מן הדאדא את נוכחותו הסתומה של סימן ריק ובתוכו אוצרת נהי ותהיה קדומים וחדשים. כך עולה למשל בתיאור אחד מן הרגעים המבעיתים – שהוא רגע ריאלי המשוטח לחלוטין על פני השטח של המתרחש ובה בעת סור-ריאלי (מה שמצוי מעל-המציאות sur-réalisme) של ההפלה:

"רצתי לשירותים [...] זה פרץ כמו רימון [...] ראיתי מתרחץ קטן תלוי מהנרתיק שלי בקצהו של חבל אדמדם. לא דמיינתי לעצמי שזה מה שהיה בתוכי. הייתי חייבת ללכת עם זה עד החדר. החזקתי אותו ביד אחת (היה לזה משקל מוזר). התקדמתי לאורך המסדרון אוחזת בו בין רגליי. הייתי חיה".

"הייתי חיה". "היה לזה משקל מוזר". רגע הפלה הוא רגע של חריגה לשונית, שאותו מיחס ז'אן-לוק ננסי לפריצת הגוף אל הכתב: גוף הפורע את השיח בסירובו למשמוע, שהסוגריים אצל ארנו מדגישות את משקלו המשונה, שלא מאפשר לכתבו באורח מוכר.

בתוך הסוגריים מטמינה ארנו הרהורים על קטעי היומן ועל תהליך הכתיבה המאוחרת, של הספר. כך היא יוצרת מרחב טקסטואלי שהצורה העגלגלה של הסוגריים עצמם, כסימן צורני עגול המזכיר בטן, מסוגל להרות אל הלשון. שם, במאמר מוסגר (כסוגר וכרחם) שומרת ארנו בקנאות על מרחב ריק, מופל, הפורע את סדרי הלשון ופוער בהם פער. זהו גם מרחב אבֵל ביחס לגוף, הגוף הפורץ באופנים שונים כאסון מתרחש אל התחום המושֹכל.

"(אני מרגישה שסיפור האירועים סוחף אותי, וכופה, ללא ידיעתי, משמעות, את משמעות האסון המתרחש ללא הפרעה. אני מכריחה את עצמי להתנגד לרצון לשעוט על פני הימים והשבועות, מנסה לשמור בכל דרך אפשרית – החיפוש אחר פרטים ורשימתם, התיאורים הסטאטיים, ניתוח ההתרחשויות – על האיטיות  הבלתי נגמרת של הזמן שהתעבה בלי להתקדם, כמו הזמן שבחלומות)".

הזמן הממוסגר בתחום הסוגריים שמתאר את האירוע עצמו, הוא זמן משונה ובעל נפח. הזמן המעובה, המבוטן, הרחמי, מעניק מתווה משֹכיל לניסיון שקשה להגיע לעומקו, ובה בעת ניסיון זה חקוק כמין זיכרון תהומי ועתיק בגוף. וכך כותבת ארנו במקום אחר:

"(רושם [...] שאיני חוקרת את הדברים לעומקם, כאילו מחזיק בי דבר מה עתיק יומין, שקשור לעולם עובדי עבודות הכפיים שממנו באתי [...] שקשור לגוף שלי, לזיכרון הזה בגוף שלי)".

המעמד הכפול, העכשווי והעתיק, תובע המצאה של מילים, דרך להשיח את המציאות הקונקרטית המתרחשת בהווה היסטורי ובה בעת מזמנת מפגש מיתי בין חיים ומוות:

"אנחנו מתבוננות בגוף הזערורי בעל הראש הגדול, ומתחת לעפעפיים השקופים העיניים הן כמו שני כתמים כחולים. כמו בובה אינדיאנית. אנחנו בודקות את המין, ונראה כאילו יש התחלה של פין. ככה הייתי מסוגלת לייצר דבר כזה [...] אנחנו בוכות בשקט. זה מעמד ללא שם, החיים והמוות בכפיפה אחת. מעמד העלאת קורבן [...] אני חוזרת עם השקית לשרותים. זה כמו תפילה מבפנים. אני הופכת את השקית מעל לאסלה ומושכת בידית.
ביפן קוראים לעוברים מופלים "מיזוּקוֹ", ילדי-המים".

המצב הלימינלי שמתארת ארנו כמי שמצויה עם החיים והמוות בכפיפה אחת משיב אותנו למקורות העברית ומעלה על הדעת את מדרש קהלת רבה: "שבשעה שהאשה יושבת על המשבר [...] היא מתה וחיה". הסיטואציה של ההפלה (המזכירה לעיתים לידה) היא רוויית סתירות. היא מעמידה את האישה כחלק מקיום יצורי וחומרי רחב הרבה יותר מזה המכונה אנושי, כמי שנעה בין צורות של חיות (חיים/מוות), ובין מצבי חייתיות (אישה/חיה). הרפלקסיביות שמפעילה ארנו ביחס לכך יכולה להביא ניסיון זה ללשון ולדיבור, לעשותו מושֹכל. כחלק מכך מוזכרת בטקסט מילה יפנית: "מיזוּקו" – כינוי לנפלים מהפלה מכוונת או מקרית שאותם קוברות נשים יפניות בטקס קבורה שנוצר בשנות ה-60. ההפלה מפגישה עם גדיעה מבעיתה. פצע שותת שהמילה היפנית המשולבת בטקסט בעדינות מעניקה לו מחסה זעיר. אפשר לומר שהמילה "מיזוקו" פותחת פתח אחר מן הדרכים המערביות ומעבה אותן. היא כמו מאפשרת תפילה חסרה, תצורה של רפלקסיה ושל עיבוד, ההופכת ברבות הימים לספר – "האירוע" – ההופך בפני עצמו לנגד עיננו, בזכות סרט, בזכות פרס הנובל, בזכות עוצמתו השקטה, לחלק ממשי ומוכר בהיסטוריה של התרבות והספרות.

[1] האירוע, מאת אנני ארנו, תירגמה מצרפתית: נורה בונה, ייעוץ מדעי: מיכל בן נפתלי, סדרת "ושתי" בעריכת עדי שורק, הוצאת רסלינג, 2008. הציטוטים המובאים כאן, מתוך התרגום מצרפתית של נורה בונה. 

The post רושם שקשור לגוף שלי, לזיכרון הזה בגוף שלי appeared first on פה ושם.

אפשר לדבר על הממואר בפשטות כעל סיפורם של זכרונות... אבל הממואר המורכב, שנדמה לי שאנני ארנו שייכת אליו, שואל: "למה לספר?", כלומר יש שאלה ומחשבה ביחס לעצם הסיפור. הרבה פעמים מדובר בטקסטים שנוגעים בטאבו, בדברים שאין להם ז'אנר, שאין להם הסדר בשפה ובספרות, והם מייצרים סוגים חדשים של כתיבה. במקרא אפשר לחשוב על חנה. חנה שמדברת אל ליבה ועלי הכהן חושב שהיא שיכורה.

"אצל אנטון שמאס, ז'ורז' פרק ואחרים המשחק בין אמת ובדיה שייך לתקופה שבה אין את הזכות פשוט לגולל את זיכרונותיך, את זיכרונותייך. אבל זה קשור גם לעדויות על דברים קשים מנשוא, פשוט קשים מנשוא, שיש לשאת אותם אל תוך השפה. המרחק והקירבה שיש בין הבדיה והממואר הם בעיניי סוג של מוליכים, חיכוך של דבר והיפוכו שמאפשר לדברים להאמר".

 קישור לשיחה אחת + 5, הספרות והממואר >>

סרטון וידאו קריאה מתוך "האירוע" לאנני ארנו >>

The post אחת + 5, הספרות והממואר appeared first on פה ושם.

מילים מקדימות
לא פשוט לקרוא בכתבי הפרוזה של סילביה פלאת' שאוגדו בספר "ג'וני פניקה ותנ"ך החלומות" ובהם קטעי יומן, מסות, וסיפורים. רבים מהם מנבאים ומשקפים את התמוטטות הנפש, את תחושת האמהות החונקת, את הזוגיות הקשה שבה התהוותה כאישה צעירה ובה גזרה-נגזר דינה למות. אך המסה Ocean 1212-W, כולה יפי הנשימה של תחילת חיים וקיומם. פלאת' מתארת את שנות הילדות הראשונות לפני מות אביה האהוב, על חוף האוקיינוס המעתיר ובסמוך לבית סבתה. כל כולה תנודת גוף וטבע, תנועת חי ומי ים, מקצב החיים והגלים, שמצויים בהלימה מיוחדת עם מילות השירה שמלמדת אימה, המתגלה כ"צורה חדשה של אושר". יש בה גם התמודדות עם אחרוּת, אח שבוקע פתע אל חייה של ילדה בכורה "נבחרת". אני מחזיקה במסה הזו בליבי כמין כתב של זכות ועצב.
התרגום של עידית שורר נפלא ומאפשר לחופשיות של המשוררת להתקיים גם במעבר לעברית. לצערי הספר אזל במלאי, אך אני מקווה שהוא יודפס מחדש כבר השנה.

"נוף ילדותי לא היה ארץ אלא קצה הארץ – הגבעות הגולשות, הקרות והמלוחות של האוקיינוס. לפעמים נדמה לי שמראה הים שאני רואה הוא הדבר הכי ברור שיש לי. אני, הגולה, מרימה אותו כמו את 'אבני המזל' הארגמניות המוקפות טבעת לבנה שנהגתי לאסוף, וכמו את צדפות המוּלים הכחולות שחלקן הפנימי הוא ציפורן של מלאך בכל צבעי הקשת; ובשטף אחד של זיכרון הצבעים מעמיקים ומזדהרים, העולם המוקדם לוקח נשימה.

נשימה, זה הדבר הראשון. משהו נושם. הנשימה שלי? נשימתה של אמי? לא, משהו אחר, משהו נרחב יותר, רחוק יותר, שקול יותר, לאה יותר. לפיכך מאחורי עפעפיים עצומים אני צפה זמן-מה; אני רב חובל קטן שבוחן איזה מזג אוויר היום – אילים נוגחים בדֵק, רסס פגזים על הגרניום האמיץ של אמי או הפכפוך המרגיע של בריכה-מראָה מלאה. הבריכה הופכת את גרגרי הקוורץ שבשוליה בעצלות ובעדינות, גברת מהרהרת בעדיים. ייתכן שרחש גשם נשמע על השמשה, ייתכן שרוח נאנחת ומנסה את חרכי הבית כאילו היו מפתחות. אלה לא הוליכו אותי שולל. הדופק האמהי של הים שם לצחוק זיופים כאלה. כמו אשה עמוקה הוא הסתיר הרבה; היו לו פנים רבות, הינומות עדינות איומות רבות. הוא דיבר על נסים ומרחקים; אם חיזר, גם הרג. כשלמדתי לזחול הניחה אותי אמי על החוף כדי לראות מה דעתי עליו. זחלתי היישר אל הגל הקרב וכמעט עברתי בתוך חומת הירוק כשתפסה בעקבי.

תכופות אני שואלת את עצמי מה היה קורה אילו עלה בידי לנקב את המראה הזאת. האם זימי הינקות שלי היו נכנסים לפעולה, המלח בדמי? תקופת-מה לא האמנתי באלוהים, גם לא בסנטה קלאוס, אלא בבתולות ים. הן נראו לי הגיוניות ואפשריות כמו סוסון הים השביר כגבעול באקווריום שבגן החיות וכמו התריסניות שעלו בחכותיהם של דייגי יום ראשון מגדפים – תריסניות שצורתן צורת ציפיות כרים ישנות ושפתיהן שפתיים מלאות ומיתממות של נשים.

ואני נזכרת באמי, ילדת ים בעצמה, מקריאה לי ולאחי – שבא כעבור זמן – משירו של מת'יו ארנולד "בתול הים העזוב":

ניקרות מכוסות חול, עמוקות וקרירות,

שם הרוחות כולן שְׁנָתָן נָמוֹת;

מקום בו אורות דועכים ברעד מבליחים;

מקום בו צמחי-ים בזרם מתנועעים;

שם בהמות-הים בכל עֵבֶר רועות

מזון עסיס כר-מרעה לוחכות;

מקום בו נחשי-הים עקלקלוֹת מתפתלים

מעטה-קשקשים מייבשים, במי-מלח מתחממים;

שם לווייתני-ענק בשַׁיִט חולפים,

בעיניים פקוחות שָׁטִים ושָׁטִים,

ברחבי תבל לנצח נצחים.

ראיתי שעורי נעשה עור ברווז. לא ידעתי מה עשה אותו. לא היה לי קר. האם רוח רפאים חלפה מעל? לא, הייתה זו השירה. זיק ניתז מארנולד וטלטל אותי כמו צמרמורת. רציתי לבכות; הייתה לי הרגשה משונה מאוד. נפלה בחלקי דרך חדשה להיות מאושרת.

מדי פעם בפעם, כשאני מתמלאת געגועים אל ילדותי על שפת האוקיינוס – אל צווחת השחפים ואל ריח המלח, מישהו נכון לעזור אורז אותי במכונית ומסיע אותי אל אופק המלח הקרוב ביותר. באנגליה, בסופו של דבר, אין מקום שהוא – כמה? יותר ממאה קילומטר מהים? "הנה", ייאמר לי. "הנה הוא". כאילו הים הוא צדפה גדולה שמונחת על צלחת, שאפשר להגישה לאכילה, וטעמה יהיה זהה בכל מסעדה בעולם כולו. אני יוצאת מהמכונית, אני מותחת את הרגליים, אני מרחרחת. הים. אבל זה לא זה, זה בכלל לא זה.

קודם כול, הגיאוגרפיה לגמרי לא נכונה. איפה האגודל האפור של מגדל המים משמאל וסוללת החול בצורת חרמש (בעצם סוללת אבן) שמתחתיו, וכלא "דיר איילנד" בקצה הימני הקיצוני של הכף? הכביש שהכרתי התפתל אל תוך הגלים, מצד זה האוקיינוס, מצד זה המפרץ; ובית סבתי, באמצע הדרך, פניו מזרחה, מלא שמש אדומה ואורות ים.

עד היום אני זוכרת את מספר הטלפון שלה, OCEAN 1212-W. הייתי חוזרת עליו באוזניה של המרכזנית מביתי בחוף היותר שקט של המפרץ, לחש, פיוט, וכמעט צפיתי שהאפרכסת השחורה תחזיר אליי, כמו קונכייה, את המלמול המלחשש של הים המשתרע לו שם בדיוק כמו את ה"הלו" של סבתי.

נשימת הים אפוא. וכן אורותיו. האם היה מין חיה ענקית וקורנת? אפילו בעיניים עצומות חשתי בנצנוצים שניתזים ממראותיו המבריקות כעכבישים על שמורותיי. שכבתי בעריסה מימית, וריצודי ים מצאו את החרכים בתריס הירוק הכהה והשתעשעו וחוללו או נחו ורטטו קלות. בשעת המנוחה נקשתי בציפורני על מסגרת הנחושת החלולה של המיטה כדי לשמוע את המוזיקה, ופעם, בפרץ של גילוי ופתיעה, מצאתי את נקודת החיבור בטפט הוורדים החדש ובאותה ציפורן סקרנית חשפתי קרחת קיר גדולה. ננזפתי על כך, גם הוכיתי, ואז חילץ אותי סבי מידי ליליות הבית ולקח אותי לטיול של חיפוש "אוצרות" על הררים של אבנים ארגמניות, נוֹקשות ומקרקשות.

אמי נולדה וגדלה באותו בית נשוך ים. היא זכרה ימים של ספינות טרופות, כשתושבי העיר נברו בפליטות הגלים כמו בשוק חוצות – קומקומים, גלילי בד ספוגים במים, נעל בודדת ונוגה. אבל מעולם, עד כמה שזכרה, לא היה מַלח טבוע. הם ירדו היישר אל מצולות הים. ואף על פי כן, מה לא יכול הים להעניק? המשכתי לקוות. מכיתות זכוכית חומות וירוקות היו שכיחות, כחולות ואדומות – נדירות: פנסיהן של ספינות מנופצות? או לבבות מוכי ים של בקבוקי בירה וויסקי. אין לדעת.

אני סבורה שהים בלע עשרות מערכות תה – הושלכו מתוך הפקרות מאוניות נוסעים או שוגרו אל הגלים בידי כלות זנוחות. אספתי רסיסים של כלי חרסינה ששוליהם מעוטרים בדורבניות ובציפורים או במקלעת מרגניות.

לא היו שתי דוגמאות שתאמו זו לזו.

ואז יום אחד צרבו את עצמם מרקמי החוף על עדשת עיני לנצח. אפריל חם. חיממתי את ישבני על אבן הנציץ של מדרגות סבתי, בהיתי בקיר הטיח שהייתה עליו דוגמת עקעק עשוי מחלוקי אבן עגולים, צדפים וזכוכית צבעונית. אמי הייתה בבית החולים. היא נעדרה שלושה שבועות. הייתי נרגנת. לא הייתי מוכנה לעשות מאומה. נטישתה ניקבה חור יוקד בשמיי. כיצד יכלה היא, אוהבת ונאמנה שכמותה, לעזוב אותי בקלות כזאת? סבתי זמזמה וחבטה בבצק הלחם שהכינה בהתרגשות כבושה. בהיותה וינאית, ויקטוריאנית, שרבבה את שפתיה, לא סיפרה לי דבר. לבסוף הפשירה מעט. כשאמא תחזור תהיה לי הפתעה. הפתעה נעימה. והיא תהיה – תינוק.

תינוק.

שנאתי תינוקות. אני, שבמשך שנתיים וחצי עמדתי במרכזו של יקום מלא רוך, חשתי שהציר מתעקם וצינת קוטב משתקת את עצמותיי. אני אהיה צופה מן הצד, ממותה במוזיאון. תינוקות!

אפילו סבי, בגזוזטרה המזוגגת, לא הצליח לשדל אותי לצאת מן הקדרות העצומה. סירבתי להחביא את המקטרת שלו בצמח הגומי ולעשות ממנו עץ מקטרות. הוא הסתלק בצעד גאה בנעלי ההתעמלות שנעל, פגוע גם הוא, אבל בשריקה. המתנתי עד שדמותו הקיפה את גבעת מגדל המים והצטמצמה בכיוון טיילת החוף. דוכני הגלידה והנקניקיות היו עדיין אטומים בקרשים למרות מזג האוויר החמים שהקדים את זמנו. השריקה הלירית שלו אותתה לי הזמנה להרפתקה ולשִכחה. אך לא רציתי לשכוח. אימצתי אליי את הטינה, כעורה וסומרת, קיפודית ים עצובה, ודשדשתי לי לבדי בכיוון ההפוך לעבר בית הסוהר המרתיע. כמו מכוכב ראיתי, בקרירות ובפיקחון, את הנפרדות של הכל. חשתי בחומת עורי: אני היא אני. האבן ההיא היא אבן. ההתמזגות הנפלאה שלי עם הדברים בעולם הזה באה אל קצה.

הגאות שככה, שבה ונשאבה אל תוך עצמה. והנה אני, דבר דחוי, לצד האצות השחורות והמיובשות שאהבתי לפוצץ את חרוזיהן הקשים, החצאים החלולים של תפוזים ואשכוליות ופסולת של צדפים. לפתע פתאום, זקנה ובודדה, בחנתי את כל אלה – צדפות ארוכות, סירות של פיות, מוּלים עטופים באצות, התחרה האפורה המחוררת של הצדפה (אף פעם לא הייתה פנינה) ו"גביעי גלידה" לבנים זעירים. תמיד אפשר לדעת איפה הצדפים הכי טובים – בשוליו של הגל האחרון, המסומנים במסקרה של זפת. הרמתי, קפואה, כוכב ים ורוד נוקשה. הוא היה מונח בלב כף ידי, חיקוי מבדח של אצבעותיי. לפעמים טיפלתי בכוכבי ים חיים בתוך צנצנות ריבה מלאות במי ים וראיתי אותם מצמיחים זרועות אבודות. ביום הזה, ביום ההולדת הנורא הזה של אחרוּתי, של יריבי, של מישהו שאינו אני, הטחתי את כוכב הים באבן. שייכחד. אין לו שכל.

אצבעות רגליי נתקלו באבנים העגולות, העיוורות. הן לא נתנו את דעתן. לא אכפת להן. הנחתי שהן מרוצות. הים נסוג בריקוד אל הלא כלום, אל השמים – הקו המפריד ביום שלֵו זה כמעט בלתי נראה. ידעתי מבית-הספר שהים חופן את בליטת העולם כמעיל כחול, אך הידע משום מה לא התחבר עם מה שראיתי – מים משוכים עד אמצע האוויר, פרגוד שטוח וזכוכיתי; שובלי החלזונות של ספינות קיטור לאורך השפה. ככל שהיה ידוע לי, הן הקיפו את הקו הזה לנצח. מה נמצא מאחוריו? "ספרד" אמר הארי בִּין בעל עיני הינשוף, החבר שלי. אך מפת מוחי הקרתנית התקשתה לקלוט. ספרד. רדידי תחרה וטירות זהב ושוורים. בתולות ים על סלעים, תיבות תכשיטים, פנטזיה. חלק מזה עשוי הים, האוכל ומערבל ללא הרף, לפלוט לרגליי בכל רגע. כאות.           

אות למה?

אות לנבחרוּת ולייחודיוּת. אות לכך שלא לעד אהיה דחויה. ואכן ראיתי אות. מתוך עיסת אצות שעדיין הבריקה, שריחה היה רטוב ורענן, הושטה יד חומה קטנה. מה היא תהיה? מה רציתי שתהיה? בתולת ים? נסיכה ספרדייה?

אבל היה זה קוף.

לא קוף אמיתי אלא קוף מעץ. הוא רבץ על הכן שלו, כבד מן המים שבלע ומצולק מזפת, מרוחק וקדוש, ארוך זרבובית ומשונה בנוכריותו. הברשתי אותו וייבשתי אותו והתפעלתי משערו המגולף בעדינות. הוא לא נראה כמו אותם הקופים שראיתים אוכלים בוטנים וחושפים שת בטיפשות. הוא ניצב בתנוחה אצילית של "האדם החושב" הקופי. כעת אני מבינה כי הטוטם שהתרתי באהבה רבה כל-כך משליית האצה (ומאז, לצערי, אבד עם מטעני ילדות אחרים) היה "בבון מקודש".[i]

הים, אם כן, הבחין שאני נזקקת והרעיף ברכה. באותו היום תפס אחי התינוק את מקומו בבית, אך כמוהו גם הבבון הנפלא ואפילו היקר מפז (מי ידע?) שלי.

האם נוף הים שלי העניק לי אפוא את אהבתי לתמורה ולפראיות? הרים מפחידים אותי – הם רק רובצים במקום, הם גאים כל-כך. דממת גבעות מחניקה אותי כמו כריות שמנות. כשלא טיילתי לאורך הים הייתי עליו או בתוכו. דודי הצעיר, שהיה אתלטי וזריז ידיים, התקין לנו נדנדה על החוף. בזמן מתאים בגאות אפשר היה לבעוט ולהתרומם אל שיאה של הקשת, להרפות ולצנוח אל תוך המים.

איש לא לימד אותי לשחות. זה פשוט קרה. עמדתי במעגל של חברים למשחק במימי המפרץ השקט שהגיעו עד בתי שחיי, ואדוות ערסלו אותי. ילד מפונק אחד ישב בגלגל גומי ובעט, אף כי לא ידע לשחות. אמי לא הרשתה לאחי ולי לשאול מצופים, גלגלי ים וכריות שחייה, שמא הם יסחפו אותנו למים עמוקים שיגיעו מעל ראשינו ויטילו אותנו אל מוות מוקדם. "קודם תלמדו לשחות" היה המוטו כבד הראש שלה. הילד ירד מהגלגל שלו, ניתר מעלה-מטה, נאחז, ולא הניח לילדים אחרים לשחק בו. "זה שלי", אמר בהיגיון. פתאום הברישה רוח קלה את המים והכהתה אותם, הוא הרפה מהגלגל, והגלגל הוורוד שצורתו צורת גלגל הצלה צף והתרחק מאחיזתו. האובדן פקח לרווחה את עיניו, הוא החל לבכות. "אני אביא אותו", אמרתי בהתרברבות שחיפתה על תשוקה בוערת "לעשות סיבוב" על הגלגל. זינקתי בנפנוף הצדה של הידיים; רגליי חדלו לגעת. הייתי בארץ האסורה – "מעל הראש". אם להאמין לאמא, הייתי אמורה לצלול כמו אבן, אך לא צללתי. סנטרי היה מורם, הידיים והרגליים טחנו את הירוק הצונן. תפסתי את הגלגל הדוהר ושחיתי איתו. שחיתי. ידעתי לשחות.

שדה התעופה מעבר למפרץ שחרר צפלין. הוא התרומם כבועת כסף, כהצדעה.

בקיץ ההוא בנו דודי וארוסתו זעירת הממדים סירה. אחי ואני החזקנו מסמרים מבריקים. התעוררנו לתך-תך של הפטיש. גון הדבש של העץ החדש, השבבים הלבנים (שהפכו לטבעות לענוד על האצבע) והאבק המתקתק של הנסורת יצרו צֶלם מעורר הערצה, דבר יפהפה – סירת מפרש אמיתית. מן הים הביא דודי מקרלים. במעטה ברוקד כחול-שחור-ירקרק שלא דהה הם הובאו לשולחן. ואכן מצאנו את מחייתנו בים. מראשו ומזנבו של דג בקלה הכינה סבתי נזיד אשר לאחר קירורו התקרש בקריש שחגג את ניצחונו שלו. הכנו ארוחות ערב מרכיכות מאודות בחמאה והנחנו שורות של מלכודות לובסטרים. אך מעודי לא יכולתי להביט בסבתי ששמטה את הלובסטרים הירוקים הכהים, על צבתותיהם המנפנפות החסומות בכפיסי עץ, אל הסיר הרותח שממנו נשלו כעבור דקה – אדומים, מתים ואכילים. חשתי את הצריבה הנוראה של המים על עורי בחריפות רבה מדיי.

הים היה הבידור העיקרי שלנו. כשבאו אלינו אורחים הושבנו אותם לפניו על מחצלות עם תרמוסים וסנדוויצ'ים ושמשיות צבעוניות, כאילו די להתבונן במים – בין אם יהיו תכולים, ירוקים, אפורים, כחולים כהים או כסופים. המבוגרים בימים ההם עדיין לבשו בגדי ים שחורים צנועים שהפכו את אלבום התמונות המשפחתיות שלנו לארכאי כל-כך.

הזיכרון הסופי שלי מהים הוא זיכרון של אלימות – יום דומם, צהוב חולני ב-1939, הים מותך, חלקלק כפלדה, מתנשף ברצועתו כבעל חיים עגמומי, סיגליות רשע בעיניו. שיחות טלפון מודאגות עשו את הדרך מסבתי על שפת אוקיינוס חשופה אל אמי, במפרץ. אחי ואני, עדיין בגובה ברך, גמענו את השיחות על נחשולי ענק, גובה פני השטח, חלונות חסומים בקרשים וסירות צפות, כאילו היו שיקוי פלאים. ההוריקן היה צפוי להגיע עם לילה. בימים ההם ההוריקנים לא הנצו מדי סתיו בפלורידה ופרחו מעל קייפ קוד כמו היום – בום, בום, בום, תדירים כזיקוקים בארבעה ביולי ומכונים בבדיחות הדעת בשמות נשים. הוא היה חידוש אימתני, מפלצת ימית. עולמנו עלול להיאכל, להתפוצץ לרסיסים. רצינו להיות בעניינים.

אחר הצהריים השחירה הגופריתיות מוקדם מן הרגיל, כאילו לא ייתכן שהעתיד לבוא יהיה מואר בכוכבים, מואר בפנסים, ייראה לעין. הגשם החל, שטיפת נוח ענקית. אחריו הרוח. העולם נעשה תוף. מוּכֶּה, הוא צווח והיטלטל. חיוורים וצוהלים במיטותינו לגמנו אחי ואני את שתיית הלילה החמה. מובן מאליו שלא נישן. הזדחלנו אל התריס והרמנו אותו כדי חרך. בראי של שחור נוהר התחבטו פנינו כעש המנסה להידחק פנימה. לא ניתן לראות דבר. הרעש היחיד היה יללה ששולהבה בדפיקות, טריקות, גניחות והתפצחויות של חפצים שהועפו ככלי חרס בעת מריבת ענק. הבית התערסל על שורשיו. הוא התערסל, התערסל והתערסל עד שהרדים את שני שומריו הקטנים.

עיי החורבות למחרת הגשימו את כל המשאלות – עצים ועמודי טלפון עקורים, בתי נופש רעועים שהתנדנדו מעלה-מטה על יד המגדלור ופסולת צלעותיהן של ספינות קטנות. ביתה של סבתי החזיק מעמד, בגבורה – אף שהגלים נשברו על הכביש ואל תוך המפרץ. הדֵּק של סבי הציל אותו, אמרו השכנים. חול קבר את תנור ההסקה בסלילים זהובים; מלח הכתים את הספה המרופדת וכריש מת מילא את מה שהיה ערוגת גרניום אך סבתי הוציאה את המטאטא, חיש יבוא הכל על מקומו בשלום.

וכך הוא מתאבן, מראֶה ילדותי על חוף הים. אבי מת, עברנו לגור במרחק מן החוף. מכאן ואילך חתמו את עצמן תשע שנות חיי הראשונות כספינה בבקבוק – יפות, בלתי נגישות, לא שמישות, מיתוס מעודן מעופף ולבן".

1962

[i] הוא מכונה גם "בבון המִצרים" ועל פי המיתולוגיה המצרית היה משרתו המקודש של תות אל החוכמה, הלימוד והכשפים, שהיה לו, לפי אחת הגרסאות, ראש בבון.

The post Ocean 1212-W | מאת: סילביה פלאת' appeared first on פה ושם.

אנא ראו מטה את פרטי ההשקה וכן את גב הכריכה של הספר,

אשמח מאוד להתראות,

שלכן-ם, עדי

ה-ז-מ-נ-ה 

יום א' 22/3 19:30, תולעת ספרים במזא"ה 7 תל אביב

סלמאן נאטור איך נראה מפתח של משורר העוזב את ביתו?

יהודה שנהב-שהרבני – מתרגם הספר מערבית הבזקים של זיכרון טראומתי

עדי שֹורק – עורכת סדרת ושתי פואטיקה של פליטוּת

יקראו מתוך הספר:

קובי מידן, יונית נעמן, יהודה שנהב-שהרבני

גב הכריכה של הספר:

הזיכרון שוחח איתי והסתלק - חייו ומותו של השיח' מחורץ הפנים
מאת סלמאן נאטור

"לעתים אני מוכיח את הזיכרון על כך שהוא בוגד בי. לעתים אני מוכיח את הזיכרון על כך שהוא ממאן לבגוד בי. לו רק ידעתי כיצד לנהוג בו: באהבה רבה או בשנאה יוקדת?"

כחרוזים בשרשרת נמסרים הסיפורים ב"הזיכרון שוחח איתי והסתלק" מאת סלמאן נאטור. שרשרת שנדמה שניתן להניע, למשש את חומריה, לשמוע את מה שאולי אנו יודעים בסיפי הכרתנו, את מה ששאל סופר אחד ואת מה שענו לו מספר לא מוגדר של זקנים. וכן, את מה שסיפר הוא לעצמו, כדי להבין, כדי לברר, כדי לזכור.

מיהו השיח' מחורץ הפנים? הוא נולד במספר כפרים, זכרונותיו מקיפים כול אך בה-בעת נותרים מקומיים; הוא זוכר פרטים שוליים לצד התרחשויות הרות גורל; הוא זוכר שמות של מקומות ושמות של נִספים; לפרקים איננו יודעים מדוע הוא מספר ולפרקים הוא עומד על כך שהסיפור הוא הירושה הגדולה שבידיו. ומהי הארץ הנפרשת בפנינו בספר? כיצד נוכל לחיות עם רפאיוּתה, כיצד נקשיב?

הזיכרון שוחח איתי והסתלק – חייו ומותו של השיח' מחורץ הפנים, ספרו של סלמאן נאטור, נושא בחובו סיפורים אינספור הסובבים את התהליך הטראומטי של העם הפלסטיני בשנת 1948 ובעקבותיה. זהו אחד מספרי הפרוזה הראשונים שהעזו להתמודד, עם סוגיית הסיפור על אודות הנכבה ועם סוגיית זכרונה – על פניה והקשריה המרובים. עתה, שלושים שנים לאחר שהחל להכתב כטור ספרותי בעיתון, מובא הטקסט גם בפני קוראי העברית, בתרגומו הקשוב של יהודה שנהב-שהרבני ובצרוף אחרית דבר מעמיקה פרי עטו.

סלמאן נאטור (נולד, 1949) הוא סופר ומחזאי. נולד וחי בדאלית אל-כרמל. פרסם עשרות ספרים בשפה הערבית. בספריו עסק בזיכרון, מרחב וזמן. כתב חמישה מחזות שהוצגו בארץ ובעולם הערבי. תרגם מעברית וערך ספרים רבים – ביניהם אנתולוגיה לסיפורת עברית ואנתולוגיה לשירה. זהו ספרו השלישי המופיע בעברית, קדמו לו הספרים "הולכים על הרוח" (בית ברל, 1992), "היא, אני והסתיו" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2011).

 לדף הספר בהוצאת רסלינג >>

The post הזמנה להשקת ספרו של סלמאן נאטור "הזיכרון שוחח איתי והסתלק" appeared first on פה ושם.

......................................................................................................
חלק ראשון של המסה "על רצינות ומשחק" מתוך הספר "על הפרישות" מאת מיכל בן-נפתלי
סדרת ושתי, הוצאת רסלינג
......................................................................................................

הייתי בעלה של הילדה, עורך דין עם ילקוט שחור מפלסטיק. עם שחר יצאתי לעבודה. בדרך מן העבודה הביתה לחדרה של הילדה סרתי לספריית הארמון. דפקתי על הדלת שהייתה תמיד סגורה כדי לא להפריע למלך הקורא. אחר כך הייתי שבה למשק הבית שלנו ולילדתנו המשותפת, מַמינה בֶּלה, בובה בעלת בטן מזמרת שאביה הביא מאיטליה.

הילד נתן לנו שמות חדשים על פי שושלות המלוכה ההבסבורגית. אני הייתי הנסיכה בת יובסקאים פון שלזוויג הולטשטיין, או בקיצור יובסקה. עד היום, כשעקבותיו של המשחק האבוד, או של הפיקדון שהפקדנו זה בנפשו של זה טושטשו כליל, יש שני אנשים בעולם שיכולים לעצור אותי ברחוב באמצעות השם הזה. הייתה זאת עת שבה תווינו הסגוליים עוד היססו בפני תחושה אינטואיטיבית של הוויה משותפת, שקדמה אפילו לקרבה הביוגרפית. התפשטנו מעצמנו בטרם נעשינו זרים. בין החדרים האלה הקמנו קהילה קטנה שלא תשוב עוד, כמו פרוטו-פוליס, רגע לפני שצומחות יריבויות ושנדרשת הסכמה מדעת.

היינו מכורים למשחק הזה, כל אחד לתפקידו, תפקיד שהיה תפור על פי מידותיו, שהוא תפר לעצמו, שהמציאות תפרה לנו. הרגשנו מעין שקט לשוב ולשחק אותו תפקיד. היה לנו מקום בתוך המשחק, המשחק היה המקום שלנו, בית-בתוך-בית, מעט מוגבה מעל המציאות אבל לא מדי, איזון דק בין הזיכרון שערמנו לבין העתיד שלפנינו, בין הצורה שקיבלנו לבין הצורה שהענקנו לעצמנו. כבר אז הייתה לנו רק מידה מסוימת של חופש. נטלנו מרחק משביצענו את התפקיד בשלמות או במעין קריקטורה של שלמות, היכן שבדרך פלא הן נעשות קרובות.

2.

משחק הילדות היה לגרעין לא-נתפש, חמקמק, שפילס את דרכו מחוץ למשחק. הוא היה לסוג של סירוב או פגיעוּת ההודפת את המשחק, אולי עוד קודם שנעשינו לאזרחים או לעובדים, כמי שהפנימו איזה גינוי או עכבה ואינם יכולים להמשיך לשחק. לא מפני ששכחנו את הכללים, או שמילאנו את חיינו בפעולות תכליתיות. לא מפני שעיסוק דחוף יותר חייב את השתתפותנו ודחק את המשחק. לא מפני שאיבדנו עניין. המשחק הוא שהשתנה לנו ובעינינו המבועתות, נוכח מה שלמדנו לכנותו המשחק החברתי, הוא חָבר לצרוּת הדמיון של השחקנים ואנחנו הובסנו לאלתר.

עצם כניסתנו למשחק לא הייתה עוד חניכה לובשת חג. יכולנו למרב "לצאת" לשחק, אך את מה שהחשבנו ליקר ביותר, לבעל ערך ביותר, שמרנו לעצמנו. כך נוצרה בהדרגה הבחנה קטגורית בין רצינות למשחק: האחרון עשוי קפלים-קפלים, מתהווה, הרפתקן, ראוותן; הראשונה עיקשת, חרוצה, מתמידה, מונוטונית, מופנמת. המשחק מופקע מן הממשות ומאילוציה כמרחב-זמן מוגדר לעצמו; הרצינות תפורה לפי מידות המציאות. ואף על פי כן, אותו חשבון נפש, אותה חרטה, מביאים אותנו לומר לסירוגין שלא שיחקנו די ושלא היינו רציניים במידה מספקת, להיווכח אפוא ברציפות הדחוסה של מה שנאמר לנו שהוא דבר והיפוכו. מעולם לא היה לנו ברור מה באמת מחבר אותנו באופן אינטימי יותר לעולם ולעצמנו.

בכתה ד' נסעתי לפנימייה במהלך הקיץ. מנהל הפנימייה התריע שאין לעשות פיפי בבריכה. מי שיעז לעשות יתגלה מיד, משום שההנהלה שפכה למים אבקה מיוחדת ההופכת את הנוזל לאדום. הבריכה הייתה למרחב של קלון ידוע מראש, של חוסר שליטה ועבריינות מוּעדים. החוק המתוחכם לא אסר על הרחצה. הוא לא אמר לא. הוא אמר לקחת במשורה ובשפלות קומה.
שמתי את הצידה בצד והתכנסתי בתוך עצמי. בחוץ היה ריק שאי-אפשר לשחק עמו.
[...]

The post על רצינות ומשחק, מאת מיכל בן נפתלי [ספר ב-ושתי] appeared first on פה ושם.

קישור לדף הספר באתר רסלינג
.............................................

פתיחת הנובלה

יַאשקוֹט אִלאֵחתֵלַאל

א.
ברצוני לספר על אודות מפגשים בין ארכיטקטורות לבין אנשים, ביני לבין מרחב בהתהוות, בין מרחב בהתהוות לבין בן דמותו לאחר שהסתיימה בנייתו, לפחות זו המוגדרת בתאריך פתיחה חגיגי שבו גוזרים סרטים ונואמים נאומים ושותים יין, בכוסות קטנות העשויות פלסטיק איכותי, ומברכים "לחיים".
בסיפור הזה יתוארו כמה מפגשים שאינם שלובים זה בזה ואינם קשורים, לכאורה או למעשה. ודאי שלשם העניין היה עליי לברור מתוך אלפי מאורעות שוליים, וביניהם מפגשים עם פועלים ועם בעלות בית, עם בניינים עצומים במהלך בנייתם, עם וילות ותיקות שהיו במהלך שיפוצן או כאלה שפגשתי בשלב סיום בנייתן, כשהן חדשות לחלוטין, צחיחות.
היה עליי לבודד כמה מקרים, לשכוח את האחרים, לפחות לעת עתה, למקד את התיאור בשלושה או ארבעה אירועים שהתרחשו – לפחות בסיפור – במהלך שבועיים ימים בשנה שקדמה למאורעות אוקטובר אלפיים, אם כי יכלו, במידה זו או אחרת, להתרחש גם לאחר מכן; באופן נדיר יותר, אולי, מכיוון שפועלים ערביים מן השטחים נתונים מאז בסגר מכותר שהולך וחונק את שהיה חנוק גם קודם לכן, סוגר את מנעדיו; ופועלים ערביים, אשר להם אזרחות ישראלית, נדחפים והולכים לשולֵי האזרחות הקלושה הזאת.
בכל מקרה, ממילא בסיפור שיתגלגל וילך לא ניתן לדעת אם הפועלים שעמם נפגשתי היו תושבים ללא זכויות או אזרחים משוללי אפשרויות. לפחות עבורי נותר המידע הזה סתום.
מביטה מן הצד, משתיקה את לבי לבל יפריע בשגרת השיפוץ והבנייה, לבל יפר את ההנאה מן השלדים האפורים ומלאי התכונה בהם שהיתי באותם ימים, כחלק מעבודתי בעולם העיצוב.
מצבן של בעלות הבית עמן נפגשתי ודאי לא השתנה בהרבה מאז ועד היום. סביר להניח שאם הייתי שבה לאותו עיסוק, הייתי פוגשת בהן גם עתה בעודן משוחחות עם פועלים סיניים או עם קבלן שמתרגם עבורן מרומנית בסיסית או מאנגלית דרום אפריקאית, הנשמעת רצוצה באוזנינו.
את הסיפורים הללו קשה למלל משום שחללים רבים פרוצים בהם, ביניהם, בתוכי. החללים מאפשרים את הכמיהה. מה שהיה, הדברים כפי שהתרחשו, מקבע את השחיקה. את המוות.
לא מדובר באירועים אפלים במיוחד; להפך, הם היו קטנים מאוד, מרפרפים, נטולי פואנטה, חלקם אינם ניתנים להגדרה כאירוע אשר לו תחילה או סוף. רובם מצויים איפה באמצעם, כחלק מן החיים.
קשה לדובב את הסיפורים האלה שעשויים להאיר באור קלוש במות שחלפו וכוסו בשיש, או שדלתן, אשר הייתה פתוחה בשעת בנייה, נסגרה בבריחים ובמפתחות הנתונים עתה בידי בני הבית ולא בידי פועליו.

עניינם לסדר, כמו בבניין לגו משובש, כמה דברים שהתרחשו במועד סמוך ואשר יכולים לגלות, זה מתוך זה, דבר מה שאינו ניתן לניסוח במשפט, דבר מה שיש לחצותו בקריאה בלתי פשוטה כדי לעמוד על טיבו. וזה אינו מבטיח גדולות ונצורות; שקוף כמו שקית מכולת נטולת חן, מכיל כמה מצרכי יסוד, אשר רק גוון תכלכל, צהבהב או כתמתם – הצובע שקיות שכאלה – עשוי להעניק להם איזה ממד נוסף, איזה פילטר, מסננת העוברת דרך תודעתו של אדם. ואדם, כידוע, מתקשה לראות את המסננת הפנימית שלו. ביכולתו אולי להכיר במעט מגבולותיה ותו לא, שהרי כדי לסמן גבול אנו זקוקים לאחר המביט בנו; אנו זקוקים למשחק מראות מגוון, מפתיע, בלתי אכזר וסקרן כדי לפתוח דרכים אחדות וכדי לסגור אחרות.
ואילו ענייני כאן בפריצת גבולות, שהייה בתוואי ביניים, בעת קביעת המבנה, בשעת פיסולו, בזמן שבטרם.
באותם ימים שהיתי כשבועיים במגדלי עזריאלי לפני שנפתחו אל הציבור. ליתר דיוק, שהיתי אז רק בחלק קטן של המגדלים, בחלקו התחתון של הבניין המשולש אשר יועד להיות קניון מזוגג, ממוזג, שנגינה שלווה תשייף ותלווה את אלפי האנשים שיהלכו בו ויבחנו את חלונות הראווה או ימשמשו בין חפצי נוי, תכשיטים, בגדים, מזונות מהירים, ספרים ודיסקים או כיסאות מרופדים באולמות קולנוע זערוריים. במהלך אותם שבועיים עברתי גם בין בתי מידות שהלכו ונבנו, או שופצו. אחד במושב ותיק באזור הוד השרון, אחד בשכונה חדשה שנבנתה ברמת אפעל ואחד נוסף בסביון.
בזמן שבו עברתי בין מקום אחד לאחר שהיתי במכוניתי והאזנתי לרדיו, אשר בישר, אחת לשעה, שהכול כרגיל.

ב.
מגדלי עזריאלי צפנו אז עולם בנייה אפור, מרובה אדם. גדודים של פועלים, מעצבים, בעלי חנויות וקבלנים שוטטו במרחבים נטולי השילוט, המבוטנים והמאובקים שרחשו בבטן המבנה. באותם ימים הלחץ לעמוד בתאריך פתיחת הקניון היה בשיאו, דבר שגרם לעבודה מהירה וממושכת בימים כמו בלילות שאחריהם.
המרחב הגדול והאפל הואר באלפי פנסים שהובאו על ידי קבלנים ומסגרים ואנשי שיש ובעלי חנויות. אלה האירו בעוצמה עזה את שניצב מולם והדגישו את חשכת סביבתם. פה ושם חצתה קרן אור מפנס זה או אחר את אזורי המעבר שבין החנויות – מסדרונות, רחבות מרכזיות, כוכים קטנים שעדיין לא נאטמו בקיר, פתחי חשמל עמוסי צינורות, חדרי מדרגות סבוכים, בתי שימוש נידחים, בלתי פעילים. לפעמים שזרו קרניים אלה מעין רשת צללים יפהפיה, אשר האפילה אזור מעבר אחד והציפה באור אזור מעבר אחר, ללא היגיון ריאליסטי, מתוך אקראיות רנסנסית שיצרה תחושת מעוף בלתי מובנת.
פעמים אחרות התמזל המזל וקרן שמש רחבה, ששבבי אבק פיזזו בה כפתיתי שלג, ירדה מאחד החלונות העליונים, שמישהו חשף לרגע ממעטה הגבס כדי שמעט אור יום יחדור אל החלל המלא באנשים עמלים ומתרוצצים; כולם היו ממוקדים ומרוכזים באופן מיוחד במטרתם, כי אחרת היו קשובים מדי לרעשי הניסור, הריתוך, חיתוך האבן או לאבק הדק של השיש שהתפזר בכול
ולניצוצות האש שקיפצו מידי הרתכים, או לקור המקפיא שלא אפשר מנוחה, למעט בזמן פתיחתו של תרמוס מלא בתה מהביל, אשר נמזג לכוס קלקר לבנה, שבעזרתה ניתן היה לחמם את הידיים.
נשים בנעלי עקב ומקטורנים וגברים בג'ינס עדכני, חגור בחגורת עור בוהקת ורכה, פרעו לפרקים את הסדר ושוחחו עם קבלן או עם אחד מפועליו, אינם מרוצים מן הקצב, דורכים מבלי דעת על מרצפות שאך הונחו ואשר אסור היה לעבור עליהן אלא רק סביבן עד שייבש המלט. אז היו האנשים הנקיים מפלבלים מתוך סרבול בפני הרצף, שנעמד נרעש כדי להגן על פועלו וכדי להסיתם ממרובע הריצוף שסומן בפסי אזהרה, אשר נחצו ברגל גסה. למולו היו אנשי הבגדים הנקיים נסוגים לאחור, לרוב באפטיות שמקורה בריחוקם וברעש הסובב שאליו לא הסתגלו. היו בהם גם כאלה שהחזירו מבט בהתנצלות עליזה וממהרת, מדגישים בכך את אי-הבנתם באותם עיסוקים שחורים. בשעה שכזו היה הרצף משפיל מבטו בחיוך חסר אונים, או שהיה מסנן איזו קללה חרישית וארוכה שנשמעה לרוב כהוצאת אוויר סתמית אל השאון הניתז והמתנצנץ שמסביב.

The post פתיחת הנובלה "חללים" appeared first on פה ושם.