יש אנשים שהם שליחים לדבר מה. לפעמים קשה לדעת שליחים למה, ונדמה שיש בהם דבר נסתר. חסרי שם, חסרי בית, הם פוסעים. ואנו מתבוננים בהם כבמראה מזככת או מעציבה, אולי בסקרנות, בהערכה, ברחמים, או באיזו שותפות.

*

לקראת הכנס מלאכים בשמי תל אביב – צילום וההוויה הנסתרת אני נעה בין חסרי הבית בתל אביב לבין דמויות האנשים של מיכל רובנר.

אני שבה להרהר במיצב-הכתב המבקש לחם שהצגתי לפני כמה שנים בגלריית "המקרר", שכולל תיעוד חסרי בית ומשוטטי רחוב שאני מקיימת מזה שני עשורים. חסרי הבית הם דמויות ביניים בעיר. משהו בדמותם שאיבדה או ויתרה על שייכות, תנועתם המיוחדת במרחב, החשיפות שלהם הנותנת אמון באנושי, מזכירים לי לעתים מלאכים; במיוחד בשל מה שהם מעוררים בעיר. העובדה שתל אביב מתירה ללא מעט חסרי בית לשהות במרחב ואינה מסלקת אותם, חושפת ממד מלאכי בעיר עצמה. באנושיות שמתקיימת כאן.

בדברים רבים מאוד צריך להיות ביקורתיים לאנושיות הישראלית. אבל בהקשר הזה, דווקא כאן יש כוחות שמוכנים לשאת את האתגר שמעמידים משוטטי הרחוב וחסרי הבית לאנשים הרגילים. וזה תמיד נס בעיניי: הנה, האיש עם שתי-עגלות-הקניות-העמוסות-בשקיות-ריקות, עדיין כאן. וזו שתלתה כביסה בשדרות רוטשילד עברה עוד לילה בלא פגע. וזה שצועק ומבקש שקל מיושבי בתי הקפה בכיכר הבימה שב למעגלי צעקותיו.

לא רק בגלל ההקלה שהם ניצלו שוב, אני חשה את תחושת הנס. אלא שהימצאותם מגנה על העיר מפני אלימותה, מגנה על העיר מפני רצונה להיטהר טיהור מסוכן, מגנה על העיר מפני התייפייפות משכיחה, מבעיתה, השוכחת את האנושי בחולשותיו ודוחקת אותו הרחק ממנה.

בכנס המתקרב, חשבתי ללכת מחסרי הבית אל האנשים-מלאכים של מיכל רובנר, אותן פיגורות נטולות פנים "טרשיות" כלשונה של רובנר, שבכל זאת מותירות בנו רושם מיוחד ונוגעות ללב. הן מעלות תהיות ביחס לשייכות ולאנונימיות, להמוניות ולקירבה. אחשוב על צילום ועל כתב, מה מתירה לי ההתבוננות של הכותבת, הלא מצלמת? מה אוסרת על עצמה רובנר המצלמת? ולהפך, למה היא נעתרת?

הפיגורות של המלאך אצל ולטר בנימין יאירו דבר מה משלהן על צילום, כתיבה וזמן ובין כל הדברים, כך אני מקווה, תישזר העברית. שפה שיוצרת במושגים "איש", "מלאך", "שליח" וגם "אלוהים" – קשרים בין עליונים ותחתונים. בין הדברים הגלויים ביותר לעין, החומריים ביותר, הניתנים להרחה, למישוש ולצילום ובין מה שאינו גלוי – חסד נסתר, עוול סמוי – הנוכחים בקיומנו היומיומי.

יום שלישי הקרוב, 11.7.2023. אולם אתינגר, בניין גילמן, קומה 1, אוניברסיטת תל אביב. 9:00-15:00.

זהו הכנס השנתי של התכנית לפוטותרפיה, אני שמחה מאוד ליטול בו חלק לצד ראשת התכנית ענת בוצר, רות נצר, רפאל מלאך ואחרים. צפויות הרצאות בתחומים מגוונים כגון פסיכואנליזה, חקר המוח, עבודה סוציאלית וכמובן צילום.

הכנס בתשלום וכולל ארוחת צהריים. ויש להרשם אליו מראש.
מוזמנות ומוזמנים בחום, מאוד אשמח להפגש שם.

כאן כל הפרטים: מלאכים בשמי תל אביב - צילום וההוויה הנסתרת >>

The post אנשים ומלאכים, לקראת כנס "מלאכים בשמי תל אביב - צילום וההוויה הנסתרת" appeared first on פה ושם.

בתוך מקרר תת-קרקעי ענק שפג תוקפו, ואשר שימש את השוק הסיטונאי ברחוב קרליבך בתל אביב, יערכו התנסויות כתיבה מונחה, שישאבו השראה מין המבנה הייחודי ומעבודות האמנות המוצגות בו במסגרת ה'מקרר – אמנות מתחת לאדמה'.

מתוך שהיה בחלל התת-קרקעי נבדוק מרקמים, קיר סדוק, דבש (שתשפוך מיכל נאמן) נשימה מתחת לאדמה. בסקיצות-קצרות נכתוב חלל במעבר, כיצד הוא נכנס למילה? מה משאריות החיים שהיו, מה ממה שמתוכנן, מה מן ההזיה על המקום, על גולמיותו, על אפשרויותיו -  נתכוון אל נזילות בין סוגי חומרים, ונשרטט במילים את מה שבין כתיבה, תמונה, תהיה.

מתוך כך נקרא מעט מתוך ולטר בנימין, אבות ישורון, מרגריט דיראס, ז'ורז' פרק.

 ~ ההשתתפות מהווה תמיכה בפרוייקט "המקרר" ~

עדי שורק היא סופרת ועורכת סדרת "ושתי" בהוצאת רסלינג

'טיוטות בחלל אורבאני' הנו חלק מסדנאות הכתיבה והקריאה של "סיפור פשוט"

ומתוך אירוע 'מקרר – אמנות מתחת לאדמה', של איריס פשדצקי, גילי זיידמן ועמרי בן ארצי; כחלק מ'עושים אמנות – אוהבים אמנות'

שני מפגשים בני כשעה וחצי. ניתן להירשם לאחד מהם או לשניהם יחד. בכל מפגש נתמקד בזויות שונות ויתקיימו תרגילים שונים.

יום ו', 29/5/15 – 12:30-11:00; 15:00-13:30

עלות : 150 ש"ח למפגש אחד

280 ש"ח לשני המפגשים

 >> הרשמה ופרטים נוספים בהדסטארט של המקרר >>

לשאלות: "סיפור פשוט", טל' 03-5107040

The post כתיבה במקרר appeared first on פה ושם.

הספר "מכתבים מנסיעה מדומה" של לאה גולדברג מלווה אותי המון שנים. אני מנהלת איתו שיחות ומפענחת את מסתריו או מותירה אותם להעלות בי שאלות. לאחרונה קראתי שוב את אחרית הדבר בהוצאה המחודשת של הספר (אחרית הדבר נכתבה בידי גדעון טיקוצקי שגם הוסיף הערות והתקין את הספר לדפוס המחודש). שם, מצוטט קטע מתוך ריאיון שנערך עם לאה גולברג בשנת 1951 בעיתון "על המשמר".
ניתן לראות בקטע הזה סיפור קצרצר שסופר בעל פה ויש ללקטו ולכתבו, כפי שנהגו לעשות בסיפורי חסידים. הנה הוא כפי שהועתק, בשמו החדש

גלויות לכתובות רפאים

פעם, בימי נעורי עשיתי מעשה משונה, שגרם מן הסתם, טרחות וטרדות לא מעטות לנושאי-מכתבים פרוסיים. על הפרוסיים, אם נושאי מכתבים היו אם אחרים, אין לבבי נוקפני היום. הם שילמו לי על אותו מעשה כפל-כפליים.
אבל עצם העניין משונה בעיני עד מאוד. המעשה שהיה כך היה: יום אחד ישבתי על ספסל בעיר בק... הוצרכתי לחכות למישהו שלא בא ושעתי ארכה מאוד.
בארנקי היו כמה גלויות דואר. פתאום הוצאתי אותן וכתבתי עליהן איגרות לאנשים, שלא היו ולא נבראו. במקום המיועד לכתובת כתבתי כתובות עם שמות ערים ורחובות ומספרי בית ושמות אנשים המתקבלים על הדעת, אך אינם קיימים. את כל הגלויות הללו – חמש או שש במספרן – שלשלתי בתיבת-הדואר הקרובה.
מכיוון שאת מעני החוזר לא כתבתי עליהן, אינני יודעת מה היה גורלן.

למה זה נזכרתי היום באותו מעשה שטות, שכל אדם הגון היה מתבייש בו?
אולי משום שכמעט בכל כתיבה היום יש משהו ממעשה זה בגלויות שנשלחו לכתובות של רפאים?

ב"גלויות לרוחות רפאים" מגולמת רוח משחק המייחדת את לאה גולדברג בנוף של (הפרוזה) העברית ולצידה, ובמקביל, ומתוכה - "רוחות זמן" ספרותיות והסטוריות. ניתן לסמן את "רוחות הזמן" הללו בקווי מתאר גסים כמתנועעות בין מורשת הדאדא, מלחמות העולם וגורלם של יהודי-אירופה, לבין ספרות משחקית שתפרוץ בשנות ה-60 בצרפת, נטועה בתוך מסורות קדומות שאותן היא גם פורצת (בהן, אגב, גם מסורות חצרוניות שלאה גולדברג הייתה שרויה עמן ביחסי תרגום וכתיבה).
ניתן אפילו להעז ולזהות כאן רחרוח מוקדם של הסיטואציוניסטים בפריז של שנות ה-60, כאילו חברה לאה גולדברג לגי דאבור, והם פורעים יחדיו מפות וסדרי דוורים.

ה"רחרוח" המקדים הזה, שמבשר ופורץ דרך, יכול להיות מובן (גם) מתוך דבריו של ולטר בנימין על אודות סופרים גדולים, שהרי "הסופרים הגדולים" על פי בנימין, "ללא יוצא מן הכלל, שוזרים את עלילותיהם בעולם שנוצר אחריהם".

עוד ניתן לראות כאן אישה הכותבת בעקבות-איש-שלא-בא, דפוס שאינו זר ליצירתה של גולדברג וחובר כאן להקשר נוסף, התמודדותם של יוצר ויצירה עם האין; נושא שיש להביט בו גם כקשור בזמן שבו נוצר הטקסט (שנת 1951) אבל גם כמצוי מקדמת הימים בכתיבה, ושעמו מתכתבת לאה גולדברג בכתיבתה.

מלבד זאת, ניתן להאזין ל"גלויות לכתובות רפאים" גם כקונכיה המהדהדת הקשרים בין "מכתבים מנסיעה מדומה" המוקדם (1937) למחזור הסונטות "אהבתה של תרזה דימון" שהחל, כפי הנראה, להכתב בשנת 1951 – שנת הריאיון. ומתוך כך, צליליו של "גלויות לכתובות רפאים" מוכפלים ומנגנים במעין קאנון מאופק דברים מרתקים.

בספר הפרוזה "מכתבים מנסיעה מדומה", שעוסק במכתבים מדומים וכתוב באופן משחקי שעליו לא ארחיב כאן, מתואר מסע באירופה – ברלין, קלן, אמסטרדם, פריז, מרסיי  – מסע שוטטות שהוא גם מסע פרידה ואלגיה של יהודיה-אירופית המביטה, רגעים לפני פרוץ מלחמת העולם השניה, (מעין) מבט אחרון בערש תרבותה.
מעניין כי בדומה ל"גלויות לכתובות רפאים", מעוצבת "מכתבים מנסיעה מדומה" כיצירה שמצויה במתח שבין "הראוי להיות מסופר" לבין זה הנערי, ש"ראוי לשכוח, להתבייש בו" ובמתח שבין הכתיבה לדיבור בעל פה.

הספר התקבל באותם ימים כיציר כילאיים מביך מעט, ולמעשה נדחה. כפי הנראה הקוראים הארץ-ישראליים בני הזמן, המעט קרתניים, לא היו הקוראים הנכונים לספר הזה. אפילו אנשי הספרות המקומיים, ידידיה של לאה גולדברג, נהגו במובן מסויים כאותם דוורים פרוסיים. לכן, "גלויות לכתובות רפאים" מהדהד רפאיות נוספת, שליחה של טקסט קודם שאף הוא שלא הגיע ליעדו.
בעקבות זאת נדמה שכדאי לקרוא בשום לב כיצד ב"גלויות לכתובות רפאים" - רגע לפני שהיא מותירה את הטקסט המעוצב כאנקדוטה בתהום "מעשה השטות" מזכירה לנו לאה גולדברג, במעין אגביות, מדוע יש בו חשיבות רבת משמעות – עד כדי כך שהוא נוגע (כמעט) בכל הכתיבה היום.

"בכל כתיבה היום יש משהו ממעשה זה בגלויות שנשלחו לכתובות של רפאים"
בינתיים נותיר זאת כך, מקופל בריבוי הקשריו; נשהה עם הפריבילגיה להביט בו לרגע כפרגמנט מועתק מתוך פרגמנט מסופר.

כמה מילים על העתקת "גלויות לכתובות רפאים"

מהלך ההעתקה השני שאני עורכת זימן הזדמנות מיוחדת שלא חשבתי עליה בשעה שבחרתי להעתיק את "גלויות לכתובות רפאים". הרי זו העתקה של דבר מה שנכתב, למעשה, בידי אדם שאינו לאה גולדברג עצמה – היינו המראיין של "על המשמר" ש"העתיקו" מפיה ו"תרגמו" לכדי ריאיון בעיתון. והנה, הוא מועתק ומותקן לכדי סיפור.

היו כמה נקודות במהלך העשייה שהרגישו בעלות חשיבות: א. עצם ההכרעה כי למעשה בידינו סיפור קצרצר שסופר בעל פה בידי לאה גולדברג וכי ראוי לפרסמו ככזה. ב. עריכת שינוי במשפט הלפני אחרון, שבו פונה גולדברג אל המראיין ונראה היה לי שרצוי לוותר עליו לצורך הפיכתו לטקסט העומד בפני עצמו ג. עצם בחירת השם לקטע.
אלו רגעים שאותם עברתי במהלך ההעתקה מתוך מודעות למחצה לגודל העניין - סוג של עיכוב נתינת הדעת, שאולי מוכר לכל מתרגם של טקסט משמעותי, כדי שיוכל להמשיך ולתרגם. כדי שיוכל למשוך אות.
ברגעים אחרים מצאתי את עצמי בתוך החומר, כמקבלת רשות, כמשוחחת עם אחרים, שהרי בתוך מסורת אנו נמצאים – האם להרחיק עד תורה שבעל פה שנכתבה ונאספה והותקה והועתקה ובתוכה (גם) אוצר אגדה שנאסף בתורו בידי ביאליק-רבניצקי,האם למנות סיפורי חסידים שנרשמו בגרסאות רבות, את פרוייקט האיסוף המרשים שערך ש"י עגנון (האנתולוגיה "ספר סופר וסיפור" היא רק חלק מכך)?
האם לכלול את תלמידיהם של דה-סוסיר ושל לאקאן שכתבו הרצאות מפי הגדולים וטרחו לאחר מכן לפרסמן? ומה עם דוגמה קטנה, כגון מעשה בבתו של יוסל בירשטיין, שכתבה מפיו את הפרגמנטים האחרונים שחיבר, ומופיעים בספרו "סיפורים מאזור השלווה" (ספר שבעצמו מהווה מהלך מעניין של איסוף ועריכה, של הכרעות כתיבה שנעשו בידי מנחם פרי).
כל אלו מזכירים את המתח בין דיבור לבין כתיבה, שמעלה לאה גולדברג עצמה ב"מכתבים מנסיעה מדומה" ועולה מתוך מהלך ההעתקה הזה. ומזכירים או מציפים כשאלה את הקשר בין סיפור שבעל-פה לסיפור שבכתב, ואולי אף בין מחבר לכתביו.

* "גלויות לכתובות רפאים" הועתק אות אחר אות כפי שהתחייבתי במהלך ההעתקה, מלבד השינוי שפורט מעלה

אינפורמציה או, המלצות קריאה

מכתבים מנסיעה מדומה >>

גדעון טיקוצקי על פריעת הסדר בתוך הסדר של "אהבתה של תרזה דימון"  (שם ניתן למצוא הפניה גם למחקרה של עפרה יגלין) כאן >>

הציטוט של ולטר בנימין מתוך "המספר"; הרהורים כרך ב, מבחר כתבים, תרגם דוד זינגר, הקיבוץ המאוחד, 1996.
במסה זו של בנימין, אגב, מדובר באופן מעניין בהעלמות הסיפור שבעל-פה מן הספרות.

The post גלויות לכתובות רפאים | לאה גולדברג appeared first on פה ושם.

"העיר מתפרקת לפניו לקטביה הדיאלקטיים", תיאר בנימין את דמותו של המשוטט בעקבות ספרו של פרנץ הסל "לטייל בברלין". "היא נפתחת לפניו כנוף, היא סוגרת עליו כחדר". ניתן לשאול מה בין משוטט לתייר, או לטייל, או להוזה הפילוסופי; יתר על כן, מה בין משוטט למשוטטת או לתיירת-של-פנים? אך כל כמה שהפיגורות הללו אינן זהות, דומה שחלקן לפחות מיישבות לשעה, על הסף, בצמתים, במעברים, את הקטבים הדיאלקטיים שבין יציאה למגורים, בין הנוף הפיזי לנפשי, בין עירנות לחלימה. ובעדות הטיפוגרפית שרושם ספרה של עדי על תיירות-התבוננות-חקירה זו דומה שהפיגורות הללו שורות גם בחללים הריקים בין הערכים ובין השורות.

תיירות פנים מתפרשת בין שלושה מחוזות, שלוש זהויות. לכל מחוז-זהות יש שפה משלו, אלף-בית משלו, צופן משלו. אף מחוז-זהות אינו משמש מפתח לאחר, למרות שהם מהדהדים זה את זה דרך חזרה קצובה של ערכים, מוטיבים, דמויות. הפואטיקה של המרחב בתל אביב חוברת אזי לפואטיקה של הזמן החיפאי, ערים חילוניות שאינן ערי הולדת, לא המוקדמת ולא המאוחרת, כדי לכונן קואורדינטות לדיבור של אשה. מכלול הקומפוזיציה כמו מתפרק אפוא לפיסות ערכים מילוניים, אך מפצה בה בעת על הפרגמנטריות שלו בתנועה מחזורית של תהודה פנים-טקסטואלית. "תיירות הפנים" נאמנה כך לשבירת הרציפות ולריבוי שהיא מתארת בחיי הממשות, אך בה במידה לכמיהה ליצירת לכידות, יצירתה כמו בפעם הראשונה בתוך אלמנט שאכנהו בהמשך שפת אם. שפת אם כשפה של העתיד. הסיפורים הקצרים שמשולבים בספר מגבירים ומעצימים את המהלך הזה. שכן הם חורגים מן המילונים למקומות של אילמות גמורה, של תהומות של אין-קול ואין-מלה המהווים מעבדה אחרונה ליצירת שפה. ובתווך הסיפור "טריפטיכון", מעין מטונימיה לשלושת המילונים. הוא מתחיל במחבואים ומסתיים במחבואים, ספירה רתמית שכמוה כספירת מלים, השואלת את שאלת הספר כולו: היכן אני נמצאת? לרגע נדמה לי כי התנועה מאחורי או מלפני או מצדדי, בכל אך לא בי. אני העומדת. אבל עוד מעט קט אפקח את עיני, ואזי יש לי כוח, אפשר להגיד מדוזה, אני יכולה להצמית, אני כל-יכולה. אני רואה לצדדים, לאחור, לפָנים, חוצה ופנימה. אני היא המשחקת עם עצמי מחבואים עם ועל דעת המקום והקהל. בנימין מצטט מהסל: "רק את מי שמסתכל בנו אנו רואים. אנו מסוגלים לעשות רק את מה שאינו בשליטתנו", ומוסיף: "מעולם לא העמיקו לתפוס את הפילוסופיה של המשוטט משעשה זאת הסל במלים אלו" (עמ' 103).

אלף-בית תל אביב. אלנבי. פתח הספר. "רחוב לח, עמוס אספלט, חלונות ראווה; ציר לילה מרכזי". משפט קצר, ממוספר, המתנהל ביותר מרגיסטר אחד. "ציר לילה מרכזי" עשוי אמנם להיות ביטוי השאול ממדריך תיירים, תיירות חוץ כפנים במובן הנוהג. גם פרטי העומס – האספלט, הפיח, חלונות הראווה – עשויים להופיע במדריך מעין זה, או לפני עוברי אורח לא אטנטיביים ביותר. אבל הפרט הראשון, הפרטי מכולם, הוא שמכתיב את הטון והוא שמבשר את הבאות. הוא הרגע הראשון שבו נפגשת תיירות החוץ בפנים ונעשית תיירות פנים. אלנבי הוא רחוב לח. עדי אינה מדברת על עונה מסוימת או על מזג האוויר. ולח עשוי לסמן את אופק הרטיבות, הזיעה, הרקב כמו גם הרעננות. בשוּרה זו מכוּנן מבטה של המתיירת, מבט מסוים שאנסה לאפיינו, מבטה של מי שהחליטה, לאחר תקופת התכנסות, אט-אט "לצאת ולתור אחר יופי" (עמ' 21). בנדיר נוקבת עדי, המבועתת עוד כילדה מן ה"מדי" (אלף-בית אשה: קרקס), בשמם המפורש של מושגים, אידיאות, מלים חזקות, מפורשות מדי. עלינו לנצור אפוא רגעים חריגים מעין אלה. המבט עצמו הוא מניה וביה מבט לח, מבט של פליאה, של חמלה, מבט אטי הנכון לספוג לתוכו את המרחב העירוני. "ככל דירה, שיקפה גם דירתי בצ'לנוב מצב חיים". תיירות פנים אינה התרוצצות. בחיסין מדובר ב"רוח אטית".

הכותבת מתארת את עצמה כ"נערה מהפריפריה". המכוּנה "פריפריה" היא, למעשה, עיר אחרת. היא אינה עיר הולדת, ומשום כך אין למבט הפריפרלי כל נוסטלגיה או פאתוס או היקסמות ממקורות. הללו – שפה, עיר ואם הם כאמור פרוייקטים של העתיד. איפיון העצמי במונחים אלה מכריע להבנת העמדה הכותבת, יחסה לסביבה הפנימית והחיצונית, לעולם הממשי ולבסוף גם לקול ולשפה. ברי כי מה שקובע את ההבחנה בין מרכז לפריפריה אינו הגיאוגרפיה האורבנית. זוהי תיירות הפנים עצמה, הנעשית בהדרגה מקום סולידי גם אם שברירי. הפריפריה נשמרת כמצב תודעתי ביחס לכל נופי הפנים והחוץ הנפרשים בספר. ועדי מקפידה עליה כשם שהיא מקפידה על שימור הפיגורה של הנערה בכתיבתה, וכשם שהיא נשמרת מן הפח של האדולסנטיות. פריפריה היא שאילה מתמדת על מיקום, על יחס, על זכות וזכאות. היא עומדת ביסוד המבט המבוהל והמכיל, מבט שהוא אפוא חברתי-פוליטי מניה וביה, מבט הקולט מתחים ופערים כמעט לא מורגשים ("קרבה חשופה שמסתמא איש אינו רואה"/ קפלן), אנומליות זעירות, דיסוננסים, מחוות לא מדויקות הנחתמות בגופה של אשה-עיר, גוף או עור פגיע, דק ועבה לסירוגין, שמנסה לשמור על עצמו, לשמור על שפיותו. תיירות פנים אינה זקוקה להיסטוריה ולדקדוק (אלף-בית אשה: לימודים), מאחר שהיא מכוננת ממילא דקדוק היסטורי ופנימי, ללא ניסיון מלאכותי של האחדה. מתי מרימים את העיניים, ממקדים את המבט, או שקועים עמוק במדרכה לבל ייחצו הקווים. החיישנים הפריפרליים עשויים לייצר מרחק או אירוניה, תמיד מתונה, וגם מסכים ואפילו סירוב. כל המנעד לפנינו. תיירות פנים היא אפשרות לתור בעוד איזורים וגם לחדול מלתור אותם ("לא העזתי להישיר מבט", בטרומפלדור קרי מונטיפיורי). תיירות פנים יכולה להרחיב אך גם להצר גבולותיה. להרשות לעצמה ולמנוע מעצמה. "מלהגת ליהוגי בוקר וזוכה לשטיפה נעימה של תפקוד סתמי" (זמנהוף). המבט הפריפרלי מגלה להוותו לעתים שהוא מצועף, "קדרות שנבעה כנראה מחוסר הראות שבמישור ובלחות", או חמור מזה שהוא עלול להוות חלק מקולקטיב, המון אנונימי, רשויות, כמו שותף לדבר עבירה. את מכאן, ככלות הכל, את גרה כאן, עוברת כאן, עוצרת כאן, או מחישה צעדייך. את לא תתריסי, לא בהכרח, נבואות זעם או נקם על מה שקרוי מרכז. אבל על פי רוב, על כל הכמיהה לשייכות, מבטך יתנער, יסרב או יחרוג. המבט הפריפרלי תופש אפוא משהו אחר, שובה עין או סמוי, פְנים גמור או חוץ מובהק. המקומות הללו, מקומות הפדות, יסומנו בטקסט על ידי חריגה מלשון הפרוזה המילונית, למעין יסוד על-שפתי. ההמראה תיוותר אמנם הבלח, עצירת הנשמה לא תזעזע מדי את הלשון. ההזדהרות תיוותר פתאומית וקצרת טווח, אבל תאפשר גם בין תל אביב לחיפה את מה שבנימין כינה "השניוֹת הקדושות של החיים הזעירים ... הנראות לפעמים, במבט ראשון, כה נטולות קדושה". רחוב הקונגרס. "אשה מבוגרת מאכילה את חתולי הרחוב". התכנסות החתולים, קונגרס נוסח ע. הלל, יוצר בחטף משהו אחר במרחב. הרחוב הדחוק והצר נעשה בלשונה של עדי עודף, בלתי צפוי. ערירי, ודאי, אבל הרה בחסד. "בטנם החשופה [של החתולים] מעוררת השתאות". עין הנערה, העין הפריפרלית, לכדה את הגורל האפשרי תמיד של אין-בית ושל הנקת חתולים על ידי אשה מבוגרת. מה יש לה, מה היה לה, מה אין לה, האם אני אימתי, והאם אז אחשוב על כך, אמשיך לחשוב על כך במונחים הללו של חסד וחמלה. מתי וכיצד ומדוע אאבד, מתי וכיצד ומדוע אובד המבט הזה, ונעשה אכזרי, שיפוטי. כל זה תיירות פנים. כאן אין אירוניה, אין לה מקום זולתי אולי בשם הרחוב, פירות הקונגרס ההוא. המבט הפריפרלי קשוב לרגעי הזנחה ולמרחבי הזנחה, ובתוך כך הוא משגיח עליהם השגחה יתרה, השגחה פרטית. תיירת היופי נשבעה לעצמה, בזמן מן הזמנים, חפצת חיים, לאהוב ימים, לראות טוב. אין פירושו לייפות או להשגיב את ההזנחה. לכל אורך השוטטות האטית הזו אין אקס-טזה, אין שיכרון, והאפקט המוגבר של הספר הוא אפוא פרי הלחן המינורי, הפלגה שהיא סך כל של התאפקויות.

המבט הפריפרלי של הנערה הוא במובן-מה המשך של המבט הילדי, שהוא מטבעו פריפרלי, ריכוזי אבל אקס-צנטרי. הוא חווה מינקות מחוות זוטא של הדרה, חש את עצמו כמו צללית או יוצא ממעגל חברתי, יהא סימונו אשר יהא, בית קפה, דרך מלך, ספסל. ילדה פריפרלית מזהה למשל את הפרשי הגובה בחיפה כאותות לפריבילגיה ולאין-פריבילגיה. זהו רגע הנץ התודעה. היקיצה המאוחרת לימים לנוכח דמויות פריפרליות אחרות אינה מבקשת להיכנס לתוכן או לדבר מתוכן. היחס בין הקרובים אינו מלנכולי. היא נשארת צופה, מן הצד, והבדלי הטמפרטורה הקיצוניים בטקסט בין חום לקור, מאפיינים תמיד את מבטה של הצופה. לעתים היא מתלכדת במבט אחר, לעתים במבט מופנם, מרשיע (הקבצן העיוור בהדר) או משחרר (רפיק הפועל הערבי). תמיד ישנה אפשרות שניתפס ברגעי תיירות הפנים שלנו, בקלקלתנו, בכלכלתנו, בעיניים קפוצות או מתגרות או אטומות. אבל גם בעיניים שיודעות, יודעות ממקום אחר, ספיגה מהי. בטריפטיכון היא כותבת: "מבטיה מהירים כאילו היא חוששת להיתפס בקלקלתה, ובכל פעם שחוצֶה את דרכה אדם נוסף היא מסיטה את עיניה בחדות" (עמ' 71) .

צדה השני של החמלה הוא כאמור האירוניה. הללו הם רגעים שבהם המבט מתרומם אל הלמעלה המופלג, כזה של אנטנה צבאית ברחוב קפלן, כדי לסקור פרוייקטים ספקטקולריים, פיגורות ומוסדות קולקטיביים, המון אלמוני, חזונות אורבניים. אך כמו שרשם בנימין, "הזכרונות הגדולים, הצמרמורות ההיסטוריות – הם, למשוטט האמיתי, בבחינת פסולת שהוא מותיר אותה ברצון לתייר. ואת כל בקיאותו בקיטוני אמנים, במקומות הולדת או במשכני נסיכים מוכן הוא לתת תמורת ריחו של מפתן יחיד או מגעו של אריח אחד, שכל כלב בית נושא עמו" (עמ' 101). החיה, גם אצל עדי, היא השותפה האינטימית בתיירות הפנים. פסיעתה של התיירת קרובה לאדמה כמו זו של החיה. אני הולכת אלי, שורתה של לאה גולדברג שמצטטת עדי בשדרות רוטשילד, מורה כאן על הליכה ממש, כמו על המרצפת ליד גן מניה שוחט (עמ' 79), המזהה בסוליותיה את סוג העפר המסרבל אותה או מאפשר לה לנוע. גופה של התיירת, כגוף חיה, הוא סייסמוגרף. גוף אשה-חיה משתנה, מטמורפי, נעזב ובוגדני. אבל כאמור הוא גם גופה של העיר. בראיה החומרית לעילא של הכותבת העיר עשויה מחומרי החיים, העיר היא ישות אורגנית. אותו מנעד של מצבי צבירה ורוח; אותם מצבי גוף. חיה-אשה-עיר, שקירותיה עשויים אפוא מהפרשות הגוף, עיר שרק תיירות גופנית, תיירות גוף, יכולה לתפוס את קרעיה ושבריה. המבט הסוציולוגי הנוקב של עדי נעוץ בחומריות הפסיעה שלה ובחומרתה. היא יודעת מה סולידי בעיר, מה היא מפגינה לראווה ומה היא מסתירה או מבקשת להסתיר. היא מכירה בפער הבלתי נסבל בין תוחלותיה הרוחניות המופשטות לבין הווייתה.

"תיירות פנים"  אינה מהווה ערך בפני עצמו במי מבין שלושת המילונים בספר. היא מעין אידאת-על הנבנית והולכת במרווח שבין המילונים לסיפורים, בשפה שבין הלשון לבין השתיקה. הציר השולט בטקסט הוא ללא ספק סדרת המילונים, המתנהלת לפי היגיון לקסיקלי שאינו היגיון כרונולוגי או עלילתי. להוציא מקרים ביזריים או פאתולוגיים דוגמת האוטודידקט בהבחילה של סארטר או מר רמזי באל המגדלור, אנשים אינם נוהגים לקרוא במילון ברצף עוקב, אות באות, מאלף ועד תו. הם קוראים לפי הערך שהם מחפשים, בגמיעות קטנות, בתנועה פרגמנטרית, מפוסקת, תלושה אפילו, המשתהה למול כל הגדרה. אך אפשר שעדי חיפשה את שתי התנועות הללו גם יחד, את הפיסתיות המקוטעת, מחד גיסא, הנענית לפירוק ולמיפוי המילוני, ואת הקריאה המצטברת לכדי דיוקן, מאידך גיסא, האפשרית לנוכח הקף המילונים, הגם שאין מדובר בסיפור אוטוביוגרפי במובן הנוהג. יתר על כן, דרך ברירתו של שם עצם פרטי או כללי אחד ויחידי עבור כל אות, נעשה כל מילון ומילון כללי ביותר – כמו העניק ערך קיומי תרתי משמע לבחירה אחת בלבד – ובתוך כך, מאותה סיבה ממש, אידיומטי בתכלית. האפקט האידיומטי הוא פרי של מה שז'ורז' פרק היה מכנה עבודת הכתיבה והחיבור שלה לממשי. וגם אצל עדי, כמו אצל פרק, יש בעצם החיבור הזה בין כתיבה לממשות משום מחויבות אסתטית ומוסרית. עבודת הכתיבה או המלים אינה מתרגמת תחושות. ההפרדה בין הרגיסטרים ניכרת משעדי בוחרת למלל במשורה כל ערך, כלומר להשתמש בכל פעם במספר מלים מדוד. ישנו אפוא פער פורמלי בין תחושות למלים. המשמוע פירושו שאל להן למלים לנסות לסגור את הפער. נהפוך הוא, עליהן לשמור על מסך, על חיץ. יתרה מזו, מונח מקבל הגברה או הבלעה לפי מיקומו באלף בית ללא כל קשר לערכו הסגולי, גם לא עבור התיירת. המילון כמו כופה משמעת חמורה המאפקת במכוון את התכנים הדרמתיים הרגשיים והתפישתיים. באופן מעניין הוא מעדן אותם, ללא כל אינטלקטואליזציה שלהם. עדי בוחרת כחומרי גלם מלות תשתית במובן הארכיטקטוני והיומיומי, מלים מן השפה ולחוץ אם אפשר לנסח זאת כך, מלים מוכרות, שימושיות, אקטואליות, הנתונות על פני השטח, אלמנט שבו היא חיה, שאינו שלה אפוא, לא מניה וביה, שכן עמו עליה לשוב ולנהל משא ומתן. תיירות פנים אינה מתרחשת במרחב שקוף. היא מתנסחת, פועלת ומפעילה מרחב לשוני נגיש של מלים הרות משמעות אבל גם מרוקנות ממשמעות, של לקסיקון המכיל מלות תרמית ומלים וולגריות ולשון סגי נהור. כשם שאין עיר הולדת אין שפת הולדת, אין שפה עדנית. מרחב השפה שהתיירת פוסעת בו כרוך בכיעורה, השחתתה המועדת ונוולותה של שפת הדיבור. הללו הם חומרי בניין במלוא מובן המלה מהם, מהם בלבד, עשוי להרקם פנים מובחן, אפילו בית, בית שפה. מודל העבודה שיצרה עדי, על כל גמישותו – שכן הערכים מהווים ערב רב של סגנונות, של מנעד טונלי ושל עמדות סובייקט, כל הגדרה כמו דורשת היערכות אחרת ביחס לסביבה, למושא, לדמויות; יש הגדרות שנכתבו בגוף ראשון, יש פיסות זיכרון, יש השומרות על מרחק, יש הממענות לערך בגוף שני, אף בהתרסה, כמו לכיכר רבין, יש שמדווחות על עצם כתיבת הערך, או כמו ברחוב תרס"ט – על אסטרטגיית כתיבת המילון כולו – מודל זה מאפשר לה לגלות דברים שלא שיערה. המשמעת המגוננת, אם נוהגים בה בעקביות ובכובד ראש, מצמיחה בתורה, בשוליה, שפה חוץ-מילונית.

"אנו מסוגלים לעשות את מה שאינו בשליטתנו", אמר פרנץ הסל, המשוטט. לצד החיה והעיר, האם היא הפיגורה הבולטת הנוספת בתיירות פנים. הכותבת נמצאת עמה בהידברות בלתי פוסקת, הגם שאת קולה של האם, מלותיה, תחבירה, איננו מכירים זולתי בפעולות, בהרמוניה ובדיס-הרמוניה, בסימטריה ובשבירתה, בפעולות ובאימפליקציה שלהן בגוף, בבטן. הסצנה הקרובה ביותר לדיבור מצויה תחת הערך "ספרים" באלף-בית אשה. הערך עומד בסימן היעלמות. עטיפת הספר, עורו, נעלמת. האם עצמה שבה מטיול עלום בתל אביב. היא נעלמת וחוזרת עם הספר. ואזי הספר עצמו נעלם במעברים ועתיד להימצא לימים בתל אביב ברחוב יהודה הלוי. האסופית. הספר של הילדות. המרחב העירוני מאפשר לאחות את שברי הזיכרון הלא מרחבי. יתר על כן, העיר גופא, דירה בעיר, באותו רחוב, אגב, עשויה להיות כמו "רחם בוגר". "תקרה גבוהה שהגנה מלמעלה". בנימין כתב כי "דמות הבראשית של המגורים היא הרחם". העדר בית/רחם הוא כאן המניע האחרון לשוטטות. בבית חוזים מבחוץ כמו בניו ג'רזי בסיפור "אמריקה", בית ללא חזית, או מותחים אותו לאופציה אחרת שלו, מפלצתית או קריקטורית, מעין נגטיב כמו בערך "טירה" בחיפה. שוהים בו, ככלות הכל, לפרק זמן מועט, גם אם תחילה מבקשים אחרת. הרציפות היחידה שקיימת היא רציפות האריזה והפריקה. בהעדר עיר הולדת או שפת עדן, הפרידה והעקירה כבר תמיד החלו, והן שמבנות את מרקם הטקסט כתיירות פנים. העדר שפת אם ובית מקבל כאמור את ביטויו הרדיקלי בסיפורים, המחברים אפוא בין המילונים כמו חוליות חסרות תרתי משמע. שם חווה המספרת את "הפער שבין תחושת הגוף לבין ידיעתו". באין-מילון, בקדם- או בעל-מלולי נרשמת מדיטציה לא שיחנית דרך תחושות, מגע, צבעים, צלילים, תיירות פנים חושית, סמיוטית, שבה עינוגו של העצמי הוא כמעט בד בבד הכאבה עצמית: "נושכת קלות את השפה התחתונה כדי להיות בטוחה בקיומה", כך, ישובה בקונצרט בבית ביכורי העתים בסיפור "שושנים". המוזיקה אינה מעוררת לאלתר את מוזיקת הפנים. היא מעוררת דווקא התגרות מתוחה, חושנית בגוף. באלף-בית אשה כתבה, תחת הערך "עגילים": "היתה מסובבת את העגילים כפעולה מענגת המהולה בשמץ של הכאבה עצמית". ובערך "צופים בריאלי-אחוזה" באלף-בית חיפה: "אני זוכרת שבפעולות האלו נהגתי להמס שעווה מן הנרות על גב כפות ידי, כמעט עד הציפורניים. אינני יודעת משום-מה עשיתי זאת, נדמה לי שזו היתה דרכי להיות ולהיחסר באותה עת, מבלי לפגוע באיש". בערך "גדילה" באלף-בית אשה עולה שאלת גוני הקול. היכולת לדבר על הקול ומנעדיו הוא אחת הפעולות האמיצות בספר הזה. פרק אמר פעם בראיון כי שעה שאנו מדברים על כותב או כותבת אנו שואלים כלום יש להם קול, אנו אומרים שהוא או היא טרם מצאו את קולם הייחודי או שיש להם נהפוך הוא קול ייחודי במקומותינו. בשורות הללו על הקול הרועד התר את עצמו, את גמישותו, סתגלנותו, הרטט שלו, עדי מביאה אותו למקום הפגיע ביותר, לאילמות גמורה, למיתרים "דבקים למעין גדם מעוצה ... חרחור חלש" (אמריקה). בסולם הזה אי אפשר לסבול כאמור תנועות חדות, מוגזמות, לא בממשי ולא בדימיוני, לא בילדות ולא בבחרות. "המוגזמות, זו שיוצרת את הטרגיות הקרקסית, זו שנבנית על הצחוק, על היופי, על העונג, המוגזמות מוגזמת מדי או חיוורת מדי או פחות מדי", כותבת עדי תחת הערך "קרקס". זה לא שמחוזותינו זהים, אולי אפילו אינם דומים. האינטנסיביות של מגעה של תיירות הפנים קשורה בתורת המידות של שפת האם שפיתחה. בקול ובקצב. לא בחיפזון ובדי עמל.

משום כך אולי לא התפנינו מעולם לשיחת תיירות לשמה. כל הזמן היה לי בראש לשאול אותך איפה זה לעזאזל רחוב הקונגרס וגרוזנברג ונג'ארה. אבל היינו במרחב אחר, שבו אף לא עלתה השאלה האם מישהו שיושב בבית כל היום או מצטמצם למרווח הלא היסטורי שבין הבית לחצר ראוי או יכול לערוך ספר דיאלקטי ויוצא דופן ומקסים שכזה.

כעת בָשלה השעה. אני חשה לרחוב, מונית לגרוזנברג. ואזי עם דילוגים מאלף עד תו. בתרס"ח אפנה לאחד העם, האלף שלי, נדמה לי, ביותר ממובן אחד. עדי ואני נוהגות להיפגש שם, בקפה נוח.

שורה מדידרו לסיום: "יש מנוחה של הנפש ... ויש מנוחה של הצבעים ושל הצללים, של הצבעים העמומים ושל הצבעים הבוהקים, מנוחתה של העין" (כתבים אסתטיים, עמ' 219).

-   -   -   -   -

The post בין הנוף הפיזי לנפשי, בין עירנות לחלימה | מיכל בן נפתלי appeared first on פה ושם.